מאה ועשרים להכרה הלאומית

חידוש הבסיס הלאומי של היהדות בידי הרצל הציל אותה מהתפוררות. על כוחה המעשי של הכתיבה הרצינית – במלאות 120 לקונגרס הציוני הראשון ול'השילוח' הראשון

בעומדו על סף הארץ המובטחת, שאליה לא ייכנס, נסתלק משה רבנו מן העולם כשהוא בן מאה ועשרים שנה, והכתוב העיד עליו שגם בגיל מופלג זה "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים ל"ד, ז). חייו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, היו קצרים לאין ערוך: הוא נפטר כשהוא בן 44, פחות מעשור אחרי שהחל בקידום הרעיון הציוני. אך עינו של התהליך שהניע לא כהתה ולחו לא נס במלאת לו מאה ועשרים שנה; אדרבה, נראה שאילו היינו מגלים עפר מעיניו של חוזה המדינה היה הלה משתומם לפשר התגשמותה של האגדה, הרבה מעבר למה שיכול היה לצפות.

בראשית אלול מלאו 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בבאזל בתרנ"ז (1897). אגודות וכינוסים ומפלגות אינם עניין זר ליהודים, אבל הקונגרס היה חידוש דרמטי בהיסטוריה המודרנית של היהדות ובשורה מרחיקת-ראות: הוא התכנס על בסיס ההנחה שהיהודים הם עם.

לבני הדור הזה הדבר נראה כמעט מובן מאליו, וזהו אולי הניצחון המובהק ביותר של הציונות. בעיני היהודים של הדור הזה – ואין זה משנה מה השקפתם הדתית או הפוליטית ומוצאם העדתי – הזהות היהודית היא בראש ובראשונה שייכות לקולקטיב אתני-היסטורי, או במלים פשוטות יותר עם או לאום.

הדבר לא היה מובן מאליו ליהודים של המאה הי"ט, שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם לא חוו מעולם דבר זולת קיום מפוזר של קהילות ויחידים בתוך ישויות אתניות ופוליטיות מארחות. קשה היה להעלות על הדעת קיום יהודי שיש לו מרכז גיאופוליטי; זה היה לכל היותר חלק מחזון אחרית הימים או מעבר מפואר ורחוק מאוד. גם יהודים שהתפללו לכיוון ירושלים בכל יום – ובעת האמורה היו כבר רבים מאוד שחדלו ממנהג זה – התפללו לעבר מקום ריק; הגלות או הפזורה לא הייתה גלות ממקום או פזורה של מרכז – היא הייתה הקיום היהודי כולו.

אכן, היו ביהדות היבטים לאומיים מובהקים, כמו שפה, היסטוריה ותרבות, לצד ערבות הדדית חזקה – ויש גם רגליים לטענה שמבחינות אלו היהודים היו העם המובהק ביותר שהתקיים לפני מדינות הלאום – אך דורות של ריחוק מהזירה הפוליטית עמעמו את המובהקות הזו. כאשר ההתפתחויות באירופה דחקו ביהודים להגדיר את עצמם כדת או כלאום, התשובה הקלה יותר הייתה לאמץ את המסלול הדתי. רבני גרמניה נחרדו מהיוזמה של הרצל, ובמנשר משותף של אורתודוקסים ורפורמים הביעו את התנגדותם העקרונית לקיומו של הקונגרס, שנועד מתחילה להיות במינכן. מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, הם גרסו, עומדת בסתירה למהותה של היהדות, ואילו שייכות מלאה למולדת הקונקרטית בה הם חיים היא מצווה קדושה.

הרצל העביר את הקונגרס לבאזל – עיר שקיבלה אותו בלא התנגדות, בין השאר בזכות קהילה שלא התפלגה לזרמים ושבראשה עמד רב בעל נטייה ציונית – ובעצם קיומו כבר הוכיח את התזה המרכזית, שלפיה על היהודים לשוב אל הווייתם הלאומית ולהתלכד סביבה: "כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי-אפשרי", אמר בנאום הפתיחה שלו. הדבר המופלא הוא "הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם הייתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה".

היסטוריונים יאמרו בוודאי שדברי הרצל היו יותר מִשְׁאֶלֶת לב ממציאוּת. הרי בתוך זמן קצר תתגבש התנגדות חרדית רחבת היקף לתנועה הציונית, והתנועה הציונית עצמה תהפוך זירת התגוששות בין מפלגות שונות. אבל במבט רחב יותר, הרצל צדק גם צדק: היסוד הלאומי הציל את היהדות מהתפוררות לגורמים, והוא שומר עד היום על האוצר היקר ביותר – יכולתם של היהודים לנהל ויכוחים נוקבים וחריפים בלי לאבד מידה בסיסית של סולידריות (שאנו מתקשים להבחין בה, בשל העיסוק המופרז בקינה על "שסעים"). ההיסטוריה חילטה את ההכרעה הזו, כלומר הפכה את התשתית של זהות לאומית למושכל יסוד ששוב אין מערערים עליו, וזאת אף כי בירור היחס בין המורשת הדתית לזהות הלאומית עודנו בעיצומו.

בספר פוקח-עיניים ושמו 'הרצל – קריאה חדשה' (שראה אור בעברית ב-2008) מאיר ד"ר יצחק וייס את דמותו ותודעתו של חוזה מדינת היהודים, באופן המסביר מעט יותר כיצד זכה היהודי המזוקן והתיאטרלי הזה לתפקיד כה מרכזי בדרמה ההיסטורית הגדולה ביותר של העם היהודי. בין השאר עורך וייס השוואה מרתקת בין דמותו של הרצל לדמותו של הגואל הראשון, הלא הוא משה רבנו. אבל בעוד משה היה "כבד פה וכבד לשון", הרצל היה דווקא עיתונאי ומחזאי, ועיקר הצלחתו היתה נעוצה בחזון, בכריזמה, ובמה שמכנים כיום "תקשורת". הרי זה מאפיין מובהק של ההתרחשויות בעידן המודרני, ובייחוד במאה העשרים שמשמשה אז ובאה: כוחה של תקשורת ההמונים, של המילה הכתובה. אין הכַּוונה לתעמולה עממית אלא דווקא לשיח האינטלקטואלי: מניפסטים פילוסופיים, אוטופיות ויצירות ספרות הולידו כולם גלי-ענק והובילו תהליכים היסטוריים לאורך כל העת החדשה. הציונות היא רק אחד מהם.

חודשים ספורים לפני הקונגרס הציוני הראשון הקים פובליציסט אחר, אשר גינצברג הוא אחד העם, את כתב העת 'השילוח' באודסה. כתב העת הזה היה ממחוללי השיח הציוני וממולידי העברית המודרנית. 120 שנה מאוחר יותר, 'השילוח' שלנו מבקש לחולל שיח ישראלי מעמיק – אותו שיח שרק התגשמות האגדה של הרצל מאפשרת את קיומו. כאשר זוכה המדינה היהודית להיחלץ ממחלות הילדות ומאבקי ההישרדות אל המרחב, הגיעה השעה לפתוח את הדיון המעמיק בשאלות הגדולות, שחלקן סומנו כבר על ידי הרצל ב'אלטנוילנד' שלו. כיצד מקימים כאן, בעת הזאת ובמקום הזה, את המדינה היהודית שתביא אור לתושביה, לסביבתה ולעולם כולו.

תמונה ראשית באדיבות לע"מ. צילום משה פרידן.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *