לצאת מהמטוטלת

 הפופוליזם הלאומני הוא תגובת-נגד להתכחשות ארוכה לערכי יסוד חיוניים. להגנת החירות יש לשוב אל הגות מעמיקה ומציאותית

אף כי אנו באמצע הקדנציה, האליטות האינטלקטואליות במערב עדיין לא נרגעו מבחירתו של טראמפ. רמות הדאגה, האימה והתסכול שהאיש הזה מעורר – ובעיקר כמויות המלל הנשפכות סביבו – מתחילות להיראות כמו הפרעה כפייתית.

אבל האיש צהוב-השיער, עם אישיותו מעוררת המחלוקת, הוא רק חלק מתמונה גדולה יותר. הבהלה הנוכחת בחוגים רבים במערב היא מקריסתו של העולם הליברלי שהתגבש בו אחרי מלחמת העולם השנייה, במידה רבה בגלל המלחמה ההיא. "ההיסטוריה מאיימת לשוב אל מסלולה הטראגי ולאיים על מורשת השלום", אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון בטקס לציון מלאת מאה שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה, במה שהיו שפירשו כהספד על הסדר הליברלי.

ואכן, הסדר מתערער. בתחילה זה בא ממזרח לאיחוד האירופי. האיש החזק של רוסיה השיב את ארצו לזירה העולמית בסערה, בגרסה ממש-לא-ליברלית של מנהיגות חזקה: השתקת יריבים מבית, וכוחנות בוטה בזירה הבינלאומית. גם האיש החזק על הבוספורוס מאמץ טקטיקות דומות.

אבל הרוחות החדשות נושבות גם בבית פנימה. בתהליך דיאלקטי מרתק, בה בשעה שהכוח הכלכלי והאופנות החברתיות מחזקים את העולם החדש והמופלא שבו כולנו אינדיבידואלים קוסמופוליטיים, הזירה הפוליטית במערב מגלה סימנים של התכנסות אל הזהויות הישנות. חזיתות לאומיות ולאומניות בכל רחבי אירופה צוברות פופולריות, ומנהיגים שמעזים להפר את המוסכמות הליברליות זוכים ליותר ויותר כוח פוליטי. על כל אלה, מה שהתחולל באמריקה של 2016 מהדהד ומעצים את הסופה המבקשת לעקור, לכאורה, את הסדר שהביא בעשורים האחרונים שגשוג וחירות לעולם המפותח. לאוהבי השיח המעודן, האליטיסטי והקוסמופוליטי של שלהי המאה העשרים לא נותר אלא להצטנף, כמו ילד חלש וחכם, בפינת המגרש ולהתנחם בצקצוק צדקני.

אלא שהחירויות שלנו חשובות מכדי שנצטנף. ההתנשאות המוסרית והצקצוק המודאג אינם תורמים דבר; במקומם ראוי לשאול לפשרו של הגל הזה, לנסות להבינו ולמצוא את הדרך להבטיח עתיד טוב לנו ולילדינו. עתיד שבו לא ניפול לשווא אל מחוזות המלחמה, לא נפקיר את קומת האדם בידי משטרים עריצים, לא נשקע לניוון ניהיליסטי ולא נותיר עצמנו חסרי זהות בעולם של מילים ריקות ותקינות.

לא צריך ללכת רחוק כדי להבין את פשרו של הגל הזה. הוא טמון, באופן שקשה להתכחש לו, במסע מחיקת-הזהות שקדם לו. בגיליון הקודם הבאנו את מאמרו של צ'רלס קראוטהמר על מדיניות החלשת-אמריקה שנקט הנשיא הקודם של ארצות הברית, מתוך אידיאולוגיה אוטופיסטית. טראמפ מהווה, ללא ספק, תגובת נגד. אירופה ברחה מהגדרות של זהות דתית ולאומית, ואיבדה את היכולת להציב גבולות להגירה או לעצב בצלמה את המהגרים; החזיתות הלאומיות הן תגובות נגד. אליטות כלל-מערביות, מהאקדמיה ועד לפקידי האיחוד בבריסל, התייחסו למשפחה כאל מושג ארכאי ודכאני, והרטוריקה השמרנית בתחום זה היא תגובת נגד הזוכה לפופולריות רבה. בקצרה, הרי לנו תנועת-מטוטלת קלאסית: הטראומה של מלחמת העולם השנייה הבשילה בתוך כמה עשורים למתיחה של עקרונות מסוימים עד כדי אבסורד, והאבסורד עצמו הביא לתחילתה של תנועת מטוטלת הפוכה. התנועה הזו היא מארת כף-הקלע: נעים מכאן לשם, תמיד הרחק מן האיזון המתבקש.

ישראל ניצבת בשני המחנות גם יחד. האתוס הליברלי טבוע עמוק בתוכה, הן כמדינה יהודית הן כמדינה דמוקרטית-מערבית; אך כמדינת לאום הנאבקת על שרידותה במרחב עוין, וכהגשמתו של חלום דורות הטמון במסורת עתיקה, היא אינה מרחיקה לכת אל שדות התות של אהבה-ולא-מלחמה. "הפתרון לבעיות של האנושות הוא מערכת ערכית משותפת שמכירה בכבוד האדם", אמר נתניהו לעיתונאים הישראלים אחרי הטקס בפריז, "אבל מה קורה כשעומד מולך אויב שכופר בכל הדברים הללו? […] כשאנחנו מגינים על עצמנו, אנחנו גם מגינים על אירופה". מבקריו של ראש הממשלה אוהבים להציג אותו כתאומם של המנהיגים הסמכותניים והפופוליסטים של השנים האחרונות; אך כששוקט קצף הגלים של הפולמוס הפוליטי, גם הם יודעים היטב שמבחינה רעיונית מנהיג הליכוד הוא, ובכן, ליברל מובהק.

האיזון המתבקש בין שני צידי המטוטלת קיים בהגות שהתפתחה במסורת המערבית – ולא פחות מכך בזו היהודית והציונית. הגות ליברלית קלאסית היא שמרנית במהותה: היא יודעת לכבד ערכים כמו נאמנות ועמל, שייכות, אחריות ומחויבות – לא פחות משהיא מבצרת את חירויותיו של היחיד: את חופש הבחירה שלו, את חתירתו לתיקון עוולות ולשיפור הסדר החברתי, את החשיבה הביקורתית והעצמאית. האיזונים הללו, והערכים הללו, לא נולדו במאה העשרים; והם גם אינם עניין לסיסמאות פופוליסטיות או לאופנות חולפות. מסורת החירות המערבית היא פרי תהליכים ארוכים וחתירה מתמדת למציאת האיזונים הראויים לדרכו של אדם ולדרכה של אומה. "העולם של אתמול", שעליו קונן סטפן צוויג בספרו הנודע, העולם שעלה בעשן המלחמה, לא היה רק עולם המסיר כבלי שעבודים ישנים, אלא גם עולם המטפח ערכים ומנחיל אותם; השיקום הוא חלק ממלאכתנו.

בימים אלה משיקה קרן תקווה את ספריית 'שיבולת', מתוך כוונה להביא לקורא העברי ממיטב ההגות השמרנית הנכתבת כיום באנגלית. בניגוד לרשימות ברשתות החברתיות או למאמרי דעה בעיתונים, ספרים מסוגלים להציב טיעונים מורכבים ולפתח אותם בצורה מושכלת; לכן זהו המדיום המתאים לתכנים הללו. ההגות השמרנית מבקשת להחזיר לליברליזם את שפיותו ולהרחיק אותו מאותם מחוזות פרוגרסיביים המבקשים לחנך מחדש את הטבע האנושי או להתכחש לממדים שלמים בחיי אדם; מחוזות הממאיסים את ההגות הליברלית על הציבור ודוחקים אותו אל פיתויי הפופוליזם. אנו מקווים ומאמינים כי ל'שיבולת' תהיה תרומה מבריאה לשיח הישראלי – דומה לזו שאנו מקווים ומאמינים שמביאים עמם גיליונות 'השילוח'.

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock