מעיר לעם: האם הרשויות מוכנות לאתגר?

תל-אביב הופכת ללפיד החילוניות הקנאית דווקא בגלל הזירה הארצית. אילו היו הרשויות המקומיות עצמאיות יותר, היינו מצמיחים אלטרנטיבות מעניינות

באחת מתוכניות הרדיו רואיין מועמד לראשות עיריית תל-אביב, שדיבר על שורה ארוכה של רפורמות שהוא מבקש לעשות בעיר אם וכאשר יגיע לתפקיד הרם. בין השאר הזכיר המועמד כי הוא רוצה לשנות את מערך התחבורה הציבורית – ולהפעיל אותה גם בשבת. זה כמובן איננו רעיון חדש, והוא משתלב באחד המאפיינים דומה המובהקים של השיח הציבורי בשנים האחרונות: המאבק של תל אביב על טהרנות זהותה החילונית.

אולי זה מאבק מיותר: הרי העיר העברית הראשונה הפכה מזמן מודל של מתירנות וסובלנות, בינלאומיות ושחרור מעולן של זהויות מסורתיות. אך לא די לה בכך. למתבונן מבחוץ נדמה לעתים שהעיר החופשית שלחוף הים התיכון עדיין עסוקה בתגובת נעורים מרדנית כלפי היהדות המסורתית.

כמאזין הרשיתי לעצמי לקחת את דברי המועמד צעד אחד קדימה, ולרגע דמיוני אחד להעניק לעיר תל-אביב את הסמכות לפתח תחבורה ציבורית בשבת. לא רק תחבורה ציבורית: לעצב את השבת כראות עיניה, משוחררת מהשיח הארצי וממאבקי הקואליציה של ירושלים.

התוצאה הראשונה שניסוי מחשבתי כזה יעלה היא מחיקתה של השבת היהודית מן העיר העברית מכול וכול. אם אכן כל מה שעדיין 'שבתי' בתל-אביב הוא תוצאה של כפייה ואילוץ חיצוניים, אזי הסרת האילוץ תביא עמה פריצת כל גדר והפיכת יום השבת ליום שאינו יותר מיום של חופש.

אבל זו תוצאה שנמצאת עדיין בתוך תבניות החשיבה של הסדר הקיים. אילו היינו רגילים ברשויות מקומיות עצמאיות באמת, כאלו שאינן מתנהלות מתוך התחשבנות או לעומתיות של המישור הארצי, ייתכן שהיינו מגיעים לתוצאה שנייה, שונה מן הראשונה. בתוצאה הזו הייתה תל-אביב חושבת מנקודת מוצא "נקייה" יותר על שאלת השבת כפי שהיא רוצה אותה בהיותה עיר מגוונת – ולא "נציגת" החילוניות בישראל.

במצב כזה, אפשר לקוות שהשבת שהייתה מתעצבת בתל-אביב הייתה כזו המתחשבת בכלל הציבורים בעיר – כולל רבים מאוד המצויים על הרצף הדתי, כולל תיירים רבים הבאים אליה כ'עיר יהודית', וכן הלאה. ואפילו גבוה יותר: במצב כזה, אפשר שתל-אביב הייתה מבינה שנפלה לידיה הזכות לעצב את השבת של 'היהודי החדש', כזו שאיננה בריחה מהיהדות של פעם אלא אלטרנטיבה ריבונית ומחולנת, ציונית ופלורליסטית למודל השבת הישן שהאורתודוקסיה מנופפת בו בהצלחה.

כתבתי פעם שמנקודת מבט הלכתית וציבורית, ניתן היה לעצב דרכים להפעיל את הרכבת הקלה בירושלים בשבתות. אין מדובר בפשרה על השבת, אלא בהעצמתה: כלי תחבורה פנים-עירוני, שקט ו'שבתי', המופעל בצורה כמעט אוטומטית. אם בשבת הנסיעה בו הייתה חינם, כראוי ליום של הפסקה מהמרוץ הקנייני, הייתה השבת הופכת לדבר שכל המבקרים בעיר מרגישים – כולל הנוכרים והתיירים. אך בירושלים לא ניתן לעצב כיום מודל כזה: בתוך חברה שזהותה הדתית מאוימת, הקולות המחמירים תמיד גוברים, והפוליטיקה של הדתיות מונעת כל נגיעה בנורמה ישנה, אמתית או מדומיינת. איפה ניתן לגבש שבת בת זמננו כראוי? איפה יש סיכוי, אולי, לבחון דרכי הפעלה של תחבורה ציבורית שלא יחללו את ערכיה היסודיים של השבת, ערכי קדושה וערכים חברתיים? ובכן, אולי דווקא במקום כמו תל-אביב. מקום שמתיימר לדבר ישראלית, ושאם היה עומד לבדו, בלי הצל של ירושלים, אולי היה מבין שעליו לדבר גם יהודית בישראלית.

הניסוי המחשבתי הסתיים והשיב אותי אל המציאות, זו שבה אין לרשויות מרחב יצירה עצמאי והכול נבחן בסל המתחים הארצי. המציאות שבה לא נבחנה מעולם היכולת של חרדים לקיים חברה בלי תמיכה כלכלית וביטחונית של החילוניים, כמו גם היכולת של חילונים לקיים חברה בלי גיבוי-הענן של זהות יהודית מהסוג שדתיים מומחים בו. אולי, כחלק מהתבגרותה והתעצמותה של החברה הישראלית, יגיע הזמן לחשוב גם על יתר עצמאות לרשויות המקומיות – ולו כמודל להצמחת אופציות זהות שונות הנדרשות לנו כאן.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *