לקחת את הזהות ברצינות

מרק לילה, בספרו החדש והמדובר, מיטיב לעמוד על המבוי הסתום שפוליטיקת הזהויות הגיעה אליו, אך שוגה בזיהוי הכוח המניע אותה. לא אינדיבידואליזם מחפש דור המרחבים הבטוחים, אלא את הזהות הקהילתית האבודה

 


The Once and Future Liberal: After Identity Politics

Mark Lilla

Harper Collins, 2017, 143 pp.


א

באחד הקטעים המשעשעים ברומאן "מלחמה ושלום" מתאר טולסטוי את דמותו של הגנרל הגרמני פּפוּל, שהיה "מאותם האנשים הבוטחים בעצמם עד אפס תקווה […] סוג של אנשים אשר הגרמנים בלבד מסוגלים להשתייך אליו".[1] ביטחונו הבלתי-חדיר של הגרמני נבע מהתחושה כי בינו לבין האמת קיימת חפיפה מוחלטת, אבל הוא לא נותר בודד במרום; אדרבה, לדעת טולסטוי כל אומה בטוחה בעצמה בדרכה שלה:

"הצרפתי הוא בעל ביטחון עצמי משום שבעיני עצמו, בשכלו וכן בגופו, הוא מקסים קסם שבפניו לא יעמדו גם הגברים וגם הנשים. האנגלי הוא בעל ביטחון מחמת היותו אזרח המדינה שסדריה הם הטובים ביותר בעולם, ומשום שכאנגלי יודע הוא תמיד מה לעשות […]. האיטלקי הוא בעל ביטחון משום שהוא נרגש ושוכח על נקלה את עצמו ואת זולתו. הרוסי הוא בעל ביטחון משום שאיננו יודע דבר ואיננו רוצה לדעת דבר, משום שאיננו מאמין, כי ייתכן לדעת משהו ידיעה שלמה".

כדי להבין את סוד הקסם – אך גם את סיבת ההחמצה – של ספרו החדש של פרופ' מַרְק לִילָה, The Once and Future Liberal: After Identity Politics, (בתרגום חופשי: "הליברל של אתמול ושל מחר: אחרי פוליטיקת הזהויות"),[2] יש להמשיך מעט את הרשימה הזו ולהוסיף לה את האמריקני. גם הוא טיפוס בעל מידה גדושה של ביטחון עצמי, שמקורו נעוץ במקום אחר: באמונתם העזה של בני ארצות הברית בטוב המאפיין את הטבע האנושי ובהרמוניה השוררת בעולם. החוויה העצמית האמריקנית, שהתפתחה במרחביה האינסופיים של היבשת המוגנת והעשירה בכל טוב, עיצבה אומה המניחה כי השלום הוא מצב טבעי, השוויון והאחווה הם נורמה מקובלת, והדמוקרטיה – הביטוי הפוליטי של כל אלו – עתידה לפרוח מאליה בכל מקום שייתנו לה להיכנס אליו. יתרה מזאת: האמריקני בטוח בעצמו לא רק כי כך הוא תופס את מצב העניינים בעולם, אלא כי הוא משוכנע שכך תופסים כולם.

השקפה כזו היא כר נוח לכוחות יצירה כבירים, אך גם לאי-הבנות. הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה הוותיק, תיאר בזיכרונותיו איך פעם אחר פעם היא הכשילה את המדינאים האמריקנים במגעם עם ידידים ויריבים שהתעצבו במרחבים אחרים; איך פעם אחר פעם הם לא הבינו מדוע מנהיגי אנגליה, צרפת או ברית המועצות מתעקשים לתקוע מקלות בגלגלי העולם ולעכב אותו מלהתקדם במסלולו הבטוח לעבר שלום ושגשוג. מדוע, במילים אחרות, לא יכלו פשוט להיות אמריקנים? מקרה נוגע ללב במיוחד שקיסינג'ר מספר עליו הוא ביקורו של המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב בארצות הברית בספטמבר 1959, בעיצומו של משבר ברלין. לתוצאות מעשיות לא הוביל הביקור, אך בציבור האמריקני רווחה הסברה שהייתה בו תועלת מכיוון ש"המנהיג הסובייטי למד, כביכול, על מארחיו […] ולא ייתכן שאדם יבוא לאמריקה, יראה אותה ויצא ממנה ועדיין יתנגד לדרכיה".[3] חרושצ'וב עצמו, מתברר, חשב אחרת; כמה שבועות אחר כך הוא שוב התבטא בתקיפות נגד דרכי אמריקה והתרברב בפני קהל מאזיניו בשאיפתו להכריע את הקפיטליסטים אחת ולתמיד.

הכוח המניע מאחורי הספר "הליברל של אתמול ושל מחר" הוא אותו זַן אמריקני של ביטחון עצמי. את אי-ההבנה שתיאר קיסינג'ר ביחסי חוץ מדגים לִילה ביחסי פנים: לאורך דפי הספר הוא מספק ניתוח פסיכו-פוליטי של החברה האמריקנית מודל 2017, בראש ובראשונה מתוך ניסיון להסביר את תוצאותיה המסוכנות של "הפוליטיקה של הזהות". הספר מעניין וכתוב היטב, ויש בו עניין החורג מגבולותיו של העולם דובר האנגלית; אך בעוד האתגרים שעליהם הוא מצביע דחופים ואמיתיים, הפתרונות שהוא מציע אינם אלא מתכון בטוח להעמקתם.

ב

הספר שלפנינו נכתב כתגובה לאירוע דרמטי שהתרחש בשמונה בנובמבר 2016: דונלד טראמפ נבחר לנשיא ה-45 של ארצות-הברית. מבחינתו של לִילה, פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת קולומביה, זו הייתה תוצאת בלהות. אך יש לזקוף לטובתו זכות נדירה: תחושת המשבר לא הובילה אותו לחיפוש תירוצים או האשמות, אלא לחשבון נפש. מאנשי המחנה שלו, פעילי המפלגה הדמוקרטית הלומי ההפתעה, הפציר לילה להיפטר מהמחשבה כי את המרוץ הכריעו גורמים שאינם תחת אחריותם: מצבה הרפואי של הילרי קלינטון, התערבות מדינות זרות או עסקאות שחיתות. לא ולא; את סיבות העומק לכישלונה של המפלגה הדמוקרטית יש לחפש ביסודות ביתהּ שלה: בגרסת האידיאולוגיה הליברלית שחבריה דוגלים בה, ושאותה הציעו לאזרחי ארה"ב בדרך לקלפי. משהו במנגנון הפנימי שלה השתבש באופן כה חמור, עד שבשעת המבחן כוחה התפוגג לחלוטין.

מה היה הדבר שהשתבש? לדעתו של לִילה הכול מתחיל בתזוזה רעיונית עמוקה שחלה בסדרי העדיפויות של הוגי הדעות ופעילי השטח הליברליים. בתהליך ממושך הם עברו מן הכלל אל הפרט: בעוד בעבר התרכזה המפלגה בטיפול אינטנסיבי בבעיות הרוחב הכלליות של החברה האמריקנית, כעת חבריה מעדיפים להתמקד בהגנה על הזכויות והאינטרסים של קבוצות קטנות ומפולגות. אם פעם, לדוגמה, עיקר המאמץ היה להבטיח זכות הצבעה לכל איש ואישה, היום הוא מרוכז בהבטחת זכותו של כל אדם להגדיר בעצמו את מגדרו, את הצורה הדקדוקית שבה יש לפנות אליו ואת תא השירותים שבו יוכל להשתמש. בלשונו של לילה זוהי "הנטישה הליברלית": נטישת המאבק על דמיונה ואורחות-חייה של האומה האמריקנית ונסיגה אל אתרי משמעות חלופיים, קטנים יותר, בטוחים יותר, הומוגניים יותר.

דוגמה מייצגת להלך הרוח הזה מצא לִילה בהבדל בין אתרי האינטרנט של שתי המפלגות, שהוקמו במיוחד לקראת קמפיין הבחירות האחרון (עמ' 9). האתר של המפלגה הרפובליקנית הכיל עיסוק מפורט בנושאים הלאומיים הגדולים – כלכלה, ביטחון לאומי ויחסי חוץ – תחת מסמך שכותרתו: "קווי מִתאר להתחדשותה של אמריקה". האזרח הממוצע, בין אם הסכים לתשובות ובין אם לא, ידע שהשאלות שהמסמך דן בהן חשובות ורלוונטיות. אתר המפלגה הדמוקרטית, לעומת זאת, לא היה בכלל אתר אחד: מי שנכנס אליו היה צריך לבחור בין שבעה-עשר דפים ייעודיים שונים, כל אחד מהם מותאם במיוחד לקהילה אמריקנית אחרת וממוקד בבעיות הנוגעות לה ולזכויות חבריה. בין הקבוצות האלו היו נשים, היספנים, חברי קהילת הלהט"ב, אמריקנים-ילידים, אמריקנים-אפריקנים, אמריקנים-אסייתים, תושבי האיים הפסיפיים ועוד ועוד. רשימה ארוכה של זהויות ולצידה רשימה ארוכה של מסרים; אך מצע כולל, חזון חברתי מאחד – אַין.

מבחינתו של לִילה, עיצוב אתר האינטרנט של המפלגה הדמוקרטית הוא רק קצה הקרחון; פרי בשל (עד כדי ריקבון) לתהליך ארוך ומסועף, הכרוך בפעילותן של שתי דמויות מפתח בתולדות הפוליטיקה האמריקנית של המאה העשרים: הנשיאים פרנקלין ד' רוזוולט ורונלד רייגן. שניהם היו דמויות פוליטיות חשובות לזמנם, אך תפקידם ההיסטורי חורג הרבה מעֵבר לכך. הם מייצגים שתי פרדיגמות פוליטיות הנבדלות זו מזו כמעט בכל מישור: החל בתפיסת המציאות, עבור במטרות החברתיות וכלה בדרכים המועדפות ליישם אותן.

רוזוולט הנהיג את ארצות-הברית בשנות השפל הגדול של שנות השלושים ובתקופת מלחמת העולם השנייה. המציאות החברתית-כלכלית הקשה באותו זמן חייבה את תושבי ארצות הברית להתאחד במאמץ משותף, והייתה הרקע לגיבוש הפרדיגמה הראשונה. מוביליה היו ליברלים ממפלגת השלטון הדמוקרטית, ועל פי לִילה שאיפתם המרכזית הייתה להפוך את האמריקנים לאזרחים: כאלה המתעלים מעל צורכיהם הפרטיים והשתייכותם המקומית, ומוכשרים לפעול יחד במסגרת המדינה כדי ליצור חברה שבה הצדק והשוויון נתונים לכול. הדבר בא לידי ביטוי בהתנעת רפורמות שונות במדיניות הפנים – "הניו-דיל" של רוזוולט עצמו, ה"סְפַר החדש" של קנדי, "החברה הגדולה" של ג'ונסון – שלכולן משותפת האמונה כי תוכניות ממשלתיות הזוכות לתמיכה אזרחית רחבה הן הדרך האידיאלית להתקדמות חברתית. את מטרות-העל של הפרדיגמה הזו הציב רוזוולט בנאום "מצב האומה" שנשא בשישה בינואר 1941: מתן חופש ביטוי, חופש דת, חופש ממחסור וחופש מפחד לכל בני האדם, הזכאים לכך מטבע ברייתם.

מעתה והלאה, להיות אזרח פירושו להשתתף במסגרת הפוליטית המקדמת את המטרות האלו ופועלת למען התפשטות גוברת של תחום החופש. "אזרח", במונחי הפרדיגמה הזו, היא מדרגה נעלה של "אדם", מימושו המלא של הפוטנציאל הגלום בקהילה הפוליטית. ממש כפי שכתב אריסטו כמעט 2,500 שנים קודם לכן, מי שאינו שותף במסגרת המדינית – מי שאינו אזרח – גם אינו יכול לטעון לאנושיות: "אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של המדינה אלא הוא או בהמה או אל".[4]

רוזוולט התכוון להאיר בכוח נאומו את העולם כולו. אך עוד לפני כן העקרונות שניסח מילאו את האזרחים האמריקנים בתחושות חמות: "החזון הזה טען שלושה דורות של ליברלים בביטחון, בתקווה, בגאווה וברוח של הקרבה עצמית. גם בפטריוטיות. לא הייתה להם שום בעיה לעמוד דום לשמיעת ההמנון", טוען לִילה (עמ' 35). אך עברו כמה עשורים, המצב הכלכלי השתפר פלאים,[5] את חום הקרבות החליפה המלחמה הקרה, ואמונתם של האמריקנים בקדושת העקרונות הללו החלה להיסדק. מבין הסדקים נבטה פרדיגמה פוליטית שונה לחלוטין, שכקודמתה גם היא נשאה בכנפיה בשורה חברתית חובקת-כול. מבשרי תפיסת העולם החדשה קראו לזנוח את האידיאה האזרחית לטובת יציאה אל מסע אינדיבידואלי, הצועד לעבר יעד אחד כפול-פנים: מזעור כוחה של הממשלה ומירוּב כוחו של היחיד.

ג

לִילה אינו מסתיר לרגע שהוא מעדיף בכל ליבו את הפרדיגמה הראשונה, זו של רוזוולט. בלי לאות הוא קושר לראשה כתר אחר כתר. מבחינתו היא מגלמת את תמצית מהותה של הפוליטיקה. ואילו כאשר הוא עובר לתיאור של הפרדיגמה השנייה, זו של רייגן, הניצוץ בעיניו כבה ואצבעותיו רפות. כשם הפרק שהקדיש לה, מבחינתו היא "אנטי-פוליטית". מדוע? משום שהמנגנון שהציעה לשיפור לאומי הועתק מכיכר העיר אל ביתם הפרטי של כל איש ואישה: "החיים הטובים, הוא [רייגן] הבטיח לאמריקה, יופיעו באופן ספונטני כאשר פרטים ומשפחות יקדישו את כל מרצם לעסקיהם הפרטיים" (עמ' 42).

לא היה זה שינוי רגיל אלא מהפכה ערכית ותרבותית כוללת. היזם החליף את האזרח בתפקיד הגיבור הלאומי, הרווחה הומרה ברווחיות, והסולידריות – בניכור. את עקבותיה של המהפכה מוצא לִילה בכל מקום:

כמעט כל האמונות, הדעות והרגשות שבעבר מיתנו את הדרישה האמריקנית לאוטונומיה של הפרט – התאדו כענן הבוקר: "בחירה חופשית"; "זכויות פרט"; "הגדרה עצמית", אנחנו מדקלמים את הביטויים כאילו היו שבועות קדושות. אנחנו שומעים אותם בבית הספר, שומעים אותם בתוכניות טלוויזיה […] אנחנו שומעים אותם בכנסייה – אנחנו אפילו שומעים אותם במיטה. אנחנו שומעים אותם לעיתים כל כך קרובות עד שקשה לנו לחשוב או לדבר על נושא כלשהו בלי להיזקק למושגים ממוקדי-העצמי הללו. (עמ' 29)

כאמור, זרעי הפורענות הפכו לעץ פוליטי מפואר עם תחילת כהונתו של רונלד רייגן כנשיא ארצות הברית, בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה. לִילה מייחס את ההצלחה לכוחו המהפנט של העושר, אך עוד יותר מכך לעובדה שחברי המפלגה הרפובליקנית פשוט ידעו איך לעבוד: הם הבינו שבארצות הברית אי אפשר ליישם את החזון בלי לתפוס את השלטון המרכזי, ושהתנאי לכך הוא שליטה מקדימה בממשלים המדינתיים, בבתי המשפט האזוריים ובמערכות החינוך המקומיות. בסופו של דבר, ביום פקודה עמדה לרשות המפלגה הרפובליקנית מערכת משומנת, מרושתת היטב, שעל גבה גלש מועמדהּ הפופולרי היישר אל הבית הלבן לאחר ניצחון מוחץ בכתשעים אחוז ממדינות הברית.

תיאור שנות כהונתו של רייגן בפי לִילה מגמתי מאוד. אמינותו נפגעת מסלידתו המופגנת כלפי הנשיא השמרן ובעלי בריתו. מכל מקום, לאחר הדיון באינדיבידואליזם שכבש לטענתו את ארצות הברית, חוזר לִילה לחשבון הנפש הדמוקרטי. נכון, הוא כותב, שמשנות השמונים עמד בפני הליברלים באמריקה אתגר קשה – אך לא היה זה אתגר בלתי אפשרי. הם נדרשו לשנס מותניים לנוכח המציאות החדשה, ולעמול על פיתוח חזון חברתי-פוליטי רענן שיוכל להתייצב כמתחרה ראוי לרייגניזם – אך נכשלו בכך כישלון חרוץ:

במקום זאת הם בחרו להתארגן מחדש בתנועות פוליטיות מבוססות זהות, תוך שהם מאבדים כל עניין במשותף לכולנו כאזרחים ומאחד אותנו כאומה. סמלו של הליברליזם הקודם, בתקופת הנשיא רוזוולט […] היה לחיצת ידיים. סמל הליברליזם החדש, הממוקד בזהות, הוא מנסרה המפצלת אלומת אור אחת למרכיביה – כך שנוצרת קשת של צבעים. זה אומר הכול. (עמ' 9)

מהופנטים במחוות סמליות. זהותנים שחורים במחוות הכריעה המסמלת התנגדות לשירת ההמנון האמריקני. צילום: stephen melkisetjian. רישיון (2.0 CC BY-NC-NDׂׂ)

במקום להתנגד לפרדיגמה של רייגן – הליברלים נכנעו לה ולבסוף אימצו אותה. לטענתו של לִילה, הפוליטיקה של הזהות היא בסך הכול המשך האינדיבידואליזם באמצעים אחרים. כמו חוני המעגל בחרו צעירי השמאל האמריקני להסתגר במעגל שציירו סביב עצמם, תוך שהם דורשים בקולניות מהעולם כולו להתאים את עצמו אליהם ו"להכיר" בזכויות הנגזרות מזהותם החד-פעמית. כך, במקום לשמש כלי לתיקון עולם ולזירה של שכנוע והחלפת דעות כבתקופת רוזוולט, הפוליטיקה הליברלית הפכה להיות מדיום של חיפוש עצמי ומימוש אישי, לנשף מסכות רומנטי שבו הציוויים העליונים הם: בטא ככל האפשר את זהותך שלך, הכר עד קצה גבול היכולת בזהותו של האחר.

את חיציו המשוננים ביותר מכוון לִילה כלפי המוסדות האמריקניים להשכלה גבוהה. הוא מקונן על כך שבמקום ללמד את הסטודנטים להפנות את מבטם החוצה, כלפי המצוקות בעולם האמיתי, האיצו המרצים באוניברסיטאות את מגמת ההתכנסות פנימה. חינוכם של צעיר או צעירה הנכנסים היום בשערי קולג' אמריקני, הוא טוען, ייפתח מההנחה שעליהם לגבש את זהותם הפרטית כהקדמה לכל פעולה פוליטית. עם המשך המסע לחקר הזהות הם יהפכו חשדנים יותר ויותר כלפי כל מערכת חברתית, כלפי כל "טוב כללי", כלפי כל ממד של "אנחנו". הם יסלדו מהמפלגות הפוליטיות שמטבען פונות להמון ויימשכו לקבוצות מחאה קטנות ואליטיסטיות שסדר היום שלהן מבוסס אך ורק על האינטרסים הנגזרים מזהותן הספציפית (המינית, הגזעית או הדתית). שיא הפעילות הפוליטית של צעירים מעין אלה יתבטא בצעדות, הפגנות וחרמות נגד כל ערעור – יהא הקטן או השולי ביותר – על קדושת הזהות. "בהשוואה לריגוש שבכך", תוהה לִילה בציניות, "מהן בחירות אמצע קדנציה לקונגרס?" (עמ' 74).

את הפוליטיקה של הזהות מכנה לִילה "פסבדו-פוליטיקה", כי היא חסרה את המרכיבים החיוניים לפרדיגמה פוליטית ומלאה באלה השייכים לדוֹגמה דתית: אין בה מקום לביקורת, אין בה מקום למחלוקת, אין בה מקום לשכנוע, אין בה מקום לפשרה. אילו היה השיגעון הזהותי חוגג אך ורק בין גדרות הקמפוס – החרשנו. אך הצרה האמיתית מתרחשת כשהוא גולש החוצה:

בעשור האחרון כבש את השיח הציבורי שלנו מושג חדש שיובא היישר מהאוניברסיטאות: "כ-X, אני חושב ש…". […] זהו ביטוי שמטרתו להציב חומה נגד כל שאלה שיכולה לנבוע מעמדה של לא-X. הוא מרסק את עצם האפשרות של הדיון וממיר אותו למאבק כוח גרידא, שבו המנצח יהיה תמיד זה שיציג זהות מוסרית נעלה יותר ויבטא עוצמות גדולות יותר של זעם על שהעמידו את זהותו בסימן שאלה. כך, שיחות בכיתה שפעם היו נפתחות במשפט "דעתי היא א', וזהו הטיעון שלי בעדה", נפתחות היום ב"כ-X, נעלבתי מכך שאתה חושב ב'". זה לגמרי הגיוני בשביל מי שסבור שהזהות היא המגדירה את הכול. […] אם לגבר לבן יש "אפיסטמולוגיה" מסוימת שנגזרת מזהות ולאישה שחורה יש אחרת, אז מה עוד נותר לומר? כך, בעצם, החלפנו את הטיעון בטאבו". (עמ' 90)

כדי להתחסן מפני המפגש עם העולם החיצון הוקמו באוניברסיטאות בארה"ב "מרחבים מוגנים"; בהם כל אחד יכול לחגוג את זהותו ולהשתבלל בתוכה בלי שמץ של חשש ממפגש טראומטי עם עמדה מנוגדת. מספרי הלימוד הקלאסיים צונזרו הקטעים שעלולים לפגוע בזהותם של הסטודנטים, במיוחד קורבנות תקיפה מינית, כהי-עור, מוסלמים או טרנסג'נדרים; לימודי ההיסטוריה שוכתבו; מרצים שעברם מוכתם בהתבטאות המאתגרת בצורה כלשהי אחת מזהויות הסטודנטים הוחרמו והרצאותיהםמ נקטעו בכוחניות. במציאות שבה הכול סובב סביב ה"אני", כשאין לערער על תוקף רגשות האינדיבידואל, סולידריות לאומית היא ממילא דבר שבל ייראה ובל יימצא. אם זה מזכיר לכם מישהו אתם לא טועים: "הזהות היא רייגניזם לשמאלנים", מסכם לילה (עמ' 95).

ד

לאחר פרקי הניתוח, שבהם הסביר כי ה"אנטי-פוליטיקה" הרייגניסטית וה"פסבדו-פוליטיקה" הזהותנית אינן אלא סימפטומים שונים לנגע האינדיבידואליזם, חותם לילה את הספר בפרק שכותרתו המבטיחה היא: "פוליטיקה". מכאן ואילך הוא מנסה להחזיר למוטב את התינוקות הליברלים שנשבו בידי תיאוריות ה"עצמי", והתאהבו בה כאילו לקו בתסמונת שטוקהולם. זה לא סתם דימוי מליצי. לִילה באמת ובתמים מתייחס לדור הבא של המפלגה הדמוקרטית כאל תינוקות: במקרה הרע כאוסף של בכיינים מפונקים, ובמקרה הטוב ככאלו שעדיין לא מסוגלים ללכת בלי ידו המדריכה של המבוגר האחראי. זו הסיבה שלאורך כל פרק הסיום הוא פונה אליהם לא כשותף אלא כמחנך, שלפעמים נדהם מעצם הצורך להסביר טענות כה בסיסיות ומובנות מאליהן.

נקודת התורפה הזו נחשפת כבר מבחירת כותרות הפרקים: לִילה מוכן לדבר על פוליטיקה ימים ולילות, אבל בסופו של דבר מבחינתו יש למושג הזה מובן אחד בלבד. מי שמקבל אותו – מוטב, ומי שלא – אינו אלא אינדיבידואליסט המרוכז בעצמו וככזה אינו יכול להיות שותף לדיון פוליטי אמיתי. האפשרות שמישהו, בפרט אנשי הפוליטיקה של הזהות, עלול להחזיק בתיאוריה פוליטית חלופית – כלל לא עולה על דעתו.

ביטחונו העצמי המוחלט של לִילה מסמא את עיניו ומונע ממנו להתייחס ברצינות לקריאה המהותית העולה מהתעצמות תנועות הזהות. מבחינתו הן לא משקפות אתגר, אלא טעות. אין בכוחן לעורר חשיבה מחודשת על הפרדיגמה הפוליטית של רוזוולט, אלא רק צורך בחזרה על החומר. זה בדיוק מה שהוא עושה: במשך יותר מארבעים עמודים מנסה לִילה ללמד את צעירי מפלגתו לדבר מחדש "בשפת האזרחות" הישנה והטובה (עמ' 121). "זה לא יהיה דבר כל כך נורא", הוא מציין לקראת סוף הספר, "אם יגדל כאן דור נוסף של אזרחים [כמו בשנות השישים]" (עמ' 140), כלומר דור שמצליח להשיל את קליפת הזהות כדי לטפל בבעיות הכלליות המשותפות לכל אזרחי ארה"ב.

מתחת לפני טיעוניו של לִילה מסתתרת ההנחה כי המרחק בינו לבין חסידי הזהות אינו מהותי ותלוי בעיקר בשאלות של ניסוח. הרי ככלות הכול יש להם אותן מטרות: גם הוא, כמותם, חושב שיש לדאוג לזכויות ולאינטרסים של כל בני האדם באשר הם – ללא תלות בצבע העור, בדת, במגדר או בנטייה המינית (עמ' 127). גם הוא שואף שלכל אחד יינתן החופש לבחור את אורחות חייו כרצונו. גם הוא מזדעזע מכל ביטוי של אפליה, שהרי כולנו אמריקנים וכולנו בני אדם; לו רק יכלו החבר'ה הצעירים האלו להתפשר פה ושם, לצאת מעצמם ולנסח את המטרות שלהם בצורה שתעורר הזדהות באוכלוסיות רחבות באמריקה, היה אפשר לחזור בקלות לימי הזוהר של ארבע החירויות שהבטיח רוזוולט. זה הרי מה שכולנו רוצים, לא?

מסתבר שלא.

הקרבה שֶלילה יוצר בינו לבין קבוצות הזהות היא קרבה מלאכותית הנגזרת מהאשמה המלאכותית שהוא טופל עליהן: אשמת האינדיבידואליזם. בניגוד לטענה שהיא אבן הפינה לספר, הפוליטיקה של הזהות אינה מפוררת את החברה לפרטיה אלא להפך: היא מגבשת אותה לקבוצותיה. היא פותחת בפני הפרטים שבתוכה את שעריהם של מועדונים אקסקלוסיביים, שבהם הם יכולים להרגיש שייכוּת. מעצם טיבה זהות אינה אוניברסלית אך היא גם לא אישית; זהות היא קהילתית. התמקדות בה לא נובעת מדחף ההתבודדות אלא מדחף ההצטרפות. היא זו שיוצרת את המצע לחיים משותפים: אמנם לא בין מאות מיליוני בני אדם כפי שדורש אידיאל האזרחות של לִילה, אלא במסגרתן של קבוצות קטנות וייחודיות המבוססות על קרבה ספציפית.

"אין לבלבל בין זהות לאינדיבידואליות", כתב לפני כשני עשורים הוגה הדעות היהודי-אמריקני ליאון ויזלטיר. "סביר יותר לחשוב על זהות כעל הפתרון לבעיית האינדיבידואליות".[6] הצדק עמו; את פריחתו של שיח הזהות באמריקה אין לראות כאימוץ מאוחר של האגואיזם הקפיטליסטי אלא כתגובת נגד להיחלשותן של קבוצות ההשתייכות הקלאסיות, כמו המשפחה והקהילה. למרות הטוב הגלום במושג האזרחות המופשט, הכללי, הוא איננו יכול לספק את השאיפה האנושית לקחת חלק בשותפות עמוקה ומשמעותית יותר מ"אמנה חברתית"; שיח האזרחות שמציע לִילה רחוק מהצעירים האמריקנים לא כי הם אינדיבידואליסטים אובדי-דרך, אלא כי עוד לפני השגת זכות זו או אחרת הם צמאים לסולידריות אמיתית ולגאוות יחידה. מאבק למען חירויות אוניברסליות לא מרווה אותם, אבל הפגנה למען זכויות בעלי חיים בקמפוס או נגד אפליה של קבוצות מיעוט (שהם שייכים להן) בידי הממסד – דווקא כן.

"ליברליזם המבוסס על זהות לכוד בפרדוקס", כותב לִילה, "הנחותיו משתקות את היכולת לחשוב או לפעול באופן שיממש את מטרותיו. הוא מהופנט בידי מחוות סמליות: השגת גיוון מלאכותי בארגונים שונים, שכתובה של ההיסטוריה תוך התמקדות בקבוצות שוליות, חידוש לשון נקייה ולא פוגענית כדי לתאר את המציאות החברתית וכו'" (עמ' 14). הדוגמאות האלו אכן נשמעות מגוחכות. אך כאן, לצד מקומות אחרים לאורך הספר, חוטא לִילה בחטאם של מחנכים רבים: כשמתברר שהתלמיד פנה לדרך אחרת הם מנסים להחזיר אותו בכוח לתלם, לפעמים מתוך לגלוג. אבל השקעת המאמץ בהכרה סמלית לא פוגעת במטרת קבוצות הזהות; היא היא המטרה שלהן. זה אכן מאמץ חסר מובן אם מדובר באוסף של אינדיבידואליסטים, אבל כמעט מובן מאליו אם אלה אנשים התרים אחר שייכות קבוצתית. במידה רבה אפשר לחשוב על כך דרך ההבדל בין שחיין לבין כדורגלן: לראשון, המתחרה לבדו, אין צורך בסמל; לאחרון ולעשרת שותפיו לקבוצה זהו מרכיב חיוני מאין כמוהו. בעוד לִילה חושב שהסטודנטים שלו מבלים את זמנם בבריכה האולימפית, האמת היא שהם מתאמנים למונדיאל.

מרק לילה. צילום: Christophe Dellory

הפרשנות הזו לפוליטיקה של הזהות, הרואה בה ביטוי לרצון בשייכות קבוצתית ולא התגלמות האינדיבידואליזם, אינה פותרת את הבעיות הרציניות שכרוכות בה. ויזלטיר הצטרף לאבחנה כי "בארצות הברית, אבל לא רק בארצות הברית, אנחנו נחנקים מרוב זהות". הבעיות שמרק לילה מצביע עליהן לאורך הספר – חמורות ונכונות. אכן, לפעמים התאגדות על בסיס זהות יוצרת אצל החברים בה תמונת עולם דיכוטומית של "לנו" לעומת "צרינו" – תוך נטייה להרחיב עוד ועוד את תחום ה"צרינו". אכן, תמונת העולם הקוטבית היא זרז למעשי אלימות. אכן, לעיתים קרובות צמצום השיח הפוליטי לשאלות של זהות מנטרל את עצם היכולת לנהל אותו. גם אין להכחיש שלפחות חלק מהמאבקים החברתיים בארצות הברית הם מאבקי-שמנת, המתרכזים בנושאים שוליים עד אימה, עד גיחוך. אין להשלים עם התופעות הללו, אבל התייחסות אליהן כהופעות שונות של נרקיסיזם לא תעזור לסלק אותן. להפך: היא תעורר אצל נמעניו של המחנך לִילה רצון גדול עוד יותר להבריז משיעור האזרחות שלו ולהיסגר עוד יותר בקבוצת הזהות שלהם.

מה לעשות אפוא? לנסח פרדיגמה פוליטית נוספת, כזו שלא תבטל את הפוליטיקה של הזהות אלא תדע לתעל את הכוחות המתגלים בה לטובת הכלל. זו אינה מלאכה שצריך להתחיל מבראשית: "אהבה למחלקה הקטנה אליה אנו משתייכים בחברה", כבר קבע אדמונד ברק לפני יותר ממאתיים שנה, "היא העיקרון הראשון לרגשי חיבה בתחום הציבורי. זו החוליה הראשונה בשרשרת המצעידה אותנו אל האהבה למולדתנו ולכלל האדם".[7] לשם כך עלינו להכיר בחשיבות של הזהות לנפש כל אדם, גם לנפש האזרח האמריקני. עלינו להבין שהתמקדות בה היא אבן-דרך חיונית לכל פעילות פוליטית ממשית ואינה רק אנוכיות ילדותית; עלינו לחנך את הדור הבא שקהילה יכולה להיות מלוכדת אך גם פתוחה, שלאומיות יכולה להיות מכילה ולא מדירה, ושזהות חזקה אמנם הכרחית לבניין האישיות הפוליטית כקומה ראשונה – אך אין שום סיבה שתתרחב עד הגג.

מרק לִילה צודק; אכן, "הליברליזם האמריקני במאה העשרים ואחת במשבר" (עמ' 5). אך הדרך להתגבר עליו אינה בהעלאת קונבנציות פוליטיות עתיקות מהאוב, אלא בחשיבה מחודשת. ניסיון כן להבין את המניע מאחורי אחת התופעות המעניינות בדורנו, הפוליטיקה של הזהות, יכול להיות השלב הראשון בדרך. לכך נדרשים סבלנות ואורך רוח כלפי הדור הצעיר, ולצד זאת – מידה מעט פחות גדושה של ביטחון עצמי.

 

תמונה ראשית: קיר הפתקים בתחנת המטרו של יוניון סקוור לאחר ניצחון טראמפ על הדמוקרטים. צילום יצחק מור.


דביר שוורץ הוא בוגר התוכנית הבינתחומית לפילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי 'שלם'.


[1] לב טולסטוי, מלחמה ושלום, מרוסית: לאה גולדברג, תל-אביב: ספרית פועלים, 2015, כרך ב, עמ' 36.

[2] הספר לא הופיע בעברית. כל תרגומי הציטוטים מתוך הספר – שלי. כל מראי המקום הסתמיים שיבואו להלן מפנים לספר זה במהדורתו המצוינת בראש דברינו.

[3] הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה, מאנגלית: דוד בן-נחום, ירושלים: שלם, תשס"ח, עמ' 560.

[4] אריסטו, הפוליטיקה, מיוונית: ח"י רות, ירושלים: מאגנס, תשע"ד, עמ' 15.

[5] בכלל, יש לשים לב לעובדה כי לאורך כל הספר לילה מדגיש מאוד את השפעתה המכרעת של המציאות הכלכלית על התפיסות החברתיות. מדי פעם הוא משבץ "הערה קלה מאת קרל מרקס", שתפקידה להסביר כיצד המצוקה או השגשוג הכלכליים ניתבו את זרמי העומק בראשם של ההוגים והפוליטיקאים האמריקנים (ראו למשל עמ' 21, 92).

[6] לאון ויזלטיר, האובססיה של הזהות, אתר אלכסון, 21.9.15. במקור: Leon Wieseltier, “Against Identity”, The New Republic, 27.11.94.

[7] אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשנ"ט, עמ' 62.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *