מיתוס הכישלון ואתוס החמ"לים

יש בחיי אומה רגעים שבהם היא נבחנת לא בעוצמת צבאה או בפאר מוסדותיה, אלא בנכונות אזרחיה להתייצב במקומות ש"המדינה" נעדרת מהם. מלחמת חרבות ברזל הייתה רגע כזה. בבוקר שבעה באוקטובר, בטרם התאוששו מערכות המדינה מההלם, ובטרם התבהרה תמונת המצב – אזרחים רבים כבר התייצבו לעשייה. הם לא המתינו להנחיות ולא חיכו לגורמי סמכות: הם חילצו, גייסו, הסיעו, בישלו, טיפלו ופעלו בכל מקום שבו היה צורך.

רבים רואים בכך עדות לכישלונה של המדינה. יש שביקשו לנסח מכך נרטיב של קריסה שלטונית ושל "החלפת השלטון בידי האזרחים". אלא שהשאלה איננה רק עובדתית – האם המדינה תפקדה? – אלא נורמטיבית: מהי משמעות ההתארגנות האזרחית האדירה שפרצה בשעת משבר נורא זה? האם זו מציאות שיש להצטער עליה או אולי דווקא להתנחם ואף להתהדר בה?

העוצמה האזרחית, מגבלות המדינה

כדי להבין את עוצמת הפעולה האזרחית, חשוב להתרשם מהיקף העשייה בשטח. כבר בבוקר 7 באוקטובר החלו אזרחים לאסוף מידע על נעדרים, לשנע מילואימניקים, ולבשל ללוחמים בדרכם דרומה. בתוך ימים אחדים קמו עשרות חמ"לים מקומיים, ובהם מאות יוזמות ואלפי מתנדבים שפעלו סביב השעון.

מעבר להיקף העשייה בלטה במלוא תפארתה הרוח: המתנדבים לא ציפו לתגמול, לא ביקשו הכרה, ולעיתים גם לא הכירו זה את זה. הדחף לפעולה נבע מהזדהות עם גורלם של אחרים, ומהתחושה שחוב מוסרי דורש מהם להתייצב גם כשאין מסגרת פורמלית שתזַמן אותם. רבים מהמתנדבים ראו בכך שליחות של ממש: להשיב את האמון, להדוף את הייאוש וליצור מרקם אזרחי מתפקד דווקא כשנדמה שהסדר מתמוטט. המרחבים האלה – של עשייה, תקווה ותושייה – הפכו בעיני רבים למקום שבו התגלם מחדש הרעיון הציוני.

דוגמה אחת לשם הדיון היא חמ"ל 'לב אחד' שפעל בירושלים בשיתוף ארגוני סטודנטים, קהילות דתיות וחילוניות, מוסדות אקדמיים ועמותות מקומיות. במהלך החודשים הראשונים למלחמה הופעלו דרכו יותר מ־6,000 מתנדבים, סופקו כ־25 אלף מנות מזון חמות, נמסרו יותר מ־20 אלף חבילות ציוד לחיילים, טופלו למעלה מאלף משפחות מפונות, ואף הופעל מערך שמרטפות למשפחות מילואימניקים. כן נרשמו מאות טיפולים רגשיים, עשרות יוזמות חינוך בלתי פורמלי לילדי מפונים, ופתיחה של מרחבים מוגנים בערים. ברור לכולם שזוהי עשייה יוצאת דופן החורגת מעבר לכל ציפייה.

כאשר מתעמקים מעט במקורות המימון מתגלה כי חלק ניכר מתקצוב הפעילות של החמ"לים למיניהם הגיע מתמיכה ממשלתית. כמו כן, חלק הארי של ההתנדבויות פסק מרגע שנוצרה שוב תחושת שגרה והמדינה הצליחה להעמיד תוכנית עבודה ממשלתית ולקחה אחריות על המפונים ומשפחות המילואים. במקביל התפתח שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה לבין ארגוני חברה אזרחית ופילנתרופים סביב שולחנות עגולים ועל בסיס פורטלים דיגיטליים של הנגשה ושיתוף מידע.

אין בכל אלה כדי לגרוע מהיקף העשייה האזרחית או מעוצמתה, או להפחית בערך כישלונות מובהקים של משרדי הממשלה ושלל זרועותיה בשבועות הראשונים למלחמה. אך הדברים מעידים על מורכבות התמונה העובדתית, ועל כך שהתפיסה שנוצרה לגבי פרק זמן ייחודי זה היא במידה רבה מיתוס.

על פי מיתוס זה, חמ"לי ההתנדבות "החליפו את המדינה". דימויים של חוסר תפקוד שלטוני הוזנו על ידי תסכול, אכזבה וכעס אמיתיים, אך תודלקו בסיקור תקשורתי לעומתי לממשלה בסימן "באין מדינה – יש אזרחים". במסגרת סיקור לעומתי זה, פעילים התלוננו שהם עושים את "עבודת הממשלה", ואומנים הרגישו "פראיירים" שהם מעניקים בידור למפונים "בלי שקל מהמדינה". רוח זו לא פסחה אף על המפלגות והפוליטיקאים שניצלו את רוח ההתנדבות כדי לטעון שאם היו הם בשלטון, לא היה צורך בחמ"לים.

האם זו הדרך היחידה או המתאימה ביותר לספר את הסיפור?

הטענה כי מדינה אינה יכולה ואינה צריכה לספק הכול, וכי דווקא מודל פעולה וולונטרי ומבוזר המניח "מדינה רזה" הוא יעיל יותר, הוכחה במידה רבה כנכונה. החמ"לים שפעלו ברחבי המדינה הפגינו יכולת ארגון לוגיסטית גבוהה, רגישות לצרכים קהילתיים ונכונות לפעול על פי דרישה אמיתית מהשטח. הם לא ביקשו להחליף את מוסדות המדינה – אלא השלימו את מגבלותיה.

נקודה זו מהותית. אין מדובר בפעולה שהיא גנאי לשלטון, אלא להפך. דווקא בעת חירום, כשהמציאות משתנה במהירות, המדינה – על משרדיה, תקנותיה ותקציביה – אינה מסוגלת להגיב כגוף אורגני, ולמנגנון הבירוקרטי שלה אין יתרון. המדינה איטית מטבעה, מחויבת לשקיפות ולשוויון, רגישה לעומס בצנרת רגולטורית וחשופה ללחצים פוליטיים. לעומתה, החברה האזרחית גמישה, מהירה, נוכחת בשטח ויכולה לפעול עוד לפני שגובשה מדיניות. ההתנדבות האזרחית החלה עוד לפני שהתבהרה תמונת המצב ולפני שנעשו הערכות אסטרטגיות רשמיות. רוב העמותות והארגונים שהקימו חמ"לים בזמן המלחמה היו קיימים עוד קודם לכן, ופעלו גם במשברים קודמים כגון מגפת הקורונה או מלחמות קודמות. הם ניצלו תשתית קיימת וניסיון ארגוני כדי לפעול במהירות וביעילות תוך היכרות עם הצרכים הקהילתיים הספציפיים, עוד בטרם התברר ש"המדינה כשלה".

אין לצפות שיהיה זה אחרת. עובדי המדינה מועסקים בקביעות, וברור שאי אפשר להחזיק כל העת במשכורת ובחוסר מעש את כל כוח האדם הנחוץ בשעת חירום. מספרם של עובדי המדינה מוגבל אפוא, ויש לזכור גם שבעיתות חירום הוא מוגבל אף יותר כי שיעור הנפגעים והמגויסים בקרבם אינו נמוך מזה שבכלל האוכלוסייה. החברה האזרחית, לעומת זאת, יכולה לגייס אלפי מתנדבים פנויים ממגוון אוכלוסיות – סטודנטים, פנסיונרים, חיילים משוחררים, תיכוניסטים ועוד – באופן שמאפשר מענה רחב ומיידי.

הקמת מנהלות החירום – "מנהלת תקומה" ולאחר מכן מנהלת "תנופה לצפון" לשיקום העוטף וגבול הצפון – מהווה עדות מפורשת לכך שהמדינה במבנה השגרה שלה אינה יכולה להתמודד בזמן אמת עם משברים מהסוג הזה, ושהפתרונות מגיעים רק כעבור פרק זמן ניכּר. בדיוק מהסיבה הזאת, ארגונים כמו מד"א וזק"א – הפועלים כגופים עצמאיים אך מתואמים עם המדינה – מהווים "ספק חיצוני" למדינה בתרחישי חירום.

עד כאן לגבי הצד המעשי והיבטי היעילות. אך רוח ההתנדבות עצמה לא נולדה רק מהיעדר שלטוני ומכמיהה ליעילות ומהירות, אלא גם ממטען חברתי עמוק. היא אינה עדות לכישלון בלבד, אלא גם לבגרות אזרחית. הסולידריות שנוצרה בין אזרחים, היוזמות שעלו מהשטח, והיכולת לפעול יחד בשעת משבר – אינם תגובת נגד לשלטון, אלא עדות לחברה אזרחית חיה ונושמת. ראיית החמ"לים כרטייה זמנית על פצע פתוח מתעלמת ממשמעותה של התארגנות נורמטיבית, אפקטיבית ומוסרית שאינה מבקשת להחליף את המדינה אלא לעמוד בבסיסה.

החברה האזרחית כנושאת שותפות ואחריות

עיקרון ה"שיוריות" (סובסידריות) גורס כי האחריות לכל פעולה צריכה להתחיל ברמה האישית והמקומית, ורק אם זו אינה מספקת ניתן לעבור לרמה גבוהה יותר, עד לרמה המדינתית. זאת משום שהחברה האזרחית פועלת מתוך אחריות הדדית, ולא מכורח חוק או חוזה. הפעולה נעשית מתוך הזדהות, מעורבות אישית ואכפתיות, ולכן תהיה לרוב יעילה, מהירה ומתאימה יותר.

מובן שיש כאן היבט מוסרי, המהדהד גם את תפיסת הצדקה היהודית של "עניי עירך קודמים" – תפיסה מוסרית שונה בתכלית ממודל המדינה הריכוזית. ההיבט המוסרי של גישה זו קשור גם בכך שההתנדבות מעניקה למתנדבים תחושת משמעות, שליטה וערך עצמי. היא מסייעת להפחית חרדה, לחזק תחושת שייכות ולבנות קהילה תומכת, במיוחד בעיתות משבר: בשעה שהמשק מושבת ורבים שאינם בתפקיד חיוני יכולים להירתם לסייע במקום להישאר בבית ללא חברה וללא מעש.

שורשי תפיסה זו נעוצים בעומק המסורת הפוליטית והפילוסופית של המערב. בעוד הובס, לוק ורוסו ניסחו מודלים ריכוזיים של מדינה המתבססת על חוזה חברתי שבו האזרח מוסר את האחריות כולה לידי המדינה ומצפה לקבל ממנה הגנה בכל תחומי החיים  – הוגים אחרים הציבו תמונה מורכבת יותר. אצל הגל, למשל, ההתפתחות האנושית עוברת דרך שלושה מעגלים: המשפחה, הקהילה והמדינה. כל אחד מהם איננו שלב חולף, אלא נדבך חיוני בזהותו המוסרית של האדם. החברה האזרחית – כתווך שבין אינטימיות המשפחה לרשמיות המדינה – מהווה את מרחב הפעולה של האדם החופשי, השואף להגשים את ערכיו תוך אחריות קהילתית. אלקסיס דה-טוקוויל, בספרו 'הדמוקרטיה באמריקה', זיהה את החברה האזרחית כבלם בפני עריצות רכה. כשהמדינה מרכזת את כל הסמכויות, האזרח עלול לסגת לחייו הפרטיים ולוותר על השפעתו בציבור. אולם חברה שיש בה אגודות (כגון החמ"לים, במקרה שלנו), יוזמות ומעגלי שייכות – היא חברה שבה מתקיים חינוך מתמיד לאחריות, חירות ושותפות.

גם אדמונד ברק, מנסח השמרנות המדינית, הזהיר מפני פירוק החברה למסגרות חוזיות בלבד. לשיטתו, החברה איננה "שותפות בין חיים בלבד" אלא ברית נמשכת בין הדורות – "בין החיים, המתים והעתידים להיוולד". החברה האזרחית, אם כן, היא נושאת הזיכרון, האתוס והזהות התרבותית, והיא אשר מעניקה למשטר את חוסנו הלאומי.

במובן זה, ההתעוררות האזרחית בישראל לא הייתה תגובת חירום בלבד, אלא גילוי עמוק של מבנה מוסרי וקהילתי המצוי בשורשי הקיום הלאומי והאנושי גם יחד. היא ביטאה לא רק כיצד ישראל מתמודדת עם המשבר, אלא מי היא ומהי דרכה.

לקראת מודל חדש של חוסן לאומי

דו"חות רשמיים – ממלחמת לבנון השנייה ועד הקורונה – חוזרים ומדגישים את מוגבלות המדינה בשעת משבר. היכולת של מנגנון שלטוני להגיב מהר ולפעול בגמישות לעולם תהיה מוגבלת יחסית לקהילות. לכן נדרש מודל משולב: מדינה חזקה, אך לא בלעדית; חברה אזרחית יוזמת, אך לא אנרכית; ואחריות משותפת בין המרכז לפריפריה, ובין הדרג הפוליטי לבין השטח.

שיתוף הפעולה שראינו בין המדינה לבין חמ"לים, הקמת פורטלים לאומיים, וההכרה בחשיבות ה"סיוע למסייעים" – כל אלה מעידים על תחילתה של הבנה חדשה. המענה למשברים לא יכול להתבסס על צנרת ממשלתית בלבד, אלא על אחריות אזרחית. החברה האזרחית במלחמת חרבות ברזל לא רק הצילה חיים, אלא חשפה פוטנציאל עמוק לחוסן מוסרי, קהילתי ולאומי. אם נבחר לראות בה ביטוי לקריסה, נחמיץ את ההזדמנות. אך אם נראה בה מימוש של אתוס אזרחי עמוק, נוכל לבנות מודל אחר: מדינה שאינה רק נושאת באחריות, אלא חולקת אותה עם אזרחיה ומעצימה אותם.

אזרחי ישראל לא באו להחליף את המדינה. הם באו להזכיר לה על מה היא נוסדה: על שותפות, ערבות הדדית, וחזון קהילתי-לאומי. אומה שיש לה מדינה – ולא רק מדינה שיש לה אומה.

חיים רוזנפלד הוא סטודנט לתואר ראשון במרכז האקדמי שלם במסלול לאסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון, ועובד באגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה.

תמונה: