33479

מרוקאי, תוניסאי ואלג'יראי: בין צרפת לישראל

באליטות האקדמיות, המשפטיות, הכלכליות והתרבותיות בישראל מצויים רק מעטים מבין יוצאי צפון אפריקה – בניגוד בולט למצב בארץ הגירתם החלופית, צרפת. עובדות וכיווני מחשבה

בקיץ 1994, שנתיים לפני שעליתי לארץ, למדתי בתוכנית הקיץ של האוניברסיטה העברית בשפה הצרפתית. במהלך הלימודים שם נחשפתי במקרה לרשימה ארוכה של פרופסורים בכירים של האוניברסיטה. כולם, מלבד אחד, היו בעלי שמות אשכנזיים. החריג היחיד, אגב, היה עולה מצרפת. זו הפעם הראשונה שהבנתי שאולי משהו לא לגמרי תקין ביחסים בין אשכנזים לספרדים ומזרחים בישראל.

נולדתי בצרפת למשפחה של יוצאי אלג'יריה. רוב יהודי אלג'יריה בצרפת הגיעו לשם סביב שנת 1962, אך הוריי היגרו לצרפת עוד כשהיו תינוקות בסוף שנות הארבעים. הם לא גדלו בצפון אפריקה. אני בעצמי נולדתי בשנת 1974 בפרבר של פריז. עד גיל 15 מעולם לא שמעתי על "אשכנזים" או "ספרדים"; לא ידעתי שהמונחים הללו קיימים. בעיניי היינו רק יהודים – בנים לאותו עם שהתפזר בתפוצות שונות.

בתקופת הלימודים הצטרפתי להסתדרות הסטודנטים היהודים של צרפת, ארגון שריכז בתוכו מאות פעילים ואלפי חברים מכל הקהילות בצרפת – דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים (כן, הבנתי שיש דבר כזה), ימנים ושמאלנים. רבנו הרבה על הפוליטיקה הישראלית; רבנו מעט מאוד על השאר. רוב חבריי הקרובים ביותר בארגון היו אשכנזים חילונים, וכולנו הרגשנו לגמרי שווים ושותפים לדרך. אין הכוונה שלא היו הבדלים או שלא היינו מודעים להם: הספרדים בצרפת, כמו בארץ, יותר ימניים, יותר מסורתיים ודתיים, האוכל שלהם טעים יותר (במחילה), והם עושים יותר רעש. אכן, אין דבר יותר קל מלזהות מרחוק קבוצה של צעירים יהודים ספרדים ברחובות פריז. אבל ההבדלים הללו לא יצרו מתחים, ולא הולידו פערים וקנאה, כי בפועל לא היה בהם ממש. לא הייתה להם השלכה על מעמד חברתי וכלכלי. האשכנזים קצת נבוכו לנוכח חוסר הדיסקרטיות, הספרדים נרתעו מהקרירות והחילוניות המוגזמת, אבל בכך זה הסתכם.

אך לא כך המצב בישראל. השד העדתי צץ מחדש בשיח הציבורי גם אחרי שהספידו אותו פעמים רבות והכריזו שהוא מת מזמן. היום זה בסגנון של "ישראל הראשונה" מול "ישראל השנייה", אליטות מול העם, מרכז נגד פריפריה. מחקר שפורסם לפני כמה שנים, שנערך על ידי מומי דהן, הראה שהפערים בין אשכנזים ל"מזרחים" – כלומר, לא-אשכנזים – קטנו בעשורים האחרונים, ושעצם החלוקה הזאת מאבדת משמעות עם השנים ועם הִתְרַבות נישואי התערובת בין העדות.[1] למרות זאת, דומה שבתודעה הציבורית הסוגייה לא נפתרה לגמרי.

עצם המילה "מזרחים" מבטאת תפיסת עולם מסוימת: היא מאגדת בתוכה כל מי שלא אשכנזי, וכורכת אותו עם עולם "המזרח", המפגר מבחינת התפתחותו הכלכלית החברתית. ההנחה הסמויה הכרוכה בו היא שהאשכנזים הם המערביים. הנחה זו מתכחשת בבוטות לעובדות ההיסטוריה היהודית והעולמית: "מערבים" (או 'מוגרבים' בערבית) היה השם המסורתי של יהודי צפון אפריקה. שמה הערבי של מרוקו  הוא אלמע'רב, קרי המערב, ואכן היא שוכנת בחלקה מערבית אפילו ל"סוף מערב", ספרד. זו לא רק גיאוגרפיה אלא גם תרבות: ליהדות צפון אפריקה היה קשר הדוק עם מערב אירופה, וללא ספק היהודים שם היו מערביים יותר מיהודי השטעטלך ברוסיה או פולין (שאכן כונו בגולה "אוסט יודן", יהודי המזרח).

ובכל זאת נכנה כאן את הציבור הלא-אשכנזי בשם 'מזרחי'. ובכן, כלכלית, כפי שהראה אותו מחקר, המזרחים התקדמו מאוד מאז קום המדינה, וכבר אינם נמצאים בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי: האוכלוסיות הערביות והחרדיות (מכל העדות) תפסו את המקום הזה. אולם, סיפור ההצלחה היחסית, בממדים הכלכליים חברתיים, אינו יכול לטשטש את המתרחש בקרב האליטות המשפטיות, האקדמיות, התרבותיות והתקשורתיות. כאן, למרות התקדמות מסוימת, השליטה האשכנזית מבוצרת היטב.

לא נסקור כאן את ההיסטוריה של יחסי העדות בישראל. מהדעות הקדומות על המרוקאים ("מרוקאי סכין") דרך הפנתרים השחורים והקמת ש"ס, ועד למנשקי המזוזות ומשתמשי הקמעות של גרבוז. כל אלה, לצד מושגים כמו "עיירות פיתוח", "ישראל השנייה" וכן הלאה, הם חלק אינטגרלי מהשיח הציבורי ומההיסטוריה החברתית שלנו. כאמור, המצב מאוד השתפר במהלך העשורים. על פי מחקרו של פרופ׳ מומי דהן מ-2013, הפער בין מזרחים לאשכנזים הצטמצם. אם  ב-1994 ההכנסות של משק בית ש"העומד בראשו או אביו נולד באפריקה או אסיה" היו בממוצע נמוכות ב-41% מהכנסתו הממוצעת של משק בית שהעומד בראשו היה ממוצא "אירופאי/אמריקאי", הנה ב-2011 הפער קטן ל-26%. צמצום זה הושג בזכות הכניסה ההמונית של המזרחיים להשכלה הגבוהה בשנות התשעים דרך המכללות, וגם עקב העלייה בשיעור השתתפות של המזרחים בכוח העבודה. במילים אחרות, הספרדים והמזרחים התקדמו. ישנם אנשי עסקים, רופאים, עורכי דין ואנשי הייטק בולטים ממוצא ספרדי ומעדות המזרח. אך הפער עדיין קיים – ואינו מוסבר רק על ידי ההשכלה. גם היום, גברים מזרחים מרוויחים 10% פחות מגברים אשכנזים עם אותה רמת השכלה.

 

לשקאר, איור: מנחם הלברשטט
איור: מנחם הלברשטט

 

לפשר היתרון האשכנזי

אך תמונה נאה זו משתנה כאשר בוחנים את האליטות. על פי מחקר של פרופ' יפעת ביטון[2] קיים ייצוג חסר של מזרחים בקרב הסגל של אוניברסיטאות המחקר, בפרט בפקולטות היוקרתיות. בקרב הפרופסורים, אנשי התקשורת, אנשי מערכת המשפט, ופקידים בכירים, כמו גם בקרב הקצינים הבכירים, האשכנזים הם עדיין רוב גדול במידה בלתי-פרופורציונלית. רשימה של מי שבאמת מנהל את חיינו מגלה מיעוט קטן של מזרחים – אף שהם כמעט מחצית מהיהודים במדינה. מאז קום המדינה כיהנו אפס פרקליטי מדינה מזרחים, חמישה שופטים עליונים מתוך 72 שופטים קבועים ועוד עשרות זמניים, יועץ משפטי לממשלה אחד מתוך 13, שלושה רמטכ"לים מתוך 22, מעט פרשנים בכירים ורק לאחרונה בערוצי 11, 12, 13, גל"צ ורשת ב'. סקירה של הפקידות הבכירה ושל המשרות הרמות בשירות המדינה תגלה לנו תמונה דומה (למעט אולי בקרב מנכ"לי משרדי ממשלה, שהם מינויים פוליטיים). הייתי בעבר עובד מדינה ועבדתי בכמה משרדים ממשלתיים; לא יכולתי שלא לשים לב שהמזרחים מילאו את מרבית התפקידים הזוטרים, בעוד רוב נושאי התפקידים הבכירים, אם לא כולם, היו אשכנזים. מכל הזירות המשפיעות על חיינו, המזרחיים התברגו בצורה זו או אחרת רק בפוליטיקה, ובעסקים מסוימים כגון תעשיית הבידור – מקומות שבהם הבחירה העממית מכריעה יותר מאשר עמדות הכוח המסורתיות.

ממה נובעת מציאות זו?

נטייתם של רבים, כשהם מבחינים בקיומם של הבדלים בין קבוצות שונות, היא להסביר את ההבדל במונחים של אפליה. נטייה זו רווחת כמובן בעיקר בחוגי שמאל, ונפוצה גם בשיח התקשורתי. אם מניחים שכולם שווים ודומים,  לא אמורים להיות פערים משמעותיים בין קבוצות אוכלוסייה – אלא אם ישנה אפליה ממוסדת. לעומתם, האינסטינקט הראשון של בעלי תפיסות שמרניות הוא לשלול אפשרות של אפליה אם אין לה הוכחות חזקות מאוד. בני האדם שווים בפני החוק, סבורים השמרנים, אך אינם שווים בכישוריהם הטבעיים או בתמריצים התרבותיים שלתוכם גדלו. הצלחתה של קבוצה מסוימת מעידה, לפי ההיגיון הימני, על תרבות המטפחת מצוינות או השקעה רבה יותר.

במקרה של הפערים העדתיים בישראל, התמונה עמומה יותר. לצד פעילי שמאל קיצוני, גם קולות ימניים רבים מדברים על אפליה עוד מימי מפא"י; מנגד, בורגנים דתיים-לאומיים אשכנזים פתאום מוצאים מכנה משותף עם השמאל החילוני ומכחישים את התופעה בכל תוקף. למעשה, ההנחה הסמויה הרווחת בקרב האנשים המאיישים את רוב האליטות שהזכרנו לעיל, היא שבאליטות הללו נמצאים מי שראויים להימצא בה. אמנם, דיבורים "גזעניים" מפורשים יידחו בתקיפות, אבל קשה שלא להבחין בטענה סמויה בדבר עליונות אינטלקטואלית אשכנזית, אם לא ברמה הגנטית הרי שברמה התרבותית. לעיתים קרובות מדי הדברים נאמרו באופן בוטה וישר: צ'חצ'חים, פרימיטיבים, מנשקי קמעות, חסרי השכלה – אלה ביטויים שהופנו אל הציבור המזרחי על ידי פוליטיקאים, אומנים ואנשי תקשורת אשכנזים מקום המדינה ועד היום. על פי תפיסות הללו, הנחיתות המזרחית נובעת מפער תרבותי ומנטלי של יוצאי מדינות ערב, או ממנטליות שנוצרה כתוצאה מתהליך הקליטה. הדברים אינם נאמרים במפורש, ולכן קשה להביא כאן ציטוטים; אבל דומני שלא אחדש הרבה אם אומר שבעיני חלק מהאשכנזים, התרבות המזרחית היא במידה רבה תרבות בכיינית ומתקרבנת, שאינה מעודדת אחריות אישית, וזאת אולי ביניקה סמויה מתפיסות פָטליסטיות מוסלמיות; לעומתה, התרבות המערבית, היונקת מהפרוטסטנטיות, מעודדת יזמות, עבודה ואחריות – ומניבה פירות.

העמדות הללו מקבלות לכאורה סיוע מהנתונים על המצוינות האינטלקטואלית של היהודים האשכנזים. כפי שכל מעיין בוויקיפדיה יכול ללמוד, יותר מ-20 אחוז מפרסי הנובל הוענקו עד היום ליהודים, למרות היותם כ-0.2% מאוכלוסיית העולם. רובם המכריע של יהודים אלה הם אשכנזים (ומה שנוטים לשכוח: רובם המכריע גם אמריקנים, בין אם נולדו ביבשת זו ובין היגרו אליה). במחקרים שלא תקין פוליטית להזכיר, יהודי ארה"ב – שכמעט כולם אשכנזים – אף נמצאו כקבוצה בעלת מנת המשכל הגבוהה בעולם,[3] וגם בישראל בדיקות שנערכו בעבר מצאו פער בין יהודים ממוצא אשכנזי לאחרים.[4] הסברים אחרים תולים את ההצלחה האשכנזית בהיסטוריה המיוחדת של היהודים באירופה במאות האחרונות: אומנם, עד לפני מאתיים שנה, היהודים האשכנזים לא התאפיינו בהצלחה יוצאת דופן יחסית לשאר היהודים, אך לחציה של האנטישמיות והעובדה שיהודים נדחקו לפרנסות הדורשות יכולות אינטלקטואליות גבוהות גרמו לכך שבקרב יהודי אירופה החכמים יותר הם ששרדו והתרבו יותר.[5] הסבר שלישי מדגיש את תרבות הלימוד והסגידה לחכמי התורה. גם כאן יש פן גנטי: החכמים זכו לרמת חיים גבוהה יותר, מספר הילדים שלהם ששרדו היה גדול יותר, וכך האינטליגנציה של האשכנזים התפשטה ועלתה. הלחצים והתמריצים הללו לא היו קיימים, לפחות לא במידה זו, אצל היהודים האחרים.

אבל האמת היא שצריכים להיזהר עם בדיקות האיי-קיו והאינטליגנציה. ספרות שלמה מטילה ספק ביכולת בדיקות אלו לחזות הצלחה ואף למדוד אינטליגנציה, וטוענת שהן תלויות תרבות ומתאימות רק למי שגדל בעולם המערבי.[6] במבחני אינטליגנציה שנערכו בארה"ב לפני מאה שנה, היהודים האשכנזים קיבלו ציונים גרועים מאוד, עד כדי כך שהיהודים נחשבו לבעלי אינטליגנציה נמוכה מכדי לתפקד כראוי בחברה מודרנית.[7] צאצאיהם הם אלה שזכו לציונים הגבוהים בעולם באותם מבחנים.

יש לחפש אפוא את התשובה במקום אחר.

 

היהודים בצרפת: מפה עכשווית

למזלנו קיימת עוד מדינה עם אוכלוסייה גדולה של יהודים אשכנזים וספרדים: צרפת. התבוננות בהישגים של האשכנזים והספרדים במדינה זו – שאינה חשודה בהטיה כלשהי לטובת מי מהאוכלוסיות – מעניקה לנו מקור מאלף להשוואה, ואולי גם להסקת מסקנות.

עם זאת, ההשוואה אינה פשוטה, שכן לגבי הקהילה היהודית הצרפתית חסרים מחקרים ונתונים. בחמישים השנים האחרונות בוצעו רק שלושה מחקרי עומק על הקהילה, ועוד כמה סקרים או מחקרים שטחיים. רובם עוסקים בשאלות של זהות יהודית, יחסים לישראל ואנטישמיות. אף לא אחד מהם בדק את היחסים וההבדלים בין יהודים ספרדים לאשכנזים.

להלן אנסה לתת בכל זאת תמונה של ההישגים של יהודים אשכנזים וספרדים בצרפת, תוך שימוש במרב הנתונים שניתן לאסוף. כאמור, לא מדובר בנתונים מדעיים, אך יש בהם כדי לאפשר לשרטט בקירוב טוב תמונת מצב מהימנה. אך לפני שאגש לניתוח ההישגים והמעמד של היהודים האשכנזים והספרדים בצרפת, אשרטט בקצרה את התמונה הכללית של הקהילה היהודית בצרפת ואת המאפיינים הייחודיים של הציבור היהודי-ספרדי שם.

הקהילה היהודית בצרפת מורכבת משלושה גרעינים עיקריים: הראשון הוא הקהילה היהודית הישנה, הנקראת "הישראלית" (Israélite). מונח זה כבר כמעט אינו בשימוש, בשל הבלבול שנוצר בשנים האחרונות בין תואר זה לבין המונח המציין את אזרחי מדינת ישראל (Israélien). קהילה זו כוללת את האשכנזים ממזרח צרפת (מחוז אלזס), שהם רובה הגדול, את הקהילה הפורטוגזית של צאצאי אנוסים מדרום מערב צרפת, ואת הקהילה העתיקה ביותר של "יהודי האפיפיור" בפרובנס סביב העיר אוויניון.

הגרעין השני מורכב מאשכנזים שהיגרו ממרכז ומזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים (כ-30 אלף יהודים כאלה הצטרפו ליהדות צרפת עד מלחמת העולם הראשונה, ועוד כ-175 אלף נוספו עליהם בין המלחמות).[8] יהדות צרפת ערב השואה הייתה אפוא, כמעט כולה, אשכנזית – חלקה בעלת מסורת מערבית ארוכה, וחלקה בעלת שורשים מזרח אירופיים. בשואה נרצחו קרוב ל-80 אלף יהודים, כרבע מיהודי צרפת בימים ההם; חלקם המכריע היה מקרב המהגרים החדשים.

הגרעין השלישי של יהודי צרפת הצטרף במחצית השנייה של המאה העשרים: יהודים ספרדים שכולם באו מצפון אפריקה (אין בצרפת יוצאי עיראק, איראן, תימן, אתיופיה או הקווקז, והמצרים והטריפוליטאים מעטים מאוד). יהודים אלה הגיעו לצרפת בשנות החמישים והשישים, בגל גדול שהסתכם בכרבע מיליון נפש. הרוב, כ-150 אלף נפש, היגרו מאלג'יריה – חלק ממיליון אזרחי צרפת שברחו מהמדינה החדשה שהוקמה ב-1962, לאחר שנים רבות שבהן הייתה הארץ הצפון אפריקנית מושבה צרפתית. אלג'יריה אף סופחה לצרפת במאה ה-19, ויהודיה קיבלו את האזרחות הצרפתית ב"צו כרמיה" של שנת 1870. יהודים אלה היו אפוא, בשעה שנאלצו לעזוב את אלג'יריה, אזרחים צרפתים צאצאי אזרחים צרפתים – ואין זה מפתיע שכמעט כולם עברו לצרפת.[9] עוד כ-50 אלף יהודים הגיעו לצרפת מתוניסיה (כמחצית הקהילה שם), ומספר דומה ממרוקו (כחמישית מקהילת יהודי מרוקו).[10] לשם השוואה, לישראל עלו באותן שנים משלוש המדינות הללו 310 אלף יהודים, מספר לא גדול בהרבה ממספרם של אלה שבחרו את צרפת; כמחצית מעולי צפון אפריקה שעלו לישראל באותן שנים היו יוצאי מרוקו.[11]

זרמי הגירה קטנים בהרבה של יהודים לצרפת המשיכו ועודם קיימים אבל הם זניחים במספרם. והקהילה היהודית כפי שהיא קיימת היום התגבשה אפוא באמצע שנות השישים.

המחקר הראשון על יהודי צרפת נערך בין 1972 ל-1976 ופורסם ב-1984.[12]  הוא מנה כ-535 אלף יהודים בצרפת, 55% מהם ספרדים, השאר אשכנזים ו"ישראליטים". מחקר שני, שנערך ב-1988, ספר 520 אלף.[13] המחקר האחרון, שנערך ב-2002, כבר העריך את האוכלוסייה היהודית בכ-500 אלף אנשים,[14] 70% מהם ספרדים, והשאר אשכנזים או מעורבים. הוא גם מצא שרבע מיהודי צרפת חיים בפריז ועוד שליש בפרבריה – כלומר קרוב ל-60% מיהודי צרפת חיים במטרופולין של פריז (המונה בסך הכול כ-10 מיליון תושבים). השאר מתחלק בערים הגדולות, עם נוכחות כמעט אפסית בכל החצי המערבי של צרפת מלבד קהילה משמעותית בטולוז ובבורדו.

על פי ההערכות החצי רשמיות של הדמוגרף הישראלי פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה מתגוררים כרגע בצרפת כ-450 אלף יהודים – מיעוט קטן יחסית לאוכלוסייה הצרפתית הכוללת המונה כ-66 מיליון נפש.[15] אולם יש לקחת את המספר הזה בעירבון מוגבל; הוא מבוסס על המחקר האחרון שבוצע ב-2002, וממנו הופחתו רק העולים לישראל מאז 2002 ועד היום. משתנים אחרים – כמו ילודה, תמותה או הגירה למקומות אחרים – לא הובאו בחשבון, כי איש אינו יודע את הנתונים לגביהם. גם המחקר של 2002 עצמו היה מלא חורים. למשל, הוא מצא רק כ-150 אלף  אשכנזים, בעוד המחקר של 1980 ספר 250. ירידה דרסטית כל כך דורשת הסבר, אך הסבר לא ניתן. סביר להניח שמן המחקר של 2002 "נמחקו" לפחות 50 אלף אשכנזים. הרבנות הרשמית הצרפתית (הקונסיסטואר), המחזיקה גם היא נתונים על הקהילה היהודית, שומרת אותם בסוד, ובכל מקרה מדובר בנתונים חלקיים מאוד: הם אינם כוללים קהילות חרדיות, אורתודוקסיות עצמאיות או ליברליות, וכמובן לא את היהודים שאינם שייכים לשום קהילה מאורגנת.

במילים אחרות – אי אפשר לדעת כמה יהודים חיים היום בצרפת. כמו בכל הקהילות בגולה, בעקבות תופעות ההתבוללות ונישואי התערובת ההמוניים, שאלת מיהו יהודי מורכבת מאוד ולא תמיד ברור מי יכול להיחשב כיהודי ומי לא. מכל מקום, לצורך דיוננו אפשר להניח שסדר הגודל של הקהילה היהודית בצרפת הוא עדיין בסביבות חצי מיליון אנשים, וכשני שלישים מהם ספרדים. אלו הן גם ההערכות המקובלות, בשיחות לא רשמיות, על הקהילה היהודית עצמה.

מחקרים אלה עסקו מעט – אם בכלל – במעמד החברתי והכלכלי של היהודים, ובוודאי לא בדקו את ההבדלים בין יהודי צרפת האשכנזים לאלה הספרדים. אך היכרות עם הקהילה מספקת, בכל זאת, מידע רב. כמו בארץ, הספרדים בדרך כלל יותר מסורתיים ויותר ימניים מהאשכנזים. גם כשהם חיים את חייהם בחוץ כצרפתים מן המניין, כשבאה השבת או בזמני החגים, הם מגלים זיקה רגשית למסורת ישראל.[16] גם הספרדים החילונים בצרפת עדיין אוהבים ומכבדים את המסורת והדת. זה מתבטא גם בנוכחות בבתי הכנסת – רוב בתי הכנסת של פריז היו במקור אשכנזיים, אבל כמעט כולם ספרדיים בפועל היום – וגם בזהות של מי שפוקד את המסעדות או המרכולים הכשרים, משתתף באירועי הקהילה, חבר בארגוניה או עולה לישראל (מעל 80 אחוז מהעולים מצרפת ספרדים). הספרדים מסורתיים אם כן יותר מהאשכנזים – אבל, כמכלול, הם חילונים יותר מאחיהם בישראל.

על פי המחקר של 2002, 65% מהיהודים שומרים כשרות בבית, נתון קרוב לזה של ישראל; אבל היכרות עם הקהילה מעוררת ספקות בנתון הזה, אלא אם רף "שמירת  הכשרות" כאן רופף בהרבה מזה ההלכתי. מעבר לקושי האינהרנטי לשמור על חיים יהודיים דתיים בסביבה לא-יהודית, המאלץ רבים להתפשר על העקרונות שלהם, חלק ניכר מהקהילה פשוט מתבולל לגמרי בחברה הצרפתית. ספרדיים כנראה קצת פחות – אבל עדיין במספרים לא מבוטלים: על פי אותו מחקר, שיעור "נישואי התערובת" (כולל זוגות לא נשואים שחיים ביחד כידועים בציבור) עמד בצרפת על 30%. אין כל הערכה לגבי המצב כעת. לצד המשך ההתבוללות, רבים בקהילה חוזרים בתשובה מאז שנות השמונים, ועל פי כל העדויות ההתקרבות לדת צברה תאוצה מאז גל האנטישמיות של שנות ה-2000. אך תחושה זו אינה מלווה בהערכה כמותית. החזרה בתשובה ניכרת במיוחד בקרב העולים לארץ, שרבים מהם מאמצים בישראל אורח חיים דתי יותר מזה שקיימו בצרפת.

לצד החזרה לדת, ניכרת בקרב היהודים הספרדים בצרפת גם חזרה לזהות הספרדית ואף אימוץ מסוים של זהות "מזרחית" בהשפעה ישראלית. בעשורים הראשונים להגעתם לצרפת, יהודי צפון אפריקה בצרפת השתדלו להשתלב כצרפתים מן המניין. הם אפילו לא נקראו "ספרדים" אלא "רגליים שחורות", ככינויים של המתיישבים הצרפתים בצפון אפריקה (שכשלעצמם היו בדרך כלל אנטישמיים מובהקים). בשנות התשעים החלו בני המהגרים היהודים לשוב אל המסורות והזהות: טקס החינה, שלפני כן היה נדיר מאוד, חזר לאופנה – כמו גם ההילולות והנסיעות לקברי צדיקים בצפון אפריקה, החזרה לשורשים הקולינריים ועוד. הדור הצעיר גילה מחדש, ובמידה מסוימת קצת המציא, זהות ספרדית. בזכות הקשר ההדוק עם ישראל ואימוץ המוזיקה המזרחית הישראלית, זהות זו מתקרבת יותר ויותר למקבילה בארץ.[17]

 

ספרדים ואשכנזים באליטה הצרפתית

לאחר ההקדמות הללו, הבה נפנה לעניין עצמו. לאור מיעוט הנתונים והמחסור במחקרים שהצגתי לעיל החלטתי לחפש בעצמי ולספור את היהודים בקרב המצליחנים בתחומים שונים של חיי צרפת כדי לבחון עד כמה, אם בכלל, הם זוכים לייצוג יתר באליטות, ומה החלוקה בין אשכנזים לספרדים.

יש להקדים ולציין כי אי אפשר לבצע השוואה אחד על אחד בין האליטות הצרפתיות לישראליות כי הן שונות מאוד. לדוגמה, אנשי צבא אינם חלק מהאליטה בצרפת. לאזרח הצרפתי מן השורה אין שמץ של מושג מי הרמטכ"ל. גם לא מי המפכ"ל, מי היועץ המשפטי לממשלה – כי אין – או מי יושב בגופים המקבילים לבית המשפט העליון של צרפת (שלושה גופים נפרדים, כי אין בית משפט עליון בצרפת). מערכת המשפט הצרפתית היא בעלת כוח קטן בהרבה ממקבילתה הישראלית, ועובדת בצורה שונה מאוד. לעומת זאת, האינטלקטואלים עדיין ממלאים בצרפת תפקיד ציבורי מרכזי ונודעת להם השפעה מכרעת. באורח מעניין, תפקיד חשוב, כמעט מקביל, יש לקומיקאים למיניהם. הקומיקאי האגדי קולוש (Coluche) איים להתמודד לנשיאות ב-1981 וזעזע את כל המערכת; הוא ויתר על היומרה בגלל איומים על חייו. תוכנית טלוויזיה קומית, אולי הגרסה הצרפתית של החרצופים, נחשבת לאחת הסיבות המרכזיות לניצחונו של ז'ק שיראק בבחירות לנשיאות ב-1995. הפוליטיקאים חיים בפחד מהקומיקאים שיכולים להפוך אותם לבדיחה מהלכת ולחסל קריירות. אין שום דבר שמתקרב לזה בארץ, גם לא תוכנית 'ארץ נהדרת' בשיאה.

כדי לדעת מי יהודי, וכדי להבחין בין ספרדי לאשכנזי, השתמשתי בזיהוי על פי שמות משפחה. יש לשיטה הזו חסרונות ברורים, אבל אין שיטה טובה יותר. צריך להכיר את כל השמות היהודיים, והדבר קשה במיוחד במקרה של האשכנזים, שכן חלקם אימצו אחרי המלחמה שם צרפתי כדי לברוח מהאנטישמיות. נישואי התערובת הרבים מסבכים את המצב עוד, כיוון שבעקבותיהם יש אנשים בעלי שם יהודי שאינם יהודים ולהפך. מנגד, שמות שנחשבים יהודיים שייכים לפעמים ללא יהודיים. במקרה של הספרדים, המגבלות הללו מפריעות פחות: השמות מוכרים יותר, אין ספרדים ששינו את השם אחרי המלחמה, ושיעורי נישואי התערובת נמוך יותר. האנשים שמעניינים אותי, שרובם בני יותר מחמישים, נולדו לפני שנות השבעים, כלומר כאשר נישואים כאלה עדיין היו נדירים. ישנם שמות משפחה המשותפים ליהודים ספרדים ולמוסלמים, אבל השם הפרטי מאפשר לדעת מיד לאיזו קהילה האדם שייך: היהודים נותנים לילדיהם שמות צרפתיים או עבריים, ואילו המוסלמים בצרפת נותנים להם שמות ערביים בלבד.

נסקור עתה את האליטות לתחומיהן.

כלכלה: הסוציולוג עומר קינן מצא שברשימת 500 האנשים העשירים של צרפת, שפורסמה ב-2017 בכתב העת הכלכלי צ'אלנג', הופיעו 36 יהודיים ספרדים, כלומר בערך 7% מהרשימה – אף ששיעורם של היהודים הספרדים באוכלוסיית צרפת הוא רק כ-0.5%. הלכתי לאותה רשימה בעצמי וספרתי שם עוד 17 אנשים ממוצא יהודי אשכנזי, כולל ארבעה ממשפחת רוטשילד. גם אם החמצתי כמה אנשים, כי קשה יותר לזהות שמות משפחה אשכנזים, היחס ברור: הוא דומה ליחס הכללי בין ספרדים לאשכנזים בצרפת.[18]

איך היהודים הצפון אפריקנים התעשרו בצרפת? יש להם יד בתקשורת,[19] באופטיקה, בהייטק, בקמעונאות, בשוק ההון ובתעשייה, אבל תחילת דרכם, כמו אחיהם האשכנזים, בשמאטעס – ורבים מהם עודם שם.

שכונת הסנטייה (Sentier, "השביל") היא אזור קטן בלב הרובע השני של פריז, שמזה מאתיים שנה לפחות הוא לב תעשיית הטקסטיל הצרפתי. עד שנות השישים, היהודים האשכנזים היו הכוח הדומיננטי בשכונה. אבל היהודים מצפון אפריקה, שהתחילו כעובדים זוטרים, השתלטו על התעשייה ובשנות השמונים כבר בנו אימפריות כלכליות. מותגי אופנה מפורסמים מאוד בצרפת, כגון 'נף נף' ו'קוקאי' (Naf Naf, Kookai), נולדו כאן.

"יהודִי הסנטייה" נעשה דמות מוכרת בצרפת כולה: יהודי ספרדי חצוף, שמדבר עם מבטא חזק ומיוחד, אדם שאוהב לחגוג ולעשות שמח, בעל כושר שכנוע ויכולת מיקוח מעולים ההופכים אותו לאשף מכירות ושיווק. בצרפת, התדמית הנפוצה של היהודים הצפון-אפריקנים היא של אנשי עסקים טבעיים. סרטים וקומדיות במספר לא-מבוטל חגים סביב הדמות הזאת. המוצלחים בהם שייכים לסדרת הסרטים 'האמת, אם אני משקר', שארבעת סרטיה נוצרו בין 1997 ל-2019. כל זה מתחיל להיות נחלת העבר: פתיחת היבוא החופשי מסין והג'נטריפיקציה של השכונה הבריחו את התעשייה לפרברים של פריז, ואילו הדור הצעיר של יהודי הסנטייה פנה לעסקים אחרים כגון נדל"ן, שוק ההון וחברות הזנק, וחלקו אף עבר להשתקע במיאמי.

הייטק, משפט ורפואה: צרפת אינה נחשבת למדינה מובילה בתחום ההייטק. אבל יש לה תעשייה כזו, ובה היהודים נמצאים בשיעור לא פרופורציונלי. 7 מתוך 50 החברות המובילות (על פי דירוג 500 חברות הטכנולוגיה המובילות של צרפת באתר פרנץ' ווב) הוקמו על ידי לפחות שותף יהודי אחד, 6 מתוכם ספרדים ואחד אשכנזי. מתוך 100 החברות המובילות, 9 הוקמו על ידי ספרדים ו-6 על ידי אשכנזים.[20]

היהודים בכלל והספרדים בפרט לא פסחו על המקצועות המועדפים של האימהות היהודיות: עריכת דין ורפואה. גם כאן אין נתונים רשמיים אבל הנוכחות היהודית בקרב הרופאים ועורכי הדין הבכירים של פריז מורגשת מאוד. לפעמים ניתן לגלות הבדלים בין ספרדים לאשכנזים. למשל בלימודי רפואה. בצרפת, אין מבחן בכניסה ללימודי רפואה אלא סינון כמותי הנעשה בסוף השנה הראשונה. הסטודנטים עוברים מבחן קשה, ורק מספר מוגדר מראש עובר אותו. הזוכים צריכים לבחור מיד בין המשך לימודי רפואה לבין מעבר ללימודי רפואת שיניים. בשנות התשעים לפחות, אולי אחר כך, רוב היהודים הספרדים בחרו ללמוד רפואת שיניים, בעוד האשכנזים בחרו ברפואה כללית – עד כדי כך שבבית הספר לרפואת שיניים של מרכז פריז כ-60 אחוז מהסטודנטים היו יהודים, וכמעט כולם ספרדים. בשלב מסוים, הסטודנטים ארגנו תפילת שחרית בכל בוקר עד שבית הספר אסר על כך מטעמי חילוניות צרפתית. בבית הספר השני לרפואת שיניים של פריז, "רק" 30 אחוז מהסטודנטים היו יהודיים.

אך גם בלימודי רפואה הרגילים ניתן לזהות נוכחות יהודית – וגם ספרדית – ניכרת. בתום שבע שנות לימודי רפואה הסטודנטים עוברים מבחן שהוא מן הקשים בצרפת, הקובע איך הם יוכלו להתמחות אם בכלל. מתוך כ-7,000 הנבחנים בכל שנה בוחרים מקבלי הציונים הגבוהים ביותר היכן ובמה ירצו להתמחות. בשנת 2010, שלושה מתוך עשרת הראשונים היו יהודים ספרדים (יונתן חליפה, סלין גז, קסוויר אלהרר). בשנת 2011 שניים – קווין סרור ומרים אמסלם. בכל שנה יש לפחות יהודי אחד, כמעט תמיד ספרדי, בעשיריית הצמרת.[21] קשה להעביר לקורא הישראלי את המשמעות החברתית של זכייה באחד המקומות הראשוניים במבחן הזה. ידיד שלי, שהגיע למקום 266, השתמש בעובדה זו כדי להתחיל עם בחורות (והצליח מאוד). ידיד אחר שהגיע ראשון מכל צרפת ב-1998 זכה ליחס של אליל. כיום הוא נוירולוג בכיר בפריז. שני הידידים הללו הם יהודים ממוצא מרוקאי.

אקדמיה: מבחני הסיום בלימודי הרפואה הם דוגמה לתופעה כוללת. צרפת היא מדינה מריטוקרטית הדוגלת בקידום הטובים ביותר על סמך הצלחתם בתחרויות קשות במיוחד. המקבילה הצרפתית ל"איפה שירתת?" הישראלי היא "איפה למדת?".. האוניברסיטאות בצרפת מקבלות סטודנטים בלי לברור ביניהם ובלי שכר לימוד, ולכן הן אינן נחשבות למקומות יוקרתיים ומוקדי מצוינות. האליטה האינטלקטואלית של צרפת אינה פונה כלל לאוניברסיטאות  (מלבד רפואה ומשפטים) אלא רק למערך של "בתי ספר גבוהים". זהו מערך מגוון, מסועף ועתיר דירוגים. רק הסטודנטים הטובים ביותר מנסים לעבור את המבחנים הבררניים מאוד שלהם, ורק אחוז קטן מהם מצליח. מי שמתקבל לאחד מבתי הספר של האליטה מסודר בדרך כלל לכל החיים.

באמצע שנות התשעים הייתי יו"ר תא הסתדרות הסטודנטים היהודיים באחד מבתי הספר הללו – המכון ללימודים הפוליטיים של פריז, המוכר בכינוי המקוצר "סיאנס פו". רציתי לברר כמה יהודים לומדים בבית הספר. הצלחתי לשים יד על קובץ ובו רשימת כלל הסטודנטים במוסד, ומצאתי כ-150 יהודים משוערים מתוך 1,600 תלמידים. בהמשך ביצעתי אותה פעולה בפוליטכניק וב-HEC, שניים מבתי הספר הגבוהים היוקרתיים ביותר בצרפת. גם במוסדות הללו שיעור היהודים היה קרוב לעשירית. הם התחלקו בערך ביחס 2:1 בין ספרדים לאשכנזים, כמו היחס בקרב כלל האוכלוסייה היהודית של צרפת. תלמידי בתי הספר הללו ב-1995 הם האליטה של היום.

אינטלקטואלים: ההצלחה אינה עוצרת בלימודים. מתוך 15 זוכי פרס נובל הצרפתים של 25 השנים האחרונות, שניים היו יהודים ושניהם ספרדים, קלוד כהן טנוג'י וסרג' הרוש, ושניהם בפיזיקה. אפשר גם לציין את פטריק מודיאנו, זוכה פרס נובל בספרות ב-2014, שהוא עצמו כבר לא היה יהודי אבל סבו היה יהודי ספרדי מסלוניקי.

היהודים הספרדים גם תפסו מקום של כבוד בזירה האינטלקטואלית השופעת של צרפת. בסקר שנערך ב-2010 דורגו חמשת האינטלקטואלים החיים המשפיעים ביותר בעיני הצרפתים. שלושה מתוכם היו יהודים, שניים מהם ספרדים: הכלכלן ז'ק אטלי, ששימש יועצו הקרוב של נשיא מיטראן, והפילוסוף ברנַר-אנרי לוי (השלישי הוא אלן פינקלקראוט).[22] כיום נראה שבשני האגפים הפוליטיים, האינטלקטואל המשפיע ביותר הוא יהודי-ספרדי. בימין הצרפתי זהו הפובליציסט אריק זֵמוּר, שכל ספריו הכבדים והעמוסים נמכרים במאות אלפי עותקים.[23] מנגד, הדמות הבולטת בשמאל הוא עדיין ברנר-אנרי לוי. לפני כמה חודשים הם ניהלו דיון פוליטי מתוקשר וחסר פשרות בטלוויזיה.[24]

תקשורת ובמה: היהודים הספרדים זוכים גם לייצוג מאוד גבוה בעולם התקשורת, התרבות, הקולנוע והטלוויזיה של צרפת בעמדות הבכירות. ערוץ TF1 הפרטי הוא הערוץ המוביל ברייטינג מאז מדידתו. 3 מתוך 33 המנחים של הערוץ הם יהודים, שניים מהם ספרדים. אחד מהם הוא "ארתור" (ז'אק אסבג, יליד קזבלנקה 1966).[25] תוכניותיו הובילו שנים רבות ברייטינג בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה הנוכחית. כיום הדמות החזקה בנוף הטלוויזיוני בצרפת היא סיריל הנונה, יהודי תוניסאי, השולט בשלל תוכניות דרך חברת ההפקות שלו, ומועסק על ידי ערוץ C8 בבעלות תאגיד קנל פלוס. "ארתור" והנונה מתקוטטים לעיתים בטוויטר. אפשר לפעמים להיתקל בתוכנית טוק-שואו שכולם בה יהודים ספרדים: המנחה, מגישי הפינות, הזמרים או השחקנים המוזמנים וכדומה. ובניגוד לדור האשכנזי הקודם, אשר נציגו המפורסם ביותר הוא מישל דרוקר, שהתנחל במסכים במשך חמישים שנה בשלל תוכניות בפריים טיים, היהודים המככבים בתקשורת כיום לא הסתירו מעולם את זהותם היהודית ולעיתים הם אף מקצינים אותה כדי להידמות לתבנית של "יהודי הסנטייה" שתוארה לעיל.

ארתור והנונה הם גם שניים מארבעת מנחי הטלוויזיה המפורסמים ביותר בצרפת;[26] שני האחרים הם נכדים של יהודים אשכנזים. מפורסם אינו בהכרח פופולרי: הנונה גם נבחר למנחה הטלוויזיה השנוא ביותר. מתוך עשרים השנואים ביותר, שניים הם יהודים ספרדים, אחד אשכנזי, ועוד שניים יהודים-אשכנזים מצד אימם.[27] ברשימת עשרים המנחים הפופולריים ביותר מופיעים ארבעה יהודים, חציים ספרדים (כולל, שוב, הנונה השנוי במחלוקת) וחציים אשכנזים (כולל הראשון ברשימה, הרופא מישל סימס).[28]

הנונה וארתור נמצאים על התפר בין מנחי טלוויזיה לקומיקאים מקצועיים. רבים מהקומיקאים המפורסמים של צרפת הם יהודים, וספרדים בפרט. אפשר לציין את ההצלחה המסחררת של הקומיקאי גד אלמלה (אלמליח) שנבחר כאיש המצחיק ביותר של צרפת ב-2007, ונכלל כמה פעמים בדירוג רשמי שנתי של עשרת המפורסמים המועדפים בצרפת; האיש הפופולרי בצרפת, על פי דירוג זה, נותר הזמר ז'אן ז'ק גולדמן האשכנזי. אלמלה הגיע לצרפת ממרוקו ב-1992 לאחר שהות קצרה בקנדה, ובתוך כמה שנים הפך לאחד השחקנים המבוקשים והפופולריים בצרפת, הן בסטנד-אפ (הוא מכונה "סיינפלד הצרפתי") הן בקולנוע. גם אחיו הוא קומיקאי מפורסם. אחרים שהגיעו לפסגה הם אלן שבת, דומיניק פָֿרוּג'יה, אלי קָקוּ המנוח, מישל בוּגֵ'נָה, פטריק טימסיט, ארי אביטן ואלי סֶמוּן. הכוכב העולה הוא כעת הקומיקאי הצעיר קב אדמס (קווין סמדג'ה), שזוכה להצלחה גדולה מאוד בקולנוע.

אך היהודים הספרדים לא הסתפקו בתפקידים מצחיקים. הם נמצאים בכל עולם התרבות, מהיצירות העממיות עד האינטלקטואליות ביותר,  כשחקנים, במאים, מוזיקאים וסופרים. שבעה מתוך 27 הסרטים הצרפתיים המוצלחים בקופות בין 2015 ל-2020 בוימו על ידי במאי יהודי.[29] חמישה מהבמאים הללו ספרדים – והשישי, שביים את שני הסרטים האחרים, הוא צרפתי ממוצא ברברי שהתגייר כי אשתו יהודייה מרוקאית.

 

הממשל מחוץ לתחום

כפי שהסקירה המהירה הזאת מבהירה, היהודים הצפון-אפריקנים בצרפת רשמו הישגים במגוון תחומים, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה. אולם לא בכל התחומים. לא בתחום הפוליטיקה, ולא בתחום הפקידות הבכירה. לצרפת יש היסטוריה של פוליטיקאים יהודים שנהפכו לסמלים לאומיים: אלפרד נקה, יהודי מקהילת האפיפיור, שהצליח ב-1884 להעביר בפרלמנט את הזכות להתגרש; לאון בלום, ראש הממשלה הסוציאליסט, שנתן ב-1936 לצרפתים את החופשות בשכר מלא; פייר מנדס פְרַנס, מהקהילה הפורטוגזית, שהיה ראש ממשלה בשנות החמישים, בזמן הדה-קולוניזציה; רוברט בדינטר, שר המשפטים, שב-1981 ביטל את עונש המוות; וסימון וייל, שרת הבריאות אשר בשנת 1975 אפשרה את ההפלות. אלה הם פוליטיקאים מהשמאל, המרכז והימין. שני האחרונים נחשבו גם למובילי דעה וזכו לכבוד גדול מכל הזירה הפוליטית, ימין ושמאל.

בעשרים השנים האחרונות מונו מהקהילה היהודית הספרדית רק שתי שרות, ושתיהן כיהנו זמן קצר: ניקול גדג', סגנית שרת המשפטים ב-2004–2005 בממשלת ימין, ואודרי אזולאי, בתו של יועצו היהודי של מלך מרוקו, כשרת התרבות בממשלת שמאל בתחילת 2017. ניתן גם לציין את גבריאל אטל בן ה-31 המשמש עתה שר דובר הממשלה, והוא בן של יהודי ספרדי. גם האשכנזים לא התבלטו במספרים גבוהים, אך אחדים מהם הגיעו לעמדות בכירות מאוד. אציין כאן את ברנר קושנר, מייסד רופאים ללא גבולות, שהיה שר הבריאות; את פייר מוסקוויצי, שהיה שר האוצר; ואת לוראנט פביוס שהיה ראש ממשלה בשנות השמונים ושר בכיר עד 2017.

בפרלמנט, מתוך 577 חברים, רק ארבעה הם בעלי שמות יהודיים ספרדיים ושניים אשכנזיים, ממש כשיעורם באוכלוסיית צרפת. הספרדים כוללים את מאיר חביב, חברו הקרוב של בנימין נתניהו (הלה נבחר במושב השמור למצביעים שאינם חיים בצרפת – בעיקר על ידי צרפתים החיים בישראל). אין הסבר קל לתופעה הזאת. ניתן לשים לב שבעוד שמרבית יהודי צרפת מצביעים לימין (60–70 אחוז בבחירות לנשיאות ב-2007 וב-2012 למשל),[30] רוב הפעילים הפוליטיים היהודים נמצאים במפלגות מרכז ושמאל. זה בלט למשל בבחירות המוניציפליות במארס 2020 בפריז, שבהן כמעט כל המועמדים היהודים היו חלק מרשימות השמאל או המרכז.

גם בפקידות הבכירה אין נוכחות יהודית יוצאת דופן. מכל המבחנים האליטיסטיים של צרפת שכבר צוינו לעיל, הראשון והיוקרתי הוא תחרות הכניסה ל-ENA, בית הספר הלאומי למִנהל, המכשיר את הפקידים הבכירים ביותר וחלק גדול מהפוליטיקאים: רוב ראשי הממשלה והשרים הבכירים הם יוצאי ENA. כל מחזור כולל בסביבות מאה תלמידים בלבד (80 עד 120). בדקתי את רשימות בוגרי 1995 עד 2015 ומצאתי בין 0 ל-5 אחוז יהודים כל שנה, בחלוקה שווה בין ספרדים לאשכנזים.[31]

אחד התפקידים הבכירים והחשובים בפקידות הצרפתית הוא הפְּרֶפֶה (Préfet), נציג המדינה והאדמיניסטרציה בכל אחד ממאה המחוזות של צרפת. בין מאה הפרפאים אין ולו יהודי אחד.[32]

עוד דוגמה: בדצמבר 2019 מונו כ-225 שופטים בתפקידים שונים ובכירים במערכת המשפט של צרפת המטרופולינית. מתוכם שלושה יהודים. שני ספרדים, אשכנזי אחד.[33]

לאור העובדה שרוב הסטודנטים המתקבלים ל-ENA הם יוצאי המכון ללימודים הפוליטיים של פריז, שבו כפי שראינו קודם, שיעור היהודים קרוב ל-10 אחוזים, וכן העובדה שבין לומדי המשפטים שיעור היהודים גבוה, מיעוט היהודים בשכבת הקצפת הזאת של עולם המנהל והשלטון מעורר שאלות. תחושתי, על סמך היכרות עם היהודים הצרפתים, היא שקריירה בפקידות הגבוהה הצרפתית כנראה לא מעניינת אותם כל כך. הפקידות הבכירה מסמלת צרפתיות מוחלטת, הזדהות עמוקה עם המדינה וערכיה, ובמידה מסוימת ויתור על הזהות היהודית. לרוב היהודים זה כנראה יותר מדי.

אפשר להסיק מכך דבר נוסף: ההצלחה של היהודים הספרדים בצרפת לא נובעת מכוח פוליטי, קרבה לשלטון או התארגנות יותר טובה של הקהילה – טענה שתצחיק כל מי שמכיר את הקהילה היהודית, הלא-ממש מאורגנת – אלא מכישורים אישיים גרידא, במסגרת שלא הציבה להם שום מחסום ולא ניסתה לעצור אותם.

הנקודה המעניינת היא שאין כאן הבדל בין ספרדים ואשכנזים: שתי העדות, המיוצגות בצורה כה בולטת בשכבות האליטה האחרות, אינן זוכות לייצוג בולט במגזר הציבורי ובפוליטיקה.

האם יהודי צרפת, והספרדים בפרט, סבלו למרות הכול מאפליה, לא בהכרח אנטישמית אלא שנבעה מכך שהם לא היו חלק מהאליטות המסורתיות של צרפת שנוטות לשמור על הצביון שלהן כמו בכל מקום אחר? בכל אותם תחומים שבהם צרפת היא מריטוקרטיה, האליטות הצרפתיות נותרות באותם אזורים סוציולוגיים. כאן, ייתכן בהחלט  שקיימים מקומות הסגורים בפועל בפני היהודים. יש, למשל, רק מעט יהודים בקרב הנהלת החברות והתעשיות הצרפתיות הגדולות והוותיקות. היהודים שהתעשרו עשו זאת בכוחות עצמם ובמגזר העסקי. יש גם מקום לסברה  שמספר היהודים המוגבל בפקידות הבכירה קשור ביהדותם. הדבר אמנם קשה להוכחה, אך רווחת הדעה שמשרד החוץ נוטה לסנן מועמדים יהודיים מחשש שהם יתגלו כפרו-ישראלים מדי, בניגוד למסורת הפרו-ערבית של המשרד. אך גם אם הדברים הללו קיימים – וכאמור אין שום הוכחה שזו תוצאה של מדיניות מכוונת – יהודי צרפת אינם חיים בתודעה כזו, ומעולם לא התלוננו על אפליה בצרפת של אחרי מלחמת העולם השנייה.

לסיכום, היהודים בצרפת, המהווים פחות מ-1% מאוכלוסייתה, מיוצגים בשיעור של 10–15 אחוזים בממוצע באליטות השונות במגזר הפרטי, בחלוקה פנימית של כשליש אשכנזים ושני-שלישים ספרדים הדומה לחלוקה הפנימית בקהילה היהודית. הדבר אינו שונה מההישגים של יהודי ארה"ב, המהווים כ-2 אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב אך ממלאים 20–30 אחוז משורות האליטות השונות.[34] אפשר לשער שפני הדברים יישארו דומים בעתיד: על פי מדד שפרסם משרד החינוך הצרפתי ב-2019, בין עשרת התיכונים הטובים ביותר בפריז (שהם גם רוב התיכונים הטובים ביותר בצרפת כולה) – חמישה הם בתי ספר יהודיים דתיים, כולל הראשון והשני.[35]

 

יציאת צרפת: הפוטנציאל והמחדל

תיאור המצב המזהיר של יהדות צרפת שנערך כאן סותר לכאורה את התפיסה הרווחת, שטופחה בתקשורת בעשרים השנים האחרונות, על קהילה תחת מתקפה שחיה בפחד ונסה על נפשה. אבל האמת היא שהמציאות מורכבת. סיפור ההצלחה וההשתלבות אינו כל הסיפור. יש אכן גל אנטישמיות רצחנית ומכוערת בצרפת, ויהודים רבים מבינים שאין להם עתיד במדינה הזאת. ולצד הנוכחות הגבוהה של יהודי צרפת באליטות ובעמדות השפעה, בקהילה היהודית הצרפתית קיים עוני לא מבוטל, ורוב בני הקהילה שייכים למעמד הבינוני. הם אלה שספגו את עיקר הגל האנטישמי, והם אלה שנאלצו לברוח מאזורים שלמים בתוך צרפת שעליהם השתלטו מוסלמים עוינים. התופעה מכונה "העלייה הפנימית" בצרפת. והם גם אלה שעולים לארץ, יותר מ-50 אלף איש מאז שנת 2000.

יהודי האליטות עולים לארץ מעט מאוד. כשהם עוזבים את צרפת הם מעדיפים את אנגליה. על פי הערכות צרפתיות, יותר מ-300 אלף אזרחים צרפתים חיים בבריטניה, רובם הגדול בלונדון – ומתוכם בין 10 אלפים ל-35 אלף יהודים. המהגרים לאנגליה שייכים בדרך כלל לשכבות המבוססות או המשכילות יותר של החברה הצרפתית. היהודים הצרפתים שעוברים ללונדון נוטים להשתכן בשכונות היוקרה של בירת בריטניה ובאזורים שמרבית יהודי אנגליה לא יכולים להרשות לעצמם.[36]

יהודים צרפתים אמידים היגרו במספרים ניכרים לבריסל ולז'נבה, לניו-יורק ולמיאמי. בארץ הם קונים דירות יוקרה – אבל לא גרים בהן לעת עתה. למה? כי בניגוד לעולים ממעמדות חברתיים נמוכים יותר, יש להם הרבה מה להפסיד. בצרפת הם חלק מהאליטה, בארץ הם לא. הכישורים המקצועיים שלהם אינם מוכרים כאן, הם לא מדברים את השפה, המנטליות המקומית זרה להם, אין להם רשת של קשרים והשפעה, אין להם דרך להגיע בקלות למוקדי הכוח. בצרפת הם חשובים, בישראל הם לא – והם יצטרכו לעבוד קשה כדי להשיג אותה רמה של כבוד והכרה שהם נהנים ממנה כרגע.

נוסף לקשיים הטבעיים הללו, הבירוקרטיה והרגולציה הישראליות יוצרות מחסום כבד בפני עלייה של עשירים ומצליחנים ומרתיעות את העולים הפוטנציאליים. קשה לנהל עסקים בארץ, קשה לייבא, קשה לעמוד מול הקשרים והלחצים של המונופולים, קשה להתמודד עם חוקי העבודה ועם ההסתדרות, וקשה להיכנס לשוק הישראלי ולתחרות עם החברות הקיימות אם אתה לא מקושר.

בלט במיוחד הסירוב הקפקאי של הבירוקרטיה הישראלית להכיר בתארים הצרפתיים, בפרט בתחום הרפואי והפרה-רפואי. הקליקות השולטות ברפואה הישראלית עשו הכול כדי למנוע את כניסתם של מתחרים איכותיים ממדינות מערביות מובילות (לא רק מצרפת). רופאים בכירים עם עשרות שנות ניסיון נאלצו לעבור מבחנים שנבנו בכוונה כדי להכשיל אותם. המחוקק הצליח לשפר את המצב בשנים האחרונות, אבל עדיין פקידים במשרד הבריאות שמים מקלות בגלגלים כשהם יכולים. רופא בכיר, שבתי החולים בארה"ב היו מתחרים עליו עם הצעות נדיבות ותנאים משופרים, לא יעמיד את עצמו למסע ההשפלות הזה. וזו רק דוגמה.

כדי למשוך יותר יהודים מצליחים מצרפת, ומכל מקום אחר, ישראל צריכה לבצע רפורמות עמוקות בכלכלה וברגולציה שלה ולהתאים אותן למאה הנוכחית. או בקיצור – לשחרר את השוק.

 

השערת השוני בקהילות המוצא

כעת נשוב לשאלה שבה פתחנו. מדוע יהודי צפון אפריקה הצליחו בצרפת יותר מאשר בישראל?

לפי תזה נפוצה, ההבדל נובע מכך שצרפת קיבלה את האליטה של יוצאי צפון אפריקה, וישראל את פשוטי העם. אלה שעלו לישראל ניזוקו מכך שהאליטה שלהם עזבה אותם, ולא נמצאה פה להילחם למענם. את הטענה הזו יכולה לחזק העובדה שרוב הספרדים בצרפת הם יוצאי אלג'יריה, ואילו בישראל, בין יוצאי צפון אפריקה, הרוב הם יוצאי מרוקו. יהודי אלג׳יריה קיבלו חינוך צרפתי מערבי ואיכותי עוד מן המאה ה-19, ונעשו יותר צרפתים מהצרפתים עצמם. סבתי, למשל, לא אמרה "ברית מילה", "בר מצווה" או "כיפה", אלא "הטבלה", "קומוניון" (טקס החניכה הקתולי) ו"קאלוט" (הכיפה של הכמרים). מרוקו נפלה בידי צרפת רק ב-1906, והמודרניזציה בה הייתה איטית יותר.

לצערי, אינני מכיר מחקר שבדק את ההבדלים בין היהודים מצפון אפריקה שבחרו לעלות לישראל לבין אלה שהיגרו לצרפת. אך נראה שהגורם המכריע שקבע לאן היגרו היהודים היה אחיזתם באזרחות צרפתית. מי שהיה אזרח צרפתי – כל יהודי אלג'יריה, כרבע מיהודי תוניסיה ומספר יותר קטן במרוקו – העדיף בדרך כלל להגר לצרפת מטעמי נוחות. אלג'יריה נחשבה עד 1962 חלק משטח צרפת, והמעבר לצרפת נתפס באופן מסוים כמעבר בתוך אותה מדינה (או כ"חזרה הביתה למולדת", Rappatriement) ולא כהגירה למדינה זרה. זאת הסיבה שיהודי אלג'יריה מתגעגעים למדינת המקור שלהם הרבה פחות מהמרוקאים והתוניסאים. במקרה של מרוקו ותוניסיה, בעלי אזרחות צרפתית היו בממוצע עירוניים יותר ובעלי השכלה והכנסה גבוהות יותר מהיהודים שלא קיבלו אזרחות צרפתית.

במחקר מ-1967 שבדק את השתלבותם של יהודי צפון אפריקה בצרפת,[37] היהודים התוניסאים והמרוקאים שבחרו את צרפת ציינו שתי סיבות עיקריות: הקשר לתרבות הצרפתית דרך הלימודים – רבים מהם דיברו רק צרפתית ולא מילה אחת בערבית – ועוד קודם לכן, אצל 80 מתוכם, קרובי משפחה שכבר היו בצרפת. זו תופעה מוכרת: הגירה נוטה להתארגן סביב אנשים שיש להם קרובים בסביבת היעד ומידע עליה. אך אין פירוש הדבר שכל בני המשפחה בחרו באופן דומה: כמעט לכל המרוקאים והתוניסאים שהיגרו לצרפת יש משפחה קרובה מאוד בישראל. המשפחות התפצלו בין ישראל לצרפת. עוד נמצא בקרב התוניסאים והמרוקאים הצעירים ב-1967, כי כ-40 אחוז מהם תפסו את צרפת רק כתחנת ביניים לפני העלייה לישראל. בסופו של דבר, רובם הגדול השתקע בצרפת.

יש אפוא בסיס לטענה שיש הבדלים בין המהגרים לצרפת לבין העולים לישראל. אך ההבדלים הללו אינם מסבירים את מלוא ההבדל בין המעמד הכלכלי והחברתי של היהודים כאן ושם. ראשית, יש להדגיש שכמעט חצי מכל יהודי צפון אפריקה היגרו לצרפת – ולא רק האליטה. בכלל זה כל עדת יהודי אלג'יריה, על העניים, האביונים, והזקנים שלה, ובכללם יהודי דרום אלג'יריה, שקיבלו אזרחות צרפתית רק שנים אחדות לפני ההגירה ופיגרו מאוד אחר אחיהם בצפון מבחינת השכלה ומעמד כלכלי. אשר למרוקו ולתוניסיה, הגלים הראשונים של מהגרים יהודים משם לצרפת, ב-1953 ואילך, כללו דווקא את השכבות החלשות ביותר: אנשים שברחו מהעוני במלאחים והעמיסו על שירותי הרווחה של הקהילה היהודית בצרפת.[38] הם בחרו בצרפת ולא בישראל, כי שערי ישראל היו סגורים בפניהם: מדינת ישראל הנהיגה באותן שנים מדיניות של סלקציה כלפי העולים ממרוקו, מדיניות ייחודית שלא יושמה כלפי שום עדה אחרת קודם לכן או אחר כך. רק עולים שהעריכו שהם יכולים לתרום למשק אושרו לעלות, כלומר לא הזקנים, הנכים או החלשים ביותר. בשנת 1953 שני שלישים ממועמדי העלייה נדחו, ולכן רבים העדיפו לעבור לצרפת. אחר כך שיעור הסירוב התייצב לכשליש. המדיניות נמשכה גם בשנות השישים אף כי בוטלה באופן רשמי.[39]

ואשר להבחנה בין יוצאי מרוקו ליוצאי אלג'יריה ותוניס: המחקר מ-1967 לא מצא הבדלי-הישג של ממש בין הצעירים יוצאי הארצות הללו, אף כי שנים ספורות קודם לכן, ב-1960, היו הבדלים  ניכרים, בעיקר מבחינת האוריינות: כמעט כל יהודי אלג'יריה ידעו לכתוב ולקרוא צרפתית, בעוד שיעור האוריינות של יהודי מרוקו היה רק 57% (צרפתית או ערבית). המרוקאים בעלי ההשכלה הגבוהה יותר, שעברו תהליך של צרפתיזציה, העדיפו את צרפת על פני ישראל – אבל גם בעלי השכלה נמוכה הצליחו לסגור את הפער במהירות בזכות מאמצים גדולים ורצון עז להשתלב ולהצליח בצרפת. גם אם היו הבדלים גדולים בין קבוצות שונות של יהודי צפון אפריקה, הם צומצמו מאוד תוך שנים מעטות.

במילים אחרות: גם אם היהודים שהיגרו לצרפת היו משכילים יותר מאלה שעלו לארץ באותה תקופה, ההבדל לא היה גדול. אל שתי הארצות הגיעה תערובת של משכילים ופחות משכילים, עניים ועשירים – והתמהיל הצרפתי הכיל, כנראה, יותר משכילים. אחרי ההגירה, לפחות במקרה של צרפת, ההבדלים התאזנו בדור הצעיר במהירות רבה.

ועוד דבר שחשוב לזכור: גם אם היו משכילים יחסית, היהודים שהגיעו מצפון אפריקה לצרפת לא היו חלק מהאליטה כשהם נחתו בצרפת. הם היו בממוצע עניים יותר מהצרפתים של המטרופולין, ובוודאי מהיהודים (האשכנזים) שביניהם. ברובם הם השתייכו למעמד הבינוני הנמוך. יהודי צרפת הופתעו לגלות שחלק גדול מהמהגרים מצפון אפריקה היו פקידים זוטרים, מורים, שוטרים, עובדי דואר וכדומה, מסוג המשרות שיהודים צרפתים לא עבדו בהן כלל.[40] ההשתלבות בצרפת לא הייתה לגמרי חלקה. החלשים ביותר, והזקנים בפרט, מעולם לא הצליחו לצאת ממעגלי העוני ונזקקו לתמיכה של המדינה או של הקהילה היהודית. אבל תוך עשרים שנה הספרדים סגרו את הפער עם אחיהם האשכנזים והגיעו כמעט לכל עמדות הצמרת של צרפת.

אין לשכוח שגם האליטות האשכנזיות מיעטו לעלות לישראל; בקרב האשכנזים, אלה שבחרו להגר ממזרח אירופה לצרפת היו בעיקר אנשים מן השכבות המשכילות והחילוניות יותר.[41] כלומר היהודים שהגיעו מצפון אפריקה לצרפת נתקלו באשכנזים שלא הגיעו מתחתית הסולם החברתי במקור, ובכל זאת השיגו אותם והשתוו אליהם תוך דור.

נראה אם כן שההבדל בהצלחה של הספרדים בישראל ובצרפת הוא בעיקר תוצאה של ההבדלים בין ישראל לצרפת ולא בין היהודים המהגרים עצמם. התמיהה אינה על כך שהיו פערים חברתיים וכלכליים בין ספרדים לאשכנזים בהתחלה: זה היה מובן מאליו לאור התנאים, גם בצרפת וגם בישראל. השאלה היא למה הפערים נמחקו לחלוטין בצרפת תוך דור אחד – ואילו בישראל נשמרו, גם אם צומצמו, עד היום הזה. ספרדים ואשכנזים חיים בישראל באותה מדינה, עם אותה מערכת חינוך ותחת אותה מדיניות כלכלית, ובעיקרון אותן הזדמנויות. לכן אפשר היה לצפות שכמו בצרפת, כחלוף יובל שנים ומעלה מההגירה כבר לא יורגש פער בין האוכלוסיות. ובכל זאת הפערים עודם קיימים, בהכנסה כללית כמו בהשתלבות באליטות. אז מה קרה?

 

השוני בקליטה במדינות היעד

צרפת של שנות החמישים והשישים הייתה מדינה גדולה ועשירה, ונהנתה מצמיחה גבוהה ומהירה. היהודים שהיגרו מצפון אפריקה היו כחצי אחוז מהאוכלוסייה. המדינה כמעט לא עשתה שום דבר כדי לקלוט אותם: הם פשוט השתלבו במדינה שהם היו אזרחים שלה או התאזרחו בה במהירות, ושאת שפתה ותרבותה הכירו. אפילו במצב האידיאלי הזה, קליטתם של כמיליון הצרפתים מצפון אפריקה (רובם אירופים וקתולים) לא הייתה קלה בהתחלה, והתעוררו בה מתחים לא מעטים.

כאמור, צרפת עזרה מעט: נחקקו כמה חוקים שיושמו רק באופן חלקי, היה סיוע מסוים בין סוף 1961 ל-1963 – וכל זה רק למען "השבים" מאלג'יריה. כך, למשל, המדינה העניקה מימון ראשוני בדיור ציבורי (בגובה 10 עד 30 אחוז), והעמידה זכאות להלוואות שמומשה רק לעתים נדירות. הסיוע של הקהילה היהודית המאורגנת והג'וינט היה ממשי יותר, בפרט לעניי הקהילה, אבל גם הוא היווה לא יותר מטיפה בים ביחס לצרכים. המהגרים היו צריכים לדאוג לעצמם. ומה שהמדינה הצרפתית הציעה להם הוא חינוך איכותי, תשתיות מודרניות, כלכלה חופשית יחסית, וחירות לעשות מה שהם רוצים במסגרת החוק.

כל הדברים הללו לא היו נכונים לגבי ישראל. ישראל של שנות החמישים והשישים הייתה מדינה קטנה וענייה שנלחמה על חייה. עולי צפון אפריקה לא הכירו את השפה העברית המודרנית ואת התרבות המקומית; והם לא היו מיעוט זניח, אלא אחוזים רבים מכלל אוכלוסיית המדינה. במדינה במצב כזה, הנמצאת בתהליך התגבשות של זהותה, לא פלא שהמתח בין ותיקים לעולים חדשים היה גדול במיוחד. הקבוצות התחרו מי יקבע את הסיפור הישראלי החדש ומי יטמיע את ערכיו. העולים "הוותיקים", שחלקם הגיע לארץ זמן לא רב קודם לכן, ראו בעולים החדשים והשונים מהם איום ממשי על החלום הישראלי שלהם ועל סוג המדינה שהם רוצים לבנות. זה היה תמריץ למדיניות אפליה, גם אם לעתים לא מודעת. שלטה אז בישראל אידאולוגיית כור ההיתוך, שהפגינה זלזול ויחס פטרוני כלפי העולים ומסורותיהם ודרשה להטמיע בהם את הערכים והתפיסות של החברה הציונית האשכנזית.[42]

אבל מעבר לדברים הללו, ההבדל המכריע בין צרפת לישראל טמון בכך שהמדינה האירופית לא התערבה בקליטתם של המהגרים – בעוד הממסד הישראלי שלח את היהודים המזרחים לפריפריה, לעיירות פיתוח ולאזורי ספר, רחוק ממוקדי הכוח, התשתיות ובתי הספר האיכותיים. אין זה מקרי שהיישובים שנבנו בפריפריה מתוך בחירה הם מבוססים עד מאוד, בעוד היישובים שהוקמו תוך כפייה של אוכלוסיות שלא היו מעוניינות באורח החיים הזה נכשלו.

לא בלי קשר, ישראל הייתה אז – ונותרה בחלקה עד היום – מדינה סוציאליסטית וסגורה, המדכאת תחרות ומעודדת תופעות של פרוטקציה וחבר מביא חבר; תופעות המונעות צמיחתן של אליטות חדשות ומקשות על הצלחתם של צעירים מוכשרים שאינם שייכים לקבוצות הנכונות. כל זה היה נכון שבעתיים בשנות החמישים והשישים, כאשר אפילו המגזר הפרטי המצומצם היה תלוי לגמרי במגזר הציבורי וקשרי הון-שלטון קבעו הכול. אם נשוב לסיפור הסנטייה ותעשיית הטקסטיל בצרפת: היהודים הספרדים לא ירשו את האשכנזים כי הללו אימצו אותם לחיקם, אלא התחילו כעובדים זוטרים שלהם והקימו את עסקיהם שהצליחו יותר והחליפו את האשכנזים. התחרות החופשית אפשרה להם לכבוש את השוק. אם האשכנזים של הסנטייה היו שולטים ביכולת להקים עסק ולהתחרות בהם, הספרדים היו נשארים עובדים זוטרים עד היום.

מהם מוקדי הכוח האליטיסטיים שעדיין סגורים בפני הספרדים? כל המקומות שהכניסה אליהם חסומה או נתונה לשליטה של מי שכבר בפנים, כל התחומים שבהם אין תחרות חופשית ופתוחה. באקדמיה, במערכת המשפט, בתקשורת (בפרט השידור הציבורי), באומנות הגבוהה ובתרבות הנחשבת, הכניסה אינה חופשית. לא כל אחד מתקבל לדובר צה"ל או לגל״צ. לא כל אמן זוכה לבמה במוזיאונים, והטיות הקידום בעולם האקדמי הן רעה חולה מוכרת לכול. הוועדות המחלקות תמיכה ציבורית בקולנוע ידועות כמוטות לצד מסוים. בבית המשפט העליון השופטים השולטים במפתח למינויים ממנים מי ש"מתאים לאג׳נדה" כדברי אהרון ברק. הזיהוי בין מזרחים לבין הימין הישראלי והדתיות המסורתית מחזק עוד יותר את הרתיעה של האליטות הישנות לקבל בקרבן בני העדות הלא אשכנזיות – אלא אם כן הוכיחו מעל לכל ספק, כמו מני מזוז למשל, שהם שייכים למחנה הנכון.

*

צרפת לא הפלתה לרעה או לטובה את היהודים, ולא עשתה שום הבחנה בין אשכנזים לספרדים. מכיוון שלא היו חסמים, הספרדים יכלו לממש את הפוטנציאל הטמון בהם ללא הפרעה. והתוצאה היא ששתי העדות שגשגו מאוד והרבה מעבר למשקלן, כמו כל הקהילות היהודיות האחרות בעולם. רק בישראל הספרדים נדחקו לאחור, בגלל שילוב של דעות קדומות ופחד סוציאליסטי מפני תחרות.

חשוב להדגיש ולהזכיר – גם בצרפת הספרדים יותר מסורתיים ודתיים ויותר ימניים מהאשכנזים. גם בצרפת הם עושים יותר רעש. מדובר באותם אנשים כאן ושם, אותן משפחות לעיתים קרובות. אבל האליטות בישראל החליטו, באופן מודע או לא, לחסום אותם. ישראל רק הפסידה בשל כך, ואת ההפסד היא משלמת ברמת חיים נמוכה יותר, בפילוג חברתי ובפגיעה בהון האנושי שלה.


 

בנימין לאשקר הוא יועץ תקשורת, לשעבר שליח של קרן היסוד בצרפת ויועץ בענייני קליטה לראש עיריית ירושלים. מחבר הספר Pourquoi les Juifs quittent la France ("מדוע היהודים עוזבים את צרפת", 2015). משמש ראש המטה הצרפתי במפלגת 'תקווה חדשה'.


 

תמונה ראשית: איור של בית כנסת באלג'יר, מתוך "האנציקלופדיה היהודית", באדיבות ויקימדיה.


[1] מומי דהן, האם כור ההיתוך הצליח בשדה הכלכלי?, ירושלים: בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ספטמבר 2013.

[2] יפעת ביטון, "מזרחים במשפט: האין כ'יש'", משפטים מא, תשע"ב, עמ' 455–516.

[3]Richard Lynn, “The intelligence of American Jews”, Personality and Individual Differences, 36: 1 (2004), pp. 201–206.

[4] Gina Ortar, "Educational achievement of primary school graduates in Israel as Related to their socio-cultural Background”. Comparative Education 4 (1967), 23–35. וראו גם  Richard Lynn and Tatu Vanhanen, IQ and the Wealth of Nations, Praeger, 2002.

[5] Gregory Cochran, Jason Hardy, Henry Harpending, “Natural History of Ashkenazi Intelligence”, Journal of Biosocial Science, 38: 5 (September 2006) , pp. 659-693.

[6] הספר המכונן בזרם ששלל את מבחני האיי-קיו: סטיבן ג'יי גולד, אין מידה לאדם, מאנגלית: עמוס כרמל, תל-אביב: דביר, תשנ"ג.

[7] כ-80% מהמהגרים היהודיים הוגדרו כ"מפגרים" במבחנים שנערכו ב-1913. Allen Garland, "Intelligence Tests and Immigration to the United States, 1900–1940", Encyclopedia of the Human Genome, Macmillan Publishers Ltd, Nature Publishing Group, 2003, www.ehgonline.net

[8] http://1942.memorialdelashoah.org/histoire_shoah_en_france.htm

[9]Martin Messika, Mônica Raisa Schpun et Colette Zytnicki,  “Les Juifs de Tunisie”, Hommes & migrations, 1312 (2015), pp. 143-145.

[10] Annick Mello, “La communauté judéo-marocaine : diaspora et fuite des élites”, Autrepart, 22: 2 (2002), pp. 53-65.

[11] מבוסס על טבלאות "עלייה לישראל" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זמין במרשתת.

[12] Doris Bensimon and Sergio Della Pergola, “La population juive de France: socio-démographie et identité”, Jérusalem: The Institute of Contemporary Jewry, The Hebrew University of Jérusalem; Paris, CNRS, 1984.

[13] Erik H. Cohen, L'Etude et l'éducation juive en France ou l'avenir d'une communauté, Paris: Editions du Cerf, Collection Toledot-Judaïsme, 1991.

[14] Erik H. Cohen, “The Jews of France at the Turn of the Third Millenium”, The rappaport Center for Assimilation research and Strengthening Jewish Vitality, Bar Ilan University, 2009.

[15] Sergio DellaPergola, “World Jewish Population, 2019,” in Arnold Dashefsky and Ira M. Sheskin (eds.), The American Jewish Year Book, 2019, Volume 119. Dordrecht: Springer, 2020.

[16] Joelle Bahloul, “The Sephardi Family and the Challenge of Assimilation: Family Ritual and Ethnic Reproduction”, In Goldberg Harvey (ed.), Sephardi and Middle Eastern Jewries: History and Culture in the Modern Era, Indiana University Press: Bloomington, 1996, 312-324.

[17] Colette Zytnicki, “Du rapatrié au séfarade. L'intégration des Juifs d'Afrique du Nord dans la société française: essai de bilan”, Archives Juives 2005/2 (vol. 38), pp. 84-102.

[18] “Les 500 plus grandes fortunes de France 2017”, Challenges .

[19] פטריק דרעי, המוכר בישראל כבעלי 'הוט', בולט בתחום זה גם בצרפת. הוא מחזיק בחברת אלטיס, חברת הטלקום השנייה באירופה.

[20] “Le classement des entreprises de la Tech française en 2019”, frenchweb.fr.

[21]  https://www.cng.sante.fr/concours-examens/epreuves-classantes-nationales-ecn

[22] “Les intellectuels qui comptent (sondage)”, Le Figaro, 8.10.2010.

[23] Elisabeth Zerofsky, “The Right-Wing Pundit 'Hashtag Triggering' France”, New York Times Magazine, 10.2.2019.

[24]   https://www.cnews.fr/emission/2020-06-26/eric-zemmour-face-bernard-henri-levy-972524

[25]   https://tf1-et-vous.tf1.fr/votre-tele/animateurs

[26]   Alice Huot, “YouTubeurs ou animateurs télé, qui sont les plus populaires?”, L’AND, 15.10.2018.

[27] https://www.viepratique.fr/people/people-france/animateurs-tele-plus-detestes-francais-fp-617256.html

[28] https://fr.metrotime.be/2018/12/13/actualite/voici-les-animateurs-tele-preferes-des-francais/

[29] על פי רשימת שוברי הקופות של אתר allocine.fr

[30], ״Les votes juifs: poids démographique et comportement électoral des juifs de France״IFOP, Département Opinion et Stratégies d’Entreprises, 116 (Août 2014).

[31] https://www.lesbiographies.com/#/Organisme/Promotions-de-lEcole-nationale-dadministration-(ENA),4223

[32]  Liste des Préfets Français בוויקיפדיה.

[33] https://www.experts-cassation.org/nominations-affectations-du-24-decembre-2019

[34]  "אף כי שיעורם של היהודים באוכלוסיית ארה"ב לא עלה אף פעם על 3 אחוזים, יהודים הם 37 אחוזים ממקבלי מדליית המדע הלאומית של ארה"ב, 25 אחוזים מחתני פרס נובל לספרות האמריקנים, 40 אחוז מחתני פרסי נובל לכלכלה ולמדעים, וכן הלאה". Steven Pinker, "The Lessons of the Ashkenazim: Groups and Genes", The New Republic, 17 June 2006. נוסף על כך, יהודים הם כיום 6 אחוזים מחברי בית הנבחרים ו-8 אחוזים מהסנאטורים.

[35] “Palmarès 2019: des lycées juifs en tête”, Actualité Juive, 29.3.2019.

[36] Jenni Frazer, “Vive l’Angleterre: Jewish immigrants from France live large in London”, Times of Israel, 21.9.2015.

[37] Doris Bensimon-Donath, “L'intégration des Juifs nord-africains en France”, Paris: Mouton, 1971.

[38] Emile Touati, “Migrations nord-africaines”, Evidences, 35 (Nov. 1953).

[39] אבי פיקאר, עולים במשורה: מדיניות העלייה של ישראל כלפי יהודי צפון אפריקה, 1951–1956, באר-שבע: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2013.

[40] Colette Zytnicki, “Du rapatrié au séfarade. L'intégration des Juifs d'Afrique du Nord dans la société française : essai de bilan”, Archives Juives 2005/2 (vol. 38), pp, 84-102.

[41] Jérémy Guedj, “Les Juifs français face aux Juifs étrangers dans la France de l’entre-deux-guerres”, Les Cahiers de la Méditerranée, 78 – Migration et reliogion en France (Tome 2), 2009

[42] נעמי מי-עמי, "יהדות מרוקו: עלייה וקליטה", מרכז מחקר ומידע, הכנסת, 2005.

עוד ב'השילוח'

אזרחות: (לא) פשוט ללמד
מסרבים, אבל הרבה פחות: סרבנות גט במאה ה-21
רוח השמרנות היהודית

ביקורת

הסדנה להנדסת תודעה
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

3 תגובות

  1. יהודה

    29.03.2021

    אמת.
    משפחתי הינה חצויה, רובה בצרפת ומיעוטה עלה בשנות השישים והשבעים.
    וראה פלא. מי שעלה ישירות לישראל ממרוקו עובד עד היום בבניין ובמוסכים, ומי שעבר לצרפת עובד ב… רפואה / רוקחות ובנקאות בכירה.
    ואמנם עוד סייג. מי שעבר לצרפת ועלה לישראל בהמשך בשנות השבעים והשמונים, הצליח להתברג כאן הרבה יותר טוב כיוון שבא עם השכלה רחבה וידע על המקום וכו'.
    מתסכל מאוד מאוד…..

    הגב
  2. אבי פיקאר

    30.03.2021

    מאמר מעניין ורווי מקורות.
    בעניין מחקר השוואה בין הצלחתם של יהודים מרוקאים בישראל ובצרפת נערך מחקר מפורסם בשנות ה-70, מחקר שהשווה בין זוגות של אחים שאחד היגר לצרפת ואחד עלה לישראל. המחקר התפרסם באנגלית בלבד ומשום מה לא זכה לעניין רב בישראל – Michael Inbar & Chaim Adler, Ethnic Integration in Israel, New Jersey, 1977. מסקנת המחקר שבדק מגוון פרמטרים הראתה שאפילו כאשר מדובר בשני אחים מאותה משפחה, ההצלחה של המרוקאים בצרפת גדולה לאין ערוך, ואנחנו מדברים על שנות ה-70. עם זאת, גם בקרב שני אחים יכול להתקיים הבדל. אם האחד היה בעל השכלה תיכונית (בגלל שהצטיין בלימודיו וקיבל מלגה) ואילו האחר בעל השכלה עממית בלבד (כי היה הבכור ונדרש לעזור בחנות המשפחתית או פחות הצטיין בלימודים), בעל ההשכלה התיכונית היגר לצרפת ובעל ההשכלה העממית עלה לישראל. הפער נמצא לעיתים, כבר בנקודת המוצא.
    בהביננו את מה שפרופ' ירון צור כינה "חברת המגזרים", אנחנו יכולים לשער שבני המיגזר הארופאי היגרו כמעט כולם לצרפת, בני המיגזר הילידי עלו כמעט כולם לישראל. בקרב המיגזר שבאמצע, המכונה "המתמערב" הייתה חלוקה. חלק היגרו לצרפת וחלק עלו לישראל. כלומר יש פעם בין אלו לאלו. אגב, זה נכון לכל עלייה המונית. גם בעלייה הרביעית מפולין, מי שיכול שהיגר לארה"ב. מי שלא הייתה לו ברירה, עלה לא"י.
    עם זאת, אני מציע, בצד שבחים רבים לכותב, להיזהר כאן משתי קביעות, שגויות לדעתי.
    בכתיבה על מדיניות הסלקציה במאמר, בהתבסס על ספרי, נכתב שאלה שנפסלו לעלות לישראל, היגרו לצרפת. אין לכך כל תימוכין במסמכים בני הזמן. מעבר לכך, היכולת שלהם להגר לצרפת הייתה אפסית. צרפת לא קיבלה יהודים צפון אפריקאים ממרוקו ומטוניסיה חסרי אזרחות צרפתית, חסרי מקצוע וחסרי הון. אלה יכלו התקבלו (וגם לא תמיד) רק בישראל. גם העלייה לישראל, הכוללת ביורקרטיה, הוצאת דרכון, תשלום עבור הנסיעה, תחנות מעבר, הובלת רכוש, אורגן ומומן על ידי הסוכנות (לעיתים בסיוע גופים נוספים כדוגמת הג'וינט). שלא לדבר על מתן בית (גם אם מדובר בפחון בעיירת פיתוח). לא היה שום סיכוי בעולם שאותו יהודי מהמלאח בקזבלנקה או מהכפר בהרי האטלס היה יכול להגר לצרפת. המהגרים לצרפת מקרב הטוניסאים והמרוקאים, היו הרבה יותר משכילים ומקושרים מאשר אלה שאושרו לעלות לישראל. על אחת כמה וכמה מאלה שניפסלו לעלייה.
    בעניין המדיניות הסוציאליסטית שמנעה או איפשרה את השגשוג הכלכלי. אני כלל לא בטוח שצרפת הייתה פחות סוציאליסטית מישראל. היא ללא ספק הייתה הרבה יותר משגשגת, הרבה יותר גדולה, ושיעור המהגרים בה היה הרבה יותר נמוך. אלמלא ננקטה בישראל מדיניות ריכוזית, ספק אם השוק החופשי יכול היה להתמודד עם הכפלת האוכלוסיה בשנים ספורות.
    יהודי צפון אפריקה אכן הופנו בחלקם הגדול לפריפריה שבה, למרות מאמצי המדינה, החינוך היה דל יותר. אבל גם אלה שהופנו למרכז ולמדו בבתי ספר אינטגרטיבים, לא צמצמו את הפער עם האשכנזים. יהודי תימן שהתגוררו במרכז הארץ, ויהודי עירק, גם בינהם ובין האשכנזים היה פער. לכן לעניין שליחת יהודי צפון אפריקה לפריפריה הייתה השפעה, אך פחות משמעותית ממה שנוטים לייחס לה. עם זאת, כבר במחקר של אדלר וענבר משנות ה-70, פערי ההזדמנויות בין דימונה לבין פריס הוזכרו כאחת הסיבות לשוני. אגב, ההפניה לפריפריה אולי התאפשרה ממדיניות סוציאליסטית, אבל לא נבעה ממנה. היא נבעה מתפיסה בסיסית של הציונות שכדי לבצר את הריבונות יש לפזר אוכלוסיה יהודית בכל חלקי הארץ. גם מפלגות שלא היו סוציאליסטיות לא הביעו התנגדות לאתוס הזה.
    לבסוף צריך לזכור, היהודים הצפון אפריקאים הגיעו לצרפת ומעט אחריהם הגיעו המוסלמים הצפון אפריקאים. הכמות שלהם הייתה כמובן גדולה יותר וההשכלה שלהם נמוכה יותר. על גבם, ובזכות כוח העבודה שלהם, התאפשר ליהודים להתעשר ולשגשג. ועוד נקודה, קצת פחות מבוססת אבל מעניינת למחשבה. יהודי צרפת שקיבלו את יהודי צפון אפריקה היו יהודים בטוחים בזהותם האירופאית. היהודים האשכנזים בישראל היו יהודים מזרח אירופאים. המערביות / אירופאיות שלהם הייתה חצי אפויה. חלקם לא זכו לחינוך מתקדם כלל. וכמו שמחקרים סוציולוגים מראים, כל קבוצה מודרת צריכה קבוצה עוד יותר מודרת כדי לטפס על גבה. היהודים הצפון אפריקאים בישראל היו הקבוצה המודרת יותר עבור היהודים המזרח אירופאים בישראל. בצרפת לא היה צורך בכך ואם היה צורך בקבוצה כזו, הגיעו די מהר המוסלמים מצפון אפריקה.
    בשולי הדברים, בישיבת ממשלה ב-1954 אמר שגריר ישראל בצרפת (שהיה אורח הישיבה) שיהודי צרפת הוותיקים אמרו לו שהם לא רוצים לעלות אבל שייקח את יהודי אלג'יריה. "לנו הם מפריעים, לכם הם טובים". ראש הממשלה משה שרת ציין שהיחס ליהודי אלג'יריה בצרפת הוא כמו היחס לאוסט יודן בגרמניה. הנה, גם יהודי צרפת, לפחות על פי הציטוט הזה, לא התייחסו באופן שיוויוני ליהודי צפון אפריקה, אפילו לאלג'יראים, בעלי האזרחות הצרפתית והחינוך האירופאי.

    הגב
  3. דני עבודי

    02.04.2021

    לאחר סקירה נרחבת של יהדות צרפת וסקירה חסרה מאוד של הכלכלה והחברה בישראל , הגעת למסקנה הפשטנית שיהודי צפון אפריקה בישראל "הופלו" לעומת שאר האוכלוסיה . לא התיחסת למנועי מוביליות חשובים בישראל – צבא ופוליטקה שם יש ייצוג בולט ליהודי צפון אפריקה . הסקירה שלך בכל הנוגע לחברה בישראל היא חסרה מאוד ולא מאפשרת כלל את המסקנות אליהן הגעת .שוב אנחנו עדים למאמר שכולו התקרבנות ובכיינות אשר בה להצדיק את התמיכה של יהדות צפון אפריקה במנהיג המושחת של "ישראל השניה".

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *