מבחנה של המדינה היהודית

תוכניתה של משטרת ישראל להגברת האכיפה והנוכחות במגזר הערבי היא צעד בעל חשיבות היסטורית למימוש מחויבויות היסוד של מדינת ישראל

באמצע יוני, לאחר שהושלם פענוח הרצח של חנאן אל-בחירי מהיישוב הבדווי לקיה שבנגב ונמצאה גופתה הטמונה באדמה, שבורת מפרקת ושרופה, הוגש כתב אישום על רצח נגד שלושה גברים ממשפחתה הקרובה של הצעירה בת ה-19. אל-בחירי, שלדברי אמה נישאה בניגוד לרצונה לאדם מוגבל שלא הכירה, התגרשה ממנו ויצאה לעבוד מחוץ לכפר, במטרה לפצות את משפחת בעלה לשעבר על המוהר ששולם לה; דודיה הזהירו אותה מפני יציאה מבית אמה – ומימשו את האיום באכזריות.

ערב לפני הגשת כתב האישום התקיימה בתל-אביב הפגנה נגד אוזלת היד של הרשויות בטיפול בתופעה הנוראה של "רצח נשים בישראל". קשה היה להתבונן בהפגנה של הנשים הישראליות, רובן יהודיות חילוניות, בלי לחשוב על הפער התהומי בין התרבות שבתוכה אירע הרצח לבין התרבות הנושאת – לפחות לכאורה – באחריות של הריבון למניעתו. קשה אפילו לדעת עם מי הנשים מלקיה מזדהות יותר: עם הנשים התל-אביביות שהפגינו למענן, או עם הגברים הבדווים, שחלקם נכונים – עקרונית אם לא מעשית – ליטול את נפשן אם יחרגו מן המקובל בכפר.

זו, כמובן, רק דוגמה לבעיה העמוקה הטמונה באכיפת החוק הישראלי במגזר הערבי – בעיה המקבלת ביטוי מובהק עוד יותר בסוגיית הפוליגמיה, שראש הממשלה סבור שניתן וצריך למגר. מושג הריבונות, כמו מושגי האזרחות והשוויון בפני החוק, עיוורים ל"מגזר" ולהבדלים התרבותיים. החלה אמתית של הנורמות הישראליות על המגזר הערבי היא למעשה כפייה של נורמות הבאות מתפיסת עולם מערבית-ליברלית, או שמא יהודית-ישראלית, על חברה שמסורותיה מעוגנות במקום אחר.

המשפחה, הקהילה והמסורת התרבותית הן אבני היסוד של החברה האנושית, ואני מאמין שחשוב לכבד אותן ולחזק אותן, ולא לתת להם להימחץ תחת מכבש האחידות המודרניסטית; אבל הכבוד הבסיסי הזה אינו הופך את כל מושגי המוסר ליחסיים ולתלויי-הקשר, ואינו משחרר את מי שמאמין באמת מוסרית מן האחריות להחיל אותה על המרחב שהוא ריבון בו. אכן, בעידן של רב-תרבותיות, שבו נעשית דה-לגיטימציה לקולוניאליזם הנאור (זה שהתיימר להביא קִדמה ומוסר למחוזות נחשלים, ושהציונות נמנית מבחינה זו עם זרועותיו), נדרשת מנה גדושה יותר של ביטחון מוסרי כדי לכפות ערכים; אך הדבר, רק מעצים את האתגר, ואינו משנה ולא כלום ביחס לחובה למלאו. השלמתה של החברה הישראלית עם קיומה של "חצר אחורית" שבה חיי בני אדם או רכושם הם הפקר, היא כשל מוסרי.

הכשל אינו רק במישור המוסר המוחלט, אלא גם במישור האזרחי הפשוט. מדינת ישראל מחויבת לביטחון האישי של כל אזרחיה, ואסור לה להפלות בין אוכלוסייה לאוכלוסייה. מה שהוא בלתי נסבל בקיסריה אסור שיהיה נסבל בג'סר א-זרקא השכנה, והחירויות שניתנות לתושבי כפר-סבא צריכות להינתן גם לתושבי כפר-קאסם. אין זה רק ערך עקרוני של שוויון או יישומה של מגילת העצמאות; זוהי גם הדרך היחידה לקיים כאן סולידריות אזרחית, לתת תקווה לחזון של השתלבות אמתית, ולממש את החזון שנפרש כבר ב'מדינת היהודים' של הרצל, חזון של מדינה המביאה שגשוג לכל יושביה.

מכל הבחינות הללו, התוכנית השאפתנית להעמקת הסדר הציבורי ביישובים הערביים בישראל, תוך הרחבת פעילות המשטרה ונסיגה ממדיניות מניעת-החיכוך שאפיינה את המשטרה בעשורים האחרונים, היא צעד חיוני בכיוון שהוא לא רק נכון אלא הכרחי. יותר מכך: בלי מרכיב זה, התוכנית להשקעת סכומי עתק ממשלתיים במגזר הערבי עלולה להתגלות כחסרת ערך או כבור ללא תחתית. חברה השקועה בתרבות של פרוטקשן ואלימות לא תוכל, גם עם תקציבים נדיבים, להיעשות לחברה העומדת על רגליה ומביאה גאווה לבניה ולבנותיה. צעד מבורך נוסף שנעשה הוא מינויו של ניצב ערבי להובלת התכנית.

אלא שהעניין אינו פשוט. אף כי שמנהיגים ערביים מלינים כבר שנים רבות על כי המשטרה מזניחה את המגזר הערבי, כאשר ביקש המשרד לביטחון הפנים להקים תחנות ביישובים הערביים הוא נתקל בהתנגדות ובעוינות: ועדות התכנון המקומיות מסרבות להקצות שטח להקמת התחנות, והמהומות שהתרחשו בראשית יוני בכפר-קאסם – שם פועלים גופי שמירה פרטיים, שאינם מתואמים עם המשטרה, בניסיון לרסן את הפשיעה – מעידות שמשבר האמון בין המשטרה ובין האוכלוסיה הערבית עמוק מאוד.

המשבר אינו מנותק, כמובן, מן המתח הלאומי והדתי בין יהודים לערבים; אך הוא גם נובע מתחושת ההזנחה שגברה ככל שהמשטרה הדירה את רגליה מן הכפרים והעיירות. את המעגל הזה לא ניתן לפרוץ אלא בנחישות ובסבלנות: אסור למופקדים על ביטחון הפנים בישראל לסגת מן התוכנית להגברת האכיפה, ואל להם להיבהל מן התגובה העויינת. מהלך ארוך טווח, שייעשה מתוך רגישות והידברות אך בנחישות ובעקביות, יוביל בסופו של דבר לעידן חדש לערביי ישראל ולישראל בכלל. אין מדובר, כמובן, רק בפשיעה ואכיפה; שילובם המיטבי של ערביי ישראל, המהווים כחמישית מאוכלוסיית ישראל, ומחיקת הפערים הגדולים בינם לבין האוכלוסייה היהודית, הם ככל הנראה האתגר החשוב ביותר הניצב לפתחה של מדינת ישראל בעשור השמיני לקיומה. הצלחה באתגר הזה היא אותו "צעד גדול קדימה" שקשה להגזים בשלל השפעותיו על שגשוגה העתידי של מדינת ישראל. אבל גם בלי חזון נוצץ והבטחה עתידית: כחברה ריבונית, שחרתה על דגלה את ערכי כבוד האדם הן כמדינה יהודית הן כמדינה דמוקרטית, איננו רשאים להניח לאתגר הזה.


תמונה ראשית מתוך פליקר. CC BY-NC 2.0: Christopher Rose

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *