ממגזר לעם: החברה החרדית לנוכח משבר הקורונה

מוקדי ההתפרצות החמורים ביותר של נגיף הקורונה היו בערים החרדיות. האוטונומיה הקהילתית המתבדלת תרמה חלק משמעותי ביצירת משבר בריאותי, כלכלי ורוחני חריף. אימוץ חשיבה אסטרטגית יסלול את הדרך לפתרון

התשתית למאמר זה הונחה כבר לפני כמה חודשים, בחודשי התמימות שבין גלי המגפה, כאשר חשבתי שאוכל לנתח את התהליכים שהתרחשו בחברה החרדית מפרספקטיבה פוסט-קורונית. דא עקא, התקווה שמשבר הקורונה יהיה מאחורינו עד למועד פרסום הגיליון הלכה ונמוגה משבוע לשבוע, וכעת נראה כי מדובר במצב שיימשך עוד זמן רב לאחר ירידתו של המאמר לדפוס. אך בניגוד לתחומים כלכליים, בריאותיים ופוליטיים שהתארכות תקופת משבר הקורונה מקשה על היכולת לנתח אותם, התובנות שבהן אני מתכוון לדון בשורות הבאות אינן מושפעות מהתארכותו של המשבר. הסיבה לכך היא שמשבר זה לא התאפיין בחידושים ובשינויים שעברה החברה החרדית, אלא בהצפת מגמות ואתגרים קיימים אל פני השטח, חשיפתם לאור היום ותביעת התייחסות אליהם. ברי שגם בהצפת סוגיות חבויות יש פוטנציאל נכבד לשינוי; אך במאמר זה אתרכז במה שנחשף ולא במה שהשתנה, ובכך אקווה להינצל מהסכנה האורבת למי שמתיימר לנתח אירוע תוך כדי התרחשותו.

ליבת המאמר היא ניתוח תגובתה של החברה החרדית למשבר הקורונה, שפגע בה קשה מאוד ביחס לשאר חלקי האוכלוסייה בחברה הישראלית. אשתדל לתאר מה אפשר ללמוד מתקופה זו ולהציע אילו לקחים אפשר להפיק מאופן ההתנהלות במהלכה, וכל זאת מתוך נקודת מבט פנים-חרדית. אתמקד בשלשה תחומים שבהם התגלו אתגרים משמעותיים בתקופת הקורונה: הדאגה לבריאות הציבור, המשבר בקרב בני הישיבות, והיחסים בין הציבור החרדי ובין יתר חלקי העם היושב בציון. כל אחת מהסוגיות הללו עומדת בפני עצמה, אך לענייננו נראה שיש ביניהן מכנה משותף משמעותי, ואותו אבקש לקבוע כמסקנת המאמר: נחיצותן של חשיבה אסטרטגית ומדיניות ציבורית עבור החברה החרדית.

מרגע שאוכלוסייה זו, שאליה אני עצמי משתייך, חצתה רף מספרי מסוים, הפך צורך זה לחיוני. אך תקופת הקורונה וההתמודדויות השונות שהיא הביאה עמה, הדגישו צורך זה והאיצו את הדחיפות לתת לו מענה. כעת אין הדבר תלוי אלא בנו, באנשים מתוך לב ליבה של החברה החרדית שאכפת להם.

אמת, אי אפשר לדון בחברה החרדית בתור מִקְשה אחת. זוהי חברה מגוונת הכוללת קבוצות וקהילות כה שונות זו מזו, עד שלעתים מיטשטש המכנה המשותף של "זהות חרדית" עד מאוד. את העולה החרדי מחו"ל, המחזיק באופן עקרוני בדעות ציוניות ודוגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ", אי אפשר יהיה לשים בכפיפה אחת עם חבר באחת הקבוצות הקנאיות במאה שערים. גם במיינסטרים החרדי אפשר למצוא היום לצד מצביעי המפלגות החרדיות חרדים המצביעים ל'ליכוד' ול'ימינה', וכמובן גם כאלה המחרימים את הבחירות כליל. אפילו בקרב מצביעי המפלגות החרדיות קיימת מניפה נרחבת של ציבורים שההבדלים ביניהם עמוקים ורחבים. ועדיין אפשר להצביע על עקרונות מסוימים שעליהם ישנה הסכמה חרדית מקיפה. בהמשך המאמר אוותר על אבחנות פנים-חרדיות ואשתדל לבסס את הדיון על מכנה משותף רחב ככל האפשר.

 

משבר הקורונה בחברה החרדית

בתחילת חודש יוני 2020, כאשר מניין המתים מקורונה בישראל כולה עמד על כ-300, היה מספר המתים בעיר בני ברק, בירתה החרדית של מדינת ישראל 45 לערך. כלומר, כ-15% מכלל המתים מהנגיף היו תושבי עיר אחת, המהווה כשני אחוזים בלבד מאוכלוסיית המדינה. זהו נתון חריג ומטריד לכל הדעות. העובדה שאוכלוסיית החברה החרדית בכלל וזו של בני ברק בפרט היא צעירה יחסית (כ-60% מהאוכלוסייה החרדית היא מתחת לגיל 19)[1], מדגישה אף יותר את פערי התחלואה בין החברה החרדית לבין שאר האוכלוסייה משום שרוב מוחלט של המתים מקורונה בקרב האוכלוסייה הכללית הם אנשים מבוגרים. בראיון לאתר "כיכר השבת" באמצע חודש מאי, קבע שר הפנים אריה דרעי כי כ-70% מבין כל הנדבקים בישראל נמנים על הציבור החרדי. דרעי הדגיש כי "גם בתוך הערים האחרות בארץ (שאינן חרדיות, י.פ.), מי שמכיר את הנתונים כמוני יודע שגם השכונות שם זה בעיקר חרדים".[2] גם כעת, בעיצומו של הגל השני, הדו"ח היומי של מרכז המידע והידע הלאומי מגלה כי כל מוקדי הסיכון העיקריים הם יישובים חרדיים.[3]

נתוני התפשטות הקורונה בחברה החרדית מעוררים תהיות קשות: "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ"? מה גרם לאסון הזה? מדוע התקשתה כל כך החברה החרדית בהתמודדות עם הקורונה?

סיבה אחת לכך היא מאפיינים חברתיים מסוימים המקשים באופן מיוחד על הציבור החרדי לשמור על כללי הריחוק החברתי. המרכזיים שבהם הינם: מבנה משפחתי רחב, מגורים בתנאי צפיפות, ומרכזיותם של חיי קהילה.

כדי להמחיש את המאפיינים הללו, נשוב לבני ברק. באשר לצפיפות, מדובר בעיר הצפופה ביותר בישראל, ומבין הערים הצפופות בעולם. צפיפות גבוהה זו בשילוב העובדה שרוב המשפחות בעיר הן משפחות ברוכות הילדים גבתה את מחירה בנתוני הידבקות גבוהים.

מלבד הצפיפות הגבוהה, דוגל הציבור החרדי בחיי קהילה ענפים. הללו באים לידי ביטוי במגוון מסגרות, בעיקר כאלו הכרוכות בעולם הדתי, ויוצרות מגע תדיר בין חברי הקהילה. יש להדגיש כי הקהילתיות איננה מציאות מקרית, אלא פרי אסטרטגיה מובנית של החברה החרדית שנועדה לשמור על יסודות הדת. המבנה הקהילתי עוזר לחברה החרדית לבצר את החומות ולדחות את השפעותיה השליליות של החברה המערבית. זהו מודל דתי הפוך לחלוטין מהליברליזם המערבי הנטוע במחשבה הפרוטסטנטית. בעוד זה הפך את הדתיות לעניין של בחירה אינדיבידואלית, "איש באמונתו יחיה", דוגלת החברה החרדית בחיים דתיים משותפים שאופיים נגזר מן השיוך הקהילתי. על פי המודל הזה הקשר בין אדם לאלוקיו אינו אישי ואינו נתון לבחירתו ולעיצובו של הפרט על פי רצונו; זהו קשר המכונן "קהילה העובדת את השם". מידת המקום שניתן לגיוון אינדיבידואלי אמנם משתנה מאוד מקהילה חרדית אחת לאחרת, אך העיקרון הקהילתי עצמו תקף בכולן.[4]

אופייה הקהילתי של החברה החרדית מגדיר אורחות חיים קולקטיביסטיים הכוללים קוד לבוש, אחידות בתחום החינוך, סטנדרטים מקובלים של החמרה הלכתית, דפוסי הצבעה אחידים, הפגנות המוניות, תקשורת מפלגתית עוצמתית וכך הלאה, אך הוא איננו מסתכם בזאת. בחברה החרדית, הקהילתיות מגדירה בפועל את המעשה הדתי. כל אושיות החיים של האדם החרדי כתפילה, לימוד תורה וביקורים אצל הרבי, לרוב אינם מתקיימים במישור האינדיבידואלי אלא במישור הקהילתי, ושם הם מקבלים את עיקר משמעותם. מכאן נובעת עוצמתם של המוסדות הקהילתיים החרדיים: בתי הכנסת, בתי המדרש, הישיבות והכוללים, החצרות החסידיות – עד שניתן לומר שמוסדות אלו מגדירים, במובן הרחב, את הזהות החרדית עצמה. מובן אפוא שסגירתם של המוסדות אלו או צמצום משמעותי של פעילותם היא גזירה שקשה מאוד לעמוד בה. אכן, רבים לא עמדו בה.

אך האם מאפיינים חברתיים אלה לבדם עשויים להסביר את הפערים העצומים בתחלואה בין הציבור החרדי לבין הציבור היהודי הכללי? יש להודות ביושר שלא. אפילו העיתונות החרדית, שמלכתחילה טענה שניתוח סטטיסטי יוכיח שאין הבדל משמעותי בין שכונות חרדיות ושאינן חרדיות, נאלצה לחזור בה לאחר פרסום הנתונים. אין כל ספק: אי אפשר להסביר את שיעורי ההדבקה הגבוהים באזורים חרדיים רק בשל הצפיפות ומספר הילדים למשפחה.[5] ובאשר לקהילתיות, הרי בשעת הצורך החברה החרדית יודעת היטב להיקהל ולעמוד על נפשה מול איומים שונים (לשיטתה). היא עשתה כך מול התפשטות מכשירי הטלוויזיה והטלפונים החכמים, בנושאי צניעות, בתקופות שהיו על הפרק ענייני חינוך שונים ובמקרים נוספים. דווקא לנוכח הקורונה נעשה אך מעט – מעט מדי – בתחום הקהילתי, עד כי לפעמים נדמה היה שקהילות חרדיות מסוימות פשוט לא התייחסו למגפה ברצינות המתבקשת, כאילו הדבר איננו נוגע אליהם כלל. התוצאה הייתה תשלום מחיר גבוה בתחלואה ובתמותה.

אם המאפיינים החברתיים והקהילתיים האלו אינם מספקים הסבר מניח את הדעת לעומק פגיעת הקורונה בחברה החרדית, היכן נמצאת התשובה? אני מבקש להציע שהמשבר הנוכחי חשף חולשה משמעותית בחברה החרדית, הבאה לידי ביטוי לא רק בעתות מצוקה אלא בראש ובראשונה בימי שגרה: ההימנעות מפיתוח מדיניות ציבורית והעדרו של תכנון אסטרטגי.

חולשה זו נובעת ממספר מאפיינים ייחודיים של החברה החרדית, ומתוכם אדגיש שניים: שאיפה לאוטונומיה בניהול עניינים פנימיים, והתבדלות מקסימלית מערכי המודרנה ותרבותה. מאפיינים אלו הם מרכזיים ומהותיים לחברה החרדית, ותוצר לוואי שלהם הוא תפיסה עצמית רווחת בתור דיירים עצמאיים אצל "בעל הבית", מדינת ישראל. אבקש לטעון שככל שהחברה החרדית תתמיד בראייה עצמית זו, אך סביר שדרך החשיבה הדומיננטית שלה תמשיך להיות מקומית, ממוקדת בפתרון בעיות לוקאליות, "שטיבלית" – ומשום כך גם מועדת לכישלון בהתמודדות מול אתגר כולל – בוודאי אתגר לאומי באופיו. על מנת לשנות זאת דרוש מעתק תודעתי: יהיה על ציבור זה להפנים את העובדה שבניו כבר אינם דיירים אלא "בעלי בית" בעצמם, ודרכי החשיבה והפעולה שלהם חייבות לשקף את מצבם החדש.

אנתח כעת את הגורמים המכוננים את צורת החשיבה החרדית ואת השלכותיה הפנימיות והחיצוניות.

 

מחיר האוטונומיה

האוטונומיה היא אחד מעקרונות העל שעליהם מושתתת החברה החרדית. השאיפה לשמור על אורחות חיים ייחודיים ולהימנע ככל האפשר מהשפעותיה של החברה המערבית הופכת את הצורך בעצמאות לאבן פינה מרכזית בחיי הציבור החרדי ובדרך ההתנהלות של מוסדותיו השונים. גישה זו חיונית במיוחד בכל הנוגע למערכת החינוך – ישיבות ובתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנים ולבנות – שם עומדים החרדים ונציגיהם הפוליטיים על רגליהם האחוריות כדי לוודא שלא תהיה השפעה כלשהי על תכני הלימוד מצד מערכות השלטון. אך הצורך באוטונומיה תופס מקום נרחב גם ביחס לשאר המוסדות החברתיים: בתי הכנסת ובתי המדרש, בתי הדין הרבניים (הפרטיים) ואפילו מיזמים שונים בתחומי התעסוקה והפנאי. החברה החרדית סבורה כי ככל שמדובר בהתנהלות פנים-חרדית, יש לאפשר לה לקבוע את חוקיה ולחיות כאוות נפשה, ללא כל מעורבות חיצונית, ורואה בכל ניסיון התערבות טשטוש של ערכי היסוד שלה.

מכאן נובעת התפיסה הרווחת בחברה החרדית המתייחסת לעצמה כ"מדינה בתוך מדינה". הקהילות הללו רואות בעצמן מעין מחוז חרדי המתקיים בתוך המדינה המארחת, אך נפרד ממנו. במובן זה, אין זה משנה אם מדובר במדינת ישראל, ארצות הברית או אנגליה. "מדינת החרדים" נמצאת תמיד במצב של גלות: היא אמנם נסמכת על התקציבים, התשתיות והשירותים שמספקת המדינה המארחת, אך יחסה למדינת-האם תמיד ישלב ניכור חיצוני ועצמאות פנימית. מתוך עמדה זו התפתח אחד המאפיינים החשובים ביותר של החברה החרדית: אחריותו של ציבור זה היא בראש ובראשונה פנים-קהילתית ולא כלל-לאומית.

לצד סוגיית היקף האחריות שעוד אחזור אליה בהמשך, לעקרון האוטונומיה החרדית השלכות משמעותיות בנוגע לקביעת הסמכות הפוליטית. תפיסה זו גורסת שבכל הנוגע להתנהלות פנים-חרדית אין למדינה סמכות כפייה. זוהי "אוטו-נומיה" במובן המילולי ביותר: קביעת ה"נומוס" (חוק) נמצאת בידי המנהיגות החרדית הפנימית, כלומר בידי רבני הציבור והמערכת הענפה המתווכת בינם לבין הציבור: הפוליטיקאים, העסקנים והתקשורת החרדית. להתנהלות הפנים-חרדית יש כללים משלה ואין להתערב בהם. כלשונה של אסתי, גיבורת הסדרה "המורדת": "וויליאמסבורג אינה אמריקה".

הבנת העיקרון הזה מאפשרת להבין תופעות רבות בחברה החרדית, שעשויות להיות חסרות פשר עבור הצופה מן הצד. ניטול לדוגמה את שאלת סגירת מוסדות החינוך החרדיים בתקופת הקורונה. זהו צעד שהמדינה דרשה לעשותו כשנוכחה כיצד גל ההדבקה הראשון הולך ומתגבר, מתוך הנחה שהצפיפות במוסדות אלו תהפוך אותם למדגרות קורונה. אך בציבור החרדי הובנה הדרישה כך: המדינה רוצה לשלוח את ידה ולהתערב במערכות החינוך שלנו. או כניסוחו של יענקי קנייבסקי בפנייתו אל סבו, הרב חיים קנייבסקי: "המדינה רוצים עכשיו להגיד שכל החיידרים לא ילמדו עכשיו, עד מתי שהם ידעו מה קורה עם המגפה".[6] ניסוח השאלה לא הותיר ספק בנוגע לתשובה, שאכן מיד התקבלה: התנגדות נחרצת לסגירת בתי הספר והישיבות החרדיות. זה היה הרגע שבו נזרעה הרוח, שהביאה את החברה החרדית לקצור סופה לא קלה. בדיאלוג הסמלי הזה בלטה הדיכוטומיה – המדינה מצד אחד ו"אנחנו" מצד שני – וכן התפיסה שאין למדינה סמכות בעניינים פנים-חרדיים בעלי משמעות דתית או קהילתית. בבסיסו של הדיאלוג עומד העיקרון כי המדינה איננה יכולה להחליט עבור הציבור החרדי אם מדובר בכלל במגפה (לפי אמות מידה הלכתיות), ולא היא תכריע אם יש לסגור את תלמודי התורה. החרדים יחליטו על כך לפי שיקול דעתם, גם אם הוא שונה בתכלית מזה של גורמי המדינה הרשמיים.

הכפירה בלגיטימציה השלטונית של המדינה היא ללא ספק אחד הגורמים המשמעותיים לקושי החרדי להתמודד עם נגיף הקורונה. עיקרון זה עמד למבחן חשוב בפעולות שנקטה שדרת המנהיגות החרדית כפי שעלה מהוראות ופסקי הלכה רבים שניתנו על-ידי גורמי הנהגה שונים. כך למשל בקבוצות קנאיות בציבור החרדי ואפילו בחסידות בעלזא, הנחשבת לחסידות מתונה יחסית, יצאה הוראה גורפת שאין צורך לעטות מסיכה, נוהג שעליו הומטרה ביקורת פנים-חרדית רחבה.[7] אפילו כאשר הכריעה המנהיגות בקהילות חרדיות שונות שיש לציית להנחיות הרופאים, הודגש כי אין הדבר נובע מתוך כפיפות לרשויות אלא בעקבות שיקול תורני: שמירה על מצוות התורה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" המחייבת לשמור על בריאות הגוף.

הלך המחשבה הזה מחלחל משדרת המנהיגות החרדית לציבור הרחב, וכפירה בסמכות המדינה מאפיינת את התנהגותם הפרטית של רבים מבני הציבור החרדי. חרדים רבים המפירים ביודעין ובמכוון את הנחיות משרד הבריאות מצדיקים עצמם בטענה שלא ייתכן שמותר לקיים הפגנה המונית ואסור להתפלל בבית הכנסת. טענתם היא שכפי ש"לכם" (כלומר, החילונים) חשובות הפגנות ולכן אתם מחריגים אותן מהכלל האוסר על התקהלות, "לנו" (כלומר, לחרדים) חשובות תפילות בבתי כנסת ולכן אנחנו מחריגים אותן מאותו כלל. אף שתבנית חשיבה זו מעודדת כל קבוצה להחליט מתי ראוי לבוז לחוק הכללי ועל כן מביאה בסופו של דבר לאנרכיה מוחלטת, את אותן קבוצות חרדיות הדבר אינו מטריד. העיקר הוא שהאוטונומיה הפנימית נשמרת ("אנחנו נעשה את מה שחשוב לנו"); כל השאר לא משנה.

נדגיש: בכל קבוצה באוכלוסייה יש רבים שאינם שומרים על הכללים, ואף מפירי חוק. בנוסף לכך, יש לציין ששיעורי הפשיעה והעבריינות בציבור החרדי דווקא אינם מהגבוהים בישראל, והדבר מובהק במיוחד בכל הנוגע לפשיעה אלימה. לא ביקשתי כאן להדגיש את ההפרות כשלעצמן, אלא את השיטה המחשבתית המניעה והמצדיקה אותן.

 

מגזר לבדד ישכון

מאפיין עיקרי נוסף של הציבור החרדי, הקשור לשאיפת האוטונומיה שלו, הוא עיקרון ההתבדלות. זוהי נשמת אפה של החברה החרדית, על קהילותיה השונות. אלמלא ההתבדלות, כמעט שלא היה מה שיבדיל בין האדם החרדי ובין האדם הציוני-דתי, זה המקפיד במצוות קלה כחמורה אך אינו שייך לציבור החרדי.

ההתבדלות גוזרת רבות מבין העמדות הרווחות בציבור החרדי: היחס המורכב כלפי מדינת ישראל, קוד הלבוש הייחודי, הימנעות מלימודי חול ומלימודים אקדמיים העשויים למשוך את האדם לתוככי החברה הישראלית, מגורים מרוכזים באזורים גאוגרפיים מובחנים, הימנעות משירות צבאי, וכיוצא בזה. גם נושאים שהקשר בינם לבין עיקרון ההתבדלות פחות ישיר מושפעים ממנו עמוקות. כזו היא למשל העובדה שהישיבות הן אופציית בחירה בלעדית ויחידה עבור צעירים חרדים, במטרה לשמור עליהם מחשיפה לתרבות הכללית. דימוי מפורסם לתפקידה של הישיבה הוא "תיבת נוח", המגינה מפני המבול המשתולל בחוץ.

ידגים זאת מכתב שפורסם לאחרונה מאת הרב דב לנדאו, ממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי:

כל רצון להתחבר עם העולם החיצוני, החילוני, תרבותו, ערכיו, מושגיו, צורת־ חשיבתו, שאיפותיו לסוגיהן, וגישתו לכל המתרחש, מבנה שפת דיבורו וכתיבתו לכל גווניה […] הוא הוא הפתח לשאול תחתית, החוצות הפרועות שאיות הכחש וחמדת התועבות רח"ל [=רחמנא ליצלן].[8]

ההתבדלות מציעה רווחים משמעותיים בכל הקשור בשמירת אורח החיים המסורתי ובדבקות בחיי תורה ומצוות, אך היא גם גובה מהחברה החרדית מחיר יקר. היא גוזרת על בני ובנות המגזר ניתוק, ברמות משתנות, מזרם החיים "הרגיל", והזדהות עם צורת התנהלות "שטיבלית" וייחודית. אפילו בגרעין הקשה של החברה החרדית, וקל וחומר בקרב קבוצות קצה, מתקיימות תופעות שונות המעידות על ניתוק מהמציאות הריאלית. סוג אחד הוא תופעות אנושיות פרוזאיות משהו כמו נהירה אחר סגולות למיניהן או הסתמכות על הלוואות גם כשאין מהיכן לפרוע את החוב. תופעות אלו אמנם אינן מנוסחות באף טקסט רבני או פולמוסי, אך רווחות בחלקים רחבים של הציבור. סוג אחר יכול לבוא לידי ביטוי בשיח החרדי הכללי העושה שימוש שגרתי בניסוחים לא-מציאותיים, כגון "חיים בנס", "קיום למעלה מן הטבע",[9] וכדומה.

העמדה הנפשית המתבדלת שמאפיינת את הציבור החרדי, ומרחיקה אותו מלשקול דברים במאזני המציאות הסטנדרטית, השפיעה עמוקות על התגובה החרדית למשבר הקורונה.

בתחילת הדרך, התגובה השכיחה ביותר לאיומי הקורונה הייתה "תורה מגנא ומצלא". כלומר, אין צורך להפסיק את לימוד התורה ברבים או את ההגעה לשיעורי תורה, שכן "התורה מגינה ומצילה", ועל כן אין מה לחשוש מהנגיף. יש לשים לב לכך ששום אדם חרדי סביר לא היה חושב ללמוד תורה תוך הסתכנות להידבק במחלה רגילה או בתור תחליף לביקור אצל רופא. אך המקרה של נגיף הקורונה היה שונה. הוא הושפע מאוד ממהירות התפתחות האירועים ומתחושת הרדיפה שרווחת בציבור החרדי, תחושה שגם היא בעיקרה תוצר של ההתבדלות, אם כי אין להתעלם מכך שלעתים החרדים אכן מופלים לרעה. גם כאשר המצב הלך והחמיר, דמויות בכירות בהנהגה החרדית טענו שהשלטונות מעוותים את נתוני הקורונה בבני ברק מתוך שנאת חרדים, ולכן "חס שלום לבטל את היכלי התורה והישיבות".[10] באותו האופן נטען כי יש להחריג את המספרות מהנחיות סגירת העסקים, כדי לאפשר לגברים חרדיים להסתפר לפני חג הפסח – ועוד כהנה לרוב.

פרסום תמונות של דמויות חרדיות שמתו מנגיף הקורונה מעבר לים, בעיקר מקהילות אנגליה וארצות הברית, הצליח לשנות את מצב העניינים וגרם להגברת הזהירות בתוך החברה החרדית. ועדיין, גם כאשר עלה המוות בחלוננו, נותרו רבים שהמשיכו להתעלם מההנחיות ולבוז להן. הדוגמה הבאה ממחישה זאת היטב: לפני תקופה קצרה שיתף העיתונאי דוד דמן (בטור בעיתון "משפחה") את קוראיו בלבטיו האישיים באשר לקיום חתונת בנו בתקופת הקורונה. עד מהרה, מספר דמן, הוא הבין כי לא תהיה אפשרות של חתונה במקום שאינו "במרתפים חשוכים עם מרגלי חרש ששורצים בכניסה ומדווחים על בואם של פקחי השלטון, בערך כמו שיהודים חיתנו את ילדיהם בתקופת האינקוויזיציה הספרדית".[11] העובדה שדאגתו של דמן מרוכזת בפקחי השלטון ולא בחשש מהידבקות בקורונה והאפשרות של גרימת מוות ברשלנות, ובכלל זה הדימוי המופרך והמנותק של פקחים הדואגים לשלום הציבור לשוטרי האינקוויזיציה הספרדית, מדברת בעד עצמה. דמן, חסיד בעלזא, אינו קול קורא במדבר, ודבריו פורסמו בבמה מכובדת בתקשורת החרדית. דבריו של דמן מעידים שגם אחרי חודשים ארוכים ומלאי סבל, אצל חלק לא מבוטל מתוך הציבור החרדי נשאר הניתוק מן המציאות בעינו.

 

משבר עולם הישיבות והצורך בחשיבה אסטרטגית

טענתי היא שהאוטונומיה הקהילתית ושאיפת ההתבדלות החרדית חוסמים את יכולתה של החברה החרדית לפתח חשיבה אסטרטגית ולעסוק במדיניות ציבורית. מטבע הדברים, שני התחומים הללו דורשים היכרות עמוקה עם המציאות ויכולת לאמץ ראייה רוחבית. אדגיש שאינני מתכוון לומר שהחברה החרדית אינה מאופיינת בפרגמטיות. ההיפך הוא הנכון. החברה החרדית מתפארת, ובצדק, בהיותה פרגמטית להפליא. היא יודעת היטב מה היא רוצה, ומתנהלת באפקטיביות רבה כדי להשיג את התוצאה המבוקשת. ועדיין, למרות היותה פרגמטית, דפוסי המחשבה המצומצמים שהיא אימצה לעצמה אינם מאפשרים לה לגבש מדיניות ציבורית ראויה בנוגע לסוגיות החשובות שעל סדר היום – הן המגזרי והן הלאומי.

אין מדובר במותרות. משבר הקורונה הבהיר היטב את המחירים שמשלם המגזר בשל ניוון שריר המדיניות ציבורית שלו, ובהיותו חלק כה משמעותי באוכלוסייה – התשלום לא מושת רק עליו. "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כח, יח), ובהעדר מדיניות ציבורית ברורה, המבוססת על ערך-העל של שלום הציבור ובריאותו, הסכנה מאמירה הן כלפי הציבור החרדי עצמו והן כלפי כלל האוכלוסייה בישראל.

 

מלבד בריאות הציבור, העדר חשיבה אסטרטגית פגע בתחומים נוספים בקרב החברה החרדית, שאף הם צפו בתקופת הקורונה.

אחת מהן היא "משבר תלמידי הישיבות". הכוונה למצבם של תלמידים רבים ששהו חודשים רבים ללא מסגרת ישיבתית, ולחשש מפני הידרדרות מצבו הרוחני של חלק ניכר מהם בצורה משמעותית. הודעה שיצאה מטעם "ועד הישיבות" רמזה על עומק המשבר: היא מצהירה כי "תמורת הזמן הביאה אצל רבים מן התלמידים בני הישיבות לרפיון הקשר עם מרכזי התורה אליהם הם משתייכים, רבניהם ושאר בני החבורה בעת הזו, ופעמים הגיעו הדברים להשלכות בלתי רצויות ופשוטות, ונדרש בשעה זו לתומכם ולסייעם".[12] הרב יצחק קולדצקי, חתנו של הרב חיים קנייבסקי, אמר לאחרונה כי "הקורונה עשתה לנו מה ש-70 שנה הציונים לא הצליחו לעשות. אנחנו חוששים שבחורים, מספר גדול מאוד מהם, לא חזרו ונפלו לרחוב; זו סכנת נפשות כשהם לא מגיעים לישיבות".[13] איש חינוך אחר הביע חשש מ"תחושה של הפקרות", כי "אין מישהו שמפקח על אותם בחורים שיכולים להידרדר מבחינה רוחנית".[14] הרב בן-ציון הכהן קוק קונן בליל תשעה באב על שפל המצב הרוחני בקרב בני הישיבות: "המצב איום ונורא הן מבחינת הבריאות והן מבחינת הביטחון. אבל העיקר העיקר, המצב הוא נורא מבחינת הרוחניות".[15] הגדיל לעשות חבר הכנסת ישראל אייכלר, שכתב ב"טור נוקב על חורבן עולם הישיבות" כך:

בימים אלו שעם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש ומתנחם בתקוה "נחמו בכפליים", חובה להתאבל גם על חורבן עולם התורה והישיבות והחינוך, בעקבות הקורונה. אמנם רוב רובם של לומדי התורה, מחוברים אליה וישתקמו במהרה מתעוקת רפיון הקורונה. רוב האנשים נשארו בריאים בגופם ואף נפשם תירפא, ביום בו נצא מגזירת הקורונה. אבל כמו שרבים מאוד נפגעו בגופם וחלקם אף נפטרו מן העולם רח"ל, כך גם החורבן החינוכי של גזירת הקורונה, שונה מאדם לאדם, מבחור לילד, מזקן לצעיר וכולם יתחזקו בעזרת השם, בימי אלול הקרבים ובאים. אבל אלה שנפלו, יהיה קשה מאוד לשקם אותם. גדולי תורה ורבנים ומחנכים שנמצאים ממש קרוב אל החלל שנוצר, בחצי שנה בלי תורה, בלי תפילה, בלי משמעת, אומרים שאם לא נתעשת מידית, ונחזיר את חיי התורה והיהדות על מקומם, עלול להיות חלילה מאוחר מדי, עבור תלמידים רבים מדי.[16]

מה גרם להידרדרות הקשה? אריה ארליך, פובליציסט חרדי ועורך "מגזין משפחה", האשים את הסינים:

אלפי בחורים מסתובבים ברחובות. […] שער בנפשך בעוד איזה ארבעים שנה, תשב בסעודת שבת עם הילדים הנשואים, ותספר להם על הקורונה. האם תספר להם על התקופה שבה נלחמת על המעמד הרוחני, והצלחת? או שחלילה תאמר בעצב – זאת היתה תקופת הירידה הרוחנית שלי. מאז אני כבר לא אותו בחור ישיבה. זה שאתם רואים אותי היום רחוק כל כך, מנותק כל כך, זה הכל בגלל הסינים הארורים שהמציאו את הקורונה.[17]

אך האם זהו הכיוון הנכון להפנות אליו את האצבע המאשימה? ברגע של כנות, העיד הרב ברוך שמואל הכהן דויטש, ראש ישיבה ידוע וממנהיגי "הפלג הירושלמי", כי "בלי המסגרת אין להם (לתלמידי הישיבות, י.פ.) שום תוכן; אדם שיש לו תוכן לא יורד בגלל שהוא לא נמצא בישיבה".[18] במילים אחרות, הסינים אינם אשמים בכך שחלק נכבד מבין תלמידי הישיבות אינם מסוגלים לשהות פרק זמן של חודשים ספורים מחוץ למסגרת הישיבה בלי לחוות קלקול רוחני בלתי הפיך.

משום כך, נראה שבסוגיה זו, כמו רבות אחרות, החוסר העיקרי הוא ביכולת לפתח חשיבה אסטרטגית. עולם הישיבות מתפקד היום כמעט באותו הדפוס ובאותן המסגרות שבהן תפקד לפני עשרות שנים, וזאת אף שדברים רבים השתנו בזמן הרב שחלף, כמו למשל מספר התלמידים שעלה מכמה מאות בודדות לכמה עשרות אלפים. בנוסף, אם בעבר נער חרדי היה צריך לבחור אם להצטרף למסלול הישיבתי או למסלולים אחרים, כיום הבחירה מובנת מאליה, וכמעט כולם הולכים למסלול הישיבתי. גם רמת החשיפה לתרבות הסובבת את תלמידי הישיבה, הן בזמן הלימודים, ובוודאי לאחר עזיבת הישיבה – גדולה בהרבה ממה שהיה בעבר. נסיבות אלו, לצד שינויים מפליגים בצרכיה של החברה החרדית עצמה ובאופיו של הציבור הישראלי הכללי, היו אמורים לעורר אותנו, בני החברה החרדית, לחשיבה אסטרטגית ומעמיקה על מבנה עולם הישיבות, על האופציות השונות שאפשר להעמיד בפני התלמידים, ועל דרכים חדשות לחיזוק עולמם הפנימי-רוחני בצד השאיפה להצטיין בלימוד. לסינים אין מה לתרום בנושא. אלו אנחנו שבחרנו לא לקיים את הדיון.[19]

 

בהקשר זה של צורך במדיניות ציבורית מעמיקה ומפותחת בחברה החרדית, ראוי לציין מספר תחומים פנים-חרדיים נוספים שיש לדון בהשלכותיהם לנוכח משבר הקורונה. ההתמודדות עם תחומים אלו תוכל להיות אפקטיבית רק תוך אימוץ חשיבה אסטרטגית שתכיר במציאות המורכבת ותדע, מצד אחד, להתנהל בתוכה ביעילות, ומצד שני, תדאג לכך שערכים בסיסיים של החברה החרדית לא ייפגעו תוך כדי תנועה.

אחד מהתחומים הללו הוא העלייה החדה באחוזי הצריכה של תקשורת מקוונת בקרב הציבור החרדי. ממדי השינוי עדיין לא התבררו לחלוטין, אך ברור שחלה עלייה משמעותית בצריכה זו, המלווה בשינוי תפיסתי ותדמיתי של האינטרנט בקרב החרדים. כך לדוגמה שיעורים של רבנים מובילים במגזר שודרו בערוצים דיגיטליים – תופעה חסרת תקדים לפני עידן הקורונה.[20] סימן לגודל השינוי אפשר למצוא במודעה שפורסמה בעמוד הראשי של העיתון "יתד נאמן" (3.5.20), המציעה לציבור הקוראים שירות שכירות של מחשבים ניידים בזו הלשון: "לאור הביקוש הגבוה עלה בידינו להשיג כמות נוספת של מחשבים ניידים עם תקשורת מסוננת, להשכרה לפי ימים". פרסום של מחשבים המחוברים לאינטרנט ב"יתד נאמן", גם בשפה המכובסת של "תקשורת מסוננת", היה בבחינת בל ייראה ובל יימצא אך לפני חודשים ספורים. אמנם תקופה ארוכה עברה מאז החל האינטרנט לפרוץ את דרכו לתוך החברה החרדית, ואי אפשר להתכחש לשינויים המשמעותיים שהדבר כבר יצר בהרגלי צריכת חדשות, בתרבות הפנאי, במידת החשיפה של העולם החרדי לעולם רעיוני שמחוצה לו, ואף בסמכותם של מוקדי כוח מסורתיים במגזר. יחד עם זאת, הזינוק בחיבור לאינטרנט בעקבות הקורונה עשוי להביא להאצה בכל התהליכים הללו והשפעת החשיפה לרשת עשויה לחלחל גם לתחומים חדשים.

תחום נוסף שבו נדרשת חשיבה אסטרטגית הוא שאלת החוסן הכלכלי של החברה החרדית. קודם כול, ניכרת לעין הפגיעה הכלכלית במוסדות החברתיים: מדובר בישיבות, בכוללים, בבתי מדרש, בבתי כנסת ובמוסדות קהילתיים נוספים התלויים כולם בתרומות ובפילנתרופיה, בעיקר מתורמים החיים ברחבי העולם. משבר הקורונה פגע קשות בכיסם של תורמים רבים, ויצר ענן שחור המרחף מעל המוסדות הנתמכים על ידיהם. לעת עתה רוב המוסדות משדרים "עסקים כרגיל" עד כמה שהדבר מתאפשר, אולי מלבד קיצוץ חלקי במלגות הכולל במוסדות שמצבם הכלכלי קשה יותר, אך עתיד רבים מהם לוט בערפל. האתגרים הכלכליים אינם מסתכמים בפעילות המוסדות. גם התעסוקה במגזר היא נושא כלכלי כואב ביותר. שיעורי האבטלה בערים החרדיות זינקו בעקבות משבר הקורונה,[21] הן בשל עובדים שפוטרו מעבודתם, והן בשל אלו שהחליטו להיכנס לראשונה לשוק התעסוקה אך טרם הצליחו למצוא עבודה.[22]

האתגרים לא פסחו גם על התחום החברתי-פוליטי. השנים האחרונות התאפיינו במעורבות הולכת וגוברת של הציבור החרדי בתחומים שונים בחברה הישראלית. אפשר לראות מעורבות של הציבור החרדי בהשכלה גבוהה, ביציאה לשוק העבודה, במעורבות פוליטית ואזרחית ואפילו – אם כי במידה צנועה – בשירות הצבאי. תהליך זה של שילוב הולך וגובר במרחב הכלל-ישראלי, לצד צמיחת שכבת מעמד ביניים חרדי, הביא לחשיפה הדדית של הציבור החרדי והציבור הישראלי הכללי, חסרת תקדים בממדיה. חשיפה זו מתקיימת במרחב הפיזי – במקומות העבודה, במרחב הווירטואלי – בפלטפורמות שונות של המדיה החברתית, ובמרחב התרבותי – כאשר האדם החרדי נחשף לתרבות חוץ-חרדית והאדם שאינו חרדי נחשף לתוכן בידורי העוסק בחברה החרדית. בהיבט הזה, תקופת הקורונה השיבה אותנו אחור. היא עצרה את מגמת "קירוב הלבבות" בין מגזרים שונים, ובמקומה יצרה אווירת חשד, זלזול ועוינות. סקר אינטרנטי שנערך בתחילת חודש יולי האחרון מצא כי מחצית מהישראלים שינו לרעה את יחסם לחרדים בעקבות משבר הקורונה, בעוד ש-78 אחוזים מקרב החרדים דיווחו על עלייה בגילויי השנאה כלפיהם.[23] גם בתחום הזה, נדמה שהיה ניתן להועיל הרבה יותר אילו הנושא היה נבחן בכלים של אסטרטגיה ומדיניות ציבורית, ולא נגרר לתגובות מיידיות, לעתים אימפולסיביות, שלא בהכרח היטיבו עם המצב.

מדיירים לבעלי הבית

כפי שנאמר לעיל, אפשר לראות כי הציבור החרדי משנה בשנים האחרונות את מעמדו ממעמד של "דייר" למעמד של "בעל בית", תהליך שניכר במישור הפוליטי והחברתי. משום כך, ראוי היה שבסוגיות שאינן פנים-חרדיות בלבד – ובראשן משבר הקורונה, יהיה הציבור החרדי שותף לחשיבה ודיון על אודות הצעדים הנכונים עבור כלל האוכלוסייה. במקום זאת, התגדר הציבור החרדי בתוך ד' אמותיה של טובת הקהילה ודאג בעיקר לישיבות, לחתונות ולמקוואות. כאשר יו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני, נלחם בעד תוספת של מאות שקלים בודדים עבור משפחות חרדיות,[24] או כאשר נציגי הציבור מצביעים נגד פתיחת קניונים בשל הרצון להשוות אותם למעמד בתי הכנסת,[25] מדובר בצעדים הנובעים מדאגה לשיקולים פנים-קהילתיים, מנותקת משיקולים רחבים יותר שאמורים היו להיות במוקד המאמץ.

אינני אומר שהדאגה הפנים-קהילתית פסולה; יש לה מקום, וכל מפלגה דואגת באופן טבעי לצרכי בוחריה. אך על הדבר להיעשות בטעם טוב, במידה ראויה, ותוך הפעלת שיקול דעת רחב המתחשב בטובת הציבור כולו – על אחת כמה וכמה בעתות משבר.

העדרם של דפוסי חשיבה אסטרטגית בציבור החרדי משתקף בעובדה שאין הם מביעים עמדה באשר לסוגיות מרכזיות נוספות הקשורות למדינה כולה. מה דעתנו, בני החברה החרדית-תורנית, בנוגע למדיניות כלכלית, לשאלות רוחב של חינוך, לאיכות הסביבה, לרפורמות פוליטיות, לסוגיות של מעמד האישה, למדיניות רווחה, לענישה פלילית, למדיניות חוץ ולסוגיות של צבא וביטחון? התשובה לא נודעה. אין לנו כמעט דעה באשר למדיניות הציבורית הראויה בתחומים האלו. אלה עניינים "שלהם", של מי שלא חיים על טהרת הקודש. "יהודי חרדי הוא לא ימין והוא לא שמאל", אמר פעם הרב מאיר צבי ברגמן, "ליהודי החרדי יש שולחן ערוך ויש לו את חכמי ישראל".[26] אך ככל שהיהדות החרדית הופכת להיות מעורבת יותר ויותר בהתנהלות המדינה, נדמה שאין לה מנוס מלעסוק בנושאי ימין ושמאל, כמובן על-פי ההלכה ולאור הנחיית חכמי ישראל, תוך גיבוש מדיניות ראויה בכל תחום.

אולי בניגוד לרב ברגמן, אינני מצפה שלחברה החרדית תהיה עמדה אחידה בנושאים אלו. צפוי ולגיטימי שגם בקרב מגזר זה, ואף בקרב חכמיו ומנהיגיו, תהיינה דעות שונות ועמדות חלוקות בנוגע לסוגיות הללו וסוגיות רבות אחרות. אני מלין על עובדה בסיסית הרבה יותר: על כך שחברה כה גדולה, שזוכה להשפעה עמוקה על כל העם היושב בציון, אינה שותפה לשיח הציבורי ולהכרעות המרכזיות בנושאים אלו, ועוד יותר – שהיא נמנעת ממנו על פי בחירתה שלה. כפי שביטא אברהם קרויזר, לשעבר יועץ בכיר לראש עיריית ירושלים ניר ברקת, "עצם ההשתתפות במשחק הפוליטי מגיעה מתוך עמדה של פשרה חברתית והבנה כי לצורך ההגנה על האינטרסים של החברה החרדית חייבים לפעול גם בשדה שאינו שלנו – בשדה הפוליטי".[27] במילים אחרות, עבור חלקים נכבדים בציבור החרדי העשייה הפוליטית אינה אלא שם נרדף לדאגה אינטרסנטית לצרכיהם שלהם.

בדיון שקיים ידיד שלי עם אדם המעורב עד צווארו בפוליטיקה החרדית, נשאלה שאלה תיאורטית: "מה הייתם עושים אילו הייתם זוכים לרוב המושבים בכנסת?". התשובה, שאמנם נאמרה בחצי צחוק, ביטאה היטב את הלך הרוח: "היינו מתקשרים לנשיא טראמפ ומבקשים ממנו לקבל את ישראל בתור המדינה ה-51 של ארצות הברית". באותו האופן, בראיון שהעניק שר השיכון יעקב ליצמן לרשת ב', שאל אותו המראיין כיצד הייתה המדינה מתנהלת לו היו החרדים הופכים לרוב. תשובתו המתחמקת דיברה בעד עצמה: "אנחנו לעולם לא נהיה רוב". זוהי עמדה מחשבתית יותר משהיא קביעה דמוגרפית: גם אם נהיה רוב – לעולם לא נתנהג כרוב, התכוון ליצמן.

לדבקות החרדית באוטונומיה הקהילתית ישנה הצדקה. העולם החיצוני מעמיד את עצם אורח החיים החרדי בסכנה, ואם כך המסקנה של החברה החרדית טבעית ומובנת: עליה למקד את האנרגיות הציבוריות לטובת מאמץ ההישרדות בלבד ותו לא. אך עמדה זו מתעלמת מהתהליכים ההיסטוריים שעברו על הציבור הישראלי, ובעיקר מהעובדה שציבור המונה למעלה ממיליון איש הופך בעל כורחו למעורב ומעורבב עם החברה הכללית בישראל. פג תוקפה של גישת "הם-אנחנו": "הם" המתנהלים במישור המדיני בכלים של מדיניות ציבורית, ו"אנחנו" המתנהלים במישור הקהילתי ובכלים של "שטיבל". על כולנו לראות את החברה הישראלית כ"אנחנו ואנחנו". למרות ההבדלים המשמעותיים בין "אנחנו" ממין זה ובין "אנחנו" ממין אחר, עלינו לשלב כוחות ולפעול יחדיו כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר לכולם. שאלת טובתו של הציבור החרדי חייבת להתחיל להישקל בתוך המסגרת הרחבה של טובת המדינה כולה.

משבר הקורונה חשף תחומים רבים, חיצוניים ופנימיים, שהציבור החרדי הזניח במשך שנים. ייתכן שהייתה הצדקה טובה להזנחה זו. שעת החירום ההיסטורית שקראה לבנייה מחודשת של חורבות עולם התורה, חייבה את החברה החרדית להפנות את כל אנרגיות העשייה פנימה, תוך התמקדות בלעדית בצרכי השיקום המידיים. אך כיום מחיריה של ההזנחה הזו עולים על הצדקותיה. ההתנהלות ברוח ה"שטיבל" שאליה התרגלנו, הממוקדת בכיבוי שרפות מקומיות ואינה עוסקת בזיהוי מגמות, בראייה רוחבית ובתכנון מראש – לא תצלח לאורך זמן.

עידן האסטרטגיה

בשל שיעורי התחלואה הגבוהים בערים החרדיות קרא שר הפנים אריה דרעי לעריכת חשבון נפש בקרב הציבור החרדי. אולם הוא לא פירט כיצד צריך להיראות חשבון נפש כזה, ועל מי מוטלת האחריות לערוך אותו, לנתח את הממצאים, להביאם לכדי הכרעות מעשיות וליישם אותן בשטח. במאמר זה ביקשתי לשרטט כיוון אחד לאותו חשבון נפש, והוא הפניית הזרקור לחשיבות פיתוח החשיבה האסטרטגית והגברת העיסוק במדיניות ציבורית בקרב החברה החרדית. תקופת הקורונה, על המשברים הבריאותיים, הכלכליים והרוחניים שהביאה, חשפה את הצורך העמוק באימוץ סגנונות חשיבה חדשים, גם אם הם עשויים לאתגר את התבניות המקובלות שבהן הציבור החרדי חי ופועל כיום.

למרות התקופה הקשה, זוהי הזדמנות פז עבורנו, בני הציבור החרדי. רק אם ננצל אותה נוכל לקיים בעצמנו את דברי הפסוק: "ושְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). לצד הכרה בחשיבותה של ההתבדלות ובצורך לדאוג להמשכיותה, עלינו לדאוג להיות מחוברים היטב למציאות, להבין אותה לעומק, לנתח את מגמותיה ולהבין את דרישותיה. למרות השאיפה המוצדקת לאוטונומיה קהילתית, עלינו לדעת שאנחנו כבר לא מיעוט קטן, וכי הכוח הפוליטי והחברתי שיש בידינו מטיל עלינו את עול האחריות לדאוג לטובת המדינה כולה – שהיא היא טובתנו. אל לנו לפרוש מן הציבור בשם "שעת חירום" שאין לה קץ ותכלית. יחד עם מידת זהירות גדושה, חיונית להגנה מפני השפעות זרות, עלינו להכיר בכך שהתפקיד המיועד לנו בחברה הישראלית חרג מזמן מגבולות הקהילה.

החשיבה האסטרטגית והעיסוק בשאלות של מדיניות ציבורית אינם כיום נחלת הכלל של הציבור החרדי, ויעבור זמן עד שיהפכו להיות חלקים אינטגרליים משגרת יומו וחשיבתו. אך אני מאמין שמשבר הקורונה עשוי להיות זרז רב עוצמה לפיתוח גישה פנים-חרדית המתרכזת בתכנון מדיניות לטווח הארוך, תוך התכתבות ערה עם המציאות הלאומית המורכבת ואימוץ השקפת עולם רוחבית. בדומה לקפיץ מתוח, מימוש הפוטנציאל לשינוי מחשבתי דורש מעורבות של אנשים שיעסקו בהכוונה ופיקוח. בהעדר מעורבות זו, הקפיץ ישוחרר לריק והכול יחזור לקדמותו. יש לתפוס את היום – carpe diem – כדי להניח תשתית מחשבתית חרדית מציאותית יותר, מעמיקה יותר ואפקטיבית יותר. כך נוכל להצליח לא רק כאשר אנו נדרשים להתמודד עם משברים, אלא להמשיך לצמוח ולהשיג הישגים דתיים, לאומיים ואנושיים גם בעתות שגרה.


הרב יהושע פפר הוא דיין ומשפטן. מלמד בישיבת "חדוות התורה". מנהל את המחלקה החרדית ב"קרן תקווה", ומקים ועורך ראשי של "צריך עיון", כתב עת לחשיבה והגות חרדית.


תמונה ראשית: תושבי העיר בני ברק מתפללים בשכונת מגוריהם במהלך חג הפסח בזמן הסגר בעקבות התפשטות נגיף הקורונה בישראל וברחבי העולם
צילום: קובי גדעון, לע"מ' Photo by Kobi Gideon / GPO


[1] ראו לי כהנר וגלעד מלאך, שנתון החברה החרדית בישראל, 2019 (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2019), עמ' 12. זמין במרשתת.

[2] ראו דיווח כל כך בכתבתה של רוני לינדר, "דו"ח חדש: שיעורי ההדבקה ביישובים החרדיים – פי 4.5 מגודלם היחסי", The Marker, 20.5.20.

[3] הדו"ח המצוטט, המתפרסם מידי יום על ידי מרכז המידע והידע שהוקם על-ידי אמ"ן, הוא ליום 8.8.20. זמין במרשתת. ראו גם יעל פרידסון, "הנתונים נחשפים: כמה נדבקו בכל שכונה בירושלים", Ynet, 31.7.20.

[4] ראו במאמרי "יחיד או קהילה – מהו "הבייסיק" צריך עיון (אייר, תש"פ), שם הרחבתי בעניין היחס בין הפרט לבין הקולקטיב בחברה החרדית.

[5] ראו עיתון המודיע (17.4.20), עמ' 1.

[6] ראו בסרטון: https://www.youtube.com/watch?v=YIQ6AAyWt-o.

[7] דב הלברטל, "הם רוצים כיף. שמחים וצוהלים כשכל העולם שרוי בצער. למה שהקורונה תמנע מהם, אקטואליק, 2.8.2020.; בעקבות חתונת נכדו של האדמו"ר מבעלזא, שנערכה בירושלים בתאריך 5.8.20 בניגוד להנחיות הקורונה, אף פתחה המשטרה בחקירה פלילית. ראו אברהם בלוך, "חתונת בעלזא: המשטרה פתחה בחקירה פלילית" סרוגים, 6.8.20.

[8] תוכן המכתב פורסם בכלי התקשורת החרדיים.

[9] ראו למשל הרב יצחק גולדווסר, צרופה אמרתך (1995), עמ' קיט, שם הוא מתייחס לעולם הכוללים של הציבור החרדי בתור חיים למעלה מן הטבע, "אוכלי המן" של דורנו.

[10] יענקי כץ, "בצל הקורונה: התגבש מתווה ללימודים בתוך מוסדות חינוך", כיכר השבת, 15.3.20.

[11] דוד דמן, "אל תשמרו מרחק, בבקשה!" מגזין משפחה (ב' באב תש"פ), עמ' 110.

[12] בן שאול, "'ועד הישיבות' נלחם בנשירה", ערוץ 7, 2.8.20.

[13] אבי רבינא, "חתן הגר"ח: "מה שה'ציונים' לא הצליחו, ה'קורונה' עשתה"", כיכר השבת, 6.7.20.

[14] יונתן פולק, "אייפונים ודייטים: כך פגעה הקורונה בבחורי הישיבות", אקטואליק, 8.6.20.

[15] מערכת כיכר השבת, " 'קינת עולם הישיבת של הגרב"צ קוק: 'המצב נורא ואיום' ", כיכר השבת, 30.7.20.

[16] ישראל אייכלר, "טור נוקב על חורבן עולם הישיבות", בחדרי חרדים, 29.7.20.

[17] מגזין משפחה, ט' בתמוז, תש"פ, עמ' 97.

[18] יעקב מלמד, "הגרב"ש דויטש זועק: 'יצטרכו לבנות את עולם התורה כמעט כמו אחרי השואה' ", JDN – חדשות היהדות החרדית, 30.7.20.

[19] ראו לעניין זה במאמרו של שמעון רפאלי, "לפרוח מחוץ לחממה" צריך עיון, באב תש"פ.

[20] יאיר אטינגר, "בחיים לא ראינו כאלה מספרים: כך הביאה הקורונה את האינטרנט לציבור החרדי", כאן חדשות, 27.5.20. הכתבה זמינה לצפיה במרשתת לצד מאמרים וכתבות נוספות בנושא. כולם מציינים שיעורי גידול שונים בצריכת האינטרנט של הציבור החרדי בזמן הקורונה.

[21] איציק כהן, "אבטלה בצל קורונה: הערים החרדיות בראש", בחרדי חרדים, 10.5.20.

[22] אלון שרביט, "45% מובטלים: בית"ר עלית משלמת את מחיר הקורונה", כאן חדשות, 21.6.20.

[23] מיכל לוי, "78% מהחרדים: שונאים אותנו", ערוץ 7, 30.6.20.

[24] יוני גבאי, "הישג לחרדים: הורים למשפחה גדולה יזכו למענקים נוספים", כיכר השבת, 28.7.20.

[25] עדי דברת-מזריץ, "קניות תמורת תפילות: מנכ"ל ביג חושף את דיל השבת של אריה דרעי", The Marker, 31.7.20.

[26] ישראל כהן, "הגרמ"צ ברגמן: יהודי חרדי הוא לא ימין ולא שמאל" כיכר השבת, 24.12.14.

[27] אברהם קרויזר, "לחיות ביחד" צריך עיון, ניסן תשע"ח.

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. משה

    11.09.2020

    1. אוטונומיה:
    א. מכבסת מילים, היחס למדינה לא "ישלב ניכור חיצוני ועצמאות פנימית" אלא יחסי יהודי – פריץ קלאסיים. אבל פעם אם הפריץ ימות – יבוא פריץ אחר, במצבנו גם אם זה "פםריץ" אין פריץ אחר. על אף הצהרות רווחות אף אחד אינו מעוניין לחיות תחת בני דודינו.
    ב. בשביל אוטונומיה צריך גם התמצאות בעניני העולם, גם חשיבה מציאותית ולא מיסטית ("חיים בנס", "תורה מגנא" לא מפי המנהיגות יצא?), גם מערכת המביאה לך מסד נתונים אמין. אין לצבור החרדי ולמנהיגיו את אלו.
    2. התבדלות:
    א. הקורונה היא דוגמה מעולה לחשיבה מיסטית שנרגעה קימעא עם התגברות שטף המציאות הקשה, אבל גם דוגמה איך עם חלוף הגל היא חוזרת.
    ב. כל עוד הסכוי הכמעט יחיד להתבדלות טמון בחשיבה מסטית, וזה המצב כעת!, המסטיקה תתפתח. לא בכדי היא התפתחה לאין שיעור בכל הציבורים, ןמנהיגות הציבור הליטאי תוכיח.
    3. משב הישיבות:
    א. הוא רק הוכחה כי הכיוון שלנו הוא התבדלות סוציולוגית ותו לא, ברגע שהמבנה החברתי מתערערע לא נותר – לגבי חלק מהאנשים – הרבה בדברי הרכב דויטש. אבל מי הוליך למצב הזה ללא משים אם לא אנשים כמותו?.
    ב. האם מישהו מראשי הישיבות מסוגל ל"חשיבה אסטרטגית עמוקה"? הלא חשיבה כזו תביא בהכרח לשינויים והאם מישהו מסוגל לכך מנטלית? וגם אם כן מי יוכל להעביר כזה דבר מול סוללת השופרות שתקום נגדו?
    ג. הוא הדין לקשר לעולם (האינטרנט הוא רק פן אחד מפנים רבות), למצב הכלכלי (שיוביל בהכרח להגברת הקשר לעולם),
    4. שיתוף בשיח הצבורי:
    א. זה באמת אפשרי כאשר אנו פלגי פלגים ואין מנגנון שיכול לבחור הנהגה מוסכמת?
    ב. גם לו הבעיה הקודמת (שנראית טכנית אבל היא הרבה יותא מזה) היתה נפטרת – השתתפות בשיח הציבורי מחייבת פשרות. זה אפשרי? כדברי הבדיחה הידועה מה שאנו מסוגלים לוותר עליו הוא היקום פורקן השני. 0למי שאינו מכיר הבדיחה במקור : רב, כומר ואימאם מידיינים על דת מאוחדת וכ"א נדרש לוותר על משהו. הנותרי ויתר על השילוש, המוסלמי על הג'יהאד והרב על היקום פורקן השני).

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *