לנוכח טראמפ

הכוחות שנרמסו במיזם הטהרני הליברלי מרימים ראש. זו ההזדמנות להציע חלופה שמרנית צלולה ונדיבה

 

בחכמה שלאחר מעשה ניתנו הסברים רבים לניצחונו המפתיע של דונלד טראמפ, המנהיג הפופוליסטי, השוביניסט ועוין הממסד הפוליטי, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. רוב ההסברים עוסקים בשכבת הבסיס האמריקנית, זו של הלבנים הפחות משכילים, שננטשו על ידי הממסד הפוליטי והפכו את הקערה על פיה; במאיסה בתרבות התקינות הפוליטית מטשטשת הזהויות שממשל אובמה ייצג; בחולשתם המעמיקה של דרגי הביניים (המפלגות וועדות הקונגרס) במערכת הפוליטית האמריקנית; וביתרון שיש למרחב הכפרי על פני העירוני בשיטת הבחירות הרובנית והמדינתית שנוהגת בארצות הברית. אגב ההסברים הללו ניתנו גם הסברים שונים להפתעה הגדולה – שעיקרם ההטיה המובהקת של התקשורת כנגד דונלד טראמפ, הטיה שלימדה שאנשים רואים את אשר הם רוצים ולאו דווקא את אשר לפניהם.

נראה כי כל ההסברים הללו נכונים, ולמעשה אולי אפילו די בחלקם להסביר את מה שחולל את המהפך. שכן המהפך, למרות הרוב הגדול של האלקטורים, נותר גבולי: יותר ממחצית המצביעים בחרו דווקא בהילארי קלינטון, מועמדת שהכול דיברו על חולשותיה, וזאת כנראה לא רק בשל הזדהות עם תפיסות של השמאל האמריקני אלא גם בשל הבעיות הקשות באופיו של דונלד טראמפ והחשש מפני המדיניות, או היעדר המדיניות, שיוביל.

אבל טבעם של אירועים היסטוריים הוא שהדינמיקה שהם יוצרים אינה תלויה בסיבות שחוללו אותם. גם אם טראמפ גרף את הקופה בשל קואליציה רגעית או קונסטלציה סטטיסטית, בחירתו המפתיעה מחוללת רעידת אדמה, מצטרפת ל'ברקזיט' הבריטי, ומעלה אל קדמת הבמה את הכוחות שלא היו שותפים לפרויקט הליברלי של שינוי השיח שדומה היה כאילו אין בלתו; פרויקט שביקש לעקור את הכל, משלטי ה'גברים' בפתח חדרי שירותים, ועד היכולת להגן על המערב מפני ג'יהאדיזם איסלאמי או בכלל להכיר בקיומו. "במלחמה הצודקת בלאומנות", רשמה פרופ' ורד נעם מאוניברסיטת תל-אביב בפייסבוק במעין הפקת-לקחים של הכוחות הליברליים, "ערער הליברליזם הזה גם את הלאומיות, בגיבוי אקדמי שהדביק לה את התואר 'מדומיינת'. ההגנה הצודקת על זכויות נשים ולהט"בים שפכה את המשפחה עם מי האמבטיה. מיגור הגזענות רמס בדרך את הזהות. המהות גורשה עם המהותנות. כשכרתנו את עצי ההיררכיות הישנות, ניתזו גם השבבים של האמונה הדתית. וכשחשפנו את מבני הכוח ה'פריבילגיים' המסואבים הישנים, שכחנו את מבנה הכוח שלנו, של אקדמיה-תקשורת-פוליטיקה, שהוא עיוור לגמרי לחרדותיהם של ה'אחרים' שלנו. איכשהו לא שמנו לב שהחמלה שלנו, וגם חיבתנו היתרה לדמוקרטיה, נוטות להיות סלקטיביות".

נעם היטיבה לנסח את הדבר שקומם, במודע או באינטואיציה, רבים כל כך, ועומד כנראה מאחורי הגל הנוכחי בפוליטיקה העולמית. הגל הזה עלול בהחלט להיות מסוכן, ולחתור תחת ערכי החירות המהווים תשתית לחברה שלנו (אם כי אפשר שהתשתיות חזקות משאנו חושבים, והחששות מוגזמים). כך או אחרת, נראה שהמפתח לעתיד טוב יותר טמון באותם יסודות שהציג דניאל ג'ונסון במסתו בגיליון הקודם שלנו, עוד בטרם טראמפ, ואשר נזכרים גם במסתו של פיטר ברגר על אודות כבוד האדם בגיליון זה. הדרך היחידה לייצב את המטוטלת היא באימוץ נוסחה מחודשת של האמתות הישנות, נוסחה שתעגן את ערכי הזהות של הלאום, המשפחה והמהותנות בתפיסה רחבה של כבוד האדם וחירותו; נוסחה שתראה את צלם אלוהים שבאדם לא רק כתשתית לשיח זכויות, אלא בראש ובראשונה כמו שהמקרא רואה אותו: כתשתית לתביעת אחריות.

על השמרנים, והאינטלקטואלים השמרנים, מוטלת עתה אחריות כבדה. הם זוכים כעת להזדמנות – אולי בלתי חוזרת – להשמיע את קולם ברמה, ולשרטט אלטרנטיבה מוסרית לשיח שתבע לעצמו מונופול על המונח. הם צריכים לעשות זאת באופן צלול ונדיב: צלול בחתירתו אל הטוב הממשי, ונדיב בפתיחותו לראות ולהכיל את נקודות האמת במחנה שמנגד.


קרדיט תמונה ראשית:bigstock

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *