מאנוכיות לקונספירטיביות

כישלון האמונה באידיאולוגיות הוביל לקצה ההפוך: האמן רק לעצמך, עשה רק מה שטוב לך, והנח שכולם עושים כך גם כן. זה הרקע להשתוללות תיאוריות הקשר

במאה העשרים הוחלפה האמונה הדתית, במידה רבה, באמונה בשיטות ובכלים החדשים של האדם: השכלה, לאומיות, סוציאליזם, מדע וטכנולוגיה, השוק החופשי. לצידם צמחה אמונה באנשים הדגולים, שבחייהם ובמפעליהם מימשו את מושא האמונה: איינשטיין, פרויד, סטלין, מוסוליני, בן-גוריון, סטיב ג'ובס ועוד.

בחלוף השנים והמלחמות הגדולות התגלו מגבלותיהם של השיטות והכלים. הם אומנם שיפרו את חיינו, אך לא פטרו אותנו סופית מניסיונותינו ומטעויותינו האנושיות. האמונה השלמה באידיאולוגיות ובטכנולוגיות התערערה, ועם סיום המאה העשרים אבד גם האמון באנשים האמונים על ביצוען. כישלונה של האמונה באנשים הדגולים, שזכו כביכול ליכולות על, הוביל להחלפתה באמונה הפוכה: תאמין רק בעצמך.

הלך נפש זה עומד כיום ביסוד התרבות הפופולרית שסביבנו, ויש לו השפעה ניכרת על התנהגותנו ועל המוטיבציות העומדות בבסיסה. אחת מהשלכותיה ההרסניות של עמדה נפשית זו היא המסקנה שהיחיד גוזר ממנה על הכלל. מי שמאמין רק בעצמו, סבור שגם אחרים דואגים רק לעצמם. אני עושה רק את מה שטוב לי, ומכאן שהכול עושים רק את מה שטוב להם. כך, יחסים חברתיים וזוגיים נעשו לעסקה. אני מחפש מישהי שטוב לי איתה וטוב לה איתי, בידיעה שהקשר יסתיים כשלא יהיה טוב לאחד הצדדים. המשפחה נעשתה למוסד זמני שיפורק כשמי מבני הזוג ימצא את אושרו במקום אחר.

רבים מאיתנו איבדו בעשורים האחרונות מחויבות למסגרות החברתיות שהיינו שייכים אליהן בעבר. התנועה, המפלגה, הקהילה, המגזר והמדינה נעשו לשותפויות זמניות המתקיימות כל עוד הן מתאימות לנו. גם מנהיגינו נבחרים לפי שיקולי תועלת. מישהו שתומך באינטרסים שלי, והוכיח שהוא יודע להשיג את מה שהוא רוצה, גם אם יש ספק לגבי מידותיו. מנהיג שיודע לחסל את מתנגדיו מבית, בשיטות מלוכלכות, יידע לחסל את אויביי. מנהיג שיודע לדאוג לעצמו, גם אם הוא עובר בדרך על החוק, יידע לשנות את החוק בשבילי.

הפוטנציאל לקיום ארוך-טווח של שותפות תלוי בביטחון שלי שהשותף מחויב לערך גדול ממנו, ושמחויבותו תשמור על הברית שבינינו גם אם יום אחד היא לא תשתלם לו. ערכים גדולים אלה התפוגגו. אנו עדיין מצפים למחויבות של הזולת בקשרים משמעותיים, אך יודעים שהמחויבות הזו תלויה בכך שנמשיך להיות מצליחים, שמחים, יפים, או בריאים, ושלא יימצא לשותפנו שותף מוצלח מאיתנו.

הדבר נכון גם בקנה המידה הציבורי. את מקומו של האמון המוגזם באידאולוגיות, מוסדות, מנהיגים, הורים, רבנים, מפקדים ובני זוג לכל החיים החליפה האמונה שכל המוסדות, כל אנשי המקצוע, כל בעלי הכוח, כולם משרתים אך ורק את עצמם. שוטרים ותובעים תופרים תיקים כדי להתקדם. שופטים מקדמים את האג'נדה שלהם. מטפלות מתעללות בפעוטות. חברות התרופות מרעילות אותך. הרוצח זכאי. המדינה מסתירה חטיפת תינוקות. הגבר החביב לילדים הוא פדופיל. ההורים אשמים. הפוליטיקאים מושחתים. "אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ, אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף; מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ. כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ: אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ" (מיכה ז', ה).

בעולמם של האנשים המרוכזים בעצמם, חשדנות היא כלי הישרדותי חשוב. אני מניח שכל העולם כמוני, דואג לעצמו על חשבוני, ומוטל עליי להתגונן מפניו. אל תהיה תמים. הפרנואידים יעזרו לך לראות את האמת. מדינת העומק מנהלת פה את העניינים. וכך, תאוריית הקונספירציה נעשתה לפרשנות מקובלת של המציאות.

קשה לסתור את תאוריית הקונספירציה באמצעות עובדות. מאמיניה איבדו אמון בדברי הזולת, גם אם הוא רופא, מדען, שופט או קצין בכיר. הם מאמינים במה שמרגיש להם נכון, ולא חושבים שיש למישהו עדיפות עליהם בזכות מה ש"מרגיש לו נכון". לפעמים יש בטענתם קורט אמת, אך הם מכבירים עליה תשעה קבין של טענות מופרכות. האנשים המאמינים רק למה שמרגיש להם נכון איבדו את קני המידה ואת כלי השיפוט המאפשרים לתת לתופעה את משקלה הראוי. וכך, כמה מקרים של תינוקות שנעלמו מבתי חולים הם הוכחה לקנוניה שאורגנה על ידי הממשלה.

האנשים שלא קיבלו את הסימנים שמביאים בעלי הקונספירציה נקראים בפיהם במקרה הטוב תמימים, המעדיפים לרמות את עצמם כדי לא להיחשף למציאות המזעזעת. במקרה הרע, מי שמתעקש לאתגר את המאמין מוכנס על ידו לרשימת שותפי הקונספירציה שאסור להקשיב לשום דבר שהם אומרים. הוא נחשב מעתה לאחד  מבעלי האינטרסים המצופפים שורות להסתרת האמת.  

בתרבות של אובדן אמון בבני אדם אין מי שיתקן את תאוריית הקשר.

אדם אינו ראוי לאמון כשהוא נאמן רק לעצמו. כי עצמו רוצה בעיקר שתשוקותיו יתמלאו. שהילדים לא יפריעו, ושיזכו אותו מפשעו בשל נסיבותיו המיוחדות. והלוא על כך אמרו חכמים "אל תאמין בעצמך" (אבות ב', ד). כדי להשתחרר משליטתן של תאוריות הקשר, שסופן חורבן חברתי, ולהשיב אמון בבני אדם, צריך להעמיד בעולם אמונה וערכים מחייבים לצד גבולות שאסור לעבור. לשוב ולצפות מעצמנו, משותפינו וממנהיגינו לנאמנות לאמת. לוותר על "נכון לי" כשיקול בלעדי.

תרבות חוסר האמון מחלחלת ליסודות חיינו ומקעקעת אותם. בינתיים, עד התיקון הגדול ההכרחי, יכול כל אחד להתחיל להתנהג כאילו שינוי העולם מתחיל אצלו. לבקש אמת. לדרוש חובות ותפקידים שבנו תרבות אנושית. להתחיל להתנהל לפיהם. לבקש אנשים הראויים לאמון, למצוא בהם מחויבות לאמת. לגלות שלמישהו "יש אלוהים", כלומר שהוא אינו האלוהים של עצמו. להסתכן באמון ולהתאכזב לפעמים. לשאת את כאב מגבלת האדם שמותר וראוי להאמין לו, אבל אסור להאמין בו.


ד"ר יאיר כספי הוא מנהל 'פסיכולוגיה ביהדות' ומחבר הספרים 'לדרוש אלוהים', 'ניסיון' ו'הילד שכמעט הציל את אמו'.


תמונה ראשית: נחיתת אפולו 11 על הירח, באדיבות ויקישיתוף ונאס"א, CC.0

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *