למען השוויון: הותירו את הנשים מחוץ לטנק

שיח הזכויות המנופף בדגל של שוויון גורף אינו מכיר במהות החברתית והרוחנית של האדם. ביסוד ההתנגדות לשירות המשותף ביחידות קרביות עומדת תפיסה הומניסטית של שוויון אנושי

פרופ' אליעזר שְבַיד הוא הוגה דעות, מחנך וחוקר מחשבת ישראל, הציונות והספרות העברית. חתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת תשנ"ד.

הוויכוח שהתלקח לאחרונה בצה"ל סביב שיתוף חיילות וחיילים ביחידה לוחמת אחת ובטנק אחד חושף סכסוך ערכים בין שתי השקפות עולם מתחרות – אך לאו דווקא בין ההשקפה הדתית להשקפה החילונית או הליברלית. לאמתו של דבר, זהו סכסוך בין השקפת העולם הדתית-מונותאיסטית ואיתה אחותה החילונית-הומניסטית, לבין השקפת העולם הליברלית-חומרנית, האנוכית-תחרותית, של עידננו הפוסט-מודרני.

השאלה השנויה במחלוקת העקרונית איננה אם נשים וגברים יכולים לתפקד יחד בקרב ובטנק בהצלחה מבחינת היעילות הצבאית, אלא אם ראוי שיעשו כך; האם הלוחמים והלוחמות, כבני-אדם שוני-מגדר, ראוי להם – מבחינת מוסרם ואושרם – לשרת יחדיו? האם ראוי שצה"ל, כצבא העם, יעשה זאת, מנקודת הראות של מוסר העם הלוחם, אחדותו ואושרו? האם השיתוף של גברים ונשים בפעילות קרבית כמוהו ככל פעילות אזרחית, שירותית ויוצרת, שגברים ונשים מתאימים לה מבחינה גופנית-נפשית במידה שווה ויכולים לעשותה יחד ובלי הפרעה מבחינת מיניותם ומוסר יחסיהם האישיים?

שאלות אלו מציגות בעיה אנתרופולוגית כלל אנושית. אין הן מתעוררות רק מנקודת הראות הדתית-הומניסטית, אלא גם מנקודות הראות של כל השקפות העולם המודעות לחשיבות הקריטית של מוסר הזוגיות המשפחתית לאושרם של היחידים, הגברים והנשים, ולתקינות החברה ובריאותה. הציונות הדתית המעלה את הבעיה ומשיבה עליה ב"לא" חד-משמעי ומעורר פולמוס איננה עושה זאת, אפוא, רק בשמם של החיילים והחיילות הדתיים, כי אם בשם כל החיילים והחיילות; והסערה הגדולה מתחוללת בין השאר בדיוק בשל כך. את ה"לא" שלהם מחילים רבני הציונות הדתית עקרונית על כל החיילים והחיילות המתגייסים לצה"ל, ולדעתם לצה"ל, כצבא העם, אסור לקדם את השירות המשותף. זאת, בניגוד לתביעה הפמיניסטית, הבאה גם היא כטענה כללית בשם השוויון המגדרי, והרואה בהתנגדות הרבנית דוגמה מובהקת של כפייה דתית.

לפנינו פרדוקס מרגיז ומצחיק כאחד. הסערה שהתחוללה נגד מחאת הרבנים נבעה בעיקר מהרגישות של תומכי האידאולוגיה הליברלית, שהיא חילונית רדיקלית,  לכל מה שנראה להם ככפייה דתית; המחאה הבוטה של הרבנים היא שהגבירה אפוא את להט התמיכה החילונית בהחלטת המטכ"ל. מבחינה זו היא השיגה את היפוכה של מטרתה: דומה שאילו הרבנים היו מגלים יותר כבוד כלפי תומכי ההחלטה והיו מנמקים את התנגדותם בצורה עניינית היו פחות חיילים ובייחוד הרבה פחות חיילות מביעים תמיכה נלהבת בשירות המשותף. על רקע ניסיוני רב השנים כמחנך בצה"ל אין לי ספק שרוב מוחלט של החיילים והחיילות אינם רוצים להשתתף בשינוי ומעדיפים את ההבדלה בין תפקידי גברים ונשים בשירות הצבאי ואת ההפרדה ביניהם, כנהוג עד כה.

אבל לגופו של עניין עמדת רבני הציונות הדתית איננה כפייה דתית אלא התמודדות לגיטימית עם בעיית יסוד כלל צה"לית ולאומית. היא מעוגנת לא רק במוסר המונותאיסטי דתי, אלא גם במוסר ההומניסטי המודרני, החילוני, להבדיל מן המוסר החומרני-אנוכי הפוסט-הומניסטי של עידננו הפוסט-מודרני. דרישת רבני הציונות הדתית מבוססת על ההסכמה הלאומית, שעל יסודה קם צה"ל כצבא העם היהודי.

שוויון המכיר בשונות

תזכורת: בתקופת היישוב ובעשרים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הזמן שבו הייתה המדינה נאמנה לעקרונות מגילת העצמאות המגדירה אותה כמדינת לאום יהודית סוציאל-דמוקרטית, נחשב רעיון השיתוף של גברים ונשים בפעילות מלחמתית, ולא כל שכן השיתוף של חיילים וחיילות בטנק אחד, בלתי מתקבל על הדעת ופסול מיסודו. היה זה קונצנזוס מובהק גם בעיני החיילים והחיילות החילונים האדוקים ביותר ובעיני מפלגותיהם – הציוניות-סוציאליסטיות והליברליות-קפיטליסטיות כאחד. זאת, לא מתוך התנגדות לשוויון הזכויות של גברים ונשים, כי אם להפך. דווקא על יסוד ההכרה שגברים ונשים הם שווים לא רק בזכויות אלא גם בחובות, היה ברור לכל בר-דעת שכדי שהשוויון יתקיים באמת צריך ליישמו מתוך התחשבות בהבדלים הביו-פסיכולוגיים בין גברים ונשים, ובשליחויות המשפחתיות-חברתיות המיוחדות להם עקב הבדלים אלה: הבדלים שהטבע והתרבות ייעדו אותם לזיקת גומלין משלימה ותומכת.

אכן, אפשר שהכול נעוץ בהשתנותה של נקודת מוצא זו. החשיבה ההומניסטית-מודרנית מאופיינת במושגי החובה והשליחות, בעוד החשיבה הליברלית הפוסט-מודרנית סבה סביב מושגי הזכות (ללא חובה) והקריירה. אבל בכל שפה ושיח, חיוני לזכור כי השוואה אחידנית של בני אדם שונים איננה מייצרת שוויון של מעמד חברתי ושל תנאי קיום, אלא את היפוכם: אפליה, ניצול ודיכוי. נשים חייבות להתגייס לצה"ל כמו הגברים, אבל עליהן לפעול במסגרות שונות ולמלא תפקידים שונים במערכת הצבאית הלוחמת: גברים לפי כישוריהם ויכולותיהם הגופניות-נפשיות, ונשים לפי כישוריהן ויכולותיהן. ההתאמה ליכולות הדיפרנציאליות היא ההשוואה האמתית.

ההתנגדות להחלטת המטכ"ל מעוגנת אפוא בהסכמה חוקתית שצה"ל הוקם על יסודה. המטכ"ל, משרד הביטחון והמפלגות התומכות בשינוי אינם רשאים להחליט עליו ולבצעו באורח חד-צדדי, ואם יעשו זאת תהיה התוצאה הרסנית הן מבחינת צה"ל, הן מבחינת מדינת ישראל ועם ישראל. אני קובע כך בשל שלוש סיבות: א. האחריות לאושרם של כל חיילי צה"ל; ב. האחריות לאחדות עם ישראל, שצה"ל הוא צבאו; ג. התוקף המחייב של מגילת העצמאות המגדיר את מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לעקרונות החירות, הצדק והשוויון של נביאי ישראל. זוהי מחויבות כוללת של המדינה לאותם ערכי יסוד זהותיים שעליהם מבוססת התנגדותם של רבני הציונות הדתית להחלטת המטכ"ל.

הרקע העיוני-היסטורי הזה מחייב את מטכ"ל צה"ל ואת התנועות הציוניות החילוניות לשקול מחדש את החלטתם. עליהם לשקול ולהחליט איזו נאמנות חשובה להם יותר: הנאמנות למגילת העצמאות, המייצגת את זהותם של מדינת ישראל, של צה"ל ושל כל התנועות הציוניות הלאומיות בייסודן – או הנאמנות לאידיאולוגיה הליברלית הפוסט-מודרנית שאומצה ונאכפה על אזרחי  ישראל בלי כל דין וחשבון ערכי. והרי היום מתגלים כשלי האי-שוויון, הנצלנות והחומרנות במידה שאינה מאפשרת התעלמות. גם באירופה וגם בארצות הברית כבר ברור לחלוטין שהעידן הפוסט-מודרני מתקרב לסיומו ומחייב מדיניות אחרת.

כדי להגיע להכרעה מושכלת בנושא זה צריך, אם כן, לבחון מחדש את ההבנה הניאו-ליברלית של שוויון הזכויות בכל היקפה, ולתקן את כשליה הגדולים, כשלים הנובעים מחשיבה חד-צדדית שטחית על בסיס הנחות שקריות המעוגנות באינטרסים כוחניים.

קדושה והומניזם

השאלה הראשונה שיש לדון בה בהקשר זה היא מהו העומק העקרוני של בעיית השיתוף של חיילים וחיילות ביחידה קרבית אחת ובטנק אחד. לא; אין זו "רק" בעיית הצניעות ביחסים בין גברים לנשים. הצניעות אינה תכלית, אלא אמצעי מניעה בפני פיתוי והתפתות ליחסי מין אסורים מבחינה חוקית ומוסרית – אסורים מבחינת מניעיהם, מבחינת דרך ביצועם, ומבחינת המקום והזמן הראויים ליחסים אינטימיים כאלה. דרישת הצניעות מעוגנת בערך מוסרי מונותאיסטי והומניסטי שקדם לה. זהו הערך היסודי המבדיל בין השקפת העולם המונותאיסטית-הומניסטית המודרנית לבין השקפת העולם החילונית החומרנית הפוסט-מודרנית: קדושת יחסי הזוגיות הבונה את המשפחה.

ערך הקדושה מבדיל בין חיים גופניים-חומריים לחיים רוחניים, ומייחס חשיבות יתרה לחיי הרגש ולחיי הרוח – המחייבים ריסון של יצרי הגוף והנאות סיפוקם. המונותאיזם המוסרי וההומניזם אינם שוללים את סיפוק תאוות הגוף ואת ההנאות הטבעיות הארציות, אבל הם רואים אותם כאמצעים לחיים אנושיים שתכליתם מוסרית, רגשית ורוחנית. יתרונו השכלי של האדם על כל בעלי החיים מתפרש בדרך זו כמעבר מדרגת חיים גופנית-חומרית לדרגת חיים רוחניים. זוהי המשמעות של בריאת האדם "בצלם אלוהים". היא מעניקה לאדם מעמד מיוחד, סמכות מיוחדת ושליחות מיוחדת לתיקונה של הבריאה. האל בורא היקום הוא רוחני, נצחי, ונבדל בכך מיקומו הגופני חומרי. שליחות האדם ביקום היא להתרומם אל המידה הזו. זו משמעות חייו וזה אושרם.

ההשקפה החילונית הפוסט-מודרנית, הקפיטליסטית-חומרנית-תחרותית, היא היפוכה של תורה זו. היא רואה ביתרונו השכלי של האדם את הכלי האבולוציוני המאפשר לו לגבור על כל היצורים המתחרים בו, להשתלט על כל אוצרות הטבע, לנצלם ולספקם לעצמו בלבד ככל שכוחו, כישרונותיו והטכנולוגיות שלו מאפשרים לו. היא אכן מעמידה את החירות בראש סולם הערכים, אבל היא מגדירה אותה כזכות המוקנית לאדם מטבעו המולד לקחת לעצמו כל מה שביכולתו, ואין היא מגבילה חירות זו על ידי אחריות מחויבת לטובת שאר בני האדם החיים איתו – אלא רק בכיבוד זכותם של אלה לקחת לעצמם ככל יכולתם כמוהו. במילים אחרות, ההשקפה הניאו-קפיטליסטית מגדירה את האושר כהנאה חושנית-יצרית. היא מעודדת מצוינות תחרותית הנמדדת באמת המידה של רווח כספי ועוצמה שלטונית. בדרך זו היא מגבירה את הצרכנות לשם הנאותיה, צרכנות לשמה כמטרת חיים.

ערכי "שוויון הזדמנויות" שבעלי השקפה זו מנופפים בהם נועדו להעניק שם נאה לאי-השוויון הנובע בהכרח מהתחרות חופשית בין בני האדם שאינם שווים בכישרונותיהם וביכולותיהם, בקנייניהם ובתנאי חייהם. בחברה שבה התחרות אינה מוגבלת נופלת האחריות למימוש הזכויות על היחידים המתחרים, ואם כשלו בתחרות זוהי בעייתם. החוק הרי אינו מבטיח להם דבר זולת הזדמנות שווה, שבתנאים אלה גם היא אינה אלא הזדמנות תיאורטית.

נחזור לעניין הקדושה כערך העליון של השקפת העולם המונותאיסטית-הומניסטית. גם מנקודת הראות הליברלית, האנוכית-חומרנית, האדם עומד במרכז, כמושל בטבע. אבל מטרת שלטונו היא השלטון עצמו לשם ניצול הטבע להנאתו. כמושל הוא אינו רואה עצמו כנברא בצלם אלוהים אלא כאלוהים עצמו (מכאן כפירתו במציאות האל…), וברור שרעיון ההתקדשות המוסרית-רוחנית הוא בעיניו רמאות של כוהני-דת מושחתים המנצלים לתועלתם את טיפשות ההמונים. הדוגלים בהשקפת העולם הליברלית-קפיטליסטית הפוסט-מודרנית רואים לפיכך בכל ניסיון רבני להחיל את ערכי הקדושה על רשות הרבים כפייה דתית הפוגעת בערך העליון שהם סוגדים לו: החירות כפי שהם מגדירים אותה כזכותם הטבעית.

שני סוגים של חירות

בעיית השירות של גברים ונשים ביחידה קרבית ובטנק אחד היא אפוא חלק מן הבעיה הכללית של השוויון המִגדרי בין גברים לנשים, וזו האחרונה, בתורהּ, היא חלק מבעיית השוויון בין בני אדם שמטבעם המולד אינם אובייקטים זהים אלא סובייקטים שונים זה מזה בכישרונותיהם וביכולותיהם, בצורכיהם ובשאיפותיהם. כאן נחשף הפער בין הליברליות הפוסט-מודרנית לבין ההומניזם המודרני.

עיקרון היסוד המשותף לשתי השקפות-עולם אלו הוא, כאמור, מרכזיות האדם בטבע. אולם לפי השקפת העולם המונותאיסטית וההומניסטית הכוונה היא לאדם התבוני (המוסרי) כפי שראוי שיהיה כנברא "בצלם אלוהים", בעוד בהשקפת העולם הליברלית-אנוכית, הכוונה היא לאדם כבעל חיים שכלי, ששכלו מאפשר לו לנצל לשם סיפוק האינטרסים החומריים שלו את כל סביבתו הטבעית ולדכאה תחתיו.

מכאן נובעת ההגדרה הסותרת של רעיון החירות: לפי השקפת העולם המונותאיסטית וההומניסטית, האדם חופשי לבחור בין טוב לרע ובין אמת לשקר, אך רק הבחירה באמת ובטוב ודחיית השקר והרע מקיימת את חירות האדם. כי אם בחר בטוב לעצמו שהוא רע לזולתו, נכנע ליצרו ואיבד את התבונה המעניקה לו חירות אמתית.  עונשו מתבטא קודם כול באובדן התבונה והמעלה הרוחנית של נברא בצלם האלוהים, אבל בהמשך תהפוך הפגיעה בזולת לבומרנג הפוגע בזורקו.

בזה מתבלט הניגוד היסודי בין ההשקפות גם מבחינת היחס לחברה. הליברליות החומרנית רואה גם בחברה האנושית היוצרת את הציוויליזציה רק אמצעי; תפיסת העולם הזו מאפשרת לחזקים ביותר שליטה ריבונית על עצמם ועל סביבתם, תוך שהם משועבדים ליצרי שליטה ומכוחם הם פועלים כעריצים. בעיני תורת משה המונותאיסטית-הומניסטית, תפיסת עולם אנוכית זו של החברה כאמצעי בידי היחיד היא אלילות: האלהתו העצמית של האדם.

ההבדל בין שתי הגדרות החירות הוא קריטי גם מבחינת ההבנה של רעיון השוויון. לפי ההבנה המונותאיסטית-הומניסטית, החירות מטילה אחריות ומוגבלת על ידי חובות; ואילו לפי הגדרת הליברליות האנוכית-חומרנית, החירות מתירה לאדם לפעול לטובת עצמו כרצונו בלי אחריות לזולתו. הוא אינו מוגבל על ידי חובות אלא רק על ידי "כללי המשחק", כלומר אילוץ שכלי לכבד את זכויות הזולת המשתף איתו פעולה להגשמת האינטרס החומרי-שלטוני שהכול רוצים בו לעצמם בלבד. הכלל המוסרי העליון לפי המונותאיזם וההומניזם הוא "ואהבת לרעך כמוך". הכלל התועלתני העליון של הליברליזם האנוכי-חומרני הוא: "הימנע מלפגוע בהזדמנויות השוות של מתחרך, כדי שישתף אתך פעולה ובתחרותו יתרום להצלחתך יותר משיתרום להצלחתו".

בהערת אגב, יש לומר שתפיסה אנוכית זו של חירות היא שקרית. השקר הראשון הוא הטענה שחירות היחיד מן הסוג הזה מונעת את הפגיעה בזכויות הזולת, שכן הפגיעה בו היא בחירה לא רציונלית. אבל הניסיון החברתי מלמד שלא כך הדבר: כדאי לנצל בפיקחות ותחכום כל הזדמנות להונות, לרמות ולקפח את מתחריך, לנצל את עובדיך ואת קוניך, וכך לקטוף רווחים גדולים וקלים. יש דרכים משפטיות להסתיר או להצדיק או להעלים הוכחות ולהימלט מעונש, וגם אם תיענש לבסוף לא תאבד הכול ותוכל להתחיל מחדש. האמת היא שחירות האדם מוגבלת מיסודה הן על ידי נתוני הסביבה הטבעית, הן על ידי יכולותיהם ומגבלות טבעם של בני האדם; חירותו של היחיד החזק, אם אין בה מרכיב של אחריות וחובה מוסרית, תבוא על חשבונם של החלשים ממנו. השקר השני הוא שהטכנולוגיה והצמיחה פותרות את בעיית השוויון: אמנם, הציוויליזציה מעצימה את ניצול משאבי הטבע ואת יכולות השליטה והיצירה של האדם, ובטכנולוגיה בת זמננו ההעצמה היא מהירה ואדירה. לכאורה זוהי הגדלה לאינסוף של חירות האדם, שעשויה להגביר את השפע כך שיתגבר גם על העוני של החלשים, הנכים והחולים ואולי יתגבר מחר גם על נכותם, מחלותיהם וחולשתם. אבל גם פרספקטיבה זוהרת זו היא שקר. לא רק מפני שמשאבי הטבע מוגבלים וניצול היתר שלהם הורס את סביבת החיים של האדם ושל שאר יצורי הטבע, אלא מפני שבני האדם משתעבדים לטכנולוגיה המשתלטת עליהם ומנוונת את גופם ואת נפשם, והם חסרים כלים לשליטה המוסרית הנחוצה כדי לכוון את הטכנולוגיה המתוחכמת לטובת כל בני האדם ולא לרעתם. התוצאה היא שגם הישגים טכנולוגיים היכולים להיטיב את מצבם של בני האדם ולהגביר את חירותם מנוצלים לרעה יותר מכפי שהם מנוצלים לטובה. חלק גדל והולך מהטכנולוגיה המתוחכמת מסב לחירות היצירתית של רוב בני האדם נזק גופני ונפשי ובייחוד רוחני, ותוך כך מעצים את מיני הנשק המיועדים להרס טוטלי של הביוספרה.

שוויון של שונים

בין שתי השקפות העולם שוררת אפוא מחלוקת מקוטבת בהתמודדות עם בעיית האי-שוויון בין בני האדם מבחינת מוצאם, כישרונותיהם, יכולותיהם הגופניות, הנפשיות והרוחניות, שייכותם החברתית והפוליטית, אמונותיהם, שאיפותיהם וההעדפות התרבותיות שלהם. השקפת העולם ההומניסטית המודרנית, המבוססת על דמוקרטיה חילונית-ליברלית, חקקה על שעריה את עיקרון שוויון הזכויות לכל בני האדם ללא הבדל של מוצא, לאום, דת, מגדר ומעמד חברתי-כלכלי. אולם יחד עִם הכרתה בשוויון הזכויות ובייחוד החד-פעמי של כל אדם, הכירה השקפה זו בקביעה שהאדם הוא חברתי מטבעו: רק בחברה שהיא ישות קיבוצית משפחתית, קהילתית ולאומית, שיש לה בתור שכזאת ציוויליזציה ותרבות משלה, יכולה אנושיותם של כל יחיד ויחידה להתגלות, להתפתח, להתקיים ולהתבטא בצורה יצירתית.

ההשקפה ההומניסטית המודרנית היא אפוא גם לאומית. היא מחייבת לא רק שוויון זכויות לבני אדם יחידים אלא גם שוויון זכויות למשפחות, קהילות, עמים, לאומים, תרבויות ודתות. ההכרה בקיומם ובחשיבותם של ישים קיבוציים מחייבת גם הכרה בנחיצותן של זיקות גומלין בין-אישיות ובין-קיבוציות. נמצאנו למדים ששוויונם של כל בני האדם השונים זה מזה מתבטא בייחודם הקובע לכל אחד מהם את המקום המתאים לו מבחינת תפקודו החברתי-תרבותי ואושרו ומבחינת תרומתו לחברה ולתרבות המקיימת אותו.

אף זאת: כדי שכל יחיד ויחידה יוכלו לממש את זכויותיהם בתפקודם הייחודי, עיקרון שוויון הזכויות ההומניסטי-מודרני תובע שוויון כלכלי הנמדד ביכולת המובטחת לכל אדם להתקיים ולקיים את משפחתו בכבוד בהתאם לצרכיו וליכולות של חברתו, משפחתו, קהילתו ועמו. אחת המסקנות העיקריות הנובעות מכאן היא שראוי שכל לאום יתקיים לעצמו בארצו, בציוויליזציה שלו, בתרבותו ובמדינתו, ושהשוויון האנושי בין יחידים, משפחותיהם, קהילותיהם ועמיהם יתקיים על ידי זיקות הגומלין החיוביות בין העמים והמדינות. על יסוד הכרה לאומית-הומניסטית-מודרנית זו קמה מדינת ישראל בהסכמת האו"ם שהחליט להעניק ליהודים את זכות ההגדרה העצמית הלאומית בארצם ולהיות לאום ככל הלאומים, שווה בין שווים. הגיונה ההומניסטי-לאומי של השקפה דמוקרטית מקורית זו הוא ברור. אבל כיוון שכתוצאה מהיסטוריה של הגירות ומלחמות אין מדינת לאום שאין בה מיעוטים לאומיים ודתיים, נוצרה בעיה שפתרונה ההומניסטי הדמוקרטי הוא מתן זכויות אדם וזכויות אזרח שוות לכל אזרחי המדינה. זאת לא במקום העיקרון הלאומי: זכות ההגדרה העצמית של הקולקטיב העממי-לאומי נותרת בידי העם המהווה רוב באותה ארץ ובאותה מדינה, ואילו קבוצות המיעוטים יוכלו לקבל זכות הגדרה עצמית רק בארץ ובמדינה מיוחדת להם. כך לגבי כל מדינות הלאום, וכך גם לגבי מדינת ישראל שבה מתממשת אך ורק זכותו הלאומית של העם היהודי. קביעה זו נכללה במגילת העצמאות, כמו גם בהחלטת האו"ם להקים בפלשתינה שתי מדינות לאום, יהודית וערבית, שיחיו בשלום זו עם זו.

השוויון בין בני האדם מחייב אפוא, על פי התפיסה ההומניסטית הלאומית המודרנית, התחשבות בזהותם הלאומית המיוחדת, בתפקודם המיוחד ובצורכיהם המיוחדים. לפי השקפה זו תהיה ההשוואה המכנית בין כל בני האדם מעשה שרירות הפוגע למעשה בשוויונם האמתי. רק כשכל איש וכל אישה, כל ילד וכל ילדה, כל בעל כישרון לפי כישרונו וכל בעל תרבות כפי תרבותו ודת כפי דתו, יוכלו להגשים את עצמם על זהותם הייחודית בחברה שהם אחראים יחד לטובתה, יהיה זה שוויון אמתי.

שוויון השווא הליברלי

בהשקפה הליברלית האנוכית-תחרותית הפוסט-מודרנית, הגדרת השוויון בין כל בני האדם ופתרון בעיית אי-שוויונם וייחודם של כל בני האדם הם הפוכים ממה שתיארנו כעת לגבי ההשקפה ההומניסטית. ההיפוך נובע מהכחשה של ארבע הנחות יסוד של ההומניזם הלאומי המודרני, וקביעת ארבע הנחות סותרות תחתן:

ראשית, הליברליות הפוסט-מודרנית מכחישה את היות האדם חברתי-קיבוצי מטבעו. אמנם ראינו שגם התיאוריה של כלכלת השוק האנוכית-תחרותית מכירה בתלותה של הציוויליזציה בשיתוף פעולה בין אנשים רבים, ועל כן מגבילה במידה ידועה את חירות היחיד; אולם היא מכחישה את הנחת ההומניזם הלאומי שהחברה היוצרת ציוויליזציה היא ישות קיבוצית מאוחדת על ידי תקשורה הלשוני-תרבותי, על ידי קשרי הדורות של משפחותיה וקהילותיה ועל ידי חוקיה, נימוסיה ודתה. ההשקפה הליברלית הפוסט-מודרנית טוענת שישות קיבוצית כמו משפחה, קהילה, עם ולאום היא מדומה בלבד, שכן אין היא רואה בעולם אלא יחידים רבים, שאיגודם נועד להגן על אינטרסים חומריים-קיומיים משותפים. להשקפה זו, אין ליחידים המאוגדים חובות הנובעות משיוך משפחתי, קהילתי ולאומי: הם משלמים מסים ומקבלים שירותים תמורתם. התאוריה המפריטה טוענת שבמצב הטבעי היחידים קיימים לעצמם ומחויבים לעצמם בלבד, ובמובן זה הם ריבוניים והם ממשיכים להיות ריבוניים גם בחברה שאליה נכנסים הם למטרות מוגדרות ובתנאים מוגדרים. מסקנה נוספת הנובעת מכאן היא שטובת הפרטים קודמת ומתנה את טובת הכלל באשר הוא תאגיד אינטרסנטי, וזאת בניגוד להשקפה ההומניסטית-לאומית שלפיה טובת הכלל המשפחתי, הקהילתי והלאומי קודמת לטובת הפרטים מפני שהיא התנאי לטובת כולם ולקיום שוויון.

שנית, כנגד הנחת ההומניזם הלאומי המודרני שהאדם הוא חברתי מטבעו, טוענת הליברליות הפוסט-מודרנית שכל יחיד הוא חופשי מטבעו. הכוונה היא לעובדה שלפני התאגדות לחברה אין חוקים הקובעים אסור או מותר ביחסי בני אדם לזולתם ולסביבתם. בני האדם, כמו כל בעלי החיים, נוהגים אפוא לפי טבעם היצרי ולוקחים לעצמם כל מה שביכולתם לקחת וכל דאלים גבר.

אבל האמנם זוהי חירות? כן, אם נגדיר את החירות כפורקן של דחפים טבעיים. אולם מנקודת הראות של ההשקפה המונותאיסטית וההומניסטית המודרנית אין זו חירות כי אם שעבוד מוחלט של האדם מצד אחד לתאוותיו ומצד שני לחוק הג'ונגל של מלחמת הכול בכול. על פי ההשקפה ההומניסטית והמונותיאיסטית, את חירות הבחירה הרצונית על פי ערכים וחוקים אנושיים נותנת לבני האדם רק חברתם. במצב הטבעי אין לבני אדם, כמו לכל היצורים, בחירה רצונית. הם אינם חופשיים. להפך: על כורחם הם נולדים כפי שהם, עם סגולותיהם הגנטיות, בסביבות ובתנאים שהם אינם יכולים לבחור ועל כורחם הם גם מתים. אך החברה המאורגנת מעניקה להם חירות על יסוד ברית המעניקה זכויות ותובעת חובות. באופן זה זכות כל אדם היא חובת כל בני חברתו כלפיו, וזכויות כל בני חברתו הן חובותיו כלפיהם. זהו יסוד המשטר הדמוקרטי, לפי תפיסת ההומניזם הלאומי, שכן משמעותו המקורית היא שלטון העם כישות קיבוצית על-ידי העם ולמענו.

מה מביא, אפוא, את הליברליות החדשה להמיר את ההשקפה ההומניסטית-לאומית בתורת הריבונות הטבעית הפיקטיבית של כל אדם על עצמו? התשובה הברורה היא הרצון ליצור חוקה מדינית המעניקה לכל היחידים זכויות משפטיות שוות ללא כל חובות. כך קמה גם, במקום הדמוקרטיה המוגדרת כשלטון העם, דמוקרטיה תאגידית: דמוקרטיה שהיא שלטון כל היחידים המאוגדים במדינה כאזרחיה על יסוד האינטרסים החומריים הבסיסיים שסיפוקם תנאי לחיים.

שלישית, הליברליות הפוסט-מודרנית מכחישה את הנחת ההומניזם הלאומי שמדינה דמוקרטית המבוססת על סולידריות של כל אזרחיה נשענת לא רק על אספקת האינטרסים החומריים המשותפים לכל בני האדם, כי אם גם על תרבות רוחנית ותודעת ייעוד משותף. הכחשה זו היא כמובן היסוד גם לתיאוריה של "החברה האזרחית הרב-תרבותית" שלפיה רשאי כל אזרח לבחור לעצמו את התרבות הרצויה בעיניו, בתנאי שיעשה זאת רק ברשות היחיד המורחבת שלו, במשפחתו ובקהילתו, ואילו במדינתו ינהג רק לפי החוקים הרציונליים ההכרחיים של הציוויליזציה והמשטר המאפשרים לו לחיות ולממש את זכויותיו. שום תרבות שבמהותה היא עממית-לאומית, ובייחוד שום דת, אינה יכולה להתקיים לפי מהותה בהגבלה זו – כך שבפועל מדינת כל אזרחיה הרב-תרבותית היא כור היתוך כפייתי עריץ האוכף על כל היחידים את חוקי הטכנולוגיה והכלכלה של הציוויליזציה הפוסט-מודרנית ואינו מאפשר להם לחיות באמת על פי חוקי דתם ותרבותם. אין פלא אם כן שהאכיפה העקבית הפונדמנטליסטית של האידיאולוגיה הליברלית-חומרנית הזו דוחקת את המאמינים הנאמנים לדתותיהם לשורות הפונדמנטליזם הקיצוני, המשתמש בטכנולוגיה הפוסט-מודרנית כדי להילחם ביוצריה ולהשמידם.

רביעית, עיקרון הריבונות האנוכית של היחיד על חייו. כאשר הטענה שכל בני האדם שווים באה תוך הכחשת היות בני האדם חברתיים מטבעם ומשתייכים לאחדות האורגנית של משפחותיהם, קהילותיהם ועַמם כיֵשים קיבוציים, היא מביאה להכחשת זיקות הגומלין ההיררכיות והאופקיות: זיקות המחויבות הרגשית-רוחנית ההיררכיות (זיקות הורים לילדיהם וילדים להוריהם, זיקות מנהיגים למונהגיהם ומונהגים למנהיגיהם), והזיקות האופקיות-משלימות (זיקות המחויבות של זוגיות האיש והאישה, זיקות המחויבות בין אחים ואחיות, זיקות הרעות בין בני האדם). זיקות אלו מעוגנות בציווי "ואהבת לרעך כמוך", שמובנו הוא מחויבות בין שווים שהשונות ביניהם מאפשרת להם ליצור יחד את הקיבוציות האורגנית של המשפחה, הקהילה והעם. הליברליות האנוכית-תחרותית, הקובעת את הפיקציה שכל אדם הוא ריבון על גופו ועל נפשו, מפריטה והורסת את המשפחות, הקהילות והעמים, וגוזרת בדרך זו על כל היחידים, בשם ריבונותם המדומה, לוותר על זהותם הלאומית, התרבותית, הדתית והאישית-אינדיבידואלית ולהפוך ברגים במכונה טכנולוגית שנועדה לשרתם אבל בפועל הופכת אותם לעבדיה; וכשהם חדלים לתפקד כאביזרים יעילים הם מושלכים לערמת הגרוטאות ולפחי האשפה. דברים אלה אמורים כמובן בראש וראשונה על הפמיניזם הרדיקלי המעוגן בליברליזם הפוסט-מודרני, שתוצאתו היא פירוק המשפחה כתא יסוד של החברה על ידי הפיכת המשפחה לתאגיד שמטרתו הוא בראש וראשונה סיפוק חוזי של הנאות סקסואליות שבהן מתמצה, כביכול, האהבה המאחדת גברים ונשים.

מכאן נובעת ההנחה שהגבר זכאי לבגוד באשתו או להיפרד ממנה כשהוא אינו נהנה עוד מיחסיו המיניים איתה, ומכאן ההנחה שהאישה זכאית לבגוד או לעזוב את אישהּ מאותה סיבה. מכאן ההנחה שגם מבחינת הילדים, אם יש לזוג ילדים, מוטב שההורים ייפרדו כשהאהבה היצרית ביניהם דעכה. מכאן ההנחה שגברים ונשים רשאים להתנהג בלבושם ובגופם כרצונם בלי להתחשב בהשפעת לבושם על רואיהם, ומכאן גם ההנחה שבתעסוקות השונות אין להתחשב בתפקודים השונים וביכולות השונות הנובעות מההבדל הביו-פסיכולוגי בין נשים לגברים. מכאן גם ההנחה שדרישות של צניעות המעוגנות בקדושה אינן אלא אכיפה שרירותית של חוקים דתיים.

***

טענתי היא אפוא שהאידאולוגיה הליברלית האנוכית-חומרנית הפוסט-מודרנית, והפמיניזם הרדיקלי בכללה, היא שקרית והרסנית. ההוכחה היא תוצאת יישומה: התפרקות המשפחה, התפרקות הקהילה, התפרקות הלאום, האנרכיה השלטונית, ניוון הדמוקרטיה לשלטון העשירים, האלימות הגוברת בייחוד ביחסי גברים ונשים, התגברות ההטרדה המינית, ועל הכול אוזלת היד של המערכת המשפטית בטיפולה בתופעות הללו המתגברות והולכות בהתמדה גם מול עונשי מאסר. אי אפשר לדכא על ידי בתי המשפט והמשטרה תופעות שהמדיניות הכלכלית-חברתית והתקשורתית מעודדת על ידי תגמול נדיב.

ההתנגדות הביקורתית לפמיניזם האנוכי-תחרותי התובע "שוויון הזדמנויות" טוטלי בלי התחשבות בחובות הנובעות מזיקות הגומלין בין גברים לנשים במשפחה כתא היסוד הבונה את העם כישות קיבוצית; ההתנגדות הביקורתית לביטול מדינת הלאום ולהפיכתה למדינת כל אזרחיה השווים בזכויות ללא חובות; וההתנגדות ל"חברה הרב-תרבותית" הכפופה לאחידות האינטרסים האנוכיים תחרותיים האחידים של הציוויליזציה הטכנולוגית – התנגדויות אלו אינן התנגדות לשוויון כל בני האדם באשר הם בני אדם, כי אם להפך. זוהי התנגדות לאי-שוויון, לדיכוי ולניצול ולהרס המוסרי-חברתי שמייצגת האנוכיות התחרותית הבלתי-מוגבלת בחובות גומלין. התנגדויות אלו מבטאות את המאמץ ליישם את עיקרון השוויון בין בני האדם לא רק באשר כולם בני אדם, אלא גם באשר כל אחד מהם שונה ומיוחד ויכול להגשים את עצמיותו הייחודית רק על-ידי השתלבות במכלול הזיקות המהוות משפחה, קהילה ועַם.

את המאבק על התיקון צריך לנהל על יסוד זיקת הגומלין המכבדת את הזולת, גם את מי שעמדתו מוטעית בעינינו. רק שיח מכבד עשוי לשכנע ולהביא הסכמה מושכלת, שהיא תנאי הכרחי להתקדמות לשוויון אמתי, עד כמה שהוא אפשרי.


התמונות באדיבות לע"מ. צילום: משה מילנר.

 

1 תגובות

  1. אל רום

    10.08.2017

    תודה על הפוסט , עם כל הכבוד , כותב הפוסט הנכבד , מנסה באמצעות דרמה דיאלקטית ענקית ומיותרת , להלך עלינו אימים . עסקינן , לא בשיויון טוטאלי בין המינים , אלא , בסך הכל , מימוש של האוטונומיה של הרצון החופשי של נשים , שהן יחידות סגולה , לשרת שירות קרבי זה או אחר . מימוש זה : גם מעניק תחושת ערך , גאווה , וחיוניות לכלל הנשים ( שהן מחצית מן האוכלוסיה בקירוב ) וגם לא יסתור את הפררוגטיבה של צה"ל , לבחון , מה מביא לו תועלת באמת ובתמים ( תועלת מבצעית ) וממילא , אין לרדת כמובן בקריטריונים מבחינת צה"ל , אלא , לשמר אותם , ולברור הנשים , שבאמת ובתמים עומדות בקריטריונים המבצעיים , ואפילו לדאוג להביא אותן , לכשרות מלאה ממש ( באמצעות הכנה אינטנסיבית לפני הגיוס למשל ) .

    אפשר באותה הנשימה , לצמצם או לפגוע באופן הכי מידתי ומצומצם , באוכלוסיה השומרת מצוות . זאת על ידי , בניה של יחידות צבאיות קרביות , על טהרת הנשים . בכך , יוכיחו הנשים , שהן עומדות בזכות עצמן , ואותן יחידות סגולה , לא נופלות באמת ובתמים מן הגברים , וגם : יאפשר הדבר , פגיעה מינימלית אם בכלל , באוכלוסיה השומרת מצוות ( על מנת להימנע משירות מעורב כאמור ) .

    אם הן יעמדו בכך , מה טוב !! אם לאיו , ניתנה להן הזדמנות הוגנת , ולתועלת כלל החברה והצבא .

    תקצר היריעה , מגודש טיעונים דרמטיים , חסרי היגיון , וחסרי אחיזה מינימלית במציאות , חסרי הבנה של אושיות משפט וממשל , או הבנה מגדרית אפילו :
    תחילה , הרי נשים דנן , לא רק מגשימות עצמן , אלא , מוסרות חייהן , לטובת הכלל , לטובת המדינה על ידי שירות צבאי קרבי מפרך ומסכן חיים . אז איזה פוסט מודרניזם מגוחך ? אם זה היה כך , אותן יחידות סגולה , היו שוקדות , על מדליה אולימפית בקרב 10 או ריצת מרתון , או הטלת דיסק או אללה מה !! למה להקריב חייהן בצבא ? אני תוהה מאיזה ספר קומיקס או מערכון של הגשש , נלקח טיעון דנן . אין בושה יותר ??

    ובכלל , האם לא יודע כותב הפוסט הנכבד , שמדינת ישראל , הינה מדינת היהודים , ולא מדינה יהודית בהכרח ? מדינת היהודים , הינה עיקרון חוקתי נוקשה , ואילו , מדינה יהודית , הינה ענין שנתון לרצונו של הריבון הטבעי ( הציבור ) בקלפי מעת לעת , וחקיקה בהתאמה בכנסת . משמע : מדינה יהודית , הינו עיקרון דינמי שעולה ויורד , להבדיל ממדינת היהודים , שהוא עיקרון חוקתי נוקשה ( והשווה : חוק השבות ) . שהרי , אפשר לחוקק חוקים בעלי צביון דתי , אבל , אפשר גם לבטלם , או לעדכנם , תלוי בתוצאות הבחירות הכלליות כמובן . אבל , את היותה של מדינת ישראל , מדינת היהודים , אין כהוא זה לשנות !!

    אני תוהה בכלל, כותב הפוסט מומחה למחשבת ישראל ? בוא נראה וננבור בכתובים ( והרי הביא מספר בראשית ) הנה הציווי הראשון לאדם שנברא , מהו ? בראשית פרק א' :

    כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי-כֵן .

    כלומר , האדם נברא בצלמו של האלוהים , קודם כל , בשביל להיות טכנולוגי , מהנדס , ולרדות בפלנטה , כפי שהאלוהים ביקום כולו . וכך זכר ונקבה שניהם ברא אותם לצורך זה . ולרבות ולפרות על מנת לכבוש הארץ , ולרדות בכל חיית הארץ , ודגת הים ועוף השמיים . זהו הציווי הראשון : להיות טכנולוגי , להיות מהנדס . כך ברא אותם , זכר ונקבה !! פריה ורביה , הינה אמצעי לתכלית היותר רחבה : לשלוט בפלנטה כפי האלוהים ביקום , בדמותו ובצלמו , וזכר ונקבה !!

    תודה

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *