מוסר ההימנעות: טרגדיה של דור

ילידי המאה ה-21 גדלים אל עולם הרואה ערך מוסרי באי-הותרת חותם ומטפח את הבדידות והדיכאון

"טביעת הרגל האקולוגית" הוא מונח שאינו רווח מאוד בשיח הישראלי, אבל אין כמוהו לבטא את הרוח הכללית של המוסר הציבורי במערב בדור האחרון. מאחורי המונח מצויה ההנחה, שכמובן אינה מופרכת, שהפעילות האנושית בעולם היא פעילות מזהמת, המערערת את האיזונים האקולוגיים. ממילא, אדם בעל אחריות מוסרית הוא זה החותר במעשיו לצמצם ככל האפשר את ההשפעות של פעילותו על הסביבה.

האדרת הצמצום והכיווץ אינה ייחודית למישור האקולוגי. למעשה, התבנית העיקרית בשיח המוסרי בדור הזה היא של הימנעות. העקרון של אי-התערבות נתפס בדור הזה כבטוח יותר, מבחינה מוסרית, מן העיקרון של הנשיאה בעול, האכפתיות והאחריות. מי שנוטל על עצמו משימה חינוכית, מי שנחלץ לעניין ציבורי, מי שנכנס תחת אלונקת ההנהגה, נידונים לא פעם לחשדנות על יומרנותם המפוקפקת. מי שנותר בד' אמותיו, נאמן לכלל הפסיבי של 'חיה ותן לחיות', מבוטח מפני כל אלה.

כל זה בא לידי ביטוי מובהק גם באחת התנועות הבולטות של הדור הזה, הלא היא הטבעונות. במסורת שלנו, ולא רק שלנו, רועה הצאן הוא סמל להנהגה, לאחריות, להטבה. עד היום אין אנשים המחוברים לחיות המשק ודואגים להן כמו הרפתנים ובעלי המשקים. ובכל זאת, השיח המוסרי של הדור הזה רואה בהם את 'הרעים', כי עליונות האדם על בעלי החיים הפכה מערך לעוול, ומגידול לניצול. לפי גישה זו, מי שמעדיף לצמצם את ממשלת האדם, מי שבוחר להימנע מאכילה ומגידול – הוא המוסרי. ואל נשכח את התפיסה ה'ירוקה' במובן של התנגדות לפיתוח כלכלי (והכרה רק בנזקיו ולא בתועלותיו), עם פוסט-קולוניאליזם במובן של הימנעות מפיתוח בינלאומי (והכרה רק בנזקי הקולוניאליזם ולא בתועלותיו), ואפילו עם נטייה לפציפיזם, במובן של הכרה רק בנזקי הלחימה ולא בתועלותיה: הגנה על הטוב ומלחמה ברע.

זה נע מהשדה הפוליטי ציבורי ועד לשדה האתיקה הבינאישית. גם כאן, במיוחד בעידן ה'מי טו', המידה הטובה השלטת בשיח היא של הימנעות. ה'מי טו' הוא מאבק מבורך בתופעות מכוערות של הטרדות וניצול, אבל על הדרך הוא מחזק צורת חשיבה הנותנת דגש בצד הפוגעני העלול להיות כרוך במערכות יחסים, תוך התעלמות מן הצדדים האחרים. הוא גורם לבריות – ובייחוד לגברים – לסגת צעד אחורה אל המקום המבטיח אפס טעויות.

על קצות האצבעות

אכן, ככל שאדם נמנע ממערכות יחסים עם מעורבות עמוקה, כך יש סיכויים טובים יותר שלא יואשם בדבר. זה נכון ביחס להורים המתעקשים לחנך את ילדיהם, לרופאים המעזים לחרוג מפרוטוקול הטיפול המקובל, לשרים וראשי ערים הפורצים דרכים חדשות, או לפקידים המפעילים את השכל הישר או האכפתיות האנושית מעבר לנהלים.

עדיף גם לא לדבר: לפי העיקרון של התקינות הפוליטית, שהתפשט בעולם שכבר הורגל למוסריות של התכנסות, הרבה מאוד אמיתות וצורות ניסוח הן 'פוגעניות', ושומה על האדם להימנע מהן. גם כאן, האשמה המוסרית תודבק לא פעם למי שאומר דברים בעלי ערך, ואילו כתר המוסריות יכול להיחבש בקלות על ראשו של מי שמילותיו חסרות תוכן.

מי שלא עושה לא טועה, אומר הפתגם העממי, אבל האווירה הציבורית של הדור הזה מעדיפה את כולנו לא עושים ולא טועים. הדבר ניכר היטב כאשר נחשפים עבירות או פשעים של אנשים ידועים, בעלי זכויות רבות שאין עליהן חולק (יהיו אלה אמנים, מנהיגים, מטפלים או רבנים), מן העבר או מן ההווה: מאותו רגע ואילך מתעסק השיח הציבורי אך ורק באותם מעשים רעים, תוך מחיקה של מעשיהם הטובים או התעלמות מהם. אכן, זו תמונת מראה של מה שרווח בתרבות האנושית שנים הרבה, והוא האדרה של מנהיגים ויוצרים תוך התעלמות או טשטוש מהשלדים שבארונותיהם. נראה שמה שנעשה בדורות שלנו הוא תיקון גדול של הטיוח הזה, אבל צריך להכיר גם בהשלכותיו. בחברה שבה מאדירים את המנהיגים ומתעלמים מחטאיהם, מטפחים גדולה; בחברה שבה מגמדים את המנהיגים ומעצימים את חטאיהם, מטפחים פחדנות. בחברה שבה עוסקים בסגולות אנושיות מטפחים את האמון באדם, ובחברה שבה עוסקים באפסותו מטפחים חוסר ביטחון קיומי. כביכול, אנו נעים בעולם על קצות האצבעות בשביל לא להפריע – וקיומנו שלנו אינו הזדמנות אלא מקור לבעיות.

אינני מבקש להתעלם מהערכים החשובים, אפילו חשובים מאוד, המקודמים על ידי הרגישות הסביבתית, הטבעונות, הפוסט-קולוניאליזם, האנטי-שוביניזם או החתירה לצמצום האלימות באשר היא – אבל אי אפשר להטיף לבריות שוב ושוב שקיומם הוא עוול מוסרי, ולא להבין שהדבר מונע נביטתה של עוצמה אנושית וביטחון עצמי, ומקדם תודעה עצמית שלילית.

והחברה המטפחת פחדנות מטפחת גם בדידות.

הבדידות נוכחת בעולמנו מהרבה סיבות, ובראשן ככל הנראה עליית קרנו של האינדיבידואליזם, של ראיית האדם כישות שמימושה המלא הוא דווקא בהיותה כלשעצמה, בניגוד לתודעה שבה אדם מבין את עצמו כחלק ממארג רב-דורי ובין-אישי. גם לטכנולוגיה, החוסכת מאתנו את התיווך של המרחב הציבורי הקהילתי לרוב פעולותינו, יש חלק בדבר.

אך הבדידות הזו נשענת גם על התפיסה המוסרית של ההימנעות. כאשר יצירת קשרים, כמו גם כל נטילת אחריות, היא פוטנציאל לפגיעה; כאשר חינוך והתוויית דרך לאחרים הם יומרנות שאין לה מקום; כאשר האבהות הופכת מחובה קדושה לזכות מפוקפקת – המסקנה המתבקשת היא שמוסרי יותר להישאר לבד. זה יכול להיות אחרת בחינוך מוסרי אחר: אם ההורות, הזוגיות והנהגת משפחה נתפסות כערך מוסרי אקטיבי, כחלק מהותי מן האחריות של האדם, הן אינן 'מפריעות' למימוש העצמי אלא מהוות ביטוי מובהק שלו, וממילא הבדידות חדלה להיות בחירה מוסרית מתבקשת.

אכן, הדמות הקלאסית של דור המילניום היא דמותו של הרווק העירוני, הגדוש תודעה מוסרית ופוליטית – ובשל כך בעיקר אינו עושה דבר. סליחה: הוא קונה רק מסחר הוגן, מצמצם צריכה ושומר על תקינות פוליטית.

לעשות ולטעות

אכן, בעקבם של החיים האנושיים מוטל החטא, וכדי לחיות נכון יש להתנהל בזהירות. לכן, גם בתורות מוסריות עתיקות וותיקות יש למצוות ה'לא תעשה' מקום מרכזי. מה שמחולל את העידן הבודד והפסיבי שאנו מתרגלים אליו הוא היעלמו של הכוח המאזן מנגד: זה המדרבן אנשים לעשות, להותיר חותם, להתערב וליצור.

אדייק כאן: הכול מדברים היום בשבח היצירה והביטוי האישי, העשייה וההתחדשות; אך כל אלה אינן נתפסות כערך מוסרי, ודאי לא כחובה מוסרית. למעשה, במשוואה הרווחת בדור הזה, האקטיביות ניצבת בצד של התשוקה, האינטרס האישי והאגו; בצד הפסיבי, הנמנע, ניצב המוסר. הפרופיל האישי שלך הוא מה שאתה עושה; הפרופיל המוסרי שלך הוא מה שאתה נמנע ממנו – או, בשפה צרכנית, מאילו מוצרים אתה נמנע ואת מה אתה מחרים. אפשר, כמובן, שזו תוצאה כמעט הכרחית מן המעבר לחברת המונים דמוקרטית: אנו זקוקים לא רק להמוני בני אדם המתנהלים לפי הכללים ואינם חורגים מהם, אלא גם להמונים שאינם עושים הרבה – צרכנים פסיביים של תרבות ושל טובין.

הגיבורים המוסריים של הדור הקודם היו אלה שהלכו אל הנחשלים והנדכאים ועבדו למענם, כמו האם תרזה, או אלה שפרצו דרכים לציוויליזציה ולרפואה, מגלי ארצות, מנהיגים וממציאים. דורות שגדלו על סיפוריהם של מצביאים ומדינאים, או על קפטן קוק ורובינזון קרוזו, הפנימו שחיים משמעותיים הם חיים של עשייה ותיקון, ואפילו כיבוש וגאולה, מילים שהיו חלק מתפארת האנושות והפכו לגסות בדור הזה. הם למדו שקבלת האחריות לבניין העולם והחברה היא החובה המוסרית של האדם, מימושה של קומתו השלמה. לעומת זאת, ילדים הגדלים לעולם שבו תשומת הלב ממוקדת בחטאיהם של אותם מצביאים ומנהיגים, או בניצול ובעוולה שהיו כרוכים בקולוניאליזם, לומדים שהאדם המוסרי הוא האדם הנמנע, זה שאינו עושה ואינו טועה.

כל זה מוליד עולם מתוקן יותר ובטוח יותר במובנים רבים – אך התיקון הזה הוא עקר וחסר תשוקה, ואין מי שייהנה ממנו. זהו עולם הרווי ייאוש קיומי, שעמום ובדידות. בדידות זו אינה רק נחלתם של מי שלא זוכים להקים משפחה. היא מחלחלת עמוק אל תוך הקיום של היחיד באשר הוא, בין השאר בשל אותה התוויה מוסרית המשדרת למבקשי הטוב שהדרך לחיים הגונים עוברת בהצטמצמות ובאי-הותרת חותם. אל תתערב לאיש, אל תפעיל סמכות על איש, אל תתיימר וכמובן אל תילחם ברע. כשזו רוח הדברים, אזי גם אם אתה הורה הנאלץ לעשות זאת, אתה תעשה זאת בלב חצוי, כמי שבלית-ברירה חוצה קו ונכנס אל טריטוריה שאינה שלו.

הילד בן שלושים, שר פעם אהוד בנאי, ותיאר בכך הוויית חיים של דור, שהתקשה לעבור מן העולם הילדי, המקבל, זה שאינו נושא אחריות כלשהי, אל הקיום הבוגר, שבו אדם מבקש להותיר חותם. מאז חלפו שלושים שנה, והילדים ההם הוכיחו שהם בסופו של דבר נכנסים אל החיים ונושאים באחריות – אבל האתגר נותר בעינו, ואף החריף מאוד מאז: הקושי לצאת אל "החיים האמיתיים" מתגלה כמאפיין מובהק של דור המילניום.

אין זו חולשת אופי, אלא סביבה תרבותית מעקרת. קשה לבוא בטענות אל דור שלימדו אותו שהמוסר והאחריות אינם הולכים יחדיו. שלהיות אדם גדול, המנהל את סביבתו ולא מנוהל על ידה, זו סכנה מוסרית. שאם הוא רוצה לחיות חיים ראויים, עליו להימנע ככל האפשר מכוח (כוח משחית!), מכסף (היה שכיר!), ומשררה, ולהישאר במרחב הקל-להצדקה של הנפעלים: החלשים, הצרכנים, הקורבנות.

כבר אז היה לילד חום גבוה, כי דור שגדל אל מוסר ההימנעות גדל אל תוך סירוס אכזרי ומתסכל: אם אינו גיבור-על או קרימינל, כמו גיבוריהם של כל הסדרות שהוא צופה בהן, הוא נידון לאחד מן השניים, חיי בורגנות צרכנית קטנים ו'מוחמצים' או חיי בדידות קודרים, רומנטיים ונרקיסיסטיים – ולעיתים לשניהם גם יחד.

דרך המלך של אחריות קונסטרוקטיבית, הארוגה ברקמת החיים האנושיים של הסביבה, מתערבת בהם ועושה למענם, כמעט חסומה. להבתה עוד מהבהבת בתנועות הנוער, בארגוני החברה האזרחית, בחלקים מהציבור הדתי, בארגוני ההתנדבות – אך רוחות הזמן מאיימות לכבות אותה גם שם. אם נצליח להפיח להבה בגחלים הללו, ולהשיב אל החינוך והתרבות את תודעת מוסר-היצירה תחת מוסר ההימנעות, ניתן בכך לדורות הבאים את הגדולה שבמתנות: את האפשרות לחיים מלאים כבני אדם. וכן, אפילו כגברים. חיים שבהם מותירים טביעת רגל, צורכים משאבים ואפילו מזהמים קצת. חיים שבהם אדם מתבקש לפעול, ליצור, לעשות ואף לטעות.


תמונה ראשית: באדיבות Bigstock

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. דניאל

    12.06.2020

    מאמר מעניין וחשוב מאוד בעיני!
    מצביע על שורש האתגר שדורנו מתמודד. איך לעשות מבלי להזיק. מהו השביל הישר בין עשיית טוב לרגישות לאחר וכיבוד הגבולות שמתאימות לו.
    יש צורך לקודד ״אמנה״ חברתית חדשה כזו שמאפשרת שיתוף פעולה מבחירה, יצירתיות ותנועה קדימה אבל גם ללא שליטה מרכזית או שליט. למודל ריכוזי תמיד יהיה מחיר של השחתה ככל שעולים בדרגות השליטה עקב האסימטריות של הכוח. זהו נושא שנחקר המון בבעיית המנהל-סוכן ולא ידוע לי על פתרון טוב לזה.
    יכולות חדשות במדעי המחשב, ספציפית ביטקוין והיכולת להגיע לקונצנזוס באופן מבוזר יאפשרו מודלים חדשים של החברה האנושית, בעיקר יכולות שיתוף פעולה שכל שחקן – בהינתן מספיק רצון (ויכולת מחשבתית) יהיה מסוגל לרדת לעומקם של דברים ולהצדיק את התיעדופים שנעשו בהם ללא חשש משחיתות.
    אני אופטימי מאי פעם לגבי העתיד האנושי. פריצות הדרך הטכנולוגיות הן בלתי נתפסות בעוצמתן, ומאמין ויודע שתוך שנים ספורות נראה את הפירות בשטח גם בארגון החברה האנושית ולא רק בחסרונות הטכנולוגיה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *