לראשונה בישראל: דמוקרטיה ייצוגית

בלי ששמנו לב, המאבקים על המדיניות הציבורית בישראל עברו מן הקלפי אל חדרי הוועדות, ומן הציבור אל נבחריו

משקיפים המתבוננים על מערכת הבחירות הנוכחית רגילים לרטון, כתמיד, שהדברים אינם כפי שהם צריכים להיות – או כפי שהיו "בימים הטובים". את מקום האידיאולוגיות, או אפילו סתם מצעי-מפלגות המציגים השקפת עולם סדורה, החליפו עניינים אישיים, משל היה יום הבחירות יום של הדחת מועמדים בתוכנית ריאליטי טלוויזיונית. את ההישגים האלקטורליים שעל-הנייר, שהניבה שתיקתו כחולת-העיניים של גנץ, דרשו לגנאי כראיה נוספת לכך שהמערכה אינה מתנהלת כראוי. הבו לנו עימות של עמדות, התגוששות של תפיסות וזהויות, כפי שראוי שיהיה: הרי יום הבוחר הוא קודש הקודשים של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ואם כן עליו להיות כזה המכריע בשאלות העיקריות של המדיניות הציבורית.

כבודם של הרוטנים במקומם מונח – אך דומה שהגבינה כבר זזה למקום אחר. תהליכים שהתחוללו בשיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות שינו כליל את פניו של הדיון על המדיניות הציבורית. דיון זה כבר אינו נעשה בין מפלגות המתגוששות ביניהן, וממילא אינו מוכרע בקלפי; הדיון מתנהל בעיקרו על איזונים, והוא מוכרע על ידי חברי הכנסת והפקידות הבכירה על פי הכרתם האישית ולא המפלגתית.

תמיד היינו דמוקרטיה ייצוגית – כלומר שיטת משטר שבה הציבור מעניק את הכוח לנבחרים, כדי שיתווכחו בשבילו (בניגוד לדמוקרטיה ישירה, שבה הציבור נשאל לדעתו במשאלי עם וכיוצא באלה). אבל גם דמוקרטיה ייצוגית יכולה להופיע בשני פנים.

בפן האחד, הנבחרים מהווים ייצוג של העמדה הידועה של בוחריהם ונדרשים לפעול בהתאם. במקרה כזה, מערכת בחירות 'יעילה' מבחינה דמוקרטית היא כזו שבסופה נוצר בכנסת שיקוף של התפלגות העמדות בציבור הרחב, ומפלגות 'טובות' הן אלה שמציגות בבהירות עמדות ולא 'מזגזגות' במהלך הכהונה.

אבל יש גם צורה אחרת של ייצוגיות בדמוקרטיה, פן שני. זהו מודל חלופי שבו הנבחרים מהווים מעין נאמנים של הבוחרים. הם נשלחים לתפקידם לא מפני שדעותיהם זהות לאלה של שולחיהם, אלא מכיוון שהבוחרים סומכים על שיקול דעתם ומשאירים להם מרחב פעולה. פן כזה יכול להתקיים בעיקר במקומות שבהם המחלוקות אינן עמוקות, ומלאכתם של המחוקקים היא לעסוק באיזון הנקודתי בין ערכים מוסכמים – איזון המחייב בעיקר למידה של החומר, שכל ישר ואחריות.

מאז קום המדינה הדמוקרטיה הייצוגית הישראלית נמנתה במובהק עם הסוג הראשון; כעת, כך נראה, אנו מתקרבים יותר ויותר לסוג השני.

גדלנו על מערכת פוליטית שהייתה מקוטבת ביחסה לסוגיות המרכזיות של המדיניות הציבורית. הסוגיה הראשונה הייתה סוגיית השטחים והשלום, שעיצבה במשך שנות דור את המושגים 'שמאל' ו'ימין' בישראל, במין אנומליה קשה להסבר; הסוגיה השנייה הייתה הסוגיה הכלכלית-חברתית, המחלוקת בין תומכי הקולקטיביזם הסוציאליסטי לחוגים האזרחיים הליברליים; והסוגיה השלישית הייתה סוגית הדת והמדינה, או אופייה היהודי של מדינת ישראל. סוגיה נוספת, שעלתה בשנים האחרונות על סדר היום הציבורי, היא סוגיית האיזונים המשטריים – 'שומרי הסף' ו'שלטון החוק' מול 'משילות' ו'דמוקרטיה'. כל זה כשמאחורי הכול, או מעל לכול, מרחף לו המתח הבסיסי של הפוליטיקה הישראלית: זה שבין ערכי שוויון אוניברסליים לבין פרטיקולריזם יהודי-ישראלי.

רוב הסוגיות הללו עדיין עומדות על סדר היום – ובעיקר הסוגיה האחרונה. אלה מול אלה ניצבים בחברה הישראלית שני מחנות, האחד חרד מפני "הטרלול הפרוגרסיבי" והשני "מזהה תהליכים"; האחד מבקש את חברתם של משטרים שמרניים והאחר את תמיכתם של הליברלים במערב. באופן כללי, המפה הפוליטית עדיין נחלקת ל'שמאל' ול'ימין', אבל למרות המתח העז השורר בין המחנות הייצוג הפוליטי שלהם נעשה מורכב ומסובך. זה ניכר בעלייתן של מפלגות מרכז רבות ובהיעלמות של הקטבים מהוויכוח הפוליטי הקונקרטי.

בשורה התחתונה, הפתק שמטילים לקלפי חדל להיות הצהרת כוונות ברורה באשר למדיניות הציבורית הנדרשת בסוגיה המדינית, הכלכלית או הדתית. השינוי הדרמטי ביותר התחולל בסוגיה של שטחים ושלום: מאז שאוסלו קרס אל 'חומת מגן' וההתנתקות הכזיבה אל מלחמות מחזוריות, כמעט ונעלם "מחנה השלום" – והלהט של "ארץ ישראל השלמה" נעלם עוד לפניו. במרכז הישראלי, הנמתח כעת על רוב הקשת הפוליטית, התגבשה גישה פרגמטית המכירה בכך שהמצב הקיים הוא כנראה הטוב שבעולמות האפשריים. עלינו להיות חזקים, לנהל את הסכסוך בתבונה, ולהכיר בכך שהוא לא יסתיים בקרוב. הנושא שעמד במשך שנים בלב המאבק האלקטורלי בישראל הפך להיות חסר משמעות עבור הרוב המכריע של המפלגות הציוניות. בשביל שהפתק שנטיל לקלפי ישנה משהו מהותי בהתנהלות המדינית-ביטחונית, אנו צריכים להצביע למרצ או לאיחוד הלאומי. הוויכוח הישן נדחק אל שולי הזירה הפוליטית.

גם הסוגיה הכלכלית-חברתית נוכחת, אבל אינה מוכרעת בקלפי. ראשית, מפלגת העבודה אינה מטיפה כיום לקולקטיביזם סוציאליסטי, והליכוד הליברלי-לכאורה משמר היבטים רבים של כלכלה ריכוזית ומשתף פעולה עם חקיקה 'חברתית' כבדה המעמיסה על ההוצאה הציבורית. למעט בודדים בקצה השמאלי של המפה, וקולות ליברטריאניים שעד כה אפילו לא נכנסו לכנסת, הכול מתרכזים סביב מה שכבר קיים: כלכלת-שוק המקיימת מדינת-רווחה. אין פירוש הדבר שאין ויכוח. יש גם יש. אלא שהוא לא על עצם השיטה, והוא לא מתנהל בין המפלגות אלא בין חברי הכנסת. 'משיכות החבל' בין המבקשים לשחרר את המשק מאסדרה מוגזמת לבין אלה הרוצים להעמיק את מדינת הרווחה מתנהלות בין (מעט) חברי כנסת ליברליים ממפלגות שונות לבין (הרבה) חברי כנסת 'חברתיים' ממפלגות שונות. לא פעם, כפי שקרה בקואליציה היוצאת, מדובר באותן מפלגות עצמן. הן בליכוד, הן ביש עתיד, הן בבית היהודי (לפני הפיצול), ולעיתים אפילו אצל כחלון וש"ס, יש קולות משני המחנות.

ומה באשר לסוגיית דת ומדינה? גם כאן המחלוקת קיימת, אבל עברנו כברת דרך מאז הימים ש'שינוי' של טומי לפיד ו'ישראל ביתנו' של ליברמן אכלו דתיים כרוכים בשינקן לארוחת הבוקר. המפלגות החילוניות של היום נוחות יותר לפשרה, וגם החרדים עוברים תהליכים איטיים אך מובהקים של ישראליזציה וממעטים בחקיקה דתית. כמו בסוגיות הקודמות, התייצבה לה לאחרונה מין הסכמה בסיסית על גבולות היהדות הישראלית, והוויכוחים מתנהלים על האיזונים ועל הפרות הסטטוס-קוו. בוויכוחים הללו משתתפות אכן מפלגות עם אופי מובהק – המפלגות החרדיות – אבל לא רק; בסופו של דבר גם כאן שאלת האיזונים נפתרת במשא ומתן בין חברי כנסת שונים, בהם רבים שהם דתיים הפעילים במפלגות כלליות.

התוצאה של התהליכים הללו היא שרוב חברי הכנסת אינם נבחרים לתפקידם בשל היות מפלגתם מייצגת של תפיסת עולם מובהקת בתחום המדיני, הכלכלי או הדתי. מצביעי מרצ, המפלגת החרדיות, המפלגות הערביות והימין המובהק – כלומר המפלגות הבאות על בסיס מצע מובהק בעניינים אלה – מכוננים יחדיו כשליש מהכנסת; לשם מה נבחרים שאר שני השלישים, שהם הרוב המכריע של מייצגי הציבור היהודי-ציוני בישראל?

הם נבחרים כדי לנהל בעבורנו את המשא ומתן על הפרטים של המדיניות הציבורית בתבונה ובשכל ישר. כדי לנהל את משיכות החבל שבין המדיניות החברתית לאחריות הכלכלית, שבין הביטחון הלאומי לטוהר הנשק, שבין הזהות היהודית לחירות החילונית, מתוך הכרת הפרטים ונאמנות לערכים. אנו צריכים את חברי הכנסת כדי שיהיו בשבילנו בוועדות, ייאבקו בשבילנו עם הפקידות, יבקרו את הממשלה ויבטיחו התנהלות אחראית של המדינה שלנו.

במילים אחרות – אם בעבר הבחירות היו בעיקר דרך לשקף אל הכנסת את יחסי הכוחות האידיאולוגיים של הציבור, כעת הפכו הבחירות למינויים של נציגים שאנו סומכים עליהם.

אינני יודע אם הדבר טוב או רע, ואני בטוח שאפשר וראוי לדון ארוכות בהשלכות המצב החדש; ועדיין מוקדם לדעת אם המציאות הזו כאן כדי להישאר. אבל כל עוד היא כאן, יותר חשוב להתנהל בתבונה לאורה מאשר להכריע על טיבה. כבוחרים, עלינו לתת יותר את הדעת על איכותם ואחריותם של חברי הכנסת המתמודדים מאשר על המצע (הלא תמיד קיים) של מפלגתם; וטוב היה אם היינו חותרים לאמץ בהקדם את השיטה שבה הפתק בקלפי מאפשר גם לדרג את חברי הכנסת (כפי שהציע כאן בהרחבה ד"ר עמנואל נבון, בגיליון 5 שלנו). גם המבקשים להיבחר צריכים להפנים שמלבד צביעת עצמם בצבעים הכלליים של ימין או שמאל, עליהם לשכנע אותנו שהם אנשים חכמים ומאוזנים, קשובים ונכונים ללמוד, הגונים ומסורים לאינטרס הציבורי.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *