למקום תורה

Getting your Trinity Audio player ready...

איש העט ואיש הציבור: על זלמן שזר וכתביו

הקדמה מאת: יואב שורק

מעטים הישראלים שלא שמעו על זלמן שזר; אך מעטים עוד יותר, כך נראה, אלה המכירים את כתביו.

שז"ר – שניאור-זלמן רוּבָּשוֹב, לימים זלמן שזר – היה מן המנהיגים המרכזיים של הציונות הסוציאליסטית בדור המייסדים של מדינת ישראל: אחרי מילוי תפקידים מרכזיים במוסדות 'המדינה שבדרך', בעיקר בהסתדרות הכללית של העובדים, כיהן עם הקמתה כחבר כנסת מטעם מפא"י, כשר החינוך בממשלה הראשונה וכנשיא השלישי של מדינת ישראל.

לפני ואחרי ותוך כדי כל אלה היה שז"ר סופר ומשורר, עיתונאי ועורך, בן-תורה מלומד ומתבונן רגיש. בהיותו מנהיג ציבור, שעמד בצומתי הכרעה היסטוריים כה חשובים, נדמה כי כל זה נשכח – על אף קיומם של דפים וחוברות, איגרות וכרכים, כפי שנפרט מיד. כתיבתו של שז"ר נעימה במיוחד לקריאה: היא עשירה ורגישה אך רחוקה מן הטרחנות, וניכרת בה הסגולה של אישים שחָבר בהם הרגש הער אל התבונה המאירה. שז"ר היה גם מחלוצי העברית: הוא השתמש בה מימי היותו נער צעיר, עת עשה לה נפשות בעיירתו, והפליא להשתמש בה בגמישות ובחום כל ימי חייו – אף שהמשיך לקיים, במקביל, גם דיאלוג עם שפת אמו, היידיש.

אהבת העברית בלי להתנכר ליידיש היא מאפיין שאולי מיטיב לבטא את דרכו הציבורית של זלמן שזר, כמנהיג מרכזי הרחוק מרדיקליות. ציוני מובהק היה, מראשי הפעילים לאורך כל חייו, אך התרחק מ'שלילת הגולה', ותחת זו היה ער לרחשיה, נאמן למורשתה וקרוב אצל כאביה גם אחרי הקמתה של מדינת ישראל; הוא היה חסיד שנעשה לציוני-סוציאליסט, אך המשיך לנהל מערכת יחסים חמה וקרובה עם המסורת היהודית ועם נושאיה הדתיים – ועם חסידים בפרט; איש מפא"י ועורך 'דבר' שהקפיד לשמור על כבודם של היריבים האידיאולוגיים, השותפים למפעל הציוני בדרכם האחרת. אפשר שמתינות זו – יחד עם דמותו הקונצנזואלית, הסבאית, בכהונתו כנשיא המדינה – מסבירה את היעלמותו היחסית של שז"ר מן הזיכרון ההיסטורי.

כאמור, שז"ר כתב לא מעט והדברים גם נדפסו. לפני כעשור שנים, בתשס"ח, ראה אור כרך מהודר של מבחר תעודות מפרקי חייו של שז"ר בתוך "הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה", מפעל מבורך של ארכיון המדינה (או "גנזך המדינה" כשמו בעת הפרסום). הכרך, שכתב וערך חגי צורף, פורש את פרקי חייו של שז"ר מילדות עד מיתה, כרקע לשלל דברים שבכתב ושבעל-פה המהווים את ליבו של הספר. אלה כוללים רשימות ומאמרים שפורסמו בעיתונות, בעיקר בעיתונו 'דבר'; מכתבים שכתב בעניינים אישיים או ציבוריים; דברים שאמר בישיבות הנהלה של ההסתדרות או הסוכנות, בישיבות ממשלה ובמליאת הכנסת; נאומים שנשא בפני מנהיגים או בני נוער, חברים לתנועה או יריבים פוליטיים; וגם – פה ושם – קטעי פרוזה ושירה.

כרך מופלא זה מצטרף לכתבי שז"ר שפורסמו בימי חייו – 'כוכבי בוקר', שראה אור לראשונה בתש"י, וכמה מאספים: 'אור אישים' המרכז מאמרי זיכרון, שראה אור בתשכ"ד; 'אורי דורות' המרכז מאמרים בחקר ההיסטוריה של עם ישראל, שראה אור בתשל"א; וספר השירים (מקוריים ותרגומים מיידיש) 'לוית ניב' (תשל"ד). היו גם כמה וכמה מאספים שנערכו מכתביו אחרי פטירתו – 'מפרדס התנ"ך' על המקרא בתשל"ט, 'ממשמרת למשמרת: דברים בענייני חינוך בארץ ובגולה' בתשמ"ב, 'החופים השנַיִם', שעיקרו התכתובת שבין זלמן שז"ר לאשתו רחל, ו'נשיא וחסיד', שיצא לאור על ידי אגודת חסידי חב"ד, המביא ממכתבי הרבי אל הנשיא-החסיד ומגולל את מערכת יחסיהם. אל כל המאספים הללו יש להוסיף את הנגישות שנתחדשה בשנים אלה באמצעות האתר המופלא "עיתונות יהודית היסטורית", שבו ניתן לקרוא, בין השאר, את כל גיליונות 'דבר' ואף לערוך חיפושים (אם כי לשם כך יש לדעת גם את רזי שמות-העט שנטל לו שז"ר העורך מפעם לפעם).

*

 

שז"ר נולד בכסלו תר"ן (נובמבר 1889) למשפחה של חסידי חב"ד במיר שברוסיה הלבנה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. כשהיה ילד קטן עברה משפחתו לעיירה סטויבץ הסמוכה, ושם עברו עליו ילדותו ונעוריו. מעט אחרי בר-המצווה כבר החל להוציא לאור עיתון עברי-ציוני, בכתב יד, ובן 15 הצטרף ל'פועלי ציון'. כאשר החלו מחלוקות אידיאולוגיות בחוגים הסוציאליסטיים-ציוניים אחז רובשוב הצעיר בעמדה המדגישה את היסוד הציוני. שליטתו בעברית והשכלתו היהודית והכללית הרחבה הביאו את התנועה להשית עליו תפקידים בתחומים אלה למרות גילו הצעיר, ובשל תפקידים אלה עבר לווילנה ב-1906.

בשנים 1907–1911 למד רובשוב ב'אקדמיה לחוכמת ישראל' שייסד הברון גינצבורג בפטרבורג, ושם גם פגש את מי שתהיה אשתו, רחל כצנלסון. הוא ביקר לראשונה בארץ ישראל ב-1911, ואחר כך שב לאירופה כדי להתחיל בלימודי היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה בפרייבורג, לימודים שנמשכו עקב מלחמת העולם הראשונה עד 1919 והסתיימו דווקא באוניברסיטה של ברלין. במהלך תקופה ארוכה זו המשיך בפעילותו הציונית – הוא ייסד את 'החלוץ' בגרמניה – וכתב וערך בכמה עיתונים יהודיים בברלין; הוא אף פרסם מאמר היסטורי על תולדות השבתאות בכתב העת העברי 'הַשִּׁלֹּחַ', שראה באותם ימים אור באודסה.

ב-1920 הגיע שוב לארץ ישראל במסגרת משלחת של פועלי ציון, ובמהלך הביקור נשא את רחל לאישה. השנים הבאות עמדו בסימן של נדודים: עיקר מפעליה של התנועה הציונית מצויים היו באירופה, ושז"ר דילג – לעתים עם רעייתו רחל ולעתים בלעדיה – בין לונדון לווינה ולברלין. בתם הפעוטה, רוֹדָה, אובחנה כלוקה בתסמונת דאון; לזוג לא נולדו ילדים נוספים.

ב-1924 שבו לארץ ישראל. רובשוב שימש בוועד הפועל של ההסתדרות ושל אחדות העבודה, וב-1925 התמנה לסגן עורך 'דבר'. ב-1936 הפך לעורך בפועל וב-1944 מונה לעורכו הראשי של היומון הפועלי, תפקיד שהוא מילא יחד עם תפקיד העורך של הוצאת 'עם עובד' עד לבחירתו לכנסת הראשונה, ב-1949.

גם במהלך שנות העשרים והשלושים הרבה רובשוב לנסוע בשליחות התנועה הציונית ברחבי העולם היהודי, באירופה ובעיקר באמריקה; ב-1935 הוא אף למד באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. בשנים אלו עסק גם בההדרת שירי רחל (בלובשטיין), שעמה היה לו בנעוריו קשר עמוק, אולי גם רומנטי – ביידיש ובעברית.

בשנת העצמאות הראשונה שינה רובשוב את שמו לשזר, על פי ראשי התיבות של שמו הקודם. "רחל כצנלסון־רובשוב ושניאור זלמן רובשוב מודיעים ברבים, כי מעתה יהיה שם משפחתם שזר (ש פתוחה, ז קמוצה)", נמסר במסגרת קטנה בעמודו הראשון של 'דבר' ב-7 במארס 1949. שלושה ימים אחר כך הושבע לשר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל, בין השאר בזכות היותו מי "ששום דבר יהודי אינו זר לו", כלשונו של עמיתו, עורך 'מעריב' דאז, עזריאל קרליבך. זו הייתה כהונה סוערת. במהלכה נחקק "חוק לימוד חובה" וניטש הוויכוח הפוליטי העז על החינוך במחנות העולים (ויכוח שנזכר בגיליון זה במאמרו של שריאל בירנבוים). כמידת היותה סוערת כך הייתה קצרה ושנויה במחלוקת: שזר ויתר על התפקיד לקראת הקמתה של ממשלת בן-גוריון השנייה, בנובמבר 1950.

בשנות החמישים שימש שז"ר כחבר כנסת מן המניין (עד 1956) – ועיקר פעילותו הציבורית עברה לסוכנות היהודית, שבה מילא כמה תפקידים בכירים. ב-1963 נבחר לשמש נשיא מדינת ישראל. התפקיד הלם את מידותיו והוא מילא אותו בתוכן, בין השאר בהענקת חסות ותמיכה למפעלים תרבותיים מגוונים מן העברית ועד ליידיש, מן התרבות החילונית עד לספרות התורנית. זיקתו לחסידות חב"ד, וקשריו ההדוקים עם האדמו"ר מלובביץ' בניו-יורק, קיבלו ביטויים רבים במהלך כהונתו כנשיא.

שז"ר נבחר לכהונה שנייה ב-1968, שנמשכה עד שנת 1973, כאשר הוא כבר בן 83. במהלך שנתו האחרונה בנשיאות לא הייתה לצידו רעייתו רחל; היא נדרשה לאשפוז סיעודי עקב נפילה. פחות משנה אחרי שסיים את כהונתו השנייה הלך שז"ר לעולמו, במהלך חג הסוכות תשל"ה, ונקבר בחלקת גדולי האומה בירושלים. באלול של אותה שנה הלכה גם רעייתו לעולמה.

 

*

מימיו הראשונים של 'השילוח' החדש ביקשנו להביא מכתבי שז"ר במדור הקלאסיקה העברית. התלבטנו מה לדלות; התלבטות שיש בה כדי לשפוך אור על שפע ההיצע וגיוונו – ואשר הצגתה כאן עשויה לחפות במשהו על ההחמצה שכרוכה בהבאת קטע אחד.

מתוך כרך ה'תעודות' של גנזך המדינה, מצאנו עניין רב בכמה קטעים – מהם בעלי ערך היסטורי ומהם בעלי ערך ספרותי. כאיש ספר ואיש ציבור שנסע הרבה ברחבי העולם היהודי, וכעיתונאי במשך רבות משנותיו, רשימותיו של שז"ר הן תדיר עדות מרתקת לדרמות ההיסטוריות שעברו על העולם היהודי במאה העשרים. כזו, למשל, היא רשימתו "לאור המדורה של ברלין", שפורסמה ב'דבר' ב-1933, ומתייחסת לשרפת הספרים בברלין – שרפה שהפעם אינה מכוונת נגד ספרי הקודש של היהודים אלא נגד ספרי היהודים באשר הם. ב"גלויות מן הדרך", סדרת רשימות מ-1947, מתאר שז"ר רשמי מסע בפולין החרבה מיהודיה. כמי שהכיר את המקומות כששקקו יהודים, כמי ששמות האדמו"רים והסופרים היו לו מלאי משמעות, תיאוריו על פולין שאחרי-החורבן מרתקים. שז"ר היה בארצות הברית בעת שהתקבלה החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר. בדברים שאמר בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, בינואר 1948, הוא פורש את רשמיו מהאופן שבו הגיבה יהדות ארצות הברית – שברובה לא הייתה ציונית כלל עד אז – לתסיסה סביב ההחלטה; מסמך מאלף ומפתיע. באותה שיחה הוא גם מתאר את האווירה במחנות העקורים באיטליה, סביב התקווה הציונית. ארבע רשימות אחרות משלימות את אלו שעיקר העניין בהן הוא היסטורי: דבריו בישיבת הממשלה ב-1950, על החינוך במחנות העולים, משלימים את התמונה של יחס הממשלה לתלונות המפלגות הדתיות ואת תמונת תהליכי הבדיקה של המשרד בעניין זה. דבריו בישיבת הנהלת הסוכנות ב-1962 מהווים תיאור מאלף וחריף של הנעשה ברוסיה הסובייטית: כיצד נמחקה, הלכה למעשה וכמעט ללא כפייה, הזהות היהודית מבני דור שלם. שקלנו גם להביא את דבריו כנשיא, בשנת 1964, בפגישה עם יוצאי מרוקו מאחת העיירות בדרום. שז"ר מדבר שם על המורשת התרבותית המפוארת של יהדות זו, ועל גבולותיה הראויים של תפיסת 'כור ההיתוך'. אחרי מלחמת ששת הימים, במסגרת החוג ליהדות שליד בית הנשיא שהוא טיפח, נשא שז"ר דברים תחת הכותרת "אפיקים בנגב"; זוהי תגובה מסאית קצרה המבקשת להבין אילו כוחות פנימיים הגנוזים בחברה הישראלית נתגלו במלחמת ששת הימים. היא מעניקה הצצה מרתקת לאווירת הרוממות – המפוכחת יותר מכפי שסבורים כיום – של אותם הימים.

 

אך בסופו של דבר העדפנו להציג פרק מתוך 'כוכבי בוקר', אסופת הזיכרונות והמחקרים שפרסם שז"ר כבר בתש"י, בהוצאת "עם עובד" – ולפרסם אותו כאן ברשותה האדיבה.. אסופה זו מלאה קסם, וגם הבחירה בתוכה הייתה קשה. כאן הגיעו אל הגמר הרשימה העיונית "מגן ותקווה" – הסוקרת את תולדות הגבורה היהודית בעידן הגלות, וכורכת את גילוייה המעטים של יוזמת-התגוננות אקטיבית בעיתות של תקווה לגאולה קרובה (ואגב כך מלמדת פרקים לא מוכרים בתולדות מלחמת נפוליאון ובפרעות ת"ח ות"ט); הממואר המרתק "י. ש. ק. – המשורר הראשון אשר ידעתי", המגולל את היכרותו של המחבר, מילדות, עם יעקב שלום קצנלנבוגן, משורר עברי פורץ דרך שחייו קופדו בטביעה בגיל צעיר; "ספרייתו של אבא", רשימה רוויה אהבת-ספר שפרסם ב'דבר' ב-1947; והזיכרון שבחרנו בו בסופו של דבר לפרסום – "למקום תורה", שבו כותב שז"ר על מורה מופלא שהוא למד אצלו במשך חודש אחד לפני היותו לבר-מצווה. הסיפור, שקשה שלא להתאהב בלשונו ובאנושיותו, שופך אגב כך אור על כמה תופעות מחיי היהודים ברוסיה הלבנה בראשית המאה העשרים – החינוך הפרטי, ההשכלה הרבנית, ומושגי האהבה, השידוכים וההתבגרות המינית.

את המקומות המופיעים בסיפור קל לאתר, והזמן הלא הוא נקוב בסיפור עצמו; אך מי היה אותו מלומד יוצא דופן? כותבי תולדותיו של שז"ר לא מצאו קצה-חוט. שמא יש בין קוראי 'השילוח' מי שיידע?

 

 

 


 

למקום תורה

זלמן שזר

רק חודש ימים עשיתי בעיירה הקטנטנה ההיא, טוּרֶץ,[1] בבית מורי המושלם והמופלא שבחר לי אבא. אולם היה זה החודש הראשון בימי חיי שביליתי מחוץ לבית הוריי. והיה זה החודש האחד שעשיתי במעין פנימייה של בנים שהיו כולם במקצת מבוגרים ממני, והיה זה אותו החודש שבו כאילו נפרדתי מילדותי והחלו ימי התבגרותי.

היה זה החודש האחרון לפני היותי לבר-מצווה. יום הבר-מצווה שלי חל בראש חודש כסלו ולטורץ יצאתי למחרת אסרו-חג של סוכות. את "הדרשה" הכין איתי לפני כן בן משפחתנו מבּוֹריסוֹב, שהיה פרוש בישיבת סלבודקה, ר׳ אליהו תומרקין, מוסמך להוראה, חריף נפלא וממציא פיסיקאי. משכילי המשפחה הרבו גם להתפלא וגם ללגלג על גאוניות אמצאותיו, שתמיד נמצא בהן איזה ליקוי טכני קטן שהיה שם לאַל את כל תועלתיותן המעשית. ולשם דרשה זו צללנו איתו בנבכי שאלות ותשובות וספרי פלפול, נאבקנו עם ה"שאגת אריה" והפלגנו ל"עמודי אור"[2] והעלינו פילים בקופי מחטים. כל חודשי הקיץ בנאות-הדשא של יער אַטַליז[3] בילינו בלימוד הזה, שהיה חדש לי, רב השנינות והחריפות. ובשלהי הקיץ עוד הספקתי להתענג על לימוד עצמאי בתוך בית-המדרש הישן, כאחד מבוגר שאין כל עול של רבי מוטל עליו והשט לו על פני הגמרות שבתוך ארון בית המדרש כאוות-נפשו לאורך כל הערבים מתוך תורה לשמה ועצמאות של בן-חורין. חברי מוֹטל, שאיתו התחלתי את לימודי בחדר ואיתו המשכתי עד אז כל השנים, נפרד ממני ויצא ללמוד לישיבה. אולם אבא רצה מאוד לאחד לי תורה עם השכלה ורבי אשר כזה לא נמצא לו, לא בקרב המלמדים שבעיירה ולא בישיבות שבסביבה. ותהי דאגת החיפושים אחרי הרב המתאים הדאגה העיקרית של אבא כל אותה השנה.

עד אשר גילה את אשר ביקש. באחד היערות אשר ליד  העיירה ירמיטש[4] גר מוכסן עשיר, שהשיג איזה עילוי מופלג למורה למען ילדיו באחוזתו. ויהי המורה הזה צנא דמלי ספרי.[5] אמרו עליו: בקי בש״ס ובפוסקים. אבל יחד עם זה בקי בקאנט, בשפינוזה וברמב״ם. את ה״מורה נבוכים״ קרא במקורו הערבי. ולא עוד אלא בשבתו בבית המוכסן ההוא אשר ביערות ירמיטש חיבר מילון עברי־ערבי והוכיח את טעויותיו של אבן-תיבון בתרגומיו. הוא עצמו חיבר פירוש משלו על ה״מורה נבוכים״ והחל כבר לפרסם את חיבורו בדפוס. ושפות ידע המורה — עברית ורוסית וגרמנית וצרפתית וערבית. וספרייה קנה לו מדמֵי־המלמדוּת שלו שהרהיבה את עין כל באי האחוזה. ואבא, שבא לרגל עסקי היערות שלו לאחוזה ההיא וראה את אברך חמודות זה, כליל התורה והיראה וההשכלה, חמד בו לבו וייחדהו לי למורה.

ולאושרו של אבא קרה אז מקרה מוזר מאוד למורה ההוא. שדכנים החלו לדפוק על דלתו ולהציע לו שידוכים הגונים מאוד, עם בנות רבנים ועם בנות נגידים, כי יצא שמו לתהילה. סיפרו כי הציעו לו אלפים רובל לנדוניה ו״קעסט״[6] לשנים רבות בבית סוחר עשיר. אולם הוא, המורה, עשה מעשה אשר לא פילל שום שדכן. הוא התאהב במשרתת היפה אשר למוכסן והחליט לשאת אותה לאישה, ללא פרוטה. כאשר נודע הדבר בסביבה חדלו לקרוא לו ״המשכיל המופלג״ והחלו לקרוא לו ״המשכיל המשוגע״ – –

אולם אבי הטוב סלח לו גם את שיגעונו זה. ולא עוד אלא כאשר החליט המורה לשאת את ארוסתו ולהקים לו בית בטורץ הסמוכה, עזר לו אבא לשכור את הבית ולאסוף את התלמידים ואני הייתי אחד התלמידים הראשונים שיצאו לגור אצלו בביתו וללמוד תורה מפיו.

אמנם, לא בנקל ניגש אבא לבצע את החלטתו זאת. מקודם צריך היה המורה הבלתי־שכיח הזה לעמוד במבחנו של סבא, אם אמנם ירא שמים הוא כהלכה ואם השכלתו לא הפחיתה, חלילה, מיראתו. ואחרי אשר ביקר המורה את סבא בעיירתו, וסבא כתב בעצם ידו מכתב ברכה לאבא על בחירתו, בא המורה לשבת אחת אלינו הביתה. והכוונה המסותרה של ביקור מוקדם זה הייתה שאחותי הגדולה ממני והמשכילה שבבית תוכל לתהות על קנקנו, אם אמנם השכלתו צרופה. אחותי אמנם לא הייתה דעתה נוחה מדרך החינוך שבחר אבא בשבילי, אולם אף היא לא יכלה להסתיר את השתוממותה לרוחב ידיעותיו של המורה במתמטיקה ובפילוסופיה. זכורה לי השיחה של אותה שבת על שולחננו, שיחה לא רגילה לי כלל לפי כל נושאיה וענייניה. הביאה אחותי את ידידיה איתה והמורה הפליא את לב כולם.

ולמחרת אסרו־חג של סוכות התעטפנו בפרוות והתיישבנו בעגלת־החורף ואבא הביא אותי לטורץ להיות גולה למקום תורתי החדש.

הבית, ששכר לו הרבי למושב לו ולתלמידיו מערים אחרות אשר התאכסנו אצלו, היה ארוך מאוד ונמוך מאוד. זכור לי כי תקרתו הייתה מונחת ממש על משקוף החלונות, שהיו נמוכים אף הם. והיה הבית מחולק לשתי ״מחציות״. ״המחצית״ האחת למגורי הרבי ואשתו היפה ו״המחצית״ השנייה למגורינו אנחנו, תלמידי הרבי. ובין שתי המחציות היה מעין מסדרון ארוך ששימש לנו גם חדר־אוכל.

המחצית של הרבי הייתה אף היא מחולקת לשתיים, לאורכה. בחדר האחד, והוא החדר הגדול, נמצאה הספרייה העשירה של הרבי. שם, על הארונות, היו שמורות גם ה״אמהות״[7] של ראשית פירושו ל״מורה נבוכים״, אשר חיכו כל השנים להמשך. ושם ליד השולחן הגדול שבאמצע החדר למדה הכיתה. והחדר השני והקטן יותר היה חדר השינה של הרבי ואשתו הצעירה. ומסביב לחדר המוצנע הזה הסתובבו כל מעייניהם של נערי הכיתה – –

רב היה ההבדל בין דרכי הלימוד אצל הרבי הזה לבין דרכי הלימוד שהיינו רגילים בהם אצל כל המלמדים לפניו. גם בלימודי קודש וגם, כביכול, בלימודי חול. חדשות היו המסילות שסלל הרבי העצמאי הזה.

את שעות הבוקר, עוד לפני התפילה, כשהראש צלול מאוד, הקדשנו לחשבון. ולימוד החשבון היה לפי שיטה מיוחדת. לא רק משום שאת סימן החיבור, למשל, היה הרבי מסמן לא כ״פלוס״ רגיל אלא כסימן הקמץ בלבד, כדי שלא ייראה חלילה כשתי-וערב, ואת זווית החילוק היינו עושים לא לימין המספר המחולק, כמקובל, כי אם לשמאלו, משום שיהודים קוראים מימין לשמאל, אלא גם לפי תוכנו היה לימוד החשבון שונה אצלו מן הרגיל וכולו על טהרת הקודש. התרגילים שהיה נותן לנו בחשבון היו תרגילים – בקביעת המולד. הוא עצמו חיבר לו לוח לכל ימי האלף השישי, מהתחלתו ועד סופו, ובו לא רק כל החגים והמועדים בימיהם לפי הספירה העברית והספירה האזרחית, אלא כל מולדי החודשים לפי השעות והרגעים והחלקים לכל חודש וחודש. ולפי כללי הלוח שלימדנו היינו צריכים לקבוע: המולד של חודש אלול בשנת ה׳רצ״א אימתי חל, והמולד של חודש כסליו בשנת ה׳תשצ״א אימתי יחול? וכדי לגוון את הלימוד עוד ולהרגיל את התלמידים לחפש גם בספרי ההיסטוריה העברית שבאצטבאות ולעיין גם באטלסים הגיאוגרפיים אשר לו, היה שואל אותנו, למשל, באיזו שעה בדיוק חל זמן הדלקת הנרות בקורדובה בשבוע הולדת הרמב״ם, ומה היה המולד בחודש של גירוש ספרד. ורק אחרי שחידדנו את מוחנו כראוי בחוכמת העיבור (שעליה היה מצטט את דרשת הגמרא על הפסוק "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" הלא היא חוכמת עיבור החודש) ואחרי ששילבנו לתוך חכמה מופלאה זו, באורח פדגוגי מיוחד זה, גם את לימוד ההיסטוריה והגיאוגרפיה במשך שעה שלמה, עמדנו להתפלל ורק אז אכלנו את ארוחת־הבוקר וישבנו ללמוד גמרא.

וגם בדרכי לימוד הגמרא היה לנו אופן לימודו חידוש נפלא. למדנו אז מסכת כתובּות. אולם עיקר הלימוד היה כלל לא לפי סדר דפי הגמרא, כי אם לפי ענין השיטות. והשיטות מפוזרות על פני מסכתות שונות והן אחוזות ודבוקות זו בזו רק לפי בקיאותו וכושר פלפולו של הרבי. זוכר אני כי שבוע שלם למדנו ולא יצאנו מתוך תחומי דף אחד, כי עניני הדף ההוא נתרחבו ונתפשטו על פני עשרות מסכתות.

וכאשר הגענו לדברים שבאגדה הופיעו על השולחן ספרים לועזיים שהוא עיין בהם ותירגם לנו מהם ברגש רב ובאריכות של הסבר, וכשנתקלנו במלים ארמיות קשות הופיעו מילונים ממילונים שונים, עבריים ולא עבריים, והוא צלל בהם להנאתו כאמודאי מנוסה וניסה ללמד גם אותנו לשחות בעקבותיו.

אולם הרבה יותר משהפתיעונו ההבדלים בלימודים ובדרכי הלימוד הפליאנו החידוש העיקרי בכל אורח החיים שנתגלה לנו בבית הרבי בטורץ. הלא הוא — אהבתו העזה של הרבי אל אשתו היפה. אהבה גלויה ושלמה ומודגשה כזאת, כמדומני, לא ראה עוד אף ילד אחד בכיתתנו בשום בית מן הבתים שהכרנו בעיירותינו.

היה יופייה של הרבנית כפרי במקצת לעומת הנשים היפות שהכרתי בעיירתי, וגם מידת השכלתה הייתה מצומצמת ממידתן, אולם הייתה טבעיותה רבת חן ורגש, ובכל חום עשרים וחמש שנותיה ובכל מלוא נפשה הכנה אהבה את בעלה, בן השלושים וחמש, המלומד והנערץ, והמרושל במקצת, שהוציאה לחיי עצמאות ואושר. והוא, הבעל, הרווק הזקן שלא יצא מעולם של ספרים וכתבי-יד, נפתח לו אביב חדש ונכסף ורב־תענוגות באישה היפה הזאת אשר הלכה אחריו לבנות לו את ביתו. ותהי אהבתם מלאה ותמה ורבת ביישנות, ויין הכלולות לא סר מעל פניה ומעל פניו ומעל פני כל ה״מחצית״ ההיא של הבית.

ויהי האושר המשפחתי הזה, הגלוי והפשוט והמשתפך על גדותיו, חדש לילדי העיירות המנומסות והבעלי־בתיות ההגונות שנתכנסו הנה. וכמוהו גדלה גם הסקרנות שהייתה כה מגרה וכה משכרת את הבנים המתבגרים, שרק זה עתה הגיעו או מגיעים לגיל עלומים. ולכן קרה כך, שכל תום האהבה וטוהר האושר שהיה ממלא את ה"מחצית" האחת שבבית היה נהפך למשהו מנוגד לגמרי ולמקור של להג משוקץ, עשיר ״התגלויות" ומלוא ניבול פה מחוסר כל רסן – ב"מחצית" השנייה של הבית. ערב ערב, בכבות הרבנית את המנורה והבנים כולם סודרו שניים שניים במיטה, ולהירדם לא רצו, היו עוברות מושכות ההנהלה לתוך ידיו של בן הכפר, הגדול מכולנו והמגושם מכולנו. שם, ב״מחצית״ הראשונה, בשֶבת הכיתה ליד שולחן הרבי היה הוא הבלתי מוצלח בין כולנו, והרבי, בגבור זעמו עליו, היה קורא לו ״בייבּאַק״,[8] אולם כאן, ב״מחצית״ השנייה, היה הוא ״הבייבאק" המנצח על המערכה. והבנים, שרק עכשיו התעוררו לעצמאותם, וביניהם גם בני 14 ובני 15 — גם שם בכיתה הייתי אני הצעיר שבכל החבורה — לא שבעו משמוע לסיפוריו ולדמיונות תעתועיו. השיחה החלה תמיד מהרבנית היפה, שהייתה אהובה על כולנו. והלב כאב לשמוע אותו מנבל אותה ואת מסתרי חייה. אולם תענוגות הסיפורים שלו גברו ועיני עשרת הגורים הודלקו באש זרה ומוזרה. קשה היה להכיר כי כאן כיתה של תלמידים מובחרים שצללה כל היום בסוגיות הגמרא. אולי רק לפי זה, שגם מסכת כתובות עצמה, על הלכותיה ואגדותיה ואגדות הסוגיות הקשורות בשיטותיה, הפכה לו ל״בייבאק״, המנצח על דמיונם המשולהב של הבנים הנדלקים, חומר לא אכזב לדברי הבלע שלו. ובתום כל החומר שלו היה מתחרה בו בן כפר אחר, שנתגלה כבקי מופלג בתעלומותיהן של כל נשי הכפר ובסודותיהן של השקצות למיניהן. בוקצ׳יו וקזנובה יבלו ללמוד תורה מפיהם — —

את העיירה טורץ כמעט שלא הכרנו. בחשוון שלט כבר החורף בחוץ ולטיולים לא היה מקום. רק בשבתות היינו הולכים לבית הכנסת הגדול, שהיה בית כנסת של מתנגדים, וזכור לי הרב הישיש, נמוך־הקומה ולבן הזקן הארוך, בעל ארשת הפנים הידידותית שהיה ניגש אתר התפילה לשוחח עם הרבי והיה בשעת מעשה צובט את לחיו של אחד התלמידים ושואל קושיה מניה וביה בסוגיה שאנו עמדנו בה. ואנו כולנו היינו מתפרצים בבת אחת לשקלא וטריא.

בנות מַכּרות לא היו לנו כלל מלבד בת בעל חנות הברזל, שהייתה באה בערבים עטופת צווארון דקיק של פרווה על מעילה הקצר וענודת ״מוּפטה״[9] שחורה ורכה על ידיה, לקבל שיעור מהרבי. ואחרי השיעור הייתה גם נכנסת ל״מחצית״ שלנו להתחלף אתנו בספרי לימוד. איך שונתה הפנימייה בן רגע, בדרוך כף רגלה על סף ה״מחצית״ שלנו, איך טוהרה והזדככה האווירה כולה. נסתם אז פיו של ה״בייבאק״ ולא הורגש כלל, ואיך קינאנו כולנו באייזיק השליובי, המבוגר והמלומד שבינינו, שהיה מלווה אותה אחרי השיעור הביתה, לתוך השלג הלבן שעל פני חוצות העיירה —

אהבתי מאוד את הרבנית היפה והפשוטה והאימהית. כיבדתי את הרבי המופלג והעילויי, אף כי התייחסתי כבר אז בביקורת לדרכי לימודו. אולם שׂאת לא יכולתי את כנופיית הבנים המתלהלהים אשר ב״מחצית״ השנייה. שנוא נפשי היה ה״בייבאק״ ההוא על גסות התקלסותו ועל פריצות תעלומותיו. ערב ערב הייתי אמנם נסחף עם להג השיחות העליזות והמגרות, אולם השקע שנשאר בנפשי עכר את רוחי ודיכאני עד מאוד.

ועם תום החודש, כאשר באה אמי לקחת אותי ואת הרבי הביתה, לחגיגת הבר־מצווה שלי, ומצאה את תקרת הבית והנה – היא נמוכה מאוד, ממש על החלון הנמוך, החליטה כי יש בשיכון אשר כזה משום סכנה לחידוש כאב הראש שלי, שסבלתי ממנו בילדותי, וכל עוד לא יחליף הרבי את דירתו לא אשוב עוד לטורץ ללמוד בה.

ומעומקי לבי הודיתי לאמי המודאגת על החלטתה המחוכמה —

וכה נסתיימה עליי ישיבתי הראשונה במקום תורה בעיירה זרה, בבית ההוא, שנשאר בזיכרוני, כמשכן האהבה התמה, וכהיכל תורה מופלאה, וכמערת פריצים גם יחד.

[1]  טורץ ((Tурэцc – עיירה ברוסיה הלבנה, כ-30 ק"מ ממערב לשטויבץ (שטוובצי), עיר מגוריו של שז"ר.

[2]  שאגת אריה ועמודי אור – ספרי עיון מעמיקים של חכמי אשכנז בהלכה ובתלמוד, הראשון של אריה לייב גינצבורג מהמאה הי"ח והשני של הרב יחיאל הלר מהמאה הי"ט, שהיו פופולריים בקרב הלומדים.

[3] אָטַלֵיז (Аталезь) – כפר קטן בין שטויבץ לטורץ.

[4]  יָרֵמיטְש – היא Ярэмічы, על גדות הניימן לא רחוק מטורץ.

[5]  צנא דמלי ספרי – סל מלא ספרים, כינוי למלומד (ע"פ תלמוד בבלי, מגילה כח ע"ב).

[6] קעסט – כינוי להסדר שבו מובטחת כלכלת הזוג הצעיר על ידי אבי הכלה, לשם המשך לימודי החתן.

[7] כינוי לגלופות הדפוס, שמהן ניתן להדפיס מהדורה נוספת.

[8]  בייבאק – בעגה רוסית: ממזר.

[9]  מוּפְֿטָה (מרוסית) – אביזר לבוש חורפי של נשים: שרוול-פרווה פתוח משני צידיו, שמחממים בתוכו את כפות הידיים.

עוד ב'השילוח'

גם קהילה, גם מדינה ליברלית
פתיחה חגיגית
אוטונומיה לשונית ולא שפה רשמית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *