לוחות הרפאים / שמואל מוניץ, זמן עזיבת הרחם / דביר שרעבי

אף כי כל אחד משני ספרי השירים שלפנינו מבטא אישיות חד פעמית של משורר, נקודת מבט שאינה בת-חליפין, וקול פיוטי אישי – עדיין רב המשותף ביניהם. במידת מה הם אף מייצגים, באופן מוצלח במיוחד, מגמות נרחבות יותר בשירה הישראלית בת זמננו.

"הַשְׁאִירוּ מְעַט אוֹר בִּי", מצטט דביר שרעבי מהמשוררת זלדה במוטו של ספרו. "וְזֶה הַהֶסְבֵּר עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע: חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם", מצטט במוטו המקביל שמואל מוניץ מהמשוררת דליה רביקוביץ המצטטת בתורהּ את בראשית. נקודת המוצא של שני הספרים היא טראומות אישיות-משפחתיות-לאומיות גם יחד. נפילה של קרובי משפחה במסגרת שירות צבאי אצל מוניץ, עקירת המשפחה מגוש קטיף אצל שרעבי. האסונות מושלכים לאחור, אל נקודת הלידה. "כִּי הֻשְׁלַכְתִּי מֵרֶחֶם / אֶל בּוֹר מַיִם בְּלִי תַּחְתִּית, / סְבִיבִי בֹּץ וְטַחַב / וְהֶמְיַת רַחֲמִים" (מוניץ, 'חושה נא'); "הַפֶּצַע שֶׁלִּי הוּא זְמַן עֲזִיבַת הָרֶחֶם" – עד כדי כך, שזה שמו של הספר – "לֹא רָצִיתִי לִצְעֹק חַיִּים. עַד הַיּוֹם / אֲנִי מְסָרֵב" (שרעבי, 'מתכת'); "אִמִּי, הַתְּרָפִים שֶׁלְּךָ / חָזוּ בִּי / שְׁקָרִים" (שרעבי, 'קו התחלה').

הניסיון למלא את החלל ולשאוב ניחומים מפנה את שני המשוררים אל הארוס, אך גם מכאן קצרה הדרך לתהום. מן השירים של שרעבי אנו למדים, כך נדמה (בדיעבד, בשיחה עם המשורר, התברר שלא כך באמת), על נישואים עקרים שנחרבו למגינת ליבו, וממחזור שירים של מוניץ, שזכה לתשומת לב תקשורתית, אנו לומדים על נפילה-קורבן לתרמית מינית באינטרנט, שהוא החליט לחשוף לטובת הכלל. אבלו של שרעבי על חורבן הזוגיות נוקב וקשה, תמציתה של תחושת-חיים איובית-משהו השוֹרה על הספר; נצטט דווקא מתוך גילוי עדין שלו: "עֲשֵׂה שֶׁהִיא תֹּאהַב אוֹתִי בְּפַשְׁטוּת / בְּלִי סִבּוּכֵי דֶּרֶךְ / כְּמוֹ שֶׁקַּו 6 בְּאַשְׁקְלוֹן / נוֹסֵעַ אֶל הַיָּם / תָּבִיא אוֹתָהּ / אֵלַי // אֲנִי גָּר בִּרְחוֹב שִׁילֹה 4" ('רח' שילה 4'). ומוניץ: "הִכַּרְתִּי אוֹתָךְ בְּלֶכְתִּי בְּדֶרֶךְ, / אַךְ לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתָךְ בְּשָׁכְבִי וּבְקוּמִי" בשיר המסביר, ככותרתו, 'למה שוב חלמתי עלייך בפיג'מה'.

כי אכן, שני המשוררים, בעלי רקע דתי-ציוני-התיישבותי, גם נהנים מהיכרות פורייה עם המקורות. "אֱלוֹהֵי הַשָּׁעוֹן הִתְקִין אֶת מְחוֹג הַדַּקּוֹת / לְמֶמְשֶׁלֶת הַקֹּר וְאֶת מְחוֹג הַשְּׁנִיּוֹת / לְמֶמְשֶׁלֶת הַפַּחַד", כותב מוניץ (בשיר 'אינדיג'), על משקל המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה שבפרשת בראשית. ועוד רבים אצלו המשחקים המשוכללים הכּוֹרים מחצבי אֵימה ממרבצי מליצות המקרא, התלמוד והסידור. "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם, אֲבָל תּוֹסִיפוּ, / תּוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. / תֵּדְעוּ עוֹד צַעַר / וְעוֹד צַעַר", הוא אומר בכנות לכל אחד מאיתנו ('תוסיפו לדאבה עוד'). שרעבי קשה יותר, בהרגשת-העולם שלו (ככל שאפשר להרחיק עוד לכת מהדכדוך המפוכח של מוניץ) ובעיקר בשיטתו השירית. הוא נוקט קיטוע, משאיר לקורא לחשוב מילים בעצמו. כמו שהוא אומר על דרך הפרדוקס, ותוך שימוש במונחים הלכתיים על סוגי שופרות ותקיעות, "אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי דְּבָרִים פְּשׁוּטִים / כְּמוֹ שׁוֹפָר נִשְׁבָּר / כְּמוֹ אֲנָחָה שֶׁהִיא רוֹפֵא" ('נסירה').

שופר שבור, משפטים חתוכים, יש למשל בשירו 'גלעֵד' המוקדש ליֵלנה בוסינובה שהציתה את עצמה למוות כמחאה על ההתנתקות. "וְעוֹד הָאֵשׁ שׂוֹרֵף אֶת הַגּוּף עַד פֶּחָם / עַד-מָוֶת תִּשְׁעָה יָמִים / מַיִם שָׁפְכוּ עַל תְּשׁוּקָתֵךְ / בְּאֵין הוֹעִיל". בסגנון הזה, וגם בבחירה הבעייתית לכתוב בלי ביקורת על המעשה של בוסינובה, וגם בשילוב בין שירת אבל על ההתנתקות לשירה על חיי זוגיות, בכל אלה מזכיר שרעבי משורר שלישי שגם ספרו הופיע לא מכבר, בשנה שעברה: אלחי סלומון, בעל 'קטיפא קומי' (הקיבוץ המאוחד).

בשנינה, בסרקזם, במשחקיות, אצל מוניץ גם בחריזה, הלך הרוח המקולל עד מיואש מחריף בשני הספרים, ובזאת הם מייצגים בהקצנת-מה עוד רבים מדי מהכותבים בזמננו. במציאות זו, משורר רביעי מאותו מוצא מגזרי, אליעז כהן, שפרסם לאחרונה ספר שירים החוגג את יפי העולם ('מזמור ליום חול', הקיבוץ המאוחד), נראה ממש כחבר מכוכב אחר. אם מוניץ חותם את ספרו באיחולי-פוּרתא לקוראיו, "יְהִי רָצוֹן / שֶׁמּוֹתְכֶם יִהְיֶה חִוֵּר כִּקְלִישָׁה, / צָפוּי עַד כְּאֵב" ('תוסיפו לדאבה עוד'), הנה שיר הנעילה של שרעבי, 'אמונתנו', בוחר לזעזעם עד קצות העצבים היהודיים. השיר, מעשה מקלעת, בנוי על כפל שמותיו של יעקב אבינו, יעקב וישראל, ועל דברי רבקה אימו אליו כשגנב את הברכות "עָלַי קִלְלָתְךָ, בְּנִי": "שְׁמַע יַעֲקֹב, מָה יַאַסְפֵנִי בִּזְמַן הַפִּגּוּעִים הַזֶּה? / חֶרֶב-עַזָּה, כַּדּוּר תּוֹעֶה אוֹ זְאֵב מִתְגַּעְגֵּעַ. / הֲרֵינִי נֶכֶד-גָּלוּת לָמַדְתִּי לְהֵהָרֵג-חִנָּם, / לְהִתְעַטֵּף בְּתַכְרִיכִים כְּמוֹ טַלִּית רַכָּה / לִפְשֹׁט צַוָּאר, – הַבֵּן מוּכָן לְהִזָּבֵחַ – / עָלֵינוּ קִלְלָתְךָ אָבִינוּ, / ה' הוּא אֱ-לֹהֵינוּ".