לקחי מוסָר משר האוצר: על דון יצחק אברבנאל ופירושו למסכת אבות

דון יצחק אַבְּרָבַנְאֵל (1437–1508) היה איש אשכולות שידיו רב לו במעש ובהגות. מצד אחד היה בעל תפקידי מפתח בכמה ממשלים, ומצד שני היה פרשן מקרא שהתייחד בדרך פרשנית מיוחדת ובשימוש במקורות מגוונים.

את חייו אפשר לחלק לשלושה חלקים, לפי ארצות מגוריו. בתקופה הראשונה חי בפורטוגל מולדתו, שם מָלך המֶלך אלפונסו החמישי. בין השנים 1472–1475 כיהן כאיש חצר אצל המלך. בשנת 1481 מת אלפונסו החמישי במגפת דבר, והחליף אותו חואן השני. הרב המשיך לשרת גם מלך זה, אך עשה זאת בחשש רב. המלך חשד שרבים מבני ביתו בוגדים בו. לאחר לבטים רבים החליט הרב לברוח מפורטוגל בפתאומיות, וכך נדד מפורטוגל לקסטיליה, ואז התחילה תקופת חייו השנייה, בספרד. אט אט התקדם בקשרי המלוכה, ובשנת 1484 הזמינוהו פרדיננד ואשתו איזבלה, מלכי אראגון וקסטיליה, לבוא לארמונם שבגרנדה ולהציג את תוכניתו להשיג כסף לממלכה, שנקלעה לקשיים כלכליים. הוא התקדם בתפקידיו, היה רואה החשבון הראשי של דוכסי בית אינפַאנטאדו, ולבסוף הגיע למעמדו הבכיר בהיותו נציג המלכה בכל ענייניה הכספיים.

לאחר כמה שנים בתפקידו נגזרה גזרת גירוש ליהודי ספרד, והוא היה מאלה שניסו להשפיע על המלך והמלכה לבטל את הגזרה. הניסיונות כשלו, ואברבנאל עצמו נמנה עם 300 אלף היהודים מגורשי ספרד. רבים מבני חוגו לפורטוגל, אך לו עצמו חיכה שם גזר דין מוות מהמלך. על כן, לאחר טלטולים רבים, הגיע עם משפחתו לעיר נפולי שבאיטליה. כך החלה תקופת חייו השלישית. הוא קיבל משרה רבת מעלה אצל המלך המקומי, פֶארנטֶה. עם מותו של המלך בשנת 1494 פלשו הצרפתים לאיטליה. אברבנאל ברח עם אלפונסו מלך נפולי לסיציליה. בינתיים כבשו הצרפתים את נאפולי, מכרו רבים מהיהודים לעבדים, ויהודים אחרים התנצרו מפחד. רכוש יהודי רב נבזז, ובין היתר נשדד גם ביתו של אברבנאל. ספרייתו הגדולה אבדה, ועמה גם כתב היד לספרו 'צדק עולמים'. מסיציליה הגיע לאי קורפו ומשם חזר לגור באיטליה – בעיירה מונופולי ואחר כך בוונציה. הוא נקבר בעיר פדובה, אך גם במותו לא מצא מנוח. ר' ברוך חזקיטו כתב בהקדמה לספרו 'מעייני הישועה' כי שנה לאחר קבורתו באה פדובה במצור, ובקרבות שהיו שם נהרסה המצבה ולא נודע מקום קבורתו.

בכל התקופות והמקומות הללו לא חדל אברבנאל ללמוד וללמד ואף לכתוב ספרים רבים. עיקר מפעלו הספרותי היה פרשנות המקרא, שבה החל עוד בפורטוגל. אחדים מחיבוריו משקפים את הקורות אותו בעת חיבורם. כך, בסיציליה, שם שבע נדודים וצרות, כתב את ספרו 'ימות עולם' המתמקד בתלאות עם ישראל בתקופת המקרא, אך משהתיישב שוב לאיטליה, לשמץ של מנוחה ונחלה, כתב את פירושו להגדה של פסח ואת פירושו 'נחלת אבות' למסכת אבות במִשנָה.

בכל תחנה שהגיע אליה הגיע למד דון יצחק אברבנאל אצל רבני המקום. בפורטוגל למד אצל ר' יוסף חיון ובספרד אצל ר' יצחק אבוהב (השני), ר' יוסף אבן שם טוב ור' יצחק עראמה. כולם היו תלמידיו של ר' יצחק קנפנטון, אבי שיטת "העיון הספרדי"; ואכן, שיטת פרשנות זו ניכרת בכל פירושיו של אברבנאל, וב'נחלת אבות' במיוחד.

דרכו בביאור המשנה אינה שונה בהרבה מדרכו בביאור ספרי התנ"ך. את הדיון בכל משנה ומשנה הוא פותח בדרך כלל ברשימה של שאלות – ואז, תוך דיון מקיף, פותר אותן אחת לאחת. לשיטתו, בכל פרק במסכת אבות יש מסר מרכזי אחד.  מן המהלך הכולל של המסרים המרכזיים שהוא מאתר עולה, לשיטתו, כי כוונת כל מסכת אבות היא לגרום לאדם להבין כי חוכמת התורה חשובה מחוכמת שכלו, וכי לימודה, לצד קיום המצוות, הוא עיקר חייו.

בהקדמה ל'נחלת אבות' מונה אברבנאל שלוש סיבות לכתיבת הפירוש הזה. האחת: בקשה של בנו שמואל, שחשש פן יאבדו הפירושים שאמר בעל פה. השנייה: מצבם הרוחני הירוד של בני הדור, שכדרכם של גולים המגיעים למקום חדש מנסים להתערות בחברה ובתרבות החדשות. אברבנאל סבר שלימוד הספר יגרום לציבור, לפחות לחלקו, להתקרב לדרך האמת. ולבסוף, לדעתו הפירושים שנכתבו עד ימיו למסכת אבות לא ביארוה כראוי. חסר בפירושיהם מה שבעיניו הוא העיקר: קישור בין המשניות, ואיתור המקור בתורה למימרות המוסר של התַנאים. נראה שזה גם עיקר החידוש בפירושו: סידור דברים שרבים מהם כבר נאמרו בידי קודמיו, הבאתם בהקשר של המשניות, וחיבור הרעיונות שבמשניות השונות לכלל בניין שלם ומלוכד.

הקטע מ'נחלת אבות' שיובא להלן עוסק במעלות הענווה. אברבנאל, איש חצרות המלכים ואוצרות הממלכות, הרבה לכתוב בעניינים פוליטיים ופילוסופיים, ובכתיבתו זו יצק את מחשבת תקופתו ואת ניסיונו האישי; ידועה למשל התנגדותו למוסד המלוכה, ותפיסתו כי פרשיית מינוי המלך בספר דברים אינה מצוות עשֵה אלא אפשרות של לית ברירה ששובר עונשה בצידה. לעומת זאת, הדיון שלו במידותיו של האדם ובהתנהגותו הוא אוניברסלי ורלוונטי לכל מקום ולכל זמן.

בקטע שלפנינו, פירוש למשנה ד בפרק ד, אברבנאל מצטט מקורות רבים מחז"ל המדברים בגנות הגאווה ובשבח הענווה, מונה שבעה דברים הגורמים לאדם להגיע לגאווה, ומציע דרכים – בעיקרן תרגילי חשיבה – להתגבר על גורמי גאווה אלה ולהגיע לענווה. אברבנאל מרבה לצטט פסוקי סמך מהמקרא וקטעים מספרות חז"ל, בייחוד בפסקאות הפתיחה – אך נוסף על כך, גם לשונו שלו רובה ככולה מעשה תשבץ של שברי פסוקים. אחדים מהם, שזיהויים נחוץ במיוחד להבנת התוכן, סימַנּוּ כאן באמצעות ניקוד, מראה-מקום או ביאור – ואת עונג זיהויים של היתר הותרנו לקוראים.

משה גרוס

משה גרוס הוא עורך ראשי בהוצאת דברי שיר, והיוזם והעורך של סדרת 'משנאות', משניות מבוארות ומאוירות, בהוצאת קורן. מהדורת 'נחלת אבות' לאברבנאל בעריכתו הופיעה בשנת תשע"ד במכון התורני 'יד הרב נסים'; על ההדרתו זו ועל המבוא שכתב לה מבוססים ההקדמה והביאור כאן.


 

 

דון יצחק אברבנאל

שבע סיבות לחולִי גבהות הלב

אבות ד', ד:  ר' לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.

בעבור שאמר בן עזאי "אל תהי בז לכל אדם" (אבות ד', ג), ונתן הסיבה בו: "שאין לך אדם שאין לו שעה", לא נתקררה דעתו של ר' לויטס שיהיה האדם ענו ושפל ולא יבוז לחבריו לתקִוַות[1] התועלת או ההיזק שאפשר שיימשך ממנו. כי הנה הוא אם כן פועל המעלה לתועלתו ולצורכו, לא מפאת שהיא מעלה. לכן אמר שאין ראוי שיעשה כן מאותה בחינה, כי אם שיהיה שפל רוח בקצה האחרון, מאוד מאוד, לא לתקוות תועלת ומיראת היזק, כי אם לפי שתִקְוַת אנוֹש רִמָּה, ולמה יתגאה? וכמאמר המשורר: [2] "וְאֵיכָה מַעֲלָה רָמָה אֲבַקֵּשׁ, וּמָחָר תִּהְיֶה רִמָּה אֲחוֹתִי?".

וכבר שיבחו חז"ל מעלת הענווה מאוד באומרם "מה שעשתה חוכמה כתר לראשה – עשתה ענווה עקב לסולייתה", פירוש: למִנְעָלָהּ, "דכתיב: 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה" (תהילים קי"א, י)" (תנחומא בהעלותך סי' טז). ומזה ייראה שהיראָה גדולה מן החוכמה, והיא סיבת מציאותה. ואומר: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'" (משלי כ"ב, ד), כלומר שהיראה תימצא בשולי הענווה ובעקבה.

עוד אמרו חז"ל: "דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה – שם אתה מוצא ענותנותו. כתוב בתורה: 'הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא' (דברים י', יז). וכתיב: 'עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה' (שם, יח). ושָנוי בנביאים: 'כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ' (ישעיה נ"ז, טו), וכתיב בתריה:[3] 'וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ'. ומשולש בכתובים, דכתיב: 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ' (תהילים ס"ח, ה), וכתיב בתריה: 'אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת'  (שם, ו)" (מגילה לא ע"א).

ושורש המוסר הזה מן התורה, ששבחה לאדון הנביאים השלם מכל נוצר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג).

ולכן החמירו חז"ל בחטא הגאווה, באומרם ז"ל: "כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודה זרה. כתיב הכא:[4] 'תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב' (משלי טז, ה), וכתיב התם:[5] 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ'  (דברים ז', כו)". ועוד אמרו בו: "כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ' (דברים ח, יד)". ואמרו שחטא הגאווה "כמי שבא על כל העריות, שנאמר 'תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב', וכתיב: 'כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ' (ויקרא י"ח, כז)". עד שאמרו "כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה. כתיב הכא 'ורמי הקומה גדועים' (ישעיה י, לג), וכתיב התם 'וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' (דברים ז', ה)" (סוטה ד ע"ב – ה ע"א). ושבתחיית המתים לא יקומו המתגאים, אמרו "כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר: 'הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר' (ישעיהו כ"ו, יט), מי שנעשה עפר בחייו מקיצין ומרננין, וכל מי שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנאמר 'וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע' (תהילים קל"ח, ו)" (סוטה שם). ואמרו שהצרעת עונש המתגאים – "שנאמר: 'וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת' (ויקרא י"ד, נו), ואין שאת אלא גאווה, שנאמר 'הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת'   (ישעיה ב', יד)" (סוטה ה, ב), כאילו אמר: למתגאה תבוא הספחת.

והנה הענווה, כמו שזכר הרמב"ם בפירושו, היא מידה ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח. והִזהיר ר' לויטס שלא יעמוד האדם במיצוע הענווה, אבל שיַטֶּה עצמו לקצה שפלות הרוח. והוא אומרו "מאֹד מאד הוֵי שפַל רוח". ואמנם מה שמצאנו ששבח הכתוב בענווה שהיא המיצוע, הנה היה זה להיותו מלך, [6] והיה צריך להטיל אימה. ולכן אמר רבא: "בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה"[7] (סוטה ה, ע"א), רצה לומר שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי כשיהיה האדם מנהיג הציבור כרבא. ושיערוהו על דרך משל: חלק מארבעה ושישים מהגאווה,[8] ושיהיה האדם עומד באמצע בחלק שלושה ושלושים. אבל רב נחמן בר יצחק פסק ואמר שאין ראוי שיקח האדם ממנה, רצה לומר מהגאווה, לא חלק קטון ולא חלק גדול, מפני שאין חטאו מועט, כיוון שישים האדם תועבת ה'. ולכן אמר: "לא מינה וללא מקצתה" (שם).

וכבר כתבו מהמפרשים שחולי הגאווה וגסות הרוח יימשך מאחת משבע סיבות או ליותר מאחת.

הראשונה היא היופי וזיו קלסתר הפנים ותואר האדם נחמד למראה ורם הקומה. כי הדברים ההם פעמים מחרידים את הדעת ומגביהים את הלב, כעניין אבשלום ואדוניהו.

ורפואתו – שיסתכל האדם כנגד יופי מראהו החיצוני בכיעורו הפנימי, לֵחוֹתָיו ומֵעָיו והטינופת אשר בהם והשתן אשר בכיס, ויזכור כי אילו היה רואה אותם על שולחנו – כל אֹכֶל תתעב נפשו,[9] ויהיה נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס.[10] ויזכור עם זה הדברים המתיילדים מגופו – מהכינים, מהפרעושים ומן התולעים וסירחון הנגעים. ועל הכול יזכור יום המוות, ושיישאר גופו כפגר מובס, לא תואר לו ולא מראה. וכמאמר עקביא בן מהללאל: "הסתכל מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג', א).

והתבונן עוד על אי זה דרך הוא ניזון בהיותו לועס המאכל, ואילו היה מוציא אותו מפיו כמה היה נתעב ונאלח ונמאס בעיניו להשיבו אל פיהו, כי אם ישיבהו שמה – היה מקיא כל אשר אכל מעוצם המיאוס. הנה אם כן, המאכל הערב לחיכו, ולועס אותו בנפש חפצה – הוא בעצמו מְלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס.[11] והטבע מפתה האדם לאכול, ועושה לעיסתו ועיכולו בהיחבא והיעלם, כדי שנאכל ונחיה ולא נמות והאדמה לא תישׁם. וחז"ל אמרו בפרק קמא דסוטא:[12] "חמישה היו מעין דוגמא שלמעלה, ומפני שנתגאו כולם לקו בהם: שמשון בכוחו, שאול בצווארו, אבשלום בשערו, אסא ברגליו, וצדקיהו בעיניו" (סוטה י ע"א). ומשפט אלוהי הוא, לפי שאלה כולם היו מתנות אלוהיות, לא יזכה האדם אליהם בהשתדלותו כי אם בטבע, ולכן המתגאה במה שאינו שלו, ואל פועל ה' לא יביט לשבחו ולהללו על אשר הגדיל לעשות עמו – יהיה משפטו שילקה, ויוסר ממנו הדבר ההוא עצמו. כי מאחר שהוא כפוי טובה במה שניתן לו – ראוי שתוסר ממנו המתנה. וזאת תוכחת חיים למתבונן לבלתי רום לבבו, ואל יביט אל מראהו ואל גבוה קומתו.

הסיבה השנית היא הגבורה. כי היא תפתה את האדם בראותו את עצמו כי הוא בין חבריו ככפיר בעדרי צאן, ויבטח בעצם כוחו, ומה' יסור ליבו, כי יאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי חיל". כמו שאירע לגליָת הפלשתי שחירף אלוהי מערכות ישראל.

רפואתו – שישיב אל ליבו כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים חיל,[13] וכמה מהם נכשלו בגבורתם ונפלו ביד חלשים מהם. כמו שנפל גלית הגיבור ביד דוד. ויתבונן עם זה כי אין גיבור שיוכל להימלט מן הפגעים החיצוניים והטבעיים, כגון שתיגף באבן רגלו או תיפול האבן מן הגג על ראשו או יטבע בנהר או יחלה או שאר הפגעים שאין הגיבור ניצל מהם אם לא יצילהו השם אשר לו הישועה, וייתן אל ליבו שיר של פגעים[14] (תהילים צ"א), ויראה כי אין מחסה ומסתור כי אם סתר עליון, וישפל רום עיניו.

והסיבה השלישית היא נשיאות המשפחה. כשיראה האדם שהוא ממשפחת רם, ושזרעו זֶרַע בֵּרַךְ ה', בן מלכים, בן מלכי קדם – יתנשא לאמור "אֲנִי אֶמְלֹךְ".

רפואתו, שייתן אל לבו שהמתים כבר מתו, בני משפחתו חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה,[15] והם כבר אינם בחיים. ושטוב הכלב החי מהאריה המת. ושכבודו הוא רעיון רוח. ושאבותיו הראשונים קנו שם כתר טוב במעשיהם הטובים, ואם הוא אינו הולך בדרכיהם והוא רק ממעלותיהם, מה הנחלה המבוהלת הזאת אשר יירש מהם? כי הוא אינו יורש כבודם, כיוון שאינו עושה כמעשיהם.

אמרו במסכת מנחות [פרק] "כל המנחות באות מצה": "אמרו ליה רבנן לר' פרידא: ר' עזרא בר בריה דר' אנטולס, דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה, דהוא עשירי לעזרא, קאי אבבא. אמר להו: מאי כולי האי? אי בר אוריין הוא – יאי, אי בר אבהן הוא ובר אוריין – יאי ויאי. ואי בר אבהן ולא בר אוריין – אשא תיכליה"[16] (מנחות נג, ע"א). רצו בזה שאם הייתה בו תורה וגדולת המשפחה, הנה מה טוב ומה נעים. אבל אם לא היה בר אוריין, כלומר בעל תורה, אף על פי שיהיה בר אבהן ממשפחה יקירא – אין ראוי לחוש עליו ולקבלו בכבוד, כי אם שתאכלהו אש לא נופח.

ועל זה אמר גדול החכמים: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים" (קהלת א', יא). לפי שהאדם מפני מעלתו ושלמותו יכובד, לא מפני הראשונים שכבר מתו. כי אם היו שלמים והוא לא היה כן – הנה הם יהיו לו מקטרגים. ואם היו חסרים כמוהו – גם הם ייענשו. עד שאמרו בפרק "שבועת הדיינין": "'וְשַׂמְתִּי [אֲנִי] אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ' (ויקרא כ', ה), אמר ר' שמעון: אם הוא חָטא, משפחתו מה חטאה? לומר, שאין לך משפחה שיש לה מוכס שאין כולם מוכסים, יש בה לסטים שאין כולם לסטים, לפי שכולם מחפים עליו" (שבועות לט, ע"א).

והסיבה הרביעית היא רוב הקרובים. כי כאשר יראה האדם בשעת עזרתו[17], יתגאה בדעתו שאחרי דברו לא ישַנּוּ, ואם ישנה אדם על פיו, אפילו שיהיה בצדק ומשפט, יקומו איש מעֶברו ויגערו בו ויסלפו דברי צדיקים.

רפואתו – שייתן אל ליבו שהקרובים ההמה ירחיקוהו מאלוהים הקרוב אליו, ואלה הנראים אוהביו הם שונאיו כיוון שעזרתם על כל דבר פשע ולכן לאויבים היו לו. וייתן גם כן אל ליבו שלא יעמדו לו בשעת דוחקו, כי הם אוהבי התועלת. וכיון שיקרבו לאגורת כסף וכיכר לחם – לשונאים היו לו. וכמאמר איוב: "אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ [נָחַל]" (איוב ו', טו), ואמר: "חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי" (שם י"ט, יד). ודוד אמר גם כן: "אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ, וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ" (תהילים ל"ח, יב). ואמר: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהילים ס"ט, ט). וכאשר יתבונן האדם בזה – ישוב ממחלתו ויחי מחוליו.

והסיבה החמישית היא העושר. ורוב הנכסים מבהילים לב האדם ומחרידים אותו, שנאמר: "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ"  (דברים ח', יג). וכתיב בתריה: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ" (שם, יד). ואמר שלמה, "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'" (משלי ל, ט). והנביא אמר: "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב', י).

רפואתו – שייתן אל ליבו שהעושר בלתי מתקיים במקומו, כמאמר שלמה: "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (משלי כ"ג, ה). ויחשוב גם כן כמה צרות מתגלגלות על העשיר: כל היום קול פחדים באזניו מגנבים, משודדי לילה, ממשא מלך ושרים. כל ימיו מכאובים, והשובע לעשיר אינו מניח לו לישון. ועליו אמר שלמה, "כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ, וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה" (שם י"ג, ח), רצה לומר כי יתגוללו ויתנפלו על העשיר להמיתו כדי שייתן כופר נפשו. ואומנם הרש לא יתעוללו עליו ולא ישמע גערה.

ויתבונן עם זה, כמה פעמים יש עושר שמור לבעליו לרעתו, כמאמר שלמה: "בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפּוֹל" (שם י"א, כח). ועל כל זה יש רעה חולה, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱ-לֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכְלֶנּוּ – זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא" (קהלת ו', ב). הנה אם כן אין ראוי לאדם שיתגאה בעושר המדומה שהוא אוהב בלתי נאמן וחבר בלתי קיים.

ואמנם הסיבה השישית היא הממשלה הגדולה. כי בראות האדם עצמו שר וגדול, וחבריו הטובים ממנו כאילו הם עבדיו, ועשה כרצונו והגדיל ואין מי יאמר לו מה תעשה, והכול מחניפין אותו ומכוונין דבריהם ומעשיהם על פי חפצו – הנה בלי ספק יחשוב בליבו שאינו מִמִּינם, אבל שהוא ממין אחר. וכמאמר שלמה, "אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מוֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל" (שם כ"ח, טו); רצה לומר שהוא ככפיר ושאר בני אדם כצאן.

רפואתו – שיזכור עניינו קודם ממשלתו, וייתן אל לבו שאר האנשים בגופם, בדעתם ובמעלותיהם טובים ממנו, ושההכנעה אליו היא אונס והכרח, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וליבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו. ושכולם אויביו מתאווים מותו, וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ ביניהם.[18] ואם יום אחד יקומו עליו – יהיה כפשׂע בינו ובין המוות. ובזה יחרד לבבו. הלא תראה מה שעשו ליוסף אחיהם, באומרם "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?" (בראשית ל"ז, ח). ו""בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַּשְׂדָּאָה[19] [כתיב: כשדיא]" (דניאל ה', ל), וכאלה רבים. וכאשר ישים זה נגדו – אז תיפקחנה עיני עיוורים, וידע וישכיל כי השררה – צרה, וכי הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד.

וכבר כתב בספר הרומיים שאוקטבייאנו שיזאר-קיסר,[20] כשבאו כל השרים והעם להמליכו ולתת כתר הקיסרות על ראשו, לקח הוא הכתר בשתי ידיו וכה דיבר: "כתר כתר, אילו היה נודע לכל אדם הצרות והתוגות, החרדות והרעות אשר תחתך, אף על פי שימצאוך בשוק מושלכת בין האבנים – לא יקחו אותך ולא ירימוך מן הארץ. ואני לעבד נמכרתי לעם הזה לעבוד מלאכתם, לא לאדון ולקיסר. והכתר הזה אינה אות מלכות כי אם חבלי עוני וברזל". נאים הדברים היוצאים מפי הקיסר, ולא היה בכל קיסרי רומי כמוהו במעלה ושלמות, וכן האריך ימים על ממלכתו יותר מכל קיסר.

והסיבה השביעית היא החוכמה. כי יש מהאנשים שרודפים אחריה לתכלית הוראה,[21] ויקנו בה הוללות וסכלות. ועליו אמר שלמה: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (משלי י"ח, יב).

רפואתו, שיראה ששני דברים אי אפשר שיעמדו בנושא אחד בזמן אחד. והנה החוכמה היא הפך הוללות הגאווה, ואיך יתחברו שתיהם יחד? כי הנה החוכמה האמתית תגזור יושר המעשים ותיקון המדות, שראשיתם דרך ענווה יראת ה'. ואמר שלמה, "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים" (קהלת ז', יט). וכבר פירשו העשרה שליטים, שהם שתי העיניים ושתי אוזניים והאף והפה ושתי ידיים ושתי רגליים. כי בהיות לב האדם נוהג בחוכמה – אזניו תקשבנה תוכחות ועיניו לנוכח יביטו, יארך אפו ופיו ידבר תהילות ה' וידיו תעשינה הצלחות ורגליו תכוננה אורחות ישרות. ובהיותו אוחז בסכלות הגאווה – יהיה הדבר בהפך, כמו שאמר שלמה, מְדַבֵּר בשם החוכמה: "גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" (משלי ח', יג). ונראה שהעשרה שליטים הם עשרת החושים, חמישה חיצוניים וחמישה פנימיים.

ואתה בן אדם, בינה שמעה זאת, אלה הם שבעה סמי הרפואות לחולי הגאווה מסודרים על פי החוכמה אשר חצבה עמודיה שבעה.[22] הירא את דבר ה', כי יבוא בליבו יופי תוארו ובריאות גופו – ישתמש ממנו בצורכי נפשו וייתן עוז למלכו. וכאשר יסתכל בגבורתו – יכבוש את יצרו, כי היא הגבורה האמיתית כמו שנזכר. ואם חיילים יגבר – יהיה על דבר כבוד שמו, וכמו שאמר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ" (שמואל ב' י', יב). ואם אבותיו ואנשי משפחתו גבהה מעלתם וכבודם – ישתדל הוא להידמות אליהם ולאחוז מעשה אבותיו בידיו, כמאמר הנביא: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר [נֻקַּרְתֶּם]" וגו' (ישעיה נ"א, א). ואם רבו אוהביו וקרוביו – יעשה אותו לשם מצוה, משום "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, יח). ויהיה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. אם יראה כי רב עושרו וכי כביר מלאה ידו – יודה לאלוהיו שהעושר והכבוד מלפניו, יעניק את העניים ולומדי התורה, ויאמר כדברי דוד המלך עליו השלום, שאמר "מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א' כ"ט, יד). אם ראה עצמו עולה לגדולה – יחשוב כי הוא חובה רבה מוטלת עליו לבלתי רום לבבו, לבלתי סור מן המצווה, לתקן כל ענייני ציבורו ועַמו ולהדריכם במעגלי צדק. יחשוב כי הממשלה, כל עוד שתגדל יותר – סכנתה יותר גדולה. וכמאמר הנביא: "כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם… וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וגו' וְעַל כָּל הֶהָרִים … וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ" (ישעיה ב', יב-טו), שהוא כולו משל לממשלות בני אדם וגדולתם. ולכן יתחנן לאלוהיו שיצילהו מהפגעים, ויאמר "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד" (דברי הימים א' כ"ט, יא). ואם חכם ליבו יגלה עמיקתא ומסתרתא, ייתן אל ליבו כי ה' ייתן חוכמה מפיו דעת ותבונה ושהיא ממתנות השם ומחסדיו, וכמה מהפעמים משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ולכן ישים תכלית חוכמתו בתלמוד התורה ודרכי העבודה, ויבקש ממנו יתברך שיורהו הדרך ילך בה, כמאמר נעים זמירות: "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ, אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ. יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ" (תהלים פ"ו, יא).

בזה האופן ראוי שישתמש האדם ממעלותיו, ובזה תסור מחלתו ושב ורפא לו.


[1] לתקוות: מתוך תקווה להשיג.

[2]. כמאמר המשורר: ר' יהודה הלוי, בשיר הבקשה המתחיל במילים "ה', נגדך כל תאוותי".

[3] בתריה: אחריו.

[4] הכא: כאן, במקור אחד.

[5] התם: שם, במקור שני.

[6].    להיותו מלך: משה רבנו.

[7] בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה: יקולל מי שיש בו (מן הגאווה) ויקולל מי שאין בו (ארמית).

[8].    חלק מארבעה ושישים שבגאווה: שמינית שבשמינית.

[9] כל אוכל תתעב נפשו – על פי תהילים ק"ז, יח: "כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם". נאמר על הנוסעים בים.

[10] נבזה בעיניו נמאס – על פי תהילים ט"ו, ד. נאמר על הצדיק.

[11] מלאכה נמבזה ונמס – על פי שמואל א' ט"ו, ט: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ".

[12] בפרק קמא בסוטא: בפרק הראשון במסכת סוטה בתלמוד הבבלי.

[13] לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים חיל: על פי קהלת ט' יא: "לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה… כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם".

[14] שיר של פגעים: כינוי למזמור צ"א בתהילים, המתחיל במילים "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן", ואשר מונה פגעים שהבוטח בה' יינצל מהם.

[15].   "חלפו עם אניות אבה": איוב ט', כו. אבה – "יש אומרים שם מקום או שם נהר שוטף, ויש אומרים פירות" (אבן עזרא, פירוש לספר איוב).

[16] אמרו חכמים לר' פרידא: ר' עזרא בן בנו של ר' אנטולס, שהוא דור עשירי לר' אלעזר בן עזריה, שהוא דור עשירי לעזרא, עומד בשער. אמר להם: מה כל זה [= מה העניין, מה ההתרגשות]? אם בן תורה הוא – טוב, אם בן תורה ובעל ייחוס – טוב וטוב. ואם הוא מיוחס אך לא בן תורה = אש תאכלנו. ה

[17] בשעת עזרתו: אפשר שהנוסח הנכון הוא 'בשער עזרתו'. והוראתו, שיש לאדם קשרים ב'חלונות הגבוהים' (השער הוא מקום המשפט והמנהל).

[18] ועל שבכה יתהלך ביניהם: על פי איוב י"ח, ח – "כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ". שבכה היא מלכודת, כעולה גם מן התקבולת שבפסוק.

[19] בה בלילא קטיל וגו': בלילה ההוא נהרג בלאשצר מלך הכשדים (ארמית).

[20] אוקטבייאנו שיזאר-קיסר: הוא אוגוסטוס קיסר, ראשון קיסרי רומא.

[21].   לתכלית הוראה: כלומר, לא כדי להשכיל, אלא כדי להתגדר בחוכמה ובכבודה הבא עמה.

[22].   חצבה עמודיה שבעה: על פי משלי ט', א: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה".

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *