ליבי במזרח

"הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", נאמר במקורותינו. קל וחומר ספר חול. אחת ההצלחות המו"ליות הגדולות והמפתיעות (הבלתי-סבירות?) של השנה החולפת היא זו של ספר העיון שכתב שלום בוגוסלבסקי, 'הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית'. הספר שראה אור לפני שנה בדיוק, ביוני 2024, בהוצאה הקטנטנה 'זרש', מכר, לפי אתר 'עברית', אלפי עותקים וזכה גם לתשומת לב ביקורתית רבה מאוד.

הסבר רחב-הֶקשר לתשומת הלב שהספר זכה לה יכול ללמד אותנו כמה דברים חשובים על הגאופוליטיקה של העידן שאנחנו חיים בו, גאופוליטיקה עולמית בכלל והיחס שלה לישראל בפרט; על כמה יסודות עומק בקיום הישראלי העכשווי; וגם משהו על עשיית ספרים בפרט ומדעי הרוח בכלל בעידננו.

אני רוצה להבהיר: אין בכוונת הדברים הללו להמעיט בערכו הסגולי של הספר. בוגוסלבסקי, מדריך ומארגן טיולים בישראל ובמזרח אירופה, כותב ברהיטות ראויה לציון, בהומור ושנינות, את 500 שנות ההיסטוריה היהודית במזרח אירופה. ידע רב מאוד משוקע בספר. הוא, בקיצור, מלמד רבות ועושה זאת בחן מופלג. למומחים תהיינה ודאי הסתייגויות כאלה או אחרות (הצגת החסידות בספר, טען בפניי בר סמכא, חסרה מבחינה רעיונית, קרי מהזווית של ההיסטוריה האינטלקטואלית). אבל זהותו של בוגוסלבסקי כמדריך תיירים תורמת לאופי הסוחף-אירוני של הספר: אופי שיש לכמה יצירות היסטוריות פופולריות בעשורים האחרונים, שהציגו את המסע-בזמן לאחור כמסע-במרחב תיירותי, כלומר מסע מהנה אך כזה הנוגע לאנשים אחרים בעצם, ולכן מאפשר אירוניה (ו"אנשים אחרים" יכולה להיות גם האנושות כולה, כמו ב'קיצור תולדות האנושות' של יובל נוח הררי). בקיצור, חלק מרכזי מהצלחת הספר נובע מכך שזהו פשוט ספר שובה לב וידעני מאוד.

*

אבל ישנם כאן עוד גורמים להצלחה, כך אני טוען, ויש בהבנתם עניין שחורג מהמלצה או אי-המלצה על הספר.

נתחיל ממה שנרמז זה עתה. הספר שייך לגל ספרים מצליחים מהעשורים האחרונים שפורשים מחקר היסטורי רחב יריעה. מלבד יובל נוח הררי, שהוזכר, אציין עוד כמה דוגמאות: 'השחר של הכול: היסטוריה חדשה של האנושות' ו'החוב: 5,000 השנים הראשונות' של דיוויד גרייבר; ספריו של ההיסטוריון ניל פרגוסון 'עלייתו של הכסף: היסטוריה פיננסית של העולם' ו'אימפריה: עלייתו וגוויעתו של הסדר העולמי הבריטי'; 'רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם' ו'התמוטטות: מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?' של ג'ארד דיימונד.

כפי שניתן ללמוד אפילו מכותריהם של חלק מהספרים, אלה לא רק ספרים שמושא מחקרם רחב במיוחד, אלא הם מוּנעים גם בתחושה של תום עידן או של צורך בחשיבה-מחדש מקיפה וכוללת על מושא המחקר, שהינו, לעיתים, בפשטות, האנושות כולה.

מבחינה נרטיבית מצומצמת יותר כדאי לשים לב לתבנית "עלייתו ונפילתו", המשותפת לספר שלפנינו ולרבים מקודמיו ('עלייתו וגוויעתו של הסדר העולמי הבריטי'; 'עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית'; עלייתה ונפילתה של האנושות, כפי שחושש-מתרה הררי בסדרת ספריו ובכללם האחרון, 'נקסוס', בגלל, בין היתר, עליית הבינה המלאכותית). ובכן, מבחינה נרטיבית נוח מאוד לספר סיפור כזה, או מפתה לעצב אותו כך, סיפור שיש בו כמו מן המוכן  התחלה ואמצע ("עלייתה") וסוף ("ונפילתה").

במילים אחרות, לעזרת הסיפור שמספר בוגוסלבסקי עומדת העובדה הקודרת שאין סוף החלטי יותר מאשר הסוף של מושא המחקר שלו. אם כי הוא נמנע מלעסוק בנושא השואה, ומשכנע בנימוקיו לכך (באומרו שכוונתו להאיר את האזורים המוכרים פחות של ההיסטוריה העשירה של יהדות מזרח אירופה).

עוד נקודה כללית שמודגמת על ידי הצבת "הסיפור הבלתי-סביר וכו'" בצד שורת הספרים הנ"ל היא העובדה שבניגוד לקינה הרווחת לגבי מצבם של מדעי הרוח כיום, קינה מוצדקת בחלקה הגדול, הרי דיסציפלינה אחת, יש לשים לב, משגשגת בימינו. לפחות בשדה הכתיבה האינטלקטואלית המיועדת לציבור הרחב אנחנו מצויים, כך נדמה, בתקופת פריחה לכתיבה של היסטוריונים ושל היסטוריה.

מדוע זה כך? האם אכן בגלל התחושה שאנחנו בתום עידן ועל סיפו של עידן חדש ולכן אנו זקוקים למבט-לאחור מסכם? או מפני שההיסטוריה מעצם טיבה – התייחסות לעבר שקרה, לדברים שהיו במציאות – היא הדיסציפלינה הכי פחות ספקולטיבית במדעי הרוח? הכי מוצקה? הכי – במילים אחרות – דומה למדעי הטבע? הרי ההיסטוריה היא שורת "ניסויים" ש"הצליחו"; כלומר, המעבדה ההיסטורית "הוכיחה" את תקפותם. אלכסנדר מוקדון "באמת" הקים אימפריה בעשר שנים, האימפריה הרומית "באמת" התפוררה בסוף וכו'.

או, שמא, ההסבר להצלחת הדיסציפלינה ההיסטורית דווקא בימים קשים לאחיותיה במדעי הרוח הוא שההיסטוריה נמזגת ביתר הצלחה עם הפרֵהיסטוריה ואז עם העבר הפְּרימטי (כלומר עם מדעי הטבע!) למחקר היסטורי-אבולוציוני, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרים של הררי ודיימונד למשל.

נראה לי שמעניין להרהר בשאלות אלו ובתשובות האפשריות להן.

*

וכעת להקשר אחר שבו נקרא ספרו של בוגוסלבסקי, ואשר מצא בתוכו תהודה רבה. התקפת חמאס הרצחנית בשבעה באוקטובר העלתה באופן בלתי נמנע זיכרונות מההיסטוריה היהודית המזרח אירופית. זיכרונות של פוגרומים ואף של השמדה נאצית (הטבח במסיבת הנובה לא היה שונה מהשיטות של האיינזצגרופן של האס-אס).

ברי שהדהודי עבר אלה תרמו לעניין בספרו של בוגוסלבסקי שראה אור לאחר פרוץ המלחמה. אבל הטיפול של בוגוסלבסקי בנושא מעניק שירות חשוב ואפילו, הייתי אומר, נאורותי-ציוני לנושא הזה. זאת משום שבמישור תאולוגי-מטפיזי, העיקשות שבה מתמיד הגורל היהודי בטרגיות שלו, וכן הנוכחות הנמשכת של האנטישמיות במופעיה השונים, כפי שהמחישו אירועי שבעה באוקטובר וספיחיהם, מעודדות חשיבה מיתית. גיבור אחד מסיפוריו המרכזיים והמזהירים של אורי ניסן גנסין, אפיקורוס הכמֵה לאמונה, הוזה, בדרכו חזרה לבית אביו הרב, איך ייפול לרגלי אביו ויתחנן שהלה ישכנעו שיש אלוהים טוב בשמיים. ואפילו אלוהים לא טוב, מוסיף הגיבור במחשבה שנייה, הגיבור הכמה כאמור להאמין. באופן דומה, ומסיבה שאפשר להזדהות איתה, נוטים רבים "להאמין" באנטישמיות, במובן זה שגם אם אמונתם באל מעורערת, הרי שהגורל היהודי ההיסטורי מעודדם לאורח חשיבה דתי. זאת בגלל העיקשות שבהתמדת הגורל היהודי הטרגי, וגם משום שאלוהים לא טוב עדיף בעיניהם על אי אלוהים. והבה נודה, אכן יש מסתורין על פניו בגורל היהודי.

אך הזרם המרכזי של הציונות, כתנועה נאורותית, ביקש לנתח את המצב היהודי באופן רציונלי. מתוך אהבת ישראל ביקשה הציונות למצוא פתרון ומזור לגורל היהודי, וראשית חוכמה לנסות להבינה בעזרת התבונה, עם כל סיבוכו וייחודיותו. את האנטישמיות הסביר הזרם המרכזי של הציונות כפתולוגיה עמוקה, כמחלה ממארת, אך כזו שנובעת מהיות היהודים מיעוט בארצות מגוריהם, ושיש לנסות לצמצם את מופעיה על ידי התכנסות היהודים בארץ משלהם.

לצערנו אנו נוכחים לראות שהנורמליות הנכספת (לפי הביטוי שטבע א"ב יהושע) שהציונות חתרה אליה עוד רחוקה מאיתנו. אבל עלינו – הציונים המאמינים בערכי הנאורות ומבקשים להיות אוהבי עמם – מוטל עדיין, על אף הכול, לנסות לנתח את המציאות היהודית והישראלית בכלים רציונליים, על מנת להביא לפתרון הטוב ביותר שניתן למצוא לקיום היהודי הקיבוצי; לקיום ולשגשוגו של הקיום.

וכאן, כאמור, בוגוסלבסקי עושה שירות חשוב. זאת משום שהוא מבאר חלק מהסיבות ההיסטוריות לשנאת ישראל היוקדת שרווחה במזרח אירופה. אין בהסברים האלה כדי להנהיר את כל תופעת האנטישמיות, ולבטח אין בהם כדי להצדיקה. אבל עלינו לחתור להבנה מלאה ככל הניתן של המציאות, אם איננו רוצים שתפיסות מיתיות או צדקניות מוטעות ינהלו את חיינו הפרטיים והלאומיים ויסכנו אותם (כמובן, תפיסות מיתיות שמחזיקים בהן אנשים, אוהבים כאויבים, הופכות כשלעצמן לתופעות היסטוריות ריאליות; אך לא על זה אני מדבר פה).

למשל, כשבוגוסלבסקי מפתח את סוגיית הזיכיון היהודי על ייצור אלכוהול באזורים כפריים נרחבים של מזרח אירופה, הוא מסביר חלק משורשי השנאה ליהודים בכלים רציונליים. זו סוגייה לא שולית בהיסטוריה היהודית במזרח אירופה וחשוב להכירה.

האצילים השיגו את הפריווילגיה לייצר אלכוהול ולסחור בו בנחלותיהם בשנת 1572, והחכירו אותה בעיקר ליהודים – וככל שמדובר במרחב הכפרי החקלאי, בעיקר בחלקו המזרחי של האיחוד [הפולני ליטאי], כמעט תמיד ליהודים.

ניאלץ לאכזב את האימהות היהודיות ואת התסריטאים ההוליוודים; המקצוע היהודי ביותר הוא לא רופא, עורך דין או מנהל חשבונות, אלא ברמן … במשך לפחות מאתיים שנה, ענף האלכוהול במרחב הכפרי של אוקראינה, בלרוס וחלקים מפולין ומליטא נשלט באופן ברור על ידי יהודים. (עמ' 198–199).

הסיבה לכך שהאצילים העניקו את החכירה ליהודים, לפי בוגוסלבסקי, הייתה שהאצילים לא בטחו באיכרים בעסקי האלכוהול. הם חשדו שאיכרים שיופקדו על בתי המרזח ישתו את האלכוהול בעצמם. האיכרים, נציין, חויבו לקנות את האלכוהול שלהם בבית המרזח המקומי. האצילים החכירו לפיכך את בתי המרזח ליהודים, וציפו שהחוכר היהודי ימכור הרבה אלכוהול לכפריים, שעליו יתוגמלו הם, האצילים. "לכן החוכרים היהודים עשו כל מאמץ כדי להיפטר מהמלאי".

כל זה הוליד שלל חיכוכים עם האיכרים שלא תמיד יכלו או רצו לשלם, והפכו לבעלי חוב של היהודים (כשהאחרונים מכרו להם בהקפה). כל זה גם הוליד ספרות אנטי-יהודית מקיפה, מספר בוגוסלבסקי. "היהודים תוארו כמי שמשחיתים את האיכרים ומדרדרים אותם לאלכוהוליזם" (עמ' 200).

הצגת הדברים המלאה מסייעת לנו לשפוך מעט מאורה של התבונה על סוגייה שנראית לוטה כולה בענן של מטפיזיקה, המטפיזיקה של השנאה, המטפיזיקה של הגורל היהודי. לא שהיהודים היו "אשמים", חלילה. לא תמיד הייתה להם ברירה בסיטואציה שנוצרה. אבל המציאות מורכבת יותר מאשר זו של "כבשה בין זאבים".

דוגמה נוספת להצגה שחותרת להבנה מלאה של המציאות ההיסטורית חלף תפיסה קורבנית ומיתית היא ההצגה של הפרשייה הידועה או ידועה-לכאורה של הקנטוניסטים היהודים, כלומר אותו גיוס בכפייה של ילדים יהודים לצבא הצאר הרוסי לשירות של עשרים וחמש (!) שנה. בוגוסלבסקי מבאר, ראשית, שחובת הגיוס חלה גם על רוסים, בלארוסים ואוקראינים. השלטונות אומנם העדיפו יהודים כי הם נחשבו ככאלה שאינם עושים צרות או עלולים להפוך לגיס חמישי (דוגמת הפולנים תחת שלטון הרוסים). מבחינה מסוימת  נוספת, מצבם של היהודים בסוגייה זו אכן היה גרוע משל רוב שכניהם: נפתח להם מסלול גיוס מיוחד, מסלול גיוס לילדים, בבתי ספר צבאיים שתלמידיהם הם-הם אלה שנקראו "קנטוניסטים". עם זאת, לבתי ספר אלה נלקחו, במידה פחותה כנראה, גם מיעוטים "בעייתיים" נוספים.

אך חשוב יותר לדעת כי לפי בוגוסלבסקי הקהילה היהודית, שנדרשה לספק בין ארבעה לשמונה מגויסים על כל אלף נפשות, היא זו שבחרה לשלוח ילדים לצבא. בשונה משכניהן הפרבוסלביים, הקהילות היהודיות יכלו גם לשלוח ילדים בני 12 לבתי הספר הקנטוניסטיים והן אכן העדיפו לעשות זאת. לפי בוגסלבסקי, "מנהיגי הקהילות העדיפו לשלוח לצבא ילדים ולא בוגרים שיכלו לעבוד ולשלם מיסים ושנטל התמיכה במשפחותיהם היה נופל על כתפי הקהילה" (עמ' 286). עצם ההחלטה על גיוס קטינים הייתה אפוא החלטה פנים-יהודית; זאת נוסף על העוול שבגיוס הקטינים מקרב דלת העם ומי שלא השתייך לאליטה היהודית, עוול שניתן לו ביטוי בספרות היהודית.

המחשה מצמררת במיוחד לאופן שבו נהגה האליטה הקהילתית מגיעה מסיפור שסופר על הרב ישראל ליפקין מסלנְטִי, ליטא. באחד מביקוריו בעיירה הגיעה אליו אלמנה יהודייה, קבצנית שניגנה על תיבת נגינה יחד עם בנה הקטן. מנהיגי הקהילה חטפו את הילד, זייפו את המסמכים שלו ושלחו אותו לצבא במקום אחד מילדי הקהילה. האישה יצאה מדעתה והתרוצצה בעיירה בפאניקה בניסיון למצוא את בנה, מבלי שמישהו יסייע לה. הרב ליפקין, שראה זאת, התפרץ על מנהיגי הקהילה החסודים, שמקפידים באדיקות על ניואנסים טכניים בפרקטיקה הדתית בזמן שהם מפרים ברגל גסה את הציוויים המוסריים הבסיסיים ביותר. (עמ' 287)

הסוגייה הטעונה הזו, כידוע, הוצגה אחרת בהיסטוריה היהודית, באופן מיתי ולא-היסטורי: "האליטה היהודית עיצבה את הסיפור באופן אופייני; לא כאירוע פוליטי וחברתי שהיהודים הם כוח פעיל בו, אלא כעונש משמיים על חטאים כלשהם מצד אחד, ומצד שני כ'גזרה' שלטונית שאין מאחוריה דבר מלבד שנאת יהודים ורצון להמיר את דתם בכפייה" (עמ' 287; עיינו בעמודים 285–288 לכל הסיפור).

התיאור של בוגוסלבסקי חשוב, אם כן, דווקא לנוכח התפיסה המיתית והצדקנית הרווחת בקשר לסוגייה זו ובכלל להבנת המציאות היהודית בגלות. הבנה נכונה של המציאות דרושה לכל אוהב ישראל החפץ בשגשוג עמו. ראייה מפוכחת של המציאות נחוצה לכל מי שחרד לגורל עם ישראל.

*

אבל הרקע המפתיע ואולי המעניין ביותר שלנכחוֹ כדאי לקרוא את "הסיפור הבלתי-סביר וכו'" – והרקע שתרם להערכתי יותר מכול לרלוונטיות שמצאו קוראים רבים בספר – הוא המציאות הגאו-פוליטית הנוכחית במזרח אירופה, והיחס בין ישראל למציאות זו.

מלחמת אוקראינה-רוסיה שפרצה ב-2022 המחישה באורח חד לציבור הישראלי שהמרחב הגדול שפעם נהגנו לכנות בעמימות "רוסיה" או "ברית המועצות" מורכב לא רק מלאומים שונים אלא מלאומים ששנאה ארוכת שנים משתוללת ביניהם. אחת המעלות הבולטות של הספר שאנו עוסקים בו היא הסיפור שהוא מספר על הלאומים השונים שבתוכם חיו היהודים במזרח אירופה, ועל הסבך התרבותי-דתי-פוליטי והשנאות שאפיינו תדיר את יחסיהם של הפולנים, האוקראינים, הליטאים, הרוסים ועוד אלה עם אלה.

אי אפשר להסתפק ב'היסטוריה יהודית', כפי שהיא מסופרת לעיתים קרובות מדי – כלומר, בלי התייחסות מספקת למרחב הגאוגרפי שבו היהודים חיו, לאנשים ולתרבויות שחלקו אותו איתם ולאירועים ההיסטוריים שעיצבו אותו. (עמ' יא)

מה גם שספרו של בוגוסלבסקי מלמד אותנו עובדה מפתיעה ולא מוכרת דיה לשאינם-מומחים: רוסיה עצמה, עד שלהי המאה ה-19, לא נגעה ישירות ליהודי מזרח אירופה מהסיבה הפשוטה שישיבת יהודים ברוסיה נאסרה על ידי השלטונות. העימות בין רוסיה למרחב המזרח אירופי, שהתגלה בעוצמה במלחמת אוקראינה, נוגע לגורל היהודי ההיסטורי משום שגורל זה, במשך שנים רבות, לא היה קשור לרוסיה: ברוסיה לא היו יהודים כלל!

המלומד הרוסי ניקולאי אוזרצקובסקי, שנסע מערבה כדי לתור את השטחים החדשים שנוספו לאימפריה בשנת 1783, לא נזקק לשלטים לדעת שחצה גבול בלתי נראה למרחב אחר:

"פתאום הופיעו בצידי הדרכים הטברנות של הז'ידים, שכמותן אין בנמצא בשום מקום ברוסיה, ונעשה ברור שהאדמות הללו הן ארץ אחרת".

שטחי בלארוס, פולין ואוקראינה שממערב לנהר הדניפרו, שנפלו לידי האימפריה עם חלוקת האיחוד הפולני-ליטאי, היו בעבור הרוסים כמעט ארץ לא נודעת. זה עשוי להישמע מוזר, שכן רוסיה גובלת בארצות האלו, יש לה היסטוריה משותפת איתן, ואנחנו רגילים להחשיב אותן כחלק מהמרחב הרוסי מקדמת דנא. אבל התפיסה הזאת עצמה היא תוצר של מאתיים שנות קולוניזציה ורוסיפיקציה, שרק התחילו בסוף המאה השמונה עשרה. (עמ' 251)

וגם אחרי סיפוחם של השטחים האלה לרוסיה, ליהודים הוקצה כידוע "תחום מושב", שבעצם תָחַם אותם מלהיכנס לרוסיה גופה!

זאת הבחנה שמתחדדת במיוחד בתקופתנו, כשמזרח אירופה מנסה בעצמה להתנתק מרוסיה. גם אם ספרו של בוגוסלבסקי מושפע מההווה ומגישה פרו-אוקראינית שגורמת לו אולי לעמעם מעט את עומק האנטישמיות האוקראינית, הוא מסייע לנו להבין את ההווה והעבר כאחד בהיזון חוזר.

אגב, ברי שמבט כזה נהנה מהיותו של בוגוסלבסקי עצמו בן לעלייה מ"רוסיה" (הוא נולד בסיביר ועלה ארצה בגיל חמש). העובדה שבישראל חיים מיליון ויותר אנשים שמבינים את הדקויות של המרחב ה"רוסי", שישראלים מהשורה פחות בקיאים בהן, היא זו שהניבה, בין שאר סיבות, את הספר הזה.

*

בהקשר הגאופוליטי, ובייחוד אחרי השבעה באוקטובר, נראית לי חשובה יותר הנקודה הבאה, שהינה בעצם העמקה בזו הקודמת: מלחמת אוקראינה-רוסיה המחישה את כוחה של הלאומיות במרחב המזרח אירופי העכשווי. נוצרה באופן מאלף א-סימטריה בין מערב אירופה למזרחה. בעוד במערב אירופה הלאומיות חלשה בהרבה, ובמקרים רבים נמצאת באופוזיציה, והאיחוד האירופי ממלא תפקיד מרכזי, הרי שמזרח אירופה מפגינה עמידה על זכויות לאומיות.

מדוע? כמובן, קודם כול, בגלל החשש מרוסיה, מהיבלעות בידי המעצמה שממזרח. אין מה להשוות אותו עם החשש המערב האירופי עם תום מלחמת העולם השנייה מפני אסימילציה אמריקנית (אם כי חשש מהיטמעות תרבותית כזו קיים, וסנטימנט תרבותי אנטי-אמריקני קיים במערב אירופה, במיוחד אולי בצרפת).

אבל הסבר עקרוני וותיק יותר נוגע לכך שבמזרח אירופה דוכאה הלאומיות במשך עשורים על ידי התפיסה הקומוניסטית. כך שהשחרור של מזרח אירופה מרוסיה היה בחלקו "אביב עמים" לאומי מאוחר שחל רק בשנות התשעים! בעוד במערב אירופה הלאומיות נתפסת באותה עת בדיוק כדבר שאבד עליו הכלח!

כאן נפתח הפתח להבנת האהדה היחסית שיש כלפינו במזרח אירופה בהווה לעומת העוינות שמפגינות כעת נגדנו מדינות מערב אירופיות, ובייחוד מדינות כמו ספרד, נורווגיה, אירלנד, בלגיה וצרפת (חלק אחר מהאהדה לישראל גם נגע לברית בין רוסיה לאיראן מממנת חמאס, שהציבה את ישראל בעמדה סימטרית לאוקראינה). נכון, חלק מההבדל ביחס לישראל נעוץ בכך שבמזרח אירופה יש אוכלוסיות מהגרים מוסלמיות קטנות בהרבה מאשר במערבה. אבל מדוע, בעצם, הדבר כך? לא רק ההבדל ברמת החיים מושך יותר מהגרים מערבה, או גורם לממשלות המזרח להיות קמצניות יותר מאשר המערב הנדיב. במזרח אירופה יש עוינות גדולה יותר, ומקובלת יותר בחברה, כלפי מהגרים מוסלמים. עוינות זו נוגעת לנוכחות הרגש הלאומי שם (שלפעמים הופך ללאומני).

ובמישור ארצי יותר: לישראלים רבים הפכה מזרח אירופה ליעד תיירותי מועדף, לא רק מפני שהיא זולה יותר ממערבה של היבשת. במזרח אירופה אנחנו מרגישים שאוהדים אותנו הרבה יותר מאשר במערבה, ולפעמים תומכים ממש (בצ'כיה הפרו-ישראלית הדבר, אני די בטוח, נובע גם מההשוואה שעושים הצ'כים בינם ב-1938 לבינינו היום: מדינה דמוקרטית שהמערב אמור להיות ערב לביטחונה).

במילים אחרות: ספרו של בוגוסלבסקי נהנה כמדומה מהצטיירותה של מזרח אירופה הלא יהודית שבהווה באור חדש בעיני ישראלים רבים. לא בגלל יחס חדש ושונה לגלות, לא בגלל "פוליטיקת זהויות" אשכנזית וכיוצא בזה.

פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו קרובים יותר למזרח אירופים מפני שהלאומיות היא רגש עז שמקנן אצלם וגם בחברה שלנו, ובגלל החשד שלנו ושלהם מהליברליזם הפוסט-לאומי המערב אירופי.