מלכודת ה"מאמינ/ה לך"

הפקפוק בקיומה של אמת שאפשר להוכיחה הוא נמר שאפשר לרכוב עליו – אבל לא כדאי ליפול מהגב שלו. תשאלו את משפחת עוז, או את נעלבי אבישי בן-חיים

מאז פרסמה גליה עוז את ספרה 'דבר שמתחפש לאהבה', המתאר מסכת של מכות והתעללויות, לטענתה, מצד אביה הסופר עמוס עוז, גם אני עוקב בעניין אחרי ההתבטאויות של בני המשפחה המפוצלת.

כותב דניאל עוז, בנו הצעיר של עמוס: "אתה קניבל עד שיום אחד לוקחים ביס מבשרך, או מבשלים את חברך. וההבנה נוחתת עליך, כמה נורא הוא הקניבליזם. חטאתָ. פשעת. אתה משחזר בליבך את כל מי שאכלת וקיבתך מתהפכת. ובך אתה נשבע – לעולם לא עוד, לא אתה, לעולם לא תיקח עוד חלק בטירוף הזה, גם לא תשתוק, לעולם תעמוד נגדו, תילחם בו עד חורמה, לא יישא גוי אל גוי מזלג כל עוד זה תלוי בך. ולמחרת יונח אדם לפניך ותגיד: במילא כולם סועדים. העובדה הרי מוגמרת. המנה כבר הוצעה לפניי. יש סכו"ם. ברומא התנהג כרומאי, נו, אפילו הנזלל אכל את חבריו – מה זה אכל? בלי מעצורים. הבנאדם התפטם, תראו איזה שמן הוא. כמה בשר על עצמותיו. זה פשוט מעורר קבס, וגורם לי לרייר".

ובאמת, מעבָר על החשבונות של דניאל ואחותו הבכורה פניה ברשתות החברתיות בימים שמאז פרוץ הפרשה מעורר תחושה של צפייה בניצודים שהנמר שרכבו על גבו ניער אותם מעליו וכעת הוא משחר לטרף. תארו לכם כיצד זה נראה מנקודת מבטם. יום אחד מגיע אחד האחים שלכם ומכריז קבל עם ועולם שההורים שלכם מפלצות. הוא מתאר התרחשויות שהייתם עדים להן, מאורעות שהייתם חלק מהם, והוא פשוט כותב דברים שאתם יודעים וזוכרים שהם שקר.

"המשפחה", כלומר האלמנה נילי והילדים פניה ודניאל, גזרה על עצמה איפוק מהרגע הראשון. בני המשפחה לא אמרו "גליה מספרת שקרים בוטים" אלא ניסו גישה עדינה הרבה יותר, נרטיבית. "כאבה של גליה כנראה אמיתי ושובר לב, אבל אנחנו זוכרים אחרת", נכתב בהודעה מטעמם. או בניסוחו של דניאל: "אני בטוח – כלומר, יודע – שיש גרעין של אמת בדבריה. אל תמחקו אותה. אבל גם אל תמחקו אותנו. גם לנו יש קול וגם הקול שלנו בא מעמקי נפשנו".

אבל הגישה (המרשימה) הזאת הולכת ומתבררת כחרב פיפיות. רבים הבינו אותה כסוג של הודאה-במקצת בגרסה של גליה. אחרים אימצו את גרסתה, תוך שימוש בביטוי "מאמינ/ה לך", והם מתקיפים בהכפשות קשות באימיילים ובתגובות את שאר בני המשפחה.

בואו נתעכב רגע על ההבל הזה של "מאמינ/ה לך". מדוע לבחור דווקא בגרסתה של גליה על פני גרסתה של אחותה פניה? אם מדובר ברצון להתייצב לצד הקורבנות, הרי בסל העוונות של הסדר העולמי החדש מצוי גם ה'גַזְלַייטינג' – ערעור זיכרונו של אדם עד שהוא כבר לא סומך על העובדות כפי שהוא זוכר אותן. המשפחה טוענת שהיא קורבן של גזלייטינג מצידה של גליה, המערערת את ביטחונה בזיכרונותיה הטובים מהאב. נדמה שבמקרה הזה חמורו הפרוגרסיבי של בורידן אמור למות חסר אמונה: שני הצדדים קורבנות!

אך מעבר לכך, בני אדם מאמינים בדברים מפני שיש להם ראיות שלהערכתם מצדיקות את ההאמנות הללו. אדם אינו יכול להאמין במשהו רק מתוקף רצונו לקדם אג'נדות חברתיות. הנפנוף בסיסמה הזאת הוא דרכם של אנשים להכריז: "בירור האמת לא ממש מעניין אותי, אלא רק קידום הערכים שלי, ולכן אני ניצב לצדו של מי שמשתבץ לתפקיד הקורבן בתסריט הנגזר מהם". הרי ברור שבטרגדיה של משפחת עוז אין כרגע לאיש מאיתנו יכולת להכריע הגרסה של מי נכונה. אנו עשויים להאמין לאחד הצדדים בגלל היבטים מסוימים בהתבטאות שלו המעוררים בנו אמון, לעומת התבטאות הצד השני שמעוררת חשד, או בשל היכרות מוקדמת וקטלוּג שלו כאדם אמין. אבל בשום פנים ואופן לא ייתכן שאנחנו "מאמינים" קטגורית למישהם רק כי הם הצד המצויר כקורבן לפי איזו תבנית חברתית שאימצנו.

אי אפשר גם לפטור את הסוגייה ב"זכותו של כל אדם לספר לעצמו את סיפורו כפי שהוא חווה אותו, בני אדם שונים יכולים לחוות דברים שונים גם אם גדלו באותו בית", כפי שהתפלפלה השבוע אושיית פייסבוק פופולרית. זה לא המקרה כאן. ראו למשל את דבריו של דניאל עוז: "הסצנה היחידה [בספר] שבה גליה טוענת שהוא הרים יד על אמי (במלודרמטיות, היא מתארת אותו הופך אותה לשק אגרוּף!!) היא גם הסצנה היחידה שבה גליה מציינת אותי בשמי וטוענת שאני ברקע הדברים. אני הייתי שם ואני יודע שכל מה שכתוב שם שקרי. לא היה לי אוסף צדפים, בטח שלא על הגג, וזה לא מקרי שלא אני ולא אימא זוכרים שהיא הוכתה. ורק מהסצנה הזו לבדה גליה גוזרת בחוצפה אטומית שאמא שלנו היא אישה מוכה". ובכן, לא חוויות ולא נרטיבים יש כאן, אלא קונפליקט ישיר בין עובדות פשוטות.

כל הדברים האלה גורמים לי לחשוב דווקא על אבישי בן-חיים. תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה שלו היא לא ההבל הכי סמיך בביצתנו (לטעמי), אבל משום מה התגובות אליה מאגף שמאל-אקדמיה מבטאות חרון אף, עברה, זעם, משלחת מלאכי רעים וחִרפוּן כללי. כל אלה בולטים דווקא על רקע התגובות המחויכות והמנומסות להפליא של ד"ר בן-חיים לחורפיו.

אני יכול לחשוב על שתי סיבות לפער הזה. אחת היא התסכול העצום שחש כל מי שפעם ניסה להתווכח עם תיאוריה בלתי ניתנת להפרכה, כגון זו של בן-חיים. השנייה היא שהוא מוציא את דברי התורה המרקסיסטית לדברי הבאי. הוא עושה שימוש בסיסמאות הרגילות מבית מדרשם של מדעי החברה: מבט על כל העולם דרך החרך הצר של מלחמת מעמדות, 'הגמוניה' שרק מחפשת לדכא את המדוכאים, 'אלימות לגאלית'; אלא שבניגוד להוגים שעליהם הוא מתבסס, דוגמת אנטוניו גראמשי או ברוך קימרלינג, בן-חיים משתמש ברעיונות הללו כדי להגן על נתניהו כראש המחנה הימני-שמרני ולתאר את המאבק המשפטי והפוליטי נגדו כרדיפה כוללת של מזרחים ודתיים. במונחים קבליים, בן-חיים "מעלה את הניצוצות" של הניאו-מרקסיזם כהגות שיכולה לשמש את הימין.

האנשים שמאמינים בתיאוריות הללו כלחם-חוק מאבדים את עשתונותיהם לנוכח המהלך של בן-חיים. הם משתגעים מהעובדה שיש לו תשובה מוכנה מראש לכל פעם שהמציאות דווקא מתנהלת אחרת מהתבניות החברתיות שהוא מצייר, ומהתחושה שהוא ירה מזמן את החץ מטעמי אג'נדה פוליטית ועכשיו הוא רק מסמן את המטרה סביבו בקווים שהולכים ומתפתלים. הם רק שוכחים שהם עצמם יצרו את המפלצת הזאת. זו שלא אכפת לה מהאמת אלא רק מהתבניות החברתיות. זו שזונחת בירור רציני של המצב בשם קידום ערכים – אלא שבפעם הראשונה אלה לא הערכים שלהם. מדעי המרמור הם החטא, אבישי בן-חיים הוא העונש.

עמוס עוז המנוח כתב פעם מאמר בכותרת "הסיבה האמיתית למות סבתי". את חלקו  הוא עיבד לפרק ב'סיפור על אהבה וחושך'. הוא דן שם ביחס בין עובדות לאמת וקובע בסוף ש"אין בעולם 'פיקשן'. כשם שכמעט אין ודאות גמורה, כך אין גם פיקשן גמור. הכול היה ונברא; גם מה שרק משל היה. גם הנמר של בלייק היה ונברא. הסופר נבדל מן ההיסטוריון לא באופן שבו הוא נוגע בעובדות, באמיתות, במציאות, בוודאות, כי אם באופן שבו הוא מתייחס אל המילים".

ובכן, יש הרבה אנשים בעולם שמאמינים בכל מיני סוגים של רעיונות שעיקרם אחד: זניחת האמת הקרה, היבשה והעובדתית לטובת מושג אמת פריך יותר. זה אולי הוויכוח ההגותי הכי מעניין שמתנהל בעשרות השנים האחרונות, וברור לי שדבריי בעמודים אלה רק מגרדים את אפס קצהו. אבל נדמה לי שיש כאן מצב שמזַמן קריאה בקול גדול לאלה שהאמת מהסוג הישן והמשעמם יקרה לליבם. גליה עוז ואבישי בן-חיים, כל אחד בדרכו, ממחישים כמה כואב זה יכול להיות כשתפיסת האמת כפריכה עוברת לשמש נגדך.

ישי שְׁנֶרְבְּ הוא מגיש 'נכון להבוקר' בגלי צה"ל.

תמונה ראשית: הטרגדיה, פאבלו פיקאסו, 1903, cc 0.0.