מלכוד מנהיגותי

כריכת גורלה של מדינת ישראל בגורלו של נתניהו היא הרת אסון, כמו גם ההתעקשות של כל הצדדים להתנהל לפי שורת הדין

המועקה שחשנו כולנו בקיץ תש"ף לא נבעה רק מדכדוך הקורונה, אלא גם ואולי בעיקר מדשדוש המשילות. המערכת הפוליטית, זו שבעת משבר כזו משחקת תפקיד מרכזי בניהול חיינו, נראית כלכודה במבוי סתום שאינו מעורר כבוד: מן הצד האחד עומד ראש הממשלה, שהישגיו האסטרטגיים המרשימים טשטשו תמיד את נטייתו להזניח את מדיניות הפנים. נראה שרק חסידים ללא תקנה של נתניהו אינם רואים את אשר בולט לעין כל מתבונן: ראש הממשלה מרוכז בעיקר בשרידותו הפוליטית-אישית. על פי שיקוליה הוא ממנה אנשים, לעיתים לתפקידים הרי גורל; על פיה הוא בוחר את התבטאויותיו, ולאורה הוא מחליט אם ומתי נלך לבחירות; ועד כה נראה שאף התנהלותו במשבר הכלכלי-רפואי-חברתי החמור שאנו נתונים בו נגזרת ממנה.

מן הצד השני עומדים אנשי רק-לא-ביבי, שכמעט והצליחו בניסיון לעקוף את הבחירה הדמוקרטית באמצעות הילוך-אימים משפטי וציבורי. אף שהם נראים טהורים בעיני עצמם, ומטילים את הכינוי מסית ומדיח על שנוא נפשם, אי אפשר להתעלם מהיותם האחראים הישירים והמכוונים למסע ארוך, עיקש ואכזרי של דה-לגיטימציה ודמוניזציה של מנהיג בישראל, ומנכונותם לנקוט כל מהלך – כשר או מסריח – שיביא לסיום כהונתו.

בתווך עומדים חלק נכבד מאזרחי ישראל, שנפשם סולדת מהתנהלותם של שני הצדדים, אך המציאות המחנאית מכריחה אותם 'לתפוס צד', או מותירה אותם נטולי כוח פוליטי; ומעל מרחפת הידיעה שלא מוצעת כעת אלטרנטיבה ראויה וריאלית. ישראל זקוקה למנהיג, שרבים יתנו בו אמון מוצדק – ולעת עתה אין כזה.

במציאות מתוקנת יותר, אפשר היה לצפות שראש הממשלה יפרוש מיוזמתו מתפקידו – לא מתוך הודאה בצדקת האישומים נגדו, אלא מהבנה שכך אי אפשר. במציאות מתוקנת יותר, אפשר היה לצפות שהיועץ המשפטי לממשלה ייזהר יותר בהגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן – לא מתוך קביעה שהוא זכאי, אלא מתוך איזון בין חומרת האישומים לחומרת ההשלכות. במציאות מתוקנת יותר, ממשלת האחדות הייתה מתנהלת ככזו – מגויסת, עניינית, מפויסת – תוך גילוי מנהיגות מאחדת מצד העומד בראשה.

אך המציאות איננה מתוקנת. ובמציאות מורכבת, אי אפשר לאחוז במידת האמת; יש צורך ללכת אל מעבר לה.

התלמוד הבבלי, במסכת שבת, מפליג בשבחו של הדיין הדן "דין אמת לאמיתו". מה ההבדל בין "אמת" ל"אמת לאמיתו"? הסבר מפורסם הוא זה המופיע בפירושו של ר' יהושע ולק כץ, מחשובי תלמידי החכמים במאה הי"ז, שכתב כך בספרו "דרישה" (על טור חושן משפט א, ב):

שכוונתם במה שאמרו 'דין אמת לאמיתו', רוצה לומר שדן לפי המקום והזמן בעניין שיהא לאמיתו … שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש. כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והעניין; וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת – אינו לאמיתו. על דרך שאמרו חז"ל: לא נחרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהן על דין תורה ולא לפנים משורת הדין.

לא רק במקורותינו. בראשית המאה הי"ט היה זה היינריך פון קלייסט שתיאר בנובלה שלו "מיכאל קולהאס" כיצד רדיפת צדק עשויה להפוך למרחץ דמים, ללמדך שלעתים הוויתור על האמת עשוי להיות המעשה המוסרי, בעוד היצמדות אליה תהיה שרירות לב.

המוצא היחיד מן המבוי הסתום שנקלענו אליו הוא פרישתו של נתניהו – מעצמו או בדחיפת מחנה הימין כולו – מעמדת ראש הממשלה. רבים מתנגדים לכך, כיוון שבכך ייעשה אי-צדק חמור: הניסיון המתמיד להכריע את נתניהו שלא בדרך הקלפי יוכתר בניצחון, והיועץ המשפטי יתגלה כממליך המלכים ומורידם.

אכן, זוהי האמת. אך מעבר לאמת הזאת, יש אמיתות נוספות. הראשונה, שפרישתו של נתניהו נדרשת לא בגלל כתבי האישום, אלא בגלל חוסר היכולת לכונן כאן משילות אפקטיבית ועניינית, בשעה של משבר לאומי, ובשל הזיהוי המסוכן שניכר אצל נתניהו בין האינטרס הפוליטי-אישי שלו לבין האינטרס הלאומי. הזיהוי הזה הניב לנו במשך שנים ראש ממשלה עם יכולות עבודה מופלאות ומסירות אין קץ, אבל כעת ניכר עד כמה הזיהוי הזה מסוכן. והשנייה, והיא אולי עקרונית יותר, היא שבהתעקשות על האמת הזו אנו הופכים את מדינת ישראל כולה לבת ערובה. במציאות כזו, השאלה "מי אשם" בכך שנקלענו לדרך ללא מוצא חשובה הרבה פחות מהשאלה כיצד יוצאים מן המיצר ודואגים לאינטרס הלאומי.

אכן, מישהו עשוי להסיק מסקנה לא נכונה לגבי הדרך הראויה והדמוקרטית לסיים את כהונתו של מנהיג. אבל החשש מפני מסקנה לא נכונה היה גם החשש שהביא את ר' זכריה בן אבקולס, מחכמי הדור האחרון של בית שני, לפסול את ההצעה שיקריבו קורבן לשלום הקיסר. גדול האמוראים, ר' יוחנן, העריך את הטהרנות של זכריה בן אבקולס, אבל העיר עליה הערה קטנה: "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס", קבע, "החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".

יש רגעים בחייה של אומה, שבהם האמת צריכה לפנות את מקומה לאחריות.

תמונה ראשית: ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא דברים במהלך טקס מצטייני השב"כ. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ