ממיתר החולין / יהודה לייב ויטלזון

יהודה לייב ויטלזון

עמדה, תשע"ז | 69 עמ'

מקרה נוסף של השפעה ברורה וברוכה הוא ספר ביכוריו המפתיע של יהודה לייב ויטלזון. כוֶונוס של בוטיצ'לי עולה משורר זה עשוי ומוגמר מים של אלמוניות גמורה, והוא קורן יופי; ובניב שלוֹ, בניגון קולו ובדרכו עם המילים, מצטלצלת השפעתו של מורו ועורכו חן יסודות (עד לא מכבר קלינמן), אולי עז-המבע מכל המשוררים שקמו לעברית בראשית המאה ה-21. עוד ניכרים בכמה משיריו של ויטלזון קורים אחרונים של זיקוק הקול, שאריות קשקשים של היומניות המדַווחת שדבקה בשירת זמננו כספחת; אך בספר הקטן יש ריכוז נאה של פחמן הנפש שהוטמר לגבישי שגב של אמת יהלומית.

"אלוהַי", פונה המשורר בשיר הראשון בספרו, ומכנהו מיד "קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְּלוּם", ומבקש ממי שעשאו בצלמו: "צְלֹם בִּי צַלְמְךָ / שֶׁיָּמוּת בִּי הַחַיִץ / וְאֶרְאֶה בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב / וּבִמְטִיל זָהָב אֶת הַמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ". חייו וחווייתו של היהודי המאמין נפרסים לאורך הספר במלוא ממשותם המעשית, וזו מוזהבת בזיו חדש, זיו פרכוסו של לב רגש, דק אבחנה ומכיר בנס היותו. "בָּרוּךְ אַתָּה / עַל תֵּבֵל שֶׁעֶשְׂרִים אֶצְבְּעוֹתֶיהָ נוֹתְרוּ בִּמְקוֹמָן", פותח שיר שהוא המשכו הרעיוני של זה שלעיל. של מי האצבעות שנותרו במקומן בבוקר? אדם-עולם-אלוהים הוא אצל ויטלזון משולש של זרימה מתמדת.

הקובץ אינו מתמצה בשירי מעגל היום היהודי ומעגל החיים היהודי שאנו מציצים בהם בסקירה קצרה זו, אבל יש בשירים אלה כדי להטעימנו מייחודו של הספר וממעשיו של מחברו בלשון. בברית המילה "הָאָב רוֹעֵד אֶת אֶצְבְּעוֹת הַמּוֹהֵל", במוצאי יום כיפור "אֲנַחְנוּ מִסְתַּהֲרִים הַחוּצָה לְבָרֵךְ אֶת הַלְּבָנָה", והאדם היודע את מותו מבקש מיקיריו שיאהבו את איש-החסד-של-אמת שיקברהו בעודם בוכים ומליטים מבט, זה ש"בְּשִׁלְהֵי הַשְּׁלָהִים" של חייו יחבקנו חיבוק אחרון. עיקרון-העל של המשורר המאמין מנוסח אולי בשיר שכותרתו "?", המתייחס גם לצורתו הגרפית של סימן השאלה: "שְׁאַל, / מִסִּמָּן שְׁאֵלָה / נוֹטֶפֶת תָּמִיד טִפַּת תְּשׁוּבָה".