מחאה מסורתית ומוצדקת

בתגובה ל"עדה, לא גזע" מאת אלעד נחשון

כשגבר או אישה המשתייכים לקהילת ביתא ישראל פותחים דלת ונכנסים לחדר כלשהו, בעצם כניסתם נזרקת פצצה לחלל החדר. בין אם נולדו באתיופיה בין אם בישראל, יהיו התואר האקדמי שהם מחזיקים בו ודרגתם הצבאית אשר יהיו, הצבע החום או השחור שלעורם הוא הפיל בחדר. הצבע הכהה שנחשב בולט בסביבה בהירה הופך בעיני אחרים למעין סמל זיהוי המוטבע כל כך חזק בעור האדם, שאולי רק אות ברית המילה החקוק אף הוא בעור מתקרב אליו.

במאמרו "עדה, לא גזע" מנסה אלעד נחשון להזהיר מפני אימוץ שיח הגזע האמריקני, תופעה שלטענתו התעוררה בקרב צעירים בגלי המחאה האחרונים של עדת ביתא ישראל והעבירה את הדיון סביב הגזענות והאפליה בחברה הישראלית מהשיח העדתי המקובל אל עבר פסים "גזעיים" או כאלה הנוגעים בצבע עור, שלטענתו זרים למרחב הישראלי. אולם נחשון מתעלם מכך שמי שהכריע בעניין אימוץ השיח הזה לא היו קהילת ביתא ישראל, אלא החברה הישראלית הלבנה עצמה. אמירה כמו זו של מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך "כשיש קהילה כזו, כמו גם ערבים, אז כאשר שוטר פוגש חשוד המוח שלו חושד בו יותר. זה טבעי", אמירה שגובתה ב"מחקרים מדעיים" ובשיטור יתר בפועל, מדגימה גזענות זו. הסיווג של 'חשוד' מתבצע כיום קודם כול על פי צבע העור שלו: אדם שחור בולט יותר בנוף הישראלי הלבן, ולכן הקטלוג המשטרתי רואה את דיוקן פני החשוד האריתראי-סודני-אתיופי בראש ובראשונה כ'חשוד'. זה הסימון הגזעי שמשטרת ישראל מבצעת יום יום. ההתעמרות היומיומית מצד רשויות האכיפה, שמתחילה בדרישה להצגת תעודת זהות ללא עילה, בעיקר מגברים צעירים מביתא ישראל, ומסתיימת במקרים רבים מדי בהרג של אותם צעירים ממש מתוך אוטוסוגסטיה של "הגנה עצמית", נשענת במודע או שלא במודע על הנחות עבודה מבוססות צבע עור וגוון גזעי.

לדידם של חלקים רבים מהחברה הישראלית הלבנה, בני ביתא ישראל הם קרוב לוודאי "עולים חדשים", בוודאי לא "ישראלים" או "צברים". כתוצאה מכך החלו להיווצר כינויים מכובסים דוגמת "יוצאי אתיופיה" או "ישראלים ממוצא אתיופי", שהחליפו את ה"אתיופים" שקדם להם. דיווח על מקרה אלימות יועבר בחדשות ככזה שמעורב בו "צעיר ממוצא אתיופי". הוא לעולם יהיה אנונימי, ומה שיגדיר אותו בראש ובראשונה הוא הצבע שלו או ההשתייכות הגזעית שלו. ניתן רק לדמיין את תגובות הרחוב הישראלי בשנת 2019 לכותרת בעיתון שהייתה מתארת את הבעל הרוצח של מיכל סלה כ"צעיר ממוצא מרוקאי". היהודים יוצאי ארצות האסלאם והמזרח הם כבר חלק מההוויה הישראלית ומהממסד, ולכן כותרת כזאת תצרום מאוד לאוזן "ישראלית", גם כזאת שעדיין לא עברה תחת ידה של ועדת ביטון. אולם במקרה של ביתא ישראל כותרות כאלו ממשיכות להתקבל בהבנה.

אך המאבק ארוך השנים והמחאה של ביתא ישראל איננו רק מאבק עדתי. יתרה מכך, שיח של מחאה "עדתית" ותו לא הוא כמעט חלום ורוד בקרב קהילת ביתא ישראל. המאבק שונה באופן מהותי ממאבקים עדתיים בכך שעדות ישראל השונות נלחמו לאורך השנים על הזכויות שלהן, על הקיפוח והאפליה, ועל כספי השילומים, אבל לא נאלצו להילחם בו בזמן על ההכרה שלהן כיהודים. יוצאת דופן אולי היא מחאת "בני ישראל" ממערב הודו, מחאה מוצלחת ונשכחת שהתקיימה ב-1951 נגד הפקפקנות הרבנית-ממסדית במעמדם כיהודים וכינויים כ"ממזרים"; אבל למעט זו, אין אח ורע לתפיסה בדבר ספק יהדותה של קהילה שלמה כמו ביתא ישראל, שמתלווה לה אפליה, חוסר צדק ומופעי שנאה וביעותים שונים התופסים את בני הקהילה כנחותים משאר ישראל וכבשר תותחים של ממש. הפקפוק הרבני ביהדותם של עולים וצאצאיהם מברית המועצות מעולם לא לווה בסגירת דלתות מטעם מדינת ישראל לקליטת עליה של יהודים אלה. להפך. אולם מדיניות מזמינה זו איננה מופעלת כיום במחנות מסורבי העלייה הממתינים לעלייה לארץ באדיס ובגונדר, תוך שגברים, נשים, טף וזקנים ממלאים יום יום את בתי הכנסת בתפילות ובכיסופים לירושלים.

הניסיון לטעון כי "אימוץ השיח הגזעי מסוכן ואיננו מתאים לזירה הישראלית" מצטלצל כניסיון לדה-לגיטימציה למחאה עצמה, באופן שבו אמירות דוגמת "הייתי בעדם עד ששרפו פחים, ופה הם איבדו אותי", מלכת הקלישאות שנשמעו נגד המוחים ביולי 2019, מחריפות בעצמן את הריחוק והקיטוב בתוך החברה הישראלית.

במאמר מלין נחשון על מגמת ההיטמעות התרבותית שלטענתו קיימת בקרב צעירים רבים מביתא ישראל: "במישור התרבותי, שאיננו חשוב פחות מהפוליטי, רבים מיוצאי אתיופיה אימצו בדור האחרון את סגנונות המוסיקה והלבוש של הציבור האפרו-אמריקני בארצות הברית". הבנה זו לוקה בחסר, בלשון המעטה. צעירים רבים מתקרבים דווקא לתרבות אפריקה ולא לתרבות האפרו-אמריקנית כפי שניסה לטעון נחשון. צעירי ביתא ישראל חוקרים ומעמיקים את הזיקה האישית שלהם אל העבר ואל משפחתם באתיופיה מתוך מקום של גאווה ומורשת, ואינם מחפשים את התשובות בשדות זרים. כשם שיהודים-חרדים מאמצים את סגנון הלבוש של המאה ה-19 במזרח אירופה, וכשם שחסידות חב"ד אימצה לקרבה את האתוס של האימאם הקווקזי הגולה שאמיל במאבק החירות שלו נגד הצאר הרוסי, והזדהתה איתו עד כדי יצירת ניגון הגעגועים 'ניגון שאמיל', כך גם ניתן להבין את ההשראה שצעירים חשים עם מאבקו של מרטין לותר קינג, גם אם ההקשר האמריקני שונה ממקבילו הישראלי.

נחשון מנסה להזהיר מפני ייבוא רעיונות כתנועת 'Black Lives Matter' לתוך הקלחת הישראלית. אולם למעשה, בשטח, הבודדים שמשתמשים בשיח האמריקני, אינם מציינים את לינקולן או את סחר העבדות האטלנטי או את הקולוניאליזם האירופי באפריקה. הם עושים זאת תוך שהם מציינים את טרייבון מרטין בן ה-17 שנורה בידי מתנדב מהמשמר האזרחי כי "חש מאוים" למראה צעיר שחור שקפוצ'ון לראשו. הם מדברים על אלימות משטרתית, על פרופיילינג ועל הטיות פסיכולוגיות שעלולות להיות מסוכנות. כלל הפעילים והפעילות בקרב העדה, וקומץ הבודדים מחוצה לה המצטרפים אליהם, מחדדים את החשיבות הגדולה שבשותפות ובכלל-ישראליות של המאבק. מטה המאבק המרכזי עצמו נושא את השם "כוחנו באחדותנו", והקריאות נגד משטרת ישראל ופרקליטות המדינה לא כוללות אידיאולוגיה מפלגתית משמאל או מימין אלא רעיונות עתיקי-יומין של צדק.

יש פזיזות רבה בניסיון לזהות תרבותית את גל המחאה האחרון כפרוגרסיבי או מהפכני, בעוד שבפועל אחד ההישגים הגדולים ביותר שלו הוא הקניית תחושת הזהות והמסורתיות לצעירים רבים. הן במחאה שהגיעה לאחר מותו או הירצחו של יהודה ביאדגה בינואר 19', הן במחאה של יולי 19' לאחר מותו או הירצחו של סלומון טקה, השתתפו מפגינים יחד עם רוב מכריע של סבתות, אימהות ואבות, שיצאו לרחובות כדי לשמור על החיים של הילדים שלהם. צעירים רבים שנולדו בארץ ומעולם לא ביקרו באתיופיה לומדים אט אט את ההיסטוריה המשפחתית שלהם ואת מסע העלייה של הוריהם, עומדים ומציינים את יום הזיכרון לנספים בסודאן, חוגגים את הסיגד, ומבינים את המורשת המפוארת שממנה הגיעו. בני עדה רבים נעזרים זה בזה כדי להתאגד וליצור מנהיגות מהשטח שמקדמת הליכים ואיסוף ראיות, תלונות על גזענות ואף טיפול בה. הדי המחאה של סלומון טקה ז"ל מצביעים בדיוק על האפקט הזה ועל תחושה של ערבות הדדית פנים קהילתית. אולם הנעדרת העיקרית מהמחאה היא הסולידריות הכלל-ישראלית שהתגלתה במלוא עוצמתה והדרה בחוסן הלאומי סביב שלושת הנערים החטופים, סביב גננת מתעללת או סביב גלעד שליט, אך בלטה בחסרונה כאשר אברה מנגיסטו נמק בעזה, או כשיוסף סלמסה חושמל והושלך אזוק בידיו וברגליו על הכביש מחוץ לתחנת המשטרה ולאחר מכן נמצא ללא רוח חיים סמוך למחצבה. דווקא במחאה של ביתא ישראל, שבה אין טענות או קריאות מרקסיסטיות שונות ואף לא תחינות לרחמים, "הכלה", מסכנות או צדקה, אלא קריאות בסיסיות לחיים ולצדק בבית הדין, עם ישראל לא מוכן לעמוד ולמחות למען עצמו.

אריאל חנוך הוא בוגר תואר ראשון בגאוגרפיה ובמחשבת ישראל, ממקימי 'ישיבה מזרחית', שותף במאבק.

תמונה ראשית: באדיבות ויקישיתוף, הארווי ספיר