31840

משבר ושברו: בין המפלגה הדמוקרטית לישראל

הנרטיב האנטי-ישראלי חדר לשורות המפלגה הדמוקרטית בארה"ב בתהליך ארוך שהתחזק בשנים האחרונות, וערער על המחויבות של הדור הקודם. סקירה שיטתית והצעה לעתיד

ב-2015 נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני הקונגרס האמריקני, שעת שהלה דן בעסקה שהשיג הנשיא אובמה מול איראן. בנאומו הפציר נתניהו בחברי הקונגרס להצביע נגד עסקת הגרעין המוצעת, וקרא לנשיא לחתור להסכם טוב יותר. הנאום נישא בגבעת הקפיטול, בבית הנבחרים, באירוע נדיר למדי של מושב משותף לשני הבתים – ותכליתו הייתה מנוגדת באורח קוטבי למדיניותו של הנשיא המכהן. אכן, מי שהזמין את נתניהו היה יו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר הרפובליקני, שעשה זאת בלי תיאום עם הבית הלבן. בעיני רבים, בפרט במפלגה הדמוקרטית, הייתה בנאום הזה פגיעה בכבודו של נשיא ארצות הברית. הנרטיב הרווח היה מעתה ש נתניהו מרחיק בהתנהלותו את אנשי המפלגה הדמוקרטית, מפלגתו של אובמה, מתמיכה בישראל.

כעבור כשנתיים ראיינתי את בוב מננדז, בכיר החברים הדמוקרטים בוועדת יחסי החוץ של הסנאט, והחלטתי להעלות את הסוגייה. שאלתי אותו אם הנאום עורר אנטגוניזם בקרב הדמוקרטים. מננדז ענה שהזמנת נתניהו בידי ביינר בלי להתייעץ עם הממשל הייתה "בניגוד גמור לסדר הטוב ולמסורת", וגרמה לחיכוך עם הדמוקרטים; אולם נאום נתניהו היה הולם בהחלט. כך אמר מננדז:

לדעתי ראש הממשלה הוא הקול הנבחר של ישראל, ולשמוע אותו מדבר על מה שישראל רואה כאיום קיומי היה דבר ראוי. … הייתי אומר בפשטות שראש ממשלת בריטניה ביקר בארה"ב, והבית הלבן אפשר לו לחוות את דעתו כאן בארה"ב וליצור קשר עם מחוקקים כדי להביע בפניהם את דעותיו באשר לעסקה עם איראן וכיצד היא צריכה להיות. ישויות זרות נוספות הרגישו חופשיות לקרוא לחברי קונגרס לפעול ולהצביע באופן מסוים. אמנם זה לא היה נאום משותף בפני שני הבתים, אבל בהחלט היו מנהיגים זרים שיעצו לחברי הקונגרס מה לדעתם עליהם לעשות. אז אם להם הייתה הזכות לעשות זאת, אינני מבין מדוע לראש ממשלת ישראל אין זכות כזאת.[1]

חבר הקונגרס הדמוקרט טד לוּ ביטא הלכי רוח דומים. הוא מתח ביקורת על היו"ר ביינר שהפך את נאומו של נתניהו לסלע מחלוקת פוליטי, אך ציין כי "מחלוקות על נאומים הולכות ובאות, ואילו הערכים המשותפים של שתי המדינות לעולם עומדים, והתמיכה הדו-מפלגתית בשותפות אמריקנית-ישראלית איתנה היא ברזל יצוק".[2]

מהו אם כן יחסה האמיתי של המפלגה הדמוקרטית לישראל? ועד כמה ההתנהלות הישראלית משפיעה על יחס זה?

מאמרי זה ידון בשינויים שחלו בשלושת העשורים האחרונים ביחסה של המפלגה הדמוקרטית לישראל. לאחר הקדמה קצרה על יסודות הקשר בין ישראל לאמריקה אתמקד בחלק הראשון בעיקר במצע המפלגה, ככלי עיקרי לניתוח התמורות. מצע זה מתפרסם מדי מערכת-בחירות לנשיאות בוועידת המפלגה, מקום שם היא ממנה את מועמדה לנשיאות. את טיוטת המצע כותבת ועדה ובה חמישה-עשר איש, ומאשרת אותו קבוצה בת כמאתיים חברים. המצע אומנם מתרכז בענייני מדיניות מוגדרים, אך הוא גם משקף את השינויים שחלו בדרכה של המפלגה, ואף נותן מושג על הכיוון שאליו מועדות פניה. אחרי סקירת השינויים במצע, אפנה לסקור את מה שבעיניי הוא הרקע לשינויים הללו: הפעילות האנטי-ישראלית והתחזקות הנרטיב הפרו-פלשתיני בקרב המחנה הפרוגרסיבי במפלגה, והתעצמותו של האחרון בקרב הדור הצעיר של מצביעיה ומנהיגיה. כפי שניכר מהסקירה, למדיניות של ממשלת ישראל כזו או אחרת, יש, ככל הנראה, השפעה זניחה על מגמות אלו. לסיום לא ייפקד מקומן של הערכת מצב עתידית והצעות לפעולה.

המפלגה הדמוקרטית, גיליון 21, איור: מנחם הלברשטט
איור: מנחם הלברשטט

חלק ראשון: השינויים במצע

הקשר בין ארה"ב לתנ"ך, ומתוך כך בינה לישראל, הוא בעל שורשים עמוקים. האבות המייסדים שהגיעו ליבשת אמריקה ראו את מסעם חוצה האוקיינוס כיציאת מצרים מודרנית וכקריעת הים בדרך לארץ המובטחת של זמנם. יישובים ופארקים רבים ברחבי ארה"ב קרויים על שם ערים מקראיות, כגון חברון, שילה, שלם, ירושלים, ציון, בית-לחם ובית-אל. על פעמון החירות בפילדלפיה חרות הפסוק "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כ"ה, י).[3]

הנשיאים ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס שקלו לבנות את יהודה כמדינה עצמאית. הנשיא לינקולן תיאר את שיבת היהודים לארצם כחלום אצילי של רבים מן האמריקנים. הנשיא וודרו וילסון תמך בהצהרת בלפור, תמיכה שהייתה מכרעת. לימים כתב, "לחשוב שאני, בן הכומר, אוכל לעזור בהשבת ארץ הקודש לעמה!".[4]  הנשיא טרומן אמר, "עתיד מזהיר נכון לישראל. אין היא רק מדינה מן המדינות, אלא היא התגלמות האידיאלים הגדולים של הציוויליזציה שלנו".[5]

לאורך השנים הזיקה העמוקה הזאת התהדקה אף יותר. אמנם הקשרים המקראיים והתרבותיים קדמו למדינת ישראל, אך מערכת היחסים האסטרטגית נולדה עם הקמת המדינה ונדרש לה זמן כדי להתפתח. רונלד רייגן היה הנשיא האמריקני הראשון שהכיר בקיומם של יחסים אסטרטגיים, באומרו כי "רק על יסוד של הוקרה מלאה לתפקיד הקריטי של ישראל במערכת השיקולים האסטרטגיים שלנו נוכל לבסס את סיכול תוכניותיה של מוסקבה לגבי שטחים ומשאבים החיוניים לביטחוננו ולרווחתנו הלאומית".[6]

הסנאטור הדמוקרטי דניאל אינוואי טען פעם כי הסיוע האמריקני לישראל הוא יותר מהשקעה טובה גרידא, והסביר כי כאשר ישראל "סיפרה לנו איך להפציץ אתרי טילי סא"ם בלבנון, היא חסכה לנו מיליארדי דולרים".[7] אחרי ניצחונה של ארה"ב במלחמת המפרץ התקשר מזכיר ההגנה ריצ'רד צ'ייני למפקד חיל האוויר לשעבר דוד עברי להודות לו על הפצצת הכור העיראקי עשר שנים קודם לכן, צעד שהקל על מאמץ המלחמה האמריקני בכמה סדרי גודל.[8]

היחסים גם ידעו מהמורות רבות. המשברים אירעו בתקופות ממשליהן של שתי המפלגות. אך הם תמיד היו קצרי מועד והיחסים הוסיפו לשגשג בכל התחומים. שיתוף הפעולה כיום איתן, והוא מתקיים בשפע תחומים שיש בהם אינטרסים משותפים למדינות. אלא שבתמיכה בישראל במפלגה הדמוקרטית חל שינוי לאורך מחצית היובל האחרונה. הזרם המרכזי של תומכי המפלגה עוד תומך בישראל. אך לצידו צומח ומתמסד פלח בקרב תומכי המפלגה החפץ בהקשחת היחס לישראל וקורא למדיניות "מאוזנת" יותר במזרח התיכון. כוחו של אגף זה בא לידי ביטוי בעלייתו המהירה של ארגון ג'יי-סטריט, וכן בשינויים ניכרים במצעי המפלגה במערכות הבחירות האחרונות. במקביל נחלש מאוד כוחו של ציבור תומכי ישראל במפלגה, בפרט בבחירות הכלל-ארציות.

התוצאה היא התרחקות של המפלגה הדמוקרטית מישראל. עשורים של מדיניות פרו-ישראלית עקבית נבחנים עתה מחדש, וזוכים להפניית עורף, אף כי לא נרשמו ביחסי ישראל-ארה"ב אירועים ממשיים שיסבירו שינוי זה. ישראל מתאפיינת בין היתר בזהות לאומית פטריוטית שאינה מתנצלת על קיומה, בשימוש בכוח צבאי להגנה עצמית, בערכי משפחה מסורתיים, ובשאיפה לגבולות בטוחים ולהקרנת חוסן. ועם זאת מתקיימים בה שוויון זכויות לאזרחיה בני כל הדתות, וחופש ביטוי, דעה ודת. בבית המשפט העליון שלה יושבים זה שנים שופטים ערבים, נשים מאיישות בה משרות פוליטיות בכירות מאוד, בממשלתה יש חד-מיניים, ובני קהילתם של האחרונים מקיימים מצעדי גאווה בתמיכת הרשויות. הייתכן שערכים ליברליים אלה, שמקיימת מדינה שהיא אי בים של משטרים סמכותניים, אינם הולמים את רוח המפלגה הדמקורטית דהאידנא?

א. יחסים מיוחדים או אינטרסים?

מצע המפלגה הדמוקרטית ב-1992 הכיר בקיומם של יחסים מיוחדים בין ישראל לארה"ב:

קץ המלחמה הקרה אינו משנה את האינטרס העמוק של ארה"ב ביחסיה המיוחדים ארוכי-הימים עם ישראל, המבוססים על ערכים משותפים, מחויבות משותפת לדמוקרטיה, וברית אסטרטגית המועילה לשתי האומות.

אותה רוח דברים שררה במצע המפלגה ב-1996:

המפלגה הדמוקרטית עודה מחויבת ליחסים המיוחדים ארוכי-הימים עם ישראל, המבוססים על ערכים משותפים, מחויבות משותפת לדמוקרטיה, וברית אסטרטגית המועילה לשתי האומות.

המונחים "בת-ברית" ו"יחסים מיוחדים", לגבי ישראל, נמצאו בכל מצעי המפלגה מ-1976 ואילך.[9] הנוהג נמשך לאורך העשור הראשון במאה הנוכחית (2000, 2004, 2008): המצעים בשנים אלה מזכירים את מחויבותה של המפלגה ל"יחסים המיוחדים ארוכי הימים" של ארה"ב עם ישראל, ומסבירים את תשתיתה – ומציגים את ישראל היא "בת ברית" של ארה"ב, ויש ביניהן "יחסים מיוחדים". מצע 2008, למשל, קובע: "נקודת המוצא שלנו צריכה תמיד להיות יחסינו המיוחדים עם ישראל, המעוגנים באינטרסים משותפים ובערכים משותפים ובמחויבות יסודית, ברורה וחזקה לביטחון ישראל, בת-בריתנו החזקה ביותר באזור והדמוקרטיה המבוססת היחידה שם".

והנה, החל במצע המפלגה בשנת 2012, המילים "בת ברית" ו"יחסים מיוחדים" נעלמו. במקומן מודגשת מחויבות בלתי מעורערת לביטחונה של ישראל על יסוד אינטרסים אסטרטגיים משותפים וערכים משותפים:

הנשיא אובמה והמפלגה הדמוקרטית מחויבים באורח בלתי מעורער לביטחונה של ישראל. ישראל חזקה ובטוחה חיונית לארה"ב לא רק משום שיש לנו אינטרסים אסטרטגיים משותפים, אלא גם משום שיש לנו ערכים משותפים.

הניסוחים אולי נשמעים דומים, אבל היעדרן של המילים "בת ברית" ו"יחסים מיוחדים" רומז לכאורה להורדה של היחסים בדרגה. השינוי המילולי הפתאומי במצע 2012 אומר דרשני. מצע 2016 הלך צעד נוסף. לא רק המונחים הללו נמחקו ממנו, אלא גם אותו משפט המדבר על המחויבות הבלתי-מעורערת של המפלגה ומנהיגה לביטחון ישראל. הפעם נוסחו הדברים כך:

ישראל חזקה ובטוחה חיונית לארה"ב, מפני שאנו חולקים אינטרסים אסטרטגיים מקיפים ושותפים לערכי הדמוקרטיה, השוויון, הסובלנות והפלורליזם. לכן נתמוך תמיד בזכותה של ישראל להגן על עצמה, ובכלל זה שמירה על היתרון הצבאי האיכותי שלה, ונתנגד לדה-לגיטימציה של ישראל, ובכלל זה באו"ם או באמצעות תנועת החרם, משיכת ההשקעות והעיצומים.

הביטוי "ישראל חזקה ובטוחה" נשמר ממצע 2012, אך אפילו כאן יש שינויים מהותיים. במצע 2012 נאמר שישראל בטוחה וחזקה חיונית לארה"ב בגלל הערכים המשותפים והאינטרסים המשותפים. נקודה. ואילו ב-2016 לא היה די בחזרה על כך; מנסחי המצע מצאו לנחוץ לומר מהם אותם ערכים משותפים. וערכים אלה הם דמוקרטיה, שוויון, סובלנות ופלורליזם.

משמעות התוספת היא שאין זה ברור כשמש שלישראל ולארה"ב ערכים משותפים, ולכן יש לפרט אותם. אלא שרק הדמוקרטיה, ואולי השוויון, הם הערכים המסורתיים שנחשבו תמיד לקושרים בין אמריקה לישראל. סובלנות ופלורליזם אינם כאלה. אזכורם מאפשר למפלגה להגדיר מחדש מה היא חולקת עם ישראל – וכך, במקרה שישראל תתגלה כמי שאינה עומדת בהם כראוי, אפשר יהיה להצדיק התרחקות ממנה. מצעי שנות העשרה שִנְמְכוּ אפוא את יחסי ישראל-ארה"ב והפכום מעקרון-על, הגובר על כל שיקול נקודתי – אכן, "יחסים מיוחדים" – לערך יחסי הכפוף לשיקולים וערכים ספציפיים.

במצעה החדש של המפלגה, לבחירות 2020, נמשכת מגמת שנמוך היחסים. אין אזכור לכך שליחסי ארה"ב-ישראל יש ערך אסטרטגי כלשהו. אומנם נמצא בו המשפט "…ישראל חזקה, בטוחה ודמוקרטית היא אינטרס חיוני של ארצות הברית", אך אין בכך משום ייחוס ערך ליחסים אלה. יתרה מכך, ישראל המוגדרת כ"אינטרס חיוני" לארה"ב היא דווקא ישראל "דמוקרטית" – עובדה מוזרה למדי בהתחשב בכך שישראל היא דמוקרטיה זה 72 שנה, מאז נוסדה. זוהי דרך נוספת לומר שיחסי ישראל-ארה"ב תלויים בקיום תנאים מסוימים.

ב. הסיוע הכספי-צבאי

ישראל קיבלה עזרה כספית מארה"ב, בצורה זו או אחרת, למן הקמתה. ב-35 השנים האחרונות מדובר בסיוע צבאי, מהסוג הידוע בארה"ב גם בשם "מימון צבאי זר". מתן סיוע צבאי לישראל זכה תמיד לתמיכה מקיר לקיר בקונגרס. מאז 1998, גובהו הוא בסביבות 3 מיליארד דולר בשנה. ב-2016 חתמו הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו על מזכר הבנות לעשר שנים, שעל פיו ישראל תקבל במהלכן סיוע בסך 38 מיליארד דולר.[10]

סיוע צבאי מגיע בדרכים נוספות. אחרי מלחמת ששת הימים, בתקופת כהונתו של לינדון ג'ונסון, הייתה ארה"ב לספקית הנשק העיקרית של ישראל. מאז שיתפו המדינות פעולה במיזמים כגון טיל החץ, קלע דוד, כיפת ברזל וגילוי מנהרות.

הסיוע הצבאי נחשב לאבן פינה ביחסי ארה"ב-ישראל. מתוך כך, לאורך כל הדרך, ברור היה שגם כאשר יש מחלוקת בענייני מדיניוּת, ארה"ב אינה משתמשת בסיוע הצבאי כאמצעי לחץ על ישראל.[11] בעיני האזרחים האמריקנים ונבחריהם, הסיוע הצבאי למדינה השוכנת באזור מסוכן ומוקפת אויבים העולים עליה במספרם בסדרי גודל שלמים היה דרך להבטיח את יכולתה של מדינה זו להגן על עצמה – ויותר מכך: לסכל אפשרות של שואה שנייה לעם היהודי.

האמת היא שסיוע זה, בדמות אספקת נשק ותחמושת ולאחר מכן כסף, החל רק בשנות השישים המוקדמות. ארצות הברית התחילה אז לראות את ישראל כנכס אסטרטגי במזרח התיכון. זאת ועוד, ישראל השיגה אז, על פי הדיווחים, יכולות צבאיות גרעיניות, וארה"ב לא רצתה שישראל תשלב אותן בארסנל שלה; לכן סיפקה לה אמצעי לחימה קונבנציונליים משופרים. עמוס רובין, יועץ כלכלי לראש הממשלה יצחק שמיר, הדהד נקודה זאת בראיון בשנת 1987: "אם ישראל תישאר לבדה במערכה, לא תהיה לה ברירה אלא להישען על אמצעי הגנה מסוכן, שיסכן אותה ואת העולם כולו… כדי למנוע מישראל תלות בנשקה גרעיני נדרשים שניים-שלושה מיליארדי דולרים של סיוע צבאי אמריקני בשנה".[12]

לאורך חמישים השנים האחרונות, נושא הסיוע הופיע במצע המפלגה הדמוקרטית כחלק מן ההצהרה בדבר מחויבותה של ארה"ב להבטחת יכולת ההתגוננות של ישראל. במצע 1976, למשל, נכתב: "נמשיך בתמיכתנו העקבית בישראל, ובכלל זה העזרה הצבאית והכלכלית הנדרשת לשימור כוח ההרתעה שלה באזור". ב-1984: "חובתנו להבטיח את יתרונה הצבאי של ישראל על פני כל שילוב של מדינות עימות מזרח-תיכוניות". ב-2004: "נבטיח כי בכל נסיבות שהן תשמור ישראל על יתרונה האיכותי למען ביטחונה הלאומי וזכות ההגנה העצמית שלה". שינוי מוזר בצורת הביטוי בנושא אירע במצע 2012:

מן הטעם הזה, למרות אילוצי תקציב, הנשיא פעל עם הקונגרס להגדלת הסיוע הביטחוני לישראל בכל שנה ושנה מאז נכנס לתפקידו, והעביר לה כמעט 10 מיליארד דולר בשלוש השנים האחרונות. הממשל פעל גם להבטיח את יתרונה הצבאי האיכותי של ישראל באזור. כן העמקנו את שיתוף הפעולה הביטחוני, ובכלל זה מימון מערכת כיפת ברזל, כדי לעזור לישראל לטפל באיומים הדוחקים ביותר…

כל המצוי בפוליטיקה האמריקנית יודע שאילוצי תקציב יש תמיד. החוב הפדרלי ממשיך להיערם. בכל שנה לווה ארה"ב עוד ועוד כסף למימון הוצאות הממשלה הגדֵלות. הכנסת אילוצי התקציב לדיון על הסיוע לישראל מוזרה, אם כן. היא רומזת לכך שהסיוע אולי לא היה נכלל בתקציב אלמלא מאמציו המיוחדים של הנשיא אובמה ודאגתו לישראל. אין דבר רחוק יותר מן האמת.

הקונגרס האמריקני שולט בתקציב, ומתוך כך בהיקף סיוע החוץ לכל המדינות ובכללן ישראל. ב-2012, הסיוע לישראל זכה לתמיכה כה רבה מצד שתי המפלגות בקונגרס, שהקונגרס יכול היה לאשרו אפילו אם היה הנשיא מטיל וטו. במילים אחרות, ניסיון לקצץ את הסיוע לישראל היה בגדר התאבדות פוליטית לנשיא, אף כי ארה"ב נמצאה בעיצומה של התאוששות משפל כלכלי. כך, למשל, אחרי מלחמת לבנון ב-1982, הקונגרס אישר תוספת סיוע של 250 מיליון דולר לישראל למרות התנגדותו הנחרצת של ממשל רייגן. מזכיר המדינה דאז, ג'ורג שולץ, אמר שהקונגרס אישר את הסיוע "כאילו אני ורייגן לא היינו קיימים".[13]

היחסים המתוחים בין ממשל אובמה לישראל הם מן המפורסמות. שגריר ישראל בארה"ב בימים ההם, מייקל אורן, אמר כי מדיניות אובמה היא "שבר טקטוני" במערכת היחסים. על רקע מה שנתפס בציבור כמתיחות עם ישראל, אין פלא שהמצע יוצא מגדרו להדגיש כמה תומך הנשיא אובמה בישראל. מדגים זאת המשפט המופיע במצע מיד לאחר ענייני הסיוע לישראל:

תמיכתו העקבית של הנשיא בזכותה של ישראל להגן על עצמה, והתנגדותו האיתנה לכל ניסיון לדה-לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית, הן עדות נוספת למחויבותנו המתמדת לביטחון ישראל.

כך או כך, לפני שמונה שנים נתפס הסיוע לישראל כמקודש; היום, המצב כבר אחר. משתתפי המרוץ במפלגה הדמוקרטית למועמדות לנשיאות בבחירות 2020 הפגינו נכונות לשקול את מינוף הסיוע לישראל לשם לחץ עליה לשנות את מדיניותה. הסנאטור ברני סנדרס הצהיר: "3.8 מיליארד דולר [לשנה] זה המון כסף, ואנחנו לא יכולים לתת אותו לממשלת ישראל כצ'ק פתוח. אם אתם רוצים סיוע צבאי, תצטרכו לשנות מן היסוד את היחס שלכם [לעזה]". פיט בוטיג'ג' ואליזבת וורן אמרו כי אם תבקש ישראל להחיל ריבונות על חלקים מיהודה ושומרון, אפשר יהיה להשתמש בסיוע כמנוף לגרום לה לשקול זאת מחדש.[14]

הרעיון לא צץ ביוזמת המועמדים. מנחים בוועידת ג'יי סטריט הם שהציגו את השאלה לכל המועמדים הדמוקרטים. נוסף עליהם, הטרידו את המועמדים עם שאלה זו פעילי שמאל קיצוני ש"ארבו" להם בדרכם מסעות הבחירות. ג'ו ביידן היה המועמד היחיד שדחה במפורש את הרעיון. "הרעיון שנתנה את הסיוע הצבאי לישראל בשינוי מדיניות ספציפי מרתיח אותי", אמר.[15]

למרבה ההפתעה, גם מועמדים דמוקרטים הנחשבים אנשי מרכז, כגון הסנאטורית איימי קלובושר ומייקל בנט, לא הצליחו לומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הם פוסלים התניה של הסיוע הצבאי בבחירה של ישראל במדיניות מסוימת. שניהם ענו לשאלה באורח חמקמק משהו. הדיון על קיצוץ הסיוע לישראל שיקף את השינוי מרחיק הלכת שחל במפלגה בתוך פרק זמן קצר יחסית. סוגיית הסיוע לישראל הוחדרה לשיח בעונת הבחירות הנוכחית, אבל ברור כי הלגיטימיות של סיוע זה תוסיף לעמוד במבחן בשיח של הזרם המרכזי במפלגה גם במערכת הבחירות הבאה.

מצע 2020 מכריז כי התמיכה במזכר ההבנות מ-2016 על חבילת הסיוע לעשור יצוקה בבטון. הדבר נראה מלבב בעיני אחדים, אך מדאיג בעיני רבים אחרים. הצורך לשוב ולאשר את התמיכה בחבילה הוותיקה משקף את הידרדרות יחסה של המפלגה לישראל. במהלך הדיון על המצע הועלתה הצעה לתיקונו כך שהסיוע האמריקני לישראל יותנה בהפסקת קידומו של ה"סיפוח". הצעה זו נדחתה ברוב גדול: 117 לעומת 34. אך אין לטעות: רבים מהמצביעים נגדה פשוט חששו מהשפעתה הרעה על הבוחרים היהודים. לא שישראל נמצאת במקום גבוה במדרג השיקולים של הבוחרים הללו; בכלל לא. אבל העמָדה כזאת של הסיוע לישראל בספק ממשי עלולה להחזיר את סוגיית ישראל לתשומת הלב.

האזכור המחודש של התמיכה בסיוע לישראל הוא מעשה נבון מצד מנסחי המצע: פגיעה בסיוע היא קו אדום בעיני יהודים דמוקרטים רבים. הדגימה זאת יפה אפיזודה בסדרת כתבות הטלוויזיה של יונית לוי 'האמריקאים' ששודרה בחדשות ערוץ 2 בינואר השנה. בפרק על עמדת הקהילה היהודית-אמריקנית כלפי ישראל היא שאלה יהודי מבוגר עשיר, לארי גוטליב שמו, היכן מדורגת טובת ישראל בין שיקולי ההצבעה שלו. גוטליב, שתמונות ביל קלינטון וברק אובמה מתנוססות בסלון ביתו, ענה שלא בחמשת המקומות הגבוהים. אז איפה, שאלה לוי. אולי במקום השישי, ענה, אולי עוד קצת למטה, אבל בטח לא בחמשת הראשונים. כאשר שאלה אותו לוי אם הוא מתנגד להצבת תנאים לסיוע לישראל אמר שלא, אך המשיך ואמר שאם העניין יהפוך לרציני סוגיית ישראל תעלה אצלו בחשיבותה.[16] התשובה המחישה כי הסיוע נתפס בקרב בוחרים יהודים כלב ליבם של היחסים עם ישראל, ומועמד דמוקרטי שישקול להתנותו עלול לאבד מצביעים נאמנים.

ג. ירושלים

לאורך ארבעה עשורים דבקו הדמוקרטים בהכרה בירושלים כבירת ישראל ובהתנגדות לחלוקתה. מצעי המפלגה בבחירות 76', 80' ו-84' אף קראו להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. היחס לירושלים השתנה ב-2012, אך תהליך השינוי החל כבר ב-2008. בכל מערכות הבחירות מ-1992 עד 2004 התייחס מצע המפלגה לירושלים במילים "ירושלים הינה בירת ישראל, ועליה להישאר עיר בלתי-מחולקת הנגישה לבני כל הדתות". ב-2008 כל המילים הללו נותרו על כנן, אך הן התפצלו לשני משפטים שביניהם משפט נוסף המלמד כי מעמד ירושלים אינו עניין מוחלט כל כך:

ירושלים הינה, ותהיה, בירת ישראל. הצדדים הסכימו שסוגיית ירושלים תידון במשא ומתן על הסדר הקבע. על ירושלים להישאר עיר בלתי-מחולקת הנגישה לבני כל הדתות.

סתירה מתקיימת בניסוח הזה. מצד אחד, אנו מסכימים שירושלים היא בירת ישראל, נקודה. מצד שני, הדבר פתוח למשא ומתן. הוספת המשפט האמצעי, בעניין המשא ומתן העתידי, רומזת לחוסר הסכמה בין מנסחי המצע באשר למעמד ירושלים.[17]

במבט לאחור, שינוי קטן זה במצע 2008 היה רק מבוא למהפך במצע 2012: בגרסתו המקורית לא צוינה כלל הכרה בירושלים כבירת ישראל. שרר אז מתח בין ממשל אובמה לממשלת נתניהו, אך נושא ירושלים לא היה מרכזי בו. אורך החיים של סעיף מדיניות במצע המפלגה, ללא כל שינוי, איננו עומד בדרך כלל על ארבעים שנה. גם עשרים שנה נחשבות בדרך כלל תקופה ממושכת. קביעותו של המשפט הזה במצעים הייתה מקרה מיוחד, ועל כן היעלמותו עוררה סערה בוועידה. בהוראת הנשיא אובמה הוא הוחזר למצע. אולם כאשר התיקון הובא אל מליאת הוועידה, הוא לא זכה לשני השלישים הדרושים לאישורו. אף על פי כן התיקון נכפה: יו"ר הוועידה אנטוניו ויארגוסה הכריז שהתיקון התקבל, לקול קריאות בוז מרחבי האולם.[18]

הסערה הייתה מאורע ייחודי; קריאות הבוז של הקהל כלפי הבכירים כאשר כפו את ביטול השינוי שנעשה לרעת ישראל אותתו על נתק בין הפעילים לבין הנהגת המפלגה. לו הייתה ההנהגה  עם השטח, היא לא הייתה מביאה למליאה הצעת החלטה שתעורר מחלוקת כזאת.

כמה ממנהיגי המפלגה פטרו את ההשמטה-לכאורה כטעות, אך דבריהם תמוהים. יו"ר המועצה הלאומית של המפלגה, חברת הקוגרס דבי וסרמן שולץ, היא אחת מהן. בראיון לכתבת הבית הלבן של סי-אן-אן בריאנה קיילר היא אף הכחישה שלא הושג רוב שני-השלישים הדרוש לאישור התיקון, ואפילו את עצם קיומה של מחלוקת בעניין. דבריה היו מוזרים כל כך, שכאשר החזירה הכתבת את השידור לאולפן אמר המנחה אנדרסון קופר, אחוז תימהון, כי שולץ חיה "ביקום חלופי".[19]

ירושלים שבה ומופיעה במצע 2016, אך עם פיתול חדש בעלילה: "אף כי ירושלים היא סוגיה במשא ומתן על הסדר הקבע, עליה להישאר בירת ישראל, עיר בלתי-מחולקת הנגישה לבני כל הדתות". היותה של העיר סוגיה במשא ומתן היא תחילת המשפט, והיא מוצגת כעובדה אובייקטיבית – כלומר שהמפלגה הדמוקרטית מאמינה בה – וזאת בניגוד למצע 2008 שבו נאמר כי הצדדים הסכימו שסוגיה זו תידון במשא ומתן על הסדרי הקבע. ועוד: האמירה כי ירושלים הינה בירת ישראל ותישאר כזאת השתנתה לכדי ציון שעליה להישאר בירת ישראל.

השינויים הללו דקים ואולי הם נראים חסרי חשיבות – מילה לפה ומילה לשם, משפט עמום כזה או אחר – אולם מצעים אלה נכתבים בשום שכל, ודיונים רבים קודמים להגעה לנוסח הסופי. חבר בכיר במפלגה הדמוקרטית אמר על המצע הזה: "הסעיפים על המזרח התיכון במצע הקודם הוכנו בקפידה ושירתו אותנו היטב".[20]

אף כי השגרירות האמריקנית בישראל עברה לירושלים, והנשיא טראמפ הכיר בהיותה של העיר בירת ישראל, ספק אם המעיין במצע 2020 יבין שהדברים הללו קרו. המצע פשוט חוזר על המשפט משנת 2016 כי ירושלים צריכה להמשיך להיות בירת ישראל.

ד. תנועת BDS

התנועה למען חרם, משיכת השקעות ועיצומים נגד ישראל, הידועה בראשי התיבות BDS, מצאה את דרכה אל מצע 2016. תומכי התנועה מגדירים אותה כ"תנועה בהנהגה פלסטינית למען חופש, צדק ושוויון" שמקור השראתה בתנועת המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה. הם טוענים כי ישראל "כובשת אדמה פלסטינית ומחזיקה בה כמושבה קולוניאלית, מפלה נגד אזרחים פלסטינים בישראל ומתכחשת לזכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם". הם מפעילים קמפיינים עממיים, ארגונים, אגודות ועוד כדי ללחוץ על ישראל "לציית לדין הבינלאומי".[21]

תומכי ישראל רואים בתנועה זו איום קיומי, ובישראל מוקיעה אותה כמעט כל הקשת הפוליטית. בעיני מבקריה, התנועה מפעילה על יחידים, חברות ומדינות לחץ כלכלי וציבורי כדי לרתום את הקהילייה הבינלאומית להחרמת ישראל ולהפיכתה למדינה מצורעת. בארה"ב, תומכי ישראל הפעילו את נציגיהם בקונגרס בנושא, והתוצאה היא החלטות דו-מפלגתיות של הקונגרס נגד BDS, וחוקים רבים של מדינות בארה"ב הקובעים כי ממשל המדינה לא יתקשר עסקית עם גופים המשתפים פעולה עם התנועה.

במצע המפלגה הדמוקרטית בשנת 2016 הוכנסו אמירות נגד BDS: "ישראל חזקה ובטוחה חיונית לארה"ב … לכן נתמוך תמיד בזכותה של ישראל להגן על עצמה, … ונתנגד לדה-לגיטימציה של ישראל, ובכלל זה באו"ם או באמצעות תנועת החרם, משיכת ההשקעות והעיצומים".

למקרא משפטים אלה אפשר להבין שהמפלגה הדמוקרטית מתנגדת לחלוטין ל-BDS, אך לאמיתו של דבר הם נוסחו בכישרון רב כדי לומר דבר-מה שונה מעט. ג'יימס זוגבי, מנציגי מחנה סנדרס בוועדת המצע, דרש תחילה להשמיט מהמצע את המשפט נגד ה-BDS למצע. ונדי שרמן, ממחנה הילרי קלינטון, הדפה אותו מיד והסבירה כי בניסוח המשפט "נזהרנו מאוד לא להתנגד ישירות ל-BDS", אלא רק להיבט של הדה-לגיטימציה של ישראל.[22] קריאה קפדנית של המשפט תבהיר למה הכוונה. המילים "או באמצעות תנועת החרם, משיכת ההשקעות והעיצומים" מופיעות בו רק כתיאור של אחת הדרכים לדה-לגיטימציה של ישראל; כלומר, המפלגה מתנגדת לפעילות BDS רק אם היא משמשת למטרה זאת, ולא באופן מוחלט.

מצע 2020 ממשיך להוריד את מפלס ההתנגדות ל-BDS, ומרוקן אותה מתוכן של ממש. הנה לשון המצע:

אנו מתנגדים לכל ניסיון בלתי-הוגן להוציא את ישראל מן הכלל ולשלול ממנו לגיטימיות, כולל ניסיונות הנעשים באו"ם ובאמצעות תנועת החרם, משיכת ההשקעות והעיצומים, וזאת מתוך שמירה על הזכויות החוקתיות של אזרחינו.

המצע מגדיר בעצם שני תנאים להתנגדותה של המפלגה לביקורת על ישראל: אם ישראל מוצאת מן הכלל באורח לא הוגן, ואם הפעילות שוללת ממנה לגיטימיות. במילים אחרות, יש מרחבי-אפשרויות לביקורת על ישראל, בפרט כשהיא זוכה למסגור הנכון. אך המצע צועד צעד נוסף. הוא מתחייב בהקשר זה להגן על הזכויות החוקתיות של האמריקנים; משמע, הדמוקרטים לא יתמכו בשום חקיקה שתגביל את הממשל במגעו ובמשאו עם ארגונים או אנשים התומכים ב-BDS. זאת ועוד: בעבר הדה-לגיטימציה של ישראל נחשבה בעיני הדמוקרטים לאיום עליה, ואילו עכשיו אין לכך זכר. בקיצור, הסעיף הוא מילים יפות הגורמות לאוהדי ישראל להרגיש טוב אך אין בו משמעות, ומבחינה מסוימת הוא אפילו מעודד את ה-BDS.

השינויים במצע: מבט כולל

השינוי במצע 2016 לעומת קודמיו היה במבנה ובמסגור. על פי יו"ר ג'יי סטריט, ג'רמי בן-עמי, נוסח המצע של 2016 "שובר את הרגלה של המפלגה לנסח את עמדתה בזכות מדינה פלסטינית רק בהקשר של האינטרסים הישראליים". בן-עמי ציין כי "כשהמפלגה מדברת באורח מקביל על הכרה בזכויות הישראליות והפלסטיניות, היא מדגישה את תפיסתה כי הפתרון הבר-קיימא היחיד לסכסוך, פתרון שתי המדינות, דורש הכרה בכך שגורלות שני העמים שזורים זה בזה".[23]

ואכן, מצע 2012 הציב בבירור את תהליך השלום בהקשר של האינטרס הישראלי, והסביר כי "המחויבות המתמדת" של ממשל אובמה "לביטחון ישראל" היא הגורמת לו לקדם תהליך שלום. "מחויבות זו היא-היא הסיבה לכך שהנשיא אובמה והמפלגה הדמוקרטית שואפים להשגת שלום בין הישראלים לפלסטינים". לעומת זאת, מצע 2016 דן בתהליך השלום באורח ניטרלי. לאחר ענייני התמיכה בישראל מתחילה פסקה חדשה האומרת, "נמשיך לפעול למימוש פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתוך משא ומתן ישיר בין הצדדים שיבטיח את עתיד ישראל כמדינה יהודית בטוחה ודמוקרטית בעלת גבולות מוכרים ויספק לפלסטינים עצמאות, ריבונות וכבוד".

שינוי מבני נוסף נוגע למיקומה של ישראל בפרק המזרח התיכון במצע. ברוב המצעים מאז 1992 יש פרק המוקדש למזרח התיכון, ובדרך כלל הוא מתחיל בענייני ישראל. כך זה נראה, למשל, במצע 2004:

המזרח התיכון. המפלגה הדמוקרטית מחויבת באורח יסודי לביטחונה של בת-בריתנו ישראל ולכינון שלום כולל, צודק ובר-קיימא בין ישראל לשכנותיה. יחסינו המיוחדים עם ישראל …

באופן דומה נפתח הפרק המקביל במצע 2008. והנה, מצע 2016 נטש גישה זאת ופתח את פרק המזרח התיכון בנקודת מבט שונה לגמרי:

במזרח התיכון, הדמוקרטים יקדמו ממשוּל מכיל יותר בעיראק ובסוריה, שיכבד את הזכויות השוות של כל האזרחים; יספקו תמיכה וביטחון ללבנון ולירדן, שתי מדינות המארחות מספר חסר-פרופורציה של פליטים; ישמרו על שיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק עם מדינות המפרץ; ויעמדו לצד תושבי האזור השואפים ליותר חופש והזדמנויות כלכליות. ישראל חזקה ובטוחה חיונית לארה"ב…

במצע המפלגה לבחירות הקרובות, בחירות 2020, נמשכת ההתרחקות מישראל. לראשונה מאמץ המצע את הנרטיב הפלסטיני בדבר ה"זכות" של הפלסטינים למדינה. עד כה, המצע הדמוקרטי דן בפתרון שתי המדינות בהקשר של האינטרס הישראלי, או כתוצאה רצויה של משא ומתן בין ישראל לפלסטינים; כך היה ב-2016. אימוץ נרטיב ה"זכות" הוא תמורה פורצת דרך, המבטאת תפיסה כי לשני הצדדים בסכסוך זכויות שוות וטענות שוות משקל, וכי ארה"ב צריכה להקפיד על עמדה מאוזנת ולא להעדיף את ישראל כפי שנהגה.

המצע ממשיך בהקבלה בין ישראל לפלסטינים בקובעו: "הדמוקרטים ימשיכו להתייצב נגד הסתה וטרור". משפט זה נוסח במתכוון בעמימות, אך הוא מעמיד את ישראל ואת הפלסטינים באותה רמה בנושאי ההסתה והטרור; נרמז בו ששני הצדדים נוקטים אותם, והמפלגה מתנגדת לכל צורות ההתנהגות הללו.

ההתנגדות להרחבת ההתנחלויות נזכרת במצע, אך הוא נמנע מחציית הסף של כינוי יהודה ושומרון שטח כבוש. חסר מן המצע אזכור למאמציה המתמידים של איראן להשמיד את ישראל, שנמצא בו ב-2016. אדרבה, הוא חוזר על המחויבות להצטרף לעסקת הגרעין עם איראן, שלא השיגה רוב לא בסנאט ולא בבית הנבחרים. ועוד, בפרק המזרח התיכון במצע, ישראל היא הנושא האחרון. קודמים לה ענייני איראן, דיון בחשיבותו של שיפור היחסים עם מדינות המפרץ, ואפילו אזכור של עיראק. כאמור לעיל, מיקומו של נושא במצע משקף את מידת חשיבותו.

חלק שני: מה קרה

שינויים כאלה אינם בגדר פליטות קולמוס. הם פרי שיקול דעת מעמיק. יתרה מכך, דרכו של מצע שאין הוא מחולל שינוי אלא הוא משקף אותו. השינויים מבטאים תמורה יסודית בתמיכה שהמפלגה הדמוקרטית נהגה לאורך שנים על שנים להרעיף על ישראל; האם הם אכן מעוגנים בשינויים בדעת הקהל? ומה חולל אותם?

שתי סדרות של סקרי דעת קהל, מטעם מכון פְּיוּ ומטעם מכון גאלופ, עקבו אחר שיעורי התמיכה בישראל בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית בשני העשורים האחרונים. בסקרי גאלופ, האהדה לישראל בסכסוך המזרח תיכוני מצד קהל זה נעה לאורך התקופה בין 42% ל-49%, ובשנת 2019 עמדה על 43%. המגמה המובהקת של ירידה בתמיכה בישראל מורגשת כאשר קהל המצביעים מפולח על פי גוונים אידיאולוגיים. הצניחה העיקרית היא בקרב האגף השמאלי יחסית בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית, האגף הליברלי. שם, ההעדפה "נטו" כלפי ישראל (כלומר הפרש בין שיעור התומכים בישראל לשיעור התומכים בפלסטינים) הייתה נמוכה יחסית, סביב 15 אחוזים, לאורך העשור הקודם עד אמצע העשור החולף, אך לקראת שנת 2017 ירד שיעור זה בחריפות לכדי  3 אחוזים בלבד, ושם הוא נמצא גם ב-2019.[24]

סקרי מכון פיו האירו פנים לישראל אפילו פחות. במהלך שני העשורים האחרונים, תמיכתם של מצביעי הדמוקרטים בישראל פחתה ב-11 אחוז, מ-38 אחוז ל-27. באגף הליברלי, שיעור הנטו לטובת ישראל צנח ב-31 אחוזים. ההזדהות באגף הליברלי עם הפלסטינים כמעט הוכפלה בתקופה הזאת, מ-18 אחוז ל-35. אל מול אותם 35 אחוז המעדיפים את הפלסטינים נרשמו רק 19 אחוז המעדיפים את ישראל. באגפים המתונים יותר של המפלגה המצב הפוך, אף כי גם הוא אינו מלהיב בעיניים ישראליות: 35 אחוז מעדיפים את ישראל, ו-17 אחוז את הפלסטינים.[25]

בסקר בנושא באפריל 2019 פילח מכון פיו את האהדה כלפי ישראל וכלפי הפלסטינים על פי קבוצות גיל. בקרב הדמוקרטים, בקבוצות הצעירות שיעור האהדה לפלסטינים היה גבוה מעט מזה שכלפי ישראלים: אצל בני 18 עד 29, 64 אחוזים אוהדים את הפלסטינים ו-61 אחוזים את העם בישראל (אפשר לאהוד את שניהם). הפער לטובת הפלסטינים מתכווץ ואז מתהפך ככל שעולים בשכבת הגיל; אך גם בשכבת בני 65 ומעלה, האוהדת ביותר לישראל, 66 אחוז אוהדים את הישראלים ו-60 אחוז אוהדים את הפלסטינים. גם בקרב מצביעי הרפובליקנים שיעור אוהדי הפלסטינים פוחת עם הגיל ושיעור אוהדי ישראל עולה, אך כאן יש בכל קבוצות הגיל פער עצום לטובת ישראל. האהדה לפלסטינים נעה בין 48 אחוז אצל הצעירים ל-29 אחוזים אצל המבוגרים, ואילו האהדה לישראלים – בין 68 אחוז אצל הצעירים ל-87 אחוז אצל המבוגרים.[26]

עם כל ההבדלים בין הנתונים של פיו ושל גאלופ, המגמה ברורה: התמיכה בישראל בקרב הדמוקרטים הליברלים פחתה במהלך שני העשורים האחרונים והתמיכה בפלסטינים עלתה – ופלח מצביעים זה הוא כיום הגדול ביותר בין מצביעי המפלגה הדמוקרטית.[27]

השורשים: שנות השישים והלאה

כיצד נראתה פעם תמיכתה של המפלגה הדמוקרטית בישראל? המחשה נאה תיתן לנו פסקה ממצע המפלגה בבחירות 1984, העוסקת ביחסו הנוקשה של ממשל רייגן לישראל:

כמספר חילופי הגברי במטה הממשל כן מספר שינויי המדיניות המזרח-תיכונית שלו. תחילה הוא הציע לישראל שיתוף פעולה אסטרטגי כאילו היה מתנה. ואז משך את ההצעה כדי להעניש את ישראל, כאילו לא הייתה בת-בריתנו. ואז לחץ על ישראל לעשות ויתורים חד-צדדיים לירדן. ואז דרש מישראל לסגת מלבנון. ואז הפציר בה להישאר שם. ואז דחה את הצעתה להושיט עזרה רפואית לנחתים הפצועים שלנו.

זאת, נוסף על הכרזה כי ירושלים צריכה להישאר בירתה הלא-מחולקת של ישראל "לנצח", תיאור ישראל כ"יותר מאשר ידידה שאפשר לסמוך עליה", וקריאה להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים.

מתי החלה השחיקה באהדת הדמוקרטים לישראל? האסטרטג הפוליטי דאג שון, שייעץ בין היתר לקלינטון, מזהה את זרע הפורענות כבר באמצע שנות השישים, כאשר "מיעוט אנטי-ישראלי הופיע בדמות השמאל החדש". עד אז התמיכה בישראל נקשרה עם התנועה לזכויות האזרח. שחורים ויהודים כאחד סבלו מאפליה. אלא שכמה קבוצות בתוך השמאל החדש, ביניהן הפנתרים השחורים ו'ועדת התיאום הסטודנטיאלית הלא-אלימה' (SNCC), ראו את הפלסטינים כנתונים במאבק שחרור צודק נגד מדכאיהם הישראלים.[28]

המחשה לעמדות אלה מספקות קריקטורות שהופיעו בביטאוני הארגונים. בעלון שהפיצה SNCC מצויר משה דיין שבמקום דרגות מונחים על כתפיו סימני דולרים. קריקטורה אחרת מראה את המתאגרף מוחמד עלי עם נשיא מצרים עבד אל-נאצר נחנקים בפלצור שמחזיקה יד המקושטת במגן דוד שסימן הדולר במרכזו. זרוע אחרת, עם חרב מעוקלת המתוארת כ"תנועת השחרור של העולם השלישי", מונפת לבתק את לולאת החנק. בגיליון 'הפנתר השחור' מ-1970 בערך, קריקטורה המשתרעת על פני עמוד שלם מתארת את ישראל כ"מדינת הבובות הציונית של האימפריאליזם". חזיר שעיניו מכוסות נושא את הכיתוב "הציונות העולמית" יונק מבקבוקי מלאים דולרים שמחזיקה קבוצת חזירים המזוהה כ"ארה"ב, האימפריאליזם, גרמניה המערבית, צרפת, בריטניה".[29]

מכתב למערכת ניו-יורק טיימס משנת 1971 מסביר מדוע גם במבט אובייקטיבי השחורים אמורים להיות בצד הפלסטינים. "אותו ממשל אמריקני המנסה למחוץ את תנועת השחרור הפלסטינית פועל בגלוי להרס מפלגת הפנתרים השחורים וכל ארגון לוחמני של אנשים שחורים. אותם רובים היורים על אנשים שחורים ברחובות לוס-אנג'לס, ניו-יורק ואוגוסטה יורים על ערבים בירדן, בסוריה וברצועת עזה".[30]

בשנות השבעים חלה הקצנה אנטי-ישראלית בקרב חלקים בשמאל, והחלטת עצרת האו"ם כי הציונות היא צורה של גזענות הוסיפה שמן למדורה. שגריר ארה"ב באו"ם אנדרו יאנג, האפרו-אמריקני הראשון בתפקיד זה, הודח בשנת 1979 לאחר שנפגש עם נציג אש"ף בניגוד להוראות הדרג המדיני, והדבר גרם לכמה מנהיגים שחורים לחדול מאחדות הדעים שלהם עם בני בריתם היהודים לגבי ישראל.[31] הכומר השחור ג'סי ג'קסון ביקר בשנה ההיא בישראל והזהיר כי השחורים בפוליטיקה האמריקנית הם כוח הנוטה לתמוך במי שתומך בו. דבריו באו על רקע סירובו של ראש הממשלה מנחם בגין לפגוש אותו ואת פמלייתו בגלל תמיכתם באש"ף.[32]

ג'קסון, שתמך בערפאת, עמד בקשר פוליטי עם לואיס פרחאן והשמיע דברים אנטישמיים על העם היהודי, התמודד ב-1984 על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הוא קיבל אז 3.3 מיליון קולות, ובבחירות הבאות הכפיל הישג זה וזכה לתמיכתם של 29 אחוזים מהמצביעים הדמוקרטים. במהלך הבחירות המקדימות אמר ראש עיריית ניו-יורק אד קוץ' כי הצבעה של יהודים ותומכי ישראל לג'קסון היא מעשה טירוף.[33] בוועידת המפלגה ב-1988 ניסה מחנה ג'קסון להכניס למצע סעיף בזכות "הגדרה עצמית" לפלסטינים, אך קבוצות יהודיות הצליחו בשתדלנותן למנוע כל אזכור לפלסטינים במצע. יועצו של ג'קסון, ג'יימס זוגבי, הציג את עצם הדיון בסוגיה כניצחון.[34]

זוגבי סיפר כי נאמר לו שהכנסת מילת הפ', "פלסטינים", למצע היא מעבר לקו האדום, והחדרת הסוגייה הפלסטינית "תהרוס" את המפלגה. דאגתה של המפלגה לשימור הקול היהודי בזמן ההיא השתקפה במעשים כמו תקיעת שופר בתחילת המפגש המסורתי שלאחר הוועידה, והפצת "תקציר בן 300 עמודים" המביע את תמיכתו של המועמד לנשיאות מייקל דוקאקיס בקהילה היהודית.[35]

חוקר המזרח התיכון דניאל פייפס ציין כי ב-1984 ישראל לא הייתה סוגייה שבמחלוקת בין ליברלים ושמרנים: היו לה תומכים ומתנגדים בשני המחנות.[36] לעומת זאת, ב-1992 הוא כתב שעתיד יחסי המפלגה הדמוקרטית וישראל אינו נראה בהיר. הוא ציין אז כי ידם של אוהדי ישראל במפלגה על העליונה, אך הזהיר כי "אם יתחזקו הלכי הנפש הבדלניים, או הערבים האמריקנים יתארגנו, העמדה הפרו-ישראלית תתאדה באותה מהירות שמתאדה בה קרח בצוהרי קיץ בנגב".[37] כעבור עשור יכתוב: "המזרח התיכון החליף את ברית המועצות כאבן הבוחן לפוליטיקה ולאידיאולוגיה. בבהירות רבה והולכת, השמרנים ניצבים בצד אחד של סוגיות האזור הזה, והליברלים בצד האחר".[38] אומנם, דבריו מלמדים כי גם בימי השיא של התמיכה הדמוקרטית בישראל היו במפלגה בעלי גישה נגדית – אך כוחם היה דל, והקול היהודי היה אז חשוב יותר.

הליגה נגד השמצה דיווחה כי העשור הראשון של המאה הנוכחית עמד בארה"ב בסימן פעילות אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית נמרצת. מאות ארגונים הגבירו את מתקפתם על ישראל באירועים, קמפיינים ויוזמות. את האקטיביזם הזה זירזו מלחמותיה של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן – שכן הופצה ההאשמה כי ישראל היא הסיבה למלחמות הללו; האשמה זו שכנעה רבים מהפעילים נגד המלחמות לאמץ עמדות אנטי-ישראליות ולבוא בקשרים עם ארגונים מוסלמיים כדי ללהק יחד את ישראל לתפקיד המכשול לאינטרסים האמריקניים. מאיץ נוסף לאקטיביזם היה עלייתם של אמצעי תקשורת זמינים לכול ובעלי כושר הפצה עצום, קרי האינטרנט והמדיה החברתית.[39]

ארגונים אנטי-ישראליים גם השתמשו במחאות אחרות להפצת המסר שלהם. למשל, תנועת BDS רכבה על גליה ומפגיניה של תנועת 'Occupy Wall Street' להחדרת מסריה, והפיצה את הסיסמה "כבשו את וול סטריט, לא את פלסטין".[40] ארגון הפרינג' "סוציאליסטים דמוקרטים למען אמריקה", שבהיווסדו ב-1982 היו פרו-ישראלי, תומך מאז 2017 באופן רשמי ב-BDS.[41]

ב-2006 הגיע פייפס למסקנה שהתפוררות הקונצנזוס בסוגיות רבות בארה"ב פועלת לרעת ישראל – וכי שינוי חד במדיניות האמריקנית כלפיה צפוי עם כניסתו של נשיא דמוקרט לבית הלבן.[42] כעבור שנתיים, בתקופת מערכת הבחירות לנשיאות, ג'סי ג'קסון צוטט כאומר כי אומנם הציונים "ששלטו במשך עשורים במדיניות החוץ האמריקנית" עודם חזקים, אך הם יאבדו הרבה מהשפעתם כשאובמה ייבחר.[43]

ואכן, שנה וחצי לאחר שנכנס אובמה לבית הלבן אמר שגריר ישראל בארה"ב מייקל אורן כי ביחסים בין המדינות מתחוללים שינויים טקטוניים (תמורות גיאולוגיות המשנות את מפת היבשות והימים) ואין זה רק משבר חולף. אובמה, להבדיל מקודמיו, "איננו מונָע מרגשות היסטוריים-אידיאולוגיים כלפי ישראל אלא רק מאינטרסים ושיקולים קרים".[44]

בספרו 'נגזר עליו להצליח' כתב דניס רוס, לשעבר שליחו המיוחד של ממשל קלינטון למזרח התיכון: "במילים פשוטות, סדר העדיפויות של ממשל אובמה בתחום הביטחון הלאומי כמעט הבטיח שישראל תהיה בעיה". בפרט, הושטת היד למדינות מוסלמיות הייתה מן הדברים שהובילו את הנשיא אובמה "לראות ערך בהפגנת ריחוק-מה מישראל".[45] יועץ-לשעבר של קלינטון היה בוטה אף יותר: לדבריו אובמה "יצר אווירה של איבה גלויה בין ארה"ב לישראל".[46]

פער דורות

היה גם פער דורות בצוות מדיניות החוץ של ממשל אובמה. היועצים המבוגרים, ותיקי ימי קלינטון, היו אוהדים יותר כלפי ישראל, ואילו דור היועצים הצעיר, כגון סמנתה פאוור, דניס מק'דונו, בן רודס וסוזן רייס, תפסו את היחסים בין המדינות כעוינים יותר וככביש חד-סטרי שבו ארצות הברית רק נותנת לישראל ואינה מקבלת דבר בתמורה. בני הדור הזה גילו יותר אהדה לפלסטינים. בן רודס, שהצטיין בכך, אפילו זכה בבית הלבן לשם החיבה "חמאס".[47]

בקרב הדור הצעיר במפלגה, גם בין אלה התומכים בישראל שוררת ביקורתיות כלפיה. עזרא קליין, ממייסדי האתר הפובליציסטי Vox, כתב שהדור הצעיר איננו חי עם הזיכרון של צבאות ערב העומדים על גבולות ישראל ומאיימים להשמידה. הם גדלו בתקופה שישראל נהנית בה מהגמוניה אזורית, נתפסת כמעצמה כובשת, ובסכסוך העיקרי לכאורה, עם הפלסטינים, היא במובהק הצד החזק. על כן ליברלים בני הדור הזה רגישים יותר להתנהגותה של ישראל המפרה את האידיאלים הליברליים שלהם, ואינם רואים את האיום הביטחוני הנוכחי על ישראל כנסיבות מקלות.[48]

העיתונאי היהודי הפרוגרסיבי פיטר ביינרט מגדיר את הדור המבוגר ככזה שהתאהב בישראל במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. "הם התאהבו בישראל אחרת: חילונית יותר, משוסעת פחות, ועוד לא מעוצבת בידי תרבות, פוליטיקה ותיאולוגיה של כיבוש". דור זה מפחית בערכם של גורמים רבים כגון ההתנחלויות, מלחמת לבנון, האינתיפאדות, ש"ס ושאר היבטים בחייה של ישראל שהיו עשויים לגרוע מתמיכתם של יהודים אלה בה אלמלא התאהבו בה קודם. העלמת עין זו מאפשרת להם להתחבר ל"ישראל התמימה יותר של נעוריהם, ישראל שקיימת היום רק בזיכרונם".

ביינרט מזהיר שם שהדור הזה אינו משכפל את עצמו. הוא מציג מחקר שערך פרנק לונץ[49] על עמדותיו של הדור היהודי הצעיר כלפי ישראל, ומסכם את ממצאיו כך: "הסוג היחיד של ציונות המדבר אליהם הוא ציונות המכירה בפלסטינים כראויים לכבוד ומסוגלים לשלום, והם נכונים להוקיע ממשלה ישראלית שאינה שותפה לאמונות אלו".[50]

תמורות אלו נתנו את אותותיהן בקונגרס של ארה"ב כבר בשנת ב-2010. לנוכח המתח בין ממשל אובמה לישראל, שלחו אז חברי קונגרס מכתב למזכירת המדינה הילארי קלינטון. הם עמדו על כך שישראל היא בעלת-ברית והביעו את דאגתם מהידרדרות היחסים. על המכתב חתמו 327 מחברי בית הנבחרים – אך 94 צירים דמוקרטים לא חתמו עליו: כ-38 אחוז מנציגי המפלגה בקונגרס.[51] חודש קודם לכן שלחו 54 חברי קונגרס דמוקרטים מכתב לנשיא אובמה, ובו קראו לו ללחוץ על ישראל להקל את הסגר על עזה,[52] אף כי הוא חוקי על פי הדין הבינלאומי.

המתח בין ממשל אובמה לממשלת ישראל בסוגיות כגון תהליך השלום, העסקה עם איראן והטפתם של בכירי ממשל לריחוק מישראל הגביר את המגמה שכבר שררה ממילא במפלגה הדמוקרטית. בימי ממשל אובמה, גם הגורמים הפרו-ישראליים ביותר במפלגה גילו פנים חדשות בנושאים חשובים הנוגעים לישראל.

מקרה מבחן מעניין הוא הסנאטור הדמוקרטי הבכיר צ'אק שוּמר, שנהג להתגאות בהגנתו על ישראל. כשעמדה על הפרק העסקה עם איראן החליט להצביע נגד, אך דאג מיד להבהיר לעמיתיו שהוא לא יפעל לשכנוע צירים אחרים להצביע נגד.[53]  שומר נחשב אז למנהיג הבא של הדמוקרטים בסנאט, כך שהיה בכוחו לשכנע דמוקרטים אחרים בסנאט להצביע נגד; אבל עצם התנגדותו לעסקה גררה ביקורת חריפה כלפיו ממקורבי אובמה וגם מהארגון השמאלי moveon שבו 8 מיליוני חברים.[54]

במרוץ לראשות הוועידה הדמוקרטית הלאומית, לאחר בחירות 2016, שומר היה מראשוני תומכיו של חבר הקונגרס קית אליסון.[55] בשנות התשעים, לאורך כמעט עשור, אליסון היה פעיל בארגון 'אומת האסלאם' של לואיס פרחאן. הוא נאם בסעודות של המועצה ליחסים אמריקניים-אסלאמיים, קיבל תרומות מארגונים הקשורים לאחים המוסלמים, והיה בין חברי הקונגרס הבודדים שהצביעו נגד מימון 'כיפת ברזל'.[56] חיים סבן, מגדולי התורמים למפלגה הדמוקרטית, אמר שאליסון הוא "אנטישמי ואנטי-ישראלי מובהק",[57] הליגה נגד השמצה הביעה התנגדות כלפיו,[58] והמשפטן היהודי הנודע אלן דרשוביץ הודיע כי יעזוב את המפלגה אם אליסון יישב בראש הוועידה שלה.[59]  שומר לא התרשם. הוא אמר כי אף שהוא מתנגד לחלק מעמדות העבר של אליסון, "ראיתי אותו מתזמר מצע שהוא מן הפרו-ישראליים ביותר זה עשורים, כשהצליח לשכנע חברי-ועדה ספקנים לאמץ מצע נוקב שכזה".[60] טענה מוזרה משהו בהתחשב באופיו של מצע 2016 שפירטנו בעמודים הקודמים.

אפשר להסביר את תמרוניו של שומר בנושא עסקת איראן ואת תמיכתו באליסון כטקטיקה פוליטית; ובכל זאת, נכונותו לתמוך באליסון בניגוד לעמדתם של רבים כל כך מן היהודים והפרו-ישראלים במפלגה מסמלת את השינוי במוקדי הכוח בה. ב-2019 נאם הסנאטור שומר בוועידת ג'יי סטריט בעיר וושינגטון, דבר שלא היה עולה על דעתו שנים ספורות קודם לכן. להרגלו המוכר מוועידות אייפא"ק, לנופף באגרופו מן הדוכן ולקרוא "עם ישראל חי", לא היה זכר בוועידת ארגון השמאל היהודי. נעדר גם סגנונו הלבבי כלפי ישראל.

מה מותר לומר

שני אירועים דומים למדי ורחוקים זה מזה 16 שנה מדגימים כיצד השתנו פני הדברים. ב-2003 טען חבר הקונגרס הדמוקרט ג'ים מוראן כי תמיכתה של הקהילה היהודית במלחמה בעיראק הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שארה"ב יצאה למלחמה זו. "מנהיגי הקהילה היהודית", קבע מוראן, הצליחו "לשנות את המגמה".[61] דבריו עוררו ביקורת עזה. מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בסנאט ננסי פלוסי אמרה שדבריו "בלתי ראויים" ו"פוגעניים" ואין להם מקום במפלגה הדמוקרטית. בלחצם של גורמים יהודים במפלגה היא הענישה אותו בשוללה ממנו תפקיד של מצליף אזורי.[62]

השוו זאת להתבטאות חמורה יותר בשנת 2019. חברת הקונגרס הדמוקרטית אִלהאן עומָר טענה כי ליהודי ארה"ב נאמנות כפולה. קדמו לכך בכמה שבועות הערות אנטישמיות כגון "הכול בגלל הבנימינים" (ברמיזה גם לשטר מאה הדולר עם דיוקן בנג'מין פרנקלין). וכך אמרה בעניין הנאמנות הכפולה: "אני רוצה לדבר על התפיסה שאומרת שזה בסדר שאנשים במדינה הזאת יהיו נאמנים למדינה זרה. אני רוצה לשאול, למה זה בסדר אם אדבר על השפעת איגוד הרובאים הלאומי, או תעשיות הדלקים המאובנים, או חברות התרופות הגדולות, ולא על שדולה רבת כוח?"[63]

דבריה עוררו ביקורת מצד שתי המפלגות. התגובה הראשונית הייתה הכנת טיוטת החלטה המגנה את האנטישמיות. אך ההצעה הוחזרה למגירה לאחר שהשדולה השחורה בקונגרס, המונה כמעט חמישים חברים, לצד השדולה הפרוגרסיבית, שמספר חבריה מתקרב למאה, נזעקו להגנתה של עומר. ארגונים כגון המועצה ליחסים אסלאמיים-אמריקניים, 'אם לא עכשיו', מועצת הקמפיין הפרוגרסיבי לשינוי, דמוקרטיה לאמריקה, קוד ורוד, קולות יהודיים לשלום ואחרים יצאו להגנתה.[64] במקום זאת התקבלה החלטה כוללנית המגנה את האנטישמיות וכל שנאה אחרת תחת השמיים. היטיבה לנסח זאת שריל גיי סטולברג בניו-יורק טיימס:

זה התחיל כהחלטה המגנה אנטישמיות. ואז, צירפו אליה הטיה אנטי-מוסלמית. אחר כך באה עליונות לבנה. בסופו של דבר נמנו שם "אפרו-אמריקנים, ילידים אמריקנים, אנשים אחרים בעלי צבע, יהודי, מוסלמים, הינדים, סיקים, מהגרים ואחרים" שהם קורבנותיה של קנאות.[65]

עומר אינה נזכרת בהחלטה שנתקבלה בקונגרס. במפלגה הדמוקרטית לא כולם שבעו ממנה נחת. אחד מחברי הקונגרס מטעמה שאל: "למה אנחנו לא מסוגלים לגנות את האנטישמיות כשלעצמה?"

שני האירועים, ש-16 שנים מפרידות ביניהם, מדגימים כמה תמורות שאירעו במפלגה הדמוקרטית. האחת נוגעת למוקדי הכוח. בעבר, בשנת 2003, הגורמים הפרו-ישראליים במפלגה יכלו להשפיע במידה מכרעת על נזיפה בחבר קונגרס על מעלליו. לא כך ב-2019. פעולתן של השדולות השחורה והפרוגרסיבית הייתה חזקה מכדי שאפשר יהיה לקבל החלטה בגנות האנטישמיות גרידא. שנית, מאורע עומר הראה כמה פחתה ההשפעה הדומיננטית שהייתה בעבר לאייפא"ק וליהודים על המפלגה. השפעתה של השדולה למען ישראל הידלדלה במילא מאז ההפסד במערכה על העסקה עם איראן, ומאז החל ממשל טראמפ להוביל מדיניות ביחס לישראל; אבל לאורך העשור-וחצי הללו, ארגוני שמאל וארגונים אנטי-ישראליים רבים התגבשו ונעשו כוח מרכזי המשפיע על המפלגה הדמוקרטית. התמיכה שהורעפה על עומר מארגונים חיצוניים אלה הספיקה כדי למסמס החלטת גינוי לאנטישמיות.

והיהודים? מצביעים

המפלגה השתנתה – אך לא כן דפוסי ההצבעה של יהודי ארה"ב. מאז 1992 לא פחת שיעור התמיכה במועמד הדמוקרטי לנשיאות, בקרב היהודים, מ-70 אחוז; ב-1988 הוא עמד על 64 אחוז.[66] גם עניין זה קשור לדור הצעיר בקרב היהודים, שרובם הגדול דמוקרטים, ואשר בדרך כלל אינם רואים את ישראל כחלק מזהותם היהודית. בסקר-הענק הנודע של מכון פיו משנת 2013 על פניה של יהדות ארה"ב, בקרב היהודים בני 18 עד 30 רק 32 אחוז השיבו כי הדאגה לישראל היא חלק מזהותם היהודית; בשכבת בני השלושים עד חמישים רק 38 אחוז השיבו כך. בעיני הנסקרים מן הקבוצה הצעירה, רכיבי היסוד של היותם יהודים הם זיכרון השואה (68%), ניהול חיים מוסריים (65%), פעולה למען צדק חברתי (55%), וסקרנות אינטלקטואלית (49%). אפילו חוש הומור (39%) קיבל אחוז אחד יותר מהדאגה לישראל. בקרב יהודים בני 65 ומעלה, 53% מנו את הדאגה לישראל בין רכיבי היסוד של יהדותם; בקרב בני 50–65 השיעור עמד על 47 אחוזים.[67] מכאן שהתרחקותה הגוברת של המפלגה הדמוקרטית מישראל לא תשפיע הרבה על היהודים הצעירים, שאינם רואים את ישראל כעניין חשוב.

אבל גם אותם יהודים שישראל חשובה להם ולזהותם לא גבו מחיר גם מפוליטיקאים ספציפיים שפעלו נגדם. כאשר אייפא"ק ותומכיה עשו נפשות נגד העסקה עם איראן, הם לא הפעילו נגד צירי קונגרס וסנאטורים שתמכו בה את כל אמצעי הלחץ שברשותם ולא איימו עליהם. אדרבה, זמן קצר לאחר שהסנאטור הדמוקרטי כריס קונס הצביע בעד העסקה, אייפא"ק העמיד למענו מגייס-תרומות.[68]

אחד הדברים שאפשרו לפוליטיקאים להתעלם מאייפא"ק הוא הופעתם של מגוון ארגונים אחרים המתקראים "פרו-ישראלים". ג'יי סטריט – ארגון שמאל יהודי, המקדם 'ערכים יהודיים ודמוקרטיים', ובראשם את פתרון 'שתי המדינות' ואת הזכות לבקר את מדיניות ישראל – מגדיר עצמו כארגון הפועל "למען ישראל ולמען השלום". הוא נוסד ב-2007, ואף כי אין לו משאבים רבים כשל אייפא"ק, הוא נעשה לביתם של פוליטיקאים פרוגרסיבים המבקשים לנקוט עמדה ביקורתית כלפי ישראל, ומשקל-נגד של ממש להשפעתה של אייפא"ק. רבים מן הדמוקרטים שהתמודדו לאחרונה על מועמדות המפלגה לנשיאות נאמו בוועידת הארגון ב-2019. אם פעם להיות פרו-ישראלי פירושו היה לדגול בעמדות של אייפא"ק, הנה כיום יכולים פוליטיקאים מכל קצות הקשת, גם כאלה שיחסם לישראל רחוק ממה שנחשב לא מכבר לזרם-מרכזי, להתהדר בקרבתם לארגונים שלפחות בעיני עצמם נחשבים "פרו-ישראליים".

כדי לקדם שינוי עמדות דרושים כמה דברים. ג'יימס זוגבי, בהסבירו כיצד התפתח הקמפיין למען זכויות הפלסטינים, ציין שלושה יסודות להצלחה: בניית קואליציות והנעתן בזירה הפוליטית; מציאת מנהיגים מובילי-מאבק; וניצול אירועים אקטואליים לשם הגברת תהודה.[69] ערבים-אמריקנים רבים עוסקים זה עשורים בהנעה הזאת; ארגונים רבים התובעים מדיניות מאוזנת יותר כלפי ישראל צצו בעשרים השנים האחרונות; ארגונים אנטי-מלחמתיים מניפים גם את דגל הצדק לפלסטינים; ואופנת ההצטלביוּת, כינוס-המאבקים, הפורחת בשמאל, גורמת לצירוף הפרו-פלסטיניות והאנטי-ישראליות אל שלל סדרי-יום אחרים. גם השינוי הבין-דורי השפיע. זוגבי משבח את אובמה ואת ברני סנדרס כאחד על קידום הנושא הפלסטיני.[70]

הירידה בתמיכה בישראל בשטח והשלכותיה נידונו ב-2015 במאמר מאת ג'וש רויבּנר ב'הף פוסט' (HuffPost). הטינה כלפי ישראל בשטח, הוסבר שם, אינה מיתרגמת מיידית לשינוי מדיניות כלפי ישראל. מועמדים של המפלגה נוטים לשמור על העמדות המסורתיות של המפלגה מתוך רצון שלא לנכּר תורמי-על פרו-ישראלים. וכך נחתם המאמר:

בטווח הקצר, כספי התורמים הפרו-ישראלים יבטיחו כנראה את צייתנותם של מועמדים דמוקרטים הנושאים עיניהם לתפקידים בכירים. אולם השינויים החדים בבסיס המפלגה, חדירת הבי-די-אס אל תור הזרם המרכזי של הממסד בארה"ב, והסדקים בהתנגדות לה בגבעת הקפיטול מורים כולם על שינוי בעמדת המפלגה בעתיד הלא כל כך רחוק.[71]

עברו חמש שנים, והעתיד הזה כבר כאן.

חלק שלישי: מבט לעתיד

בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית השנה, רק שלושה מועמדים הזכירו את ישראל באתרי המִרשתת שלהם. אך לפני עשור, תופעה כזאת לא הייתה עולה על הדעת, או שהייתה נחשבת לאיוולת פוליטית. המועמד אנדרו יאנג, שוחר מופלג של פרטי מדיניות, הזכיר באתרו 160 נושאים, אך ישראל לא הייתה אחד מהם. גם בעימותים בפני קהל ישראל כמעט לא הוזכרה. ג'ון דלאניי, חבר-קונגרס לשעבר ממרילנד, אולי המועמד הממורכז מכולם, היה היחיד שביטא עמדה פרו-ישראלית דמוקרטית קלאסית. אלא שהוא קיבל 0% ופרש אחרי ההצבעה במדינת איווה.[72]

לנוכח צמיחתו של הבסיס האנטי-ישראלי במפלגה הוקם בה בתחילת 2019 ארגון פרו-ישראלי ושמו "הרוב הדמוקרטי למען ישראל". הוא מטיף ליחסים קרובים עם ישראל, להתנגדות ל-BDS, לתמיכה בפתרון שתי המדינות ולערכים פרוגרסיביים. הארגון יזם פרסומות טלוויזיה נגד ברני סנדרס, ומודעות למען חבר הקונגרס אליוט אנגל, ידיד נאמן של ישראל שהפסיד לאחרונה בבחירות. כעת הוא מרעיף מיליונים בתעמולה למען ריצ'י ניל, חבר קונגרס פרו-ישראלי ותיק שעלול להפסיד את מקומו למועמד פרוגרסיבי. אולם גם בקמפיינים הללו ישראל אינה נזכרת. הפרסומות נגד סנדרס טענו כי הוא אומנם איש נחמד עם רעיונות טובים, אבל הוא יפסיד לטראמפ. מוזר מעט לארגון המקדם את יחסי ישראל-ארה"ב; הלוא מנקודת מבט זאת רעיונותיו של סנדרס אינם טובים כלל, אלא הרי-אסון. במודעות למען בחירתו המחודשת של אנגל לקונגרס נטען כי אין עוד מתנגד קשוח לטראמפ כמותו, וכי הוא מבטיח לדאוג להקצאת 5 מיליארד דולר למימון התמודדותה של מדינת ניו-יורק עם מגפת הקורונה. ובמודעות נגד מתחרהו של ר'יצי כלל לא הזכירו שהוא נתמך בידי ארגונים אנטי-ישראליים.[73]

הרי לנו המציאות במפלגה הדמוקרטית: אפילו ארגון שמטרתו הראשית היא לקדם מועמדים פרו-ישראליים במפלגה אינו מזכיר את ישראל במודעות שלו למענם. הוא מעריך מן הסתם כי בקהל היעד של המודעות הללו, מצביעי הפריימריז במפלגה, ישראל היא עניין זניח או אפילו נטל.

יש המזכירים כי בעבר תמיכתם של הרפובליקנים בישראל הייתה פחותה מזו של המפלגה הדמוקרטית, ואילו כיום התהפכו היוצרות, ורק אצל הרפובליקנים יש תמיכה בישראל מקיר לקיר – ומכאן שהמטוטלת עשויה לנוע שוב אל המצב הקודם. אך בחשיבה זו יש כשל. תמיכתה הפחותה של המפלגה הרפובליקנית בישראל בעבר לא נבעה מהלכי רוח בקרב קהל תומכי המפלגה, אלא משיקולי מדיניות של גורמים במפלגה, כגון התפיסה שמדינות ערב הן בנות ברית חשובות יותר, ראיית ישראל כנטל (אך לא התנגדות עקרונית לה), או נטיות בדלניות. אולם גורמים אלה היו פרו-אמריקנים במובהק.

לעומת זאת, הדמוקרטים המתרחקים מישראל עושים זאת לא בגלל מחלוקת על מדיניות או בשל שיקולים גיאו-פוליטיים; חלקם רואים את עצם קיומה של ישראל כבעייתי, ואחרים הם אותם אלה הביקורתיים כלפי ארה"ב באופן כללי – מגמה הצוברת תאוצה כיום במפלגה. ביקורתיות זו היא חלק מתפיסה שמאלית כוללת, הרואה בארה"ב ובישראל כוחות קולוניאליים או דכאניים במהותם. לכן אין מדובר בתנועת מטוטלת, אלא במצב חדש מיסודו, המעוגן בהלכי הרוח של השטח השולט כיום במפלגה.

להבנת השוני, ניזכר בנשיא הרפובליקני (בשנים 1953–1961) דווייט אייזנהאואר. בכהונתו הראשונה, היחסים בין ארה"ב לישראל היו מתוחים, בעיקר משום שהוא ראה את ישראל כבעיה מבחינת המדיניות האמריקנית במזרח התיכון; אולם בכהונתו השנייה הוא החל לראותה כשותפה אסטרטגית פוטנציאלית, בשל אירועים שונים (כגון מלחמת סיני) שהתרחשו באזור. כלומר, כאשר התפיסה היא פרו-אמריקנית, היחס לישראל נגזר בהתאם ועשוי להיות חיובי. לעומת זאת, אם ארה"ב עצמה נתפסת מלכתחילה כגורם שלילי, גם ההתנגדות לישראל היא מהותית והאינטרס האמריקני אינו משנה אותה.

ישראל מול הקונגרס

כל דבר-חקיקה פדרלי בארה"ב צריך לעבור בשני בתי הקונגרס: הסנאט ובית הנבחרים. הקונגרס הוא גם היחיד המאשר תקציבים. בבית הנבחרים 435 חברים המייצגים כל אחד מחוז ובו כ-750 אלף תושבים, וכל חברים מועמדים לבחירה מחודשת אחת לשנתיים; בסנאט מאה חברים, שניים מכל מדינה. מה מצבה של ישראל בקונגרס?

לכאורה השאלה הזאת מיותרת. הקונגרס מוכר כעמוד השדרה של התמיכה בישראל. בדרך כלל, בהצבעות הקשורות לישראל תומכים בה כ-75 אחוזים, לפחות, מהצירים. אלא שהמספר הזה מטעה. "פרו ישראליות" אינה נמדדת במקרה השגרתי, של יוזמות לשיתופי פעולה בין ארה"ב לישראל בתחומים כגון חקלאות, היי-טק, רפואה ועסקים. הצעות כגון אלו אכן זוכות בדרך כלל לתמיכה נרחבת בבתי הקונגרס. הן מביאות ברכה לשני הצדדים, ויש רווח פוליטי רב, וסיכון פוליטי מועט, בתמיכה בהן. לא כן כאשר עולים נושאים המלהיטים את הבסיסי האקטיביסטי של המפלגה הדמוקרטית. נושאים כגון חקיקה נגד BDS, ענייני תהליך השלום, עזה, שיתופי פעולה בין צבאות וסוגיית איראן. כאן, כאשר הפרו-ישראליות עולה לציר במחיר, המצב אחר.

בהצבעה בבית הנבחרים על העסקה עם איראן, למשל, הצביעו נגד כל 244 הרפובליקנים, אך רק 25 מתוך 188 הדמוקרטים. יחס דומה היה בהצבעה בסנאט. זה קרה משום שהנשיא אובמה, כמו גם ארגוני שמאל, הפעילו על הצירים לחץ כבד להצביע בעד, שלווה באיומים שקטים ומפורשים על עתידם הפוליטי.[74] בין 25 מצביעי ה'נגד' 17מייצגים מחוזות שיש בהם ריכוזים גדולים של יהודים, ואפשר אפוא לשער שפעל עליהם לחץ נגדי חזק.

היבט נוסף סיפקה פרשת הגינוי הממוסמס להתבטאות האנטישמית של אלהאן עומר שסקרנו לעיל. ריכוך הנוסח, עד כדי השמטת שמה של אלהאן והסוואת האנטישמיות בין כל השנאות האחרות שתחת השמש, נבע מכך שהדמוקרטים לא רצו להעמיד להצבעה הצעה שרק כמחציתם צפויים היו לתמוך בה. כלומר, המציאות שבה בדרך כלל רוב הדמוקרטים בקונגרס מצביעים בעד ישראל היא גם תוצאה של הימנעות-מראש מהעלאה להצבעה של  סוגיות שבהן אין במפלגה רוב פרו-ישראלי גדול.

מה, אם כן, צפוי להיות מצבה של ישראל בקונגרס בנושאים שנויים במחלוקת, שבהם יש לחץ מהאגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, או מצידו של נשיא דמוקרט, להצביע נגד ישראל? הנחת העבודה לעתיד הנראה לעין, על סמך הניסיון, היא שכל מפלגה גדולה זוכה בכל מקרה לפחות ב-190 מושבים בבית הנבחרים, ורק 55 המושבים הנותרים עשויים לעבור ממפלגה למפלגה. מתנדנדים. בהצבעות מן הסוג הנזכר כל הנציגים הרפובליקנים תומכים בישראל ומצטרפים אליהם עוד כ-20 דמוקרטים; הגענו ל-210. לאלה אפשר להוסיף עוד כמחצית מהמושבים ה"מתנדנדים", לפחות – שכן יאיישו אותם רפובליקנים או דמוקרטים במחוזות שהתחרות בהם צמודה או שיש בהם תמיכה נרחבת בישראל.[75] אנו מגיעים אפוא לרוב פרו-ישראלי בקונגרס, המונה גם בתרחיש הגרוע ביותר 230–240 צירים לפחות.[76] זו עובדה משמחת – אך עצם הצורך לחשב חישובים כדי לוודא אותה מעורר מחשבות עגומות.

כך הוא הדבר, בעתיד הנראה לעין, גם בסנאט. הרפובליקנים צפויים לשמור על נתח שבין 47 ל-52 סנאטורים. ובצד הדמוקרטי יש כיום לפחות שמונה סנאטורים הדוגלים ביחסים הדוקים עם ישראל. שוב, רוב מובטח.

למרות העננים הקודרים בשמי המפלגה הדמוקרטית, יש היבטים שבהם יכולה ישראל לשפר את מעמדה שם. לדוגמה, מחקר 'פיו' המפלח את מצביעי שתי המפלגות גם על פי גזע הראה שבשאלות דת, הדמוקרטים שאינם לבנים דומים לרפובליקנים יותר מכפי שהם דומים לדמוקרטים לבנים. כך למשל לשאלה "האם אתה מאמין באלוהים כמתואר במקרא", 72 אחוז מהרפובליקנים הלבנים, 60 אחוז מהרפובליקנים הלא-לבנים ו-60 אחוז מהדמוקרטים הלא-לבנים השיבו בחיוב; בקרב הדמוקרטים הלבנים השיעור עמד רק על 32 אחוז. על שאלה אחרת, "האם אתה משתתף בתפילות לפחות אחת לשבוע", השיבו בחיוב 45 אחוז מהרפובליקנים הלבנים, 41 מהרפובליקנים הלא-לבנים ו-39 אחוז מהדמוקרטים הלא-לבנים – לעומת 22 אחוז בלבד מהדמוקרטים הלבנים. בשלוש הקטגוריות שאינן דמוקרטים-לבנים, 62 אחוזים השיבו שהדת היא חלק חשוב מאוד בחייהם, לעומת 35 אחוזים מהדמוקרטים הלבנים.[77]

אפשר אולי ללמוד מכך שישראל יכולה למצוא במפלגה כמה נתיבים פתוחים, שאחד מהם הוא קשרים דתיים. ייתכן שידידיה של ישראל בארה"ב יכולים למצוא דרכים להתקרב לקהלים דתיים בקרב תומכי הדמוקרטים, ולנסות לחזק את הקשרים בינם לבין ישראל.

עוד דבר שחשוב לזכור: אפילו אם 60 אחוז מתומכי הדמוקרטים הם מתנגדי ישראל, מדובר בכחמישית בלבד מכלל המצביעים; שכן תומכי הדמוקרטים מונים כ-35 אחוז מכלל המצביעים, והיתר הם רפובליקנים ועצמאים – שאינם משתייכים בקביעות לשום מפלגה.

זהו פתח לאופטימיות. הכוחות האנטי-ישראליים הם מיעוט, וגם בתוך המפלגה הדמוקרטית יש שפע מקום להתקרבות לקהלים פרו-ישראליים. אך יש להודות כי יש בדברים משום הפחתה בערך עוצמתו של הבסיס האנטי-ישראלי במפלגה. כפי שהראינו, תמיד היו במפלגה יסודות כאלה; ההבדל הוא שהם נעשו, בעיקר בדרג השטח, מאורגנים יותר וקולניים יותר, בשעה שעוצמתם של הכוחות הפרו-ישראליים במפלגה פוחתת, במיוחד בקרב היהודים עצמם.  בסופו של דבר מי שקובע את הטון של המפלגה הוא הבסיס הנאמן שלה.

המחשה לכוחו של הגרעין האנטי-ישראלי מספקות שלוש חברות קונגרס דמוקרטיות מדוברות מאוד, שנבחרו ב-2018: רשידה טליב ממישיגן, אלהאן עומר ממינסוטה, ואלכסנדריה אוקיישיו קורטז מניו-יורק. הללו השיגו השפעה פנים מפלגתית רבה בסוגיות הנוגעות לישראל. הסיקור המועצם שהן זוכות לו בתקשורת והפעלתנות של אוהדיהן ברשתות החברתיות, כמו גם נכונותן להתנגח בהנהגת המפלגה ולנהל קרבות עם דמוקרטים החולקים על דעתן, גרמו להגברת קולם של רעיונות שאולי הם רחוקים מן הזרם-המרכזי של הציבור האמריקני הרחב, אך הם כבר היכו שורשים בתוככי קהל הבית של המפלגה. השלוש הללו התמודדו בפריימריז המפלגתיים בתנאים קשים וניצחו ניצחונות סוחפים, כך שהתמיכה בהן במחוזות הבחירה שלהן יציבה מאוד.

שלוש חברות הקונגרס מעלות סוגיות רבות שאינן נוחות לאנשים במפלגה, באופן המאלץ אותם לבחור בין הפרוגרסיביות לבין ישראל, או אפילו בין המפלגה הדמוקרטית לישראל. הקול שהן משמיעות זוכה לתמיכה מצד רבים אחרים במפלגה שבלעדיהן אולי היו בוחרים להצניע את רחשי ליבם האנטי-ישראליים. אם כל זה קורה מכוח השפעתן של שלוש חברות קונגרס חדשות, שערו בנפשכם מה יקרה כשיהיו עשרים חברי קונגרס כמותן – שכל אחד מהן חבר בוועדות חשובות וחלקם עשויים אף לשבת בראשן. בקונגרס הבא צפויים להצטרף אליהן לפחות שלושה חברי קונגרס חדשים בעלי השקפות דומות.

העולה מכך הוא שישראל וידידיה בארה"ב חייבים למצוא דרכים לשימור תמיכתם של אותם חברי קונגרס דמוקרטים שאינם אנשי שמאל מובהקים, ואף לעודד אותם להשמיע את קולם הפרו-ישראלי ברמה. חשוב לזכור שהמפלגה הדמוקרטית אינה מונוליתית. אפשר לחפש בה, וכנראה גם למצוא, כיסים גדולים ובלתי מוכרים של תמיכה בישראל. פוטנציאל גדול ולא מנוצל מצוי בקרב חבריה הלא-לבנים של המפלגה, ויש שלל נושאים משותפים המאפשרים שיח קרוב עמם – כגון, כפי שאמרנו לעיל – ערכים דתיים. נוסף על כך, גם בקרב המחנה הליברלי פרוגרסיבי יש תומכי ישראל משפיעים, שעל ישראל לאתר ולחזק. כוונתי לכאלה המבינים שגם אם ישראל אינה דמוקרטיה מושלמת, היא אימצה רבים מהערכים הפרוגרסיביים היקרים לליבם. כחלק מן המאמץ הזה, יש לבנות נרטיב הסברתי בר-קיימא, כזה שאינו מסתפק ב"נכון שאנחנו כובשים את הפלסטינים, אבל אנחנו מייצרים את השבבים של האיי-פון" או "אנחנו מטילים מצור על עזה, אבל יש לנו מצעדי גאווה". דרוש נרטיב המתבונן בישראל כעל יותר מ"עוד" דמוקרטיה ליברלית מערבית.

נוסף על כך, אולי ראוי שישראל תשקול מחדש את חשיבות הסיוע הצבאי מארה"ב. רכש זה מספק לפוליטיקאים אמריקנים דרך קלה לטעון שהם תומכי ישראל. משהצביעו בעד הסיוע והבטיחו את הקול הפרו-ישראלי, הם מרשים לעצמם להיות ביקורתיים ביותר כלפי ישאל בתחומים אחרים. אלמלא היה הסיוע צינור התמיכה העיקרי בישראל, אמות המידה הקובעות מה נחשב לתמיכה בישראל היו אחרות לגמרי. חברי קונגרס המשחרים אחר קולותיהם של תומכי ישראל היו צריכים למצוא דרכים אחרות להפגין יחס חיובי כלפיה. כך היה אולי נוצר כוח-נגד לשמאל הרדיקלי במחוזות מסוימים, וחברי קונגרס היו נאלצים לחשוב פעם נוספת לפני הצטרפות ליוזמות אנטי-ישראליות.

ומעבר לכל אלה – הסברה. יש להמשיך במאמצים לספק לחברי קונגרס מידע אמיתי ועדכני על המציאות במזרח התיכון ועל חשיבותה האסטרטגית של ישראל במדיניות החוץ האמריקנית,.

ישראל מול הממשל

עד כאן באשר לקונגרס. מכאן לכמה הערות באשר לרשות המבצעת. הנשיא הבא מטעם המפלגה הדמוקרטית יהיה גרוע לישראל יותר מהנשיא אובמה, גם אם נשיא זה יהיה ג'ו ביידן, המצדד בישראל הרבה יותר מאובמה. זאת משום שרבים מבין אלה שיאיישו את המשרות הבכירות בממשל דמוקרטי עתידי, ובכלל זה את תפקידי המפתח בעיצוב מדיניות החוץ, יהיו ותיקי ממשל אובמה במקרה הטוב, ואנשי מחנה סנדרס במקרה הטוב פחות. בממשל אובמה היו יועצים מאנשי אובמה ומאנשי קלינטון. בממשל הדמוקרטי הבא כבר לא יהיו אנשי קלינטון. הגורמים הפרו-ישראליים ביותר בממשל כזה יהיו אנשים מסוגם של רם עמנואל, דן שפירו ובן רודס. לצידם ישרתו אנשים מן הזן של ג'יימס זוגבי, אנטי-ישראליים גלויים. ימי אובמה ייראו בימי הממשל הבא כמשחק ילדים.

כל נשיא אמריקני עתידי יהיה שבוי בידי האגף השמאלי הרדיקלי במפלגה, שכיום הוא אנטי-ישראלי באורח חריף. כדי להבין במה מדובר, כדאי לחשוב כמה אוהד ממשל טראמפ כלפי ישראל, לא רק בבית הלבן אלא מצד כלל גופי הרשות המבצעת – ולדמיין כיצד כל הטוב הזה עובר אל הצד הפלסטיני. לנוכח תמונת-עתיד קודרת זו, כל שישראל יכולה לעשות הוא לגשש אחר קרני אור, אחר פקידים שאפשר יהיה לקדם איתם יוזמות משותפות. אבל זה לא יהיה קל. כמובן, ישנם גופי שלטון פוליטיים פחות, שאפשר למצוא איתם קרקע לפעולה משותפת. אך ברשויות אחרות ישראל עלולה לגלות שחבריה בצד הדמוקרטי הם רק אותם כחמישים חברי קונגרס הבאים ממחוזות פרו-ישראליים מובהקים או מתנדנדים.

אומנם, תמיד עשויים להתחולל אירועים בינלאומיים המשנים בחטף את סדר העדיפויות האסטרטגי של הממשל; אירוע כזה עשוי להחזיר את ישראל אל מציאות העבר, אל תמיכה חוצת-מפלגות בה. כך קרה בימי ממשל קרטר, כאשר פרשת בני הערובה האמריקנים באיראן והמלחמה באפגניסטן טרפה בן ליל את קלפי השיקולים האסטרטגיים של היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי.

ישראל מול המדינות

ברמה המדינתית – כלומר, כל אחת מחמישים מדינות ארה"ב – האפשרויות אחרות לגמרי. לכל מדינה יש ממשל משלה, הכולל, ממש כמו הממשל הפדרלי, רשות מחוקקת ומושל, שתפקידו במדינה דומה לזה של נשיא ארה"ב ברמה הכלל ארצית. במדינות שונות, ארגונים פרו-ישראליים היו ועודם פעילים מאוד בהעברת חוקים נגד ה-BDS, בהקמת לשכות מסחר עם ישראל ומשלחות מסחר עמה ברמה המדינית, ובהבאת מושלי מדינות משתי המפלגות לביקורים בישראל לצורך יצירת שיתופי פעולה. הזירה הפוליטית הכלל ארצית, ודפוסי ההצבעה בה, אינם זהים בהכרח לאלה שבזירה המדינתית. בלואיזיאנה, למשל, יש רוב מוצק לרפובליקנים בבחירות לנשיאות, אך המושל בה הוא דמוקרטי. כך גם, זה כמה שנים, מונטנה. ולהפך: בניו-ג'רזי, שבבחירות הארציות נתונה בכיסם של הדמוקרטים, נבחר לאחרונה מושל רפובליקני לשמונה השנים הבאות, וכך הוא גם במסצ'וסטס ובמרילנד. כל זאת משום שהסוגיות המעסיקות מדינות שונות אינן אותן סוגיות הרוחשות בזירה הארצית. על כן, לישראל ואוהדיה כר פעולה נרחב במדינות השונות, גם אם הן דמוקרטיות בממשלן או בדפוסי הצבעתן לנשיאות.


גדעון ישראל הוא מנכ"ל מרכז ירושלים-וושינגטון ומחבר הספר Broken Values על המפלגה הדמוקרטית הרואה אור בימים אלה.


תמונה ראשית: צילום: מארק ניימן, באדיבות לע"מ


[1] גדעון ישראל, "ישראל היא העוגן שלנו במזרח התיכון", מידה, 24.2.2017.

[2] "Q&A with Ted Lieu: Netanyahu’s Speech, Potential Deal With Iran”, Website of Congressman Ted Lieu, March 4, 2015.

[3] יורם אטינגר, "סוד הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל", ישראל היום, 23.6.2019.

[4] David Brog, “Standing With Israel”, Frontline Publishing, 2006, p. 118.

[5]Mitchell G. Bard, “U.S.–Israel Relations: Roots Of The U.S.–Israel Special Relationship”, Jewish Virtual Library.

[6] שם.

[7] Martin Tolchin, “Inouye’s Orchids For Israel”, New York Times, March 4, 1985.

[8] Liz & Dick Cheney, In My Time: A Personal and Political Memoir, Simon & Schuster Inc., 2011.

[9] במצע 1976 נכתב: "אבן הפינה של מדיניותנו היא מחויבות איתנה לעצמאותה ולביטחונה של מדינת ישראל. היחסים המיוחדים הללו אינם נוגדים יחסים משופרים עם מדינות אחרות באזור". ב-1980: "ארצנו חשה חובה מוסרית עמוקה לתמוך בישראל ולהבטיח את ביטחונה. משום כך יחסינו ישראל הם, במובנים רבים, ייחודיים. באזורה, ישראל היא הדמוקרטיה היחידה, המשטר היציב ביותר, הנכס האסטרטגי ביותר ובת בריתנו הקרובה ביותר". ובהמשך: ""ירושלים תישאר לנצח לא-מחולקת, עם גישה חופשית למקומות הקדושים לבני כל הדתות… אנו מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית". ב-1984: "ישראל הייתה ועודנה יותר מידידה נאמנה, בת-ברית איתנה ודמוקרטיה אחות. ישראל חשובה לארה"ב מבחינה אסטרטגית, ושומה עלינו לקיים עמה שיתוף פעולה אסטרטגי משמעותי". ב-1988: "היחסים המיוחדים עם ישראל מושתתים על ערכים משותפים ואינטרסים אסטרטגיים".

[10] Matt Spetalnick, “U.S., Israel Sign $38 Billion Military Aid Package”, Reuters, September 14, 2016.

[11] אומנם, היו מקרים של עיכובים במכירת נשק או מכתבים הרומזים על הערכה מחדש בקשר; אבל לא היו איומים מפורשים בקשר לסיוע. מעניין לראות שמקרי עיכוב ורמיזה אלו באו מכיוון הרשות המבצעת, קרי הנשיא, ולא מהקונגרס.

[12] Gideon Israel, “U.S. Foreign Aid to Israel: A Reassessment”, Jewish Statesmanship Center, 2013.

[13] Dennis Ross, Doomed To Succeed, Farrar Straus and Giroux, New York, 2015, p. 202

[14] Tal Axelrod, “2020 Democrat Tackle US Aid to Israel”, TheHill.com, October 28, 2019. וראו גם John Bowden, “Warren Says Making Israel Aid Conditional On Settlement Building Is ‘On The Table’”, The Hill, October 20, 2019.

[15] Omri Nahmias, “Joe Biden Opposes Cutting Military Aid To Israel ‘Gigantic Mistake’”, The Jerusalem Post, November 2, 2019.

[16] יונית לוי, "האמריקאים", פרק 2, זמין באתר Mako. 6.1.2020.

[17] הבדל קטן נוסף בין הנוסחים: בשל פיצול המשפט, נוספה המילה "ותהיה" למשפט הראשון.

[18] Mark Landler, “Pushed By Obama Democrats Alter Platform on Jerusalem”, New York Times, September 5, 2012; Jon Ward & Joshua Hersh, “Democrats Effort to Reinstate ‘God’ and ‘Jerusalem’ Into Platform Met with Loud Opposition”, Huffington Post, Sept. 5, 2012 .

[19] הועלה ליוטיוב ב-16.9.2012. ראו גםDylan Byers, “Anderson Cooper: DWS in ‘Alternate Universe’”, Politico, September 5, 2012.  גם חבר הקונגרס וממנסחי המצע רוברט וקסלר צוטט באומרו שההשמטה הייתה טעות סוֹפר גרידא: Tal Kopan and Elise Labott, “Hillary Clinton's views on Israel win out in DNC platform, for now”, CNN online, 26.6.2016

[20] שם. על פי הדיווח של קופן ולבוט, אנשי מחנה סנדרס בוועדת המצע של 2016, ג'יימס זוגבי וקורנל ווסט, קידמו שינויי ניסוח רבים בעניין ישראל. הנושא לא היה בראש מעייניו של סנדרס, ולכן הוא היה מוכן להתפשר. אולם השניים הבטיחו להמשיך במאמצים הללו בעתיד. מתוך דאגה לכך שגישתם של השניים תתפוס אחיזה בדעת הקהל כתב חבר קונגרס לשעבר מדרום קרוליינה מכתב הקורא לדבוק בניסוחים הקיימים, והחתים עליו שישים מנהיגים אפרו-אמריקנים שכן ווסט בן הקהילה השחורה. במכתב זה נאמר המשפט שציטטנו, ששיבח את הסעיפים על המזרח התיכון במצע הקודם.

[21] אתר BDS, "Overview".

[22]James J. Zogby, “Palestine In The Democratic Party Platforms 1988-2016”, The Jerusalem Fund, September 14, 2016.

[23] Kopan & Labott, “Hillary Clinton’s views on Israel”.

[24] Lydia Saad, “Americans, But Not Liberal Democrats, Mostly Pro Israel”, Gallup.com, March 6, 2019.

[25] “Republicans and Democrats Grow Even Further Apart In Vies of Israel, Palestinians”, Pew Research Center , January 23, 2018.

[26] “U.S. Public Has Favorable View of Israel’s People, but Is Less Positive Toward Its Government”, Pew Research Center, April 24, 2019.

[27] בעקבות סקר של פיו משנת 2018, שהצביע על פערים גדולים בין שיעורי התמיכה בישראל בשתי המפלגות, פרשן המזרח התיכון הוותיק ד"ר מיטשל בארד כתב מאמר המבקש להפריך את הטענה. לטענתו, מהשוואה בין 25 סקרים של גאלופ שנערכו לאורך השנים 1975–2018 עולה כי התמיכה הממוצעת בישראל בקרב הרפובליקנים הייתה 65%, ובקרב הדמוקרטים 46%; והנה, בסקר משנת 2018 התמיכה בישראל בקרב הדמוקרטים הייתה 49%: קרוב לממוצע לאורך השנים, ואפילו למעלה ממנו. מכאן מסיק בארד שלאורך 40 השנים האחרונות לא חל שינוי של ממש בתמיכה בישראל בקרב הדמוקרטים.  כותבים אחרים טענו שסקר פיו התבסס על שאלות מוטות ולא שיקף במדויק את מידת התמיכה בישראל בקרב האמריקנים. עוד טען בארד במאמרו שגם המיתוס שבעבר התמיכה בישראל בקרב הרפובליקנים הייתה נמוכה מזו שבקרב הדמוקרטים אינו נכון.Mitchell Bard, “Are Democrats Abandoning Israel”, Jewish Virtual Library, 2018.  לביקורת נוספת על סקרי פיו ראוTamara Coffman Wittes & Dan Shapiro, “How Not To Measure Americans’ Support For Israel“, The Atlantic, January 26, 2018. לטענתם, השאלה "למי נתונה אהדתך בסכסוך" אינה מודדת נאמנה את התמיכה בישראל, שכן היא מערבבת בין הסכסוך במזרח התיכון לבין התמיכה בישראל, ומשום שרגשי סימפטיה לפלסטינים אין פירושם עוינות כלפי ישראל. ראו גםLaura E. Adkins, “(Almost) Everything You Knew About Israel And The Polls Is Wrong”, The Forward, April 29, 2018. אדקינס טוענת שהבדלים מתודולוגיים בין סקרי פיו וגאלופ, ביניהם שוני ברצף השאלות ובשאלות שנשאלו מיד לפני השאלות על ישראל, עלולים לגרום לתוצאה אוהדת-פחות לישראל בסקרי פיו. למשל, בסקר גאלופ הופיעו השאלות על ישראל בתוך רצף שאלות בענייני מדיניות חוץ, ואילו בסקר פיו הן הופיעו מיד לאחר דיבורים על טראמפ.

[28] Andrew Stein & Douglas Schoen, “Democrats Turn Against Israel”, Wall Street Journal, March 19, 2017.

[29]Linda Charlton, “Jews Fear Anti-Zionism of New Left”, The New York Times, August 14, 1970.

[30]Richard Frumess, “Anti-Semitism And Anti-Zionism”, The New York Times, March 14, 1971.

[31] Stein & Schoen, “Democrats Turn Against Israel”.

[32]William Clairborne, “Jesse Jackson Warns Israel Of Black Influence”, The Washington Post, September 25, 1979.

[33]Ed Koch, “What Koch Said About Jackson And Why”, The New York Times, April 27, 1988.

[34] The New York Times, “Jackson Turned Aside On 3 Platform Issues”, The Sun Sentinel, July 20, 1988.

[35] “Dukakis, Bentsen Campaign Open With Jewish Voters In Mind”, Jewish Telgraphic Agency, July 25, 1988.

[36] Daniel Pipes, "Breaking All the Rules: The Middle East in U.S. Policy," International Security, Fall 1984.

[37] Daniel Pipes, “Bush, Clinton And The Jews”, Commentary, October, 1992.

[38] Daniel Pipes, “"Who Supports Israel, Conservatives or Liberals?" The New York Post, Sept. 3, 2003.

[39] “The Top Ten Anti-Israel Groups in America”, ADL, 2012.

[40] “Anti Israel Groups Attempt To Co-Opt Occupy Wall Street Message”, ADL, November 15, 2011.

[41]Abraham Riesman, “How The DSA Went From Supporting Israel To Boycotting The Jewish Ethnostate”, TheDailyBeast.com, December 1, 2018. ראו גםRonald Radosh, “Israel Boycott Backlash: ‘This Is Not The DSA I Founded’”, The Daily Beast, August 8, 2017.

 [42]Daniel Pipes, “Democrats, Republicans And Israel”, The New York Sun, May 23, 2006.

[43] Amir Taheri, “The O Jesse Knows”, The New York Post, October 14, 2008.

[44] Laura Rozen, “’Tectonic rift’ with Israel?”, Politico.com, June 27, 2010.

[45] Dennis Ross, Doomed To Succeed, Farrar Straus and Giroux, New York, 2015, p. 346.

[46] Andrew Stein & Douglas Schoen, “Democrats Turn Against Israel”, Wall Street Journal, March 19, 2017.

[47] Tevi Troy, Fight House, Regnery History, Washington DC, 2020, p. 249. וראו גם בספרו של רוס לעיל Ross, Doomed To Succeed, בפרק ה-11.

[48]Ezra Klein, “The Conflict Between Zionism and Liberalism”, The Washington Post, May 17, 2010.

[49] לונץ, סוקר מוכר מאוד בארה"ב, ידוע גם במחקרי קבוצות-המיקוד שלו.

[50] Peter Beinart, "The Failure of the American Jewish Establishment," The New York Review of Books, June 10, 2010.

[51] יצחק בן-חורין, "3/4 מבית הנבחרים לקלינטון: לפתור המשבר", Ynet, 27.3.2010.

[52] Matthew Brooks, “Serious Word, Serious Consequences”, The Jerusalem Post, February 21, 2010.

[53] Josh Bresnahan, “Schumer Working The Phones On Iran”, Politico.com, August 11, 2015.

[54] Steven T. Dennis, “Obama Allies Blast Schumer On Iran Deal, Talk Of New Leader”, RollCall.com , August 6, 2015.

[55] Stein & Schoen, “Democrats Turn Against Israel”.

[56] Morton Klein, “Keith Ellison: A History of Anti-Israel Actions”, Jewish Journal, November 30, 2016.

[57] Eugene Scott, “Haim Saban: Keith Ellison Is ‘Clearly An Anti-Semite And Anti-Israel Individual’”, CNN.com, December 3, 2016.

[58] “Speech Raises New Doubts about Rep. Ellison’s Ability to Represent Traditional Democratic Support for Israel”, ADL, December 1, 2016.

[59] Alan M. Dershowitz, , “I Will Leave The Democrats If Keith Ellison Is Elected Its Chairman“, TheHill.com, February 24, 2017.

[60]David Graham, “Keith Ellison And The Battle For The Democratic Party”, TheAtlantic.com, December 2, 2016.

[61]Ted Barrett, “Lawmaker Under Fire For Saying Jews Support Iraq War“, CNN.com,  March 12, 2003.

[62]David Firestone, “Threats And Responses: Divisive Word; Lawmaker Under Fire Quits Leadership Post”, The New York Times, March 15, 2003.

[63] “What Did Ilhan Omar Say”, Institute For Policy Studies  (זמין במרשתת).

[64] הנוסח המקורי של ההצעה: https://www.politico.com/f/?id=00000169-4b08-dc75-affd-dfb9cd250000. על מסמוס ההצעה: Heather Caygle, John Bresnahan & Sarah Ferris, “House Dems Postpone Vote Rebuking Omar Amid Pressure From Left”, Politico, March 5, 2019.  ראו גם Sofi Werthan, “The Ilhan Omar Controversy Is A Turning Point For The Jewish Left”, Slate, March 8, 2019 .

[65] Sheryl Gay Stolberg, “House Votes To Condemn All Hate As Anti-Semitism Debate Overshadows Congress”, The New York Times, March 7, 2019.

[66] Mitchell G. Bard, “U.S. Presidential Elections: Jewish Voting Record”, Jewish Virtual Library.

[67]  “A Portrait of Jewish Americans”, Pew Research Center, October 1, 2013.

[68] Armin Rosen, “No One Is Afraid Of AIPAC”, Tablet Magazine, January 4, 2017

[69] James J. Zogby, “Flashback 30 Years: Lessons To Learn Work To Do”, Washington Watch, August 25, 2018.

[70] James J. Zogby, “Palestine In The Democratic Party Platforms 1988-2016”, The Jerusalem Fund, September 14, 2016. וראו גם Zogby, “Flashback 30 Years”.

[71]Josh Ruebner, “Democratic Support For Israel is Withering Rapidly”, HuffPost.com, July 10, 2015.

[72] ראו באתר שלו: https://www.johndelaney.com/issues/foreign-policy. דלאניי קרא לישראל "שותפתנו הקרובה ביותר במזרח התיכון, אמר שהידידות בין המדינות חזקה, הביע כוונה להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל, והתבטא בבירור נגד BDS. הוא תומך בפתרון שתי המדינות אך מתנגד לתכתיב אמריקני של תוצאות המשא ומתן.

[73] https://dmfipac.org/our-ads.

[74] סיפר לי ידיד שחבר קונגרס בכיר אמר לקהילה היהודית שתמכה בו לאורך השנים שהוא חייב להצביע בעד העסקה, לבל יאבד את סיכויו להגיע לתפקיד מנהיגותי במפלגה. ליהודים ההמומים לא הייתה במילא אפשרות להריץ במחוזם מועמד אחר נגדו. אך ייתכן שגם קיוו שחבר קונגרס זה יגיע לתפקיד מנהיגותי ושם ישתמש בכוחו למען ישראל. ימים יגידו.

[75] כך המצב היום, לדוגמה. שני חברי בית הנבחרים הדמוקרטים הנחשבים לתומכיה המושבעים ביותר של ישראל במפלגה, מגיעים האחד ממחוז מתנדנד בניו-יורק, והשני ממחוז מתנדנד שיש בו אוכלוסייה גדולה של יהודים אורתודוקסים שעניין ישראל חשוב להם.

[76] כוונתי לסוגיות שבקונצנזוס של כל תומכי ישראל, כגון איראן ו-BDS. בסוגיית יהודה ושומרון, בנושאים "חיוביים" כגון התיישבות או ריבונות רק הרפובליקנים יתמכו, ולכן הרוב אינו מובטח – אך מובטח רוב פרו ישראלי נגד הצעות אגרסיביות כגון הכרזה על יו"ש כ"שטח כבוש".

[77] Jeff Diamant & Gregory A. Smith, “Religiously, nonwhite Democrats Are More Similar To Republicans Than White Democrats”, Pew Research Center, May 23, 2018.

עוד ב'השילוח'

אני ואתה נשפר את העולם
For Future Generations: A Basic Law to Limit the Debt
מיתוס הקביעות בשירות המדינה: גורמים ופתרונות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. איתמר

    21.10.2020

    ההתנגדות במפלגה הדמוקרטית איננה לישראל.
    ההתנגדות היא לכיבוש, להתנחלויות, לפשעי המלחמה שצה״ל ביצע ברצועת עזה ולעוולות היומיומית שמבצע צה״ל בגדה המערבית.
    זו הסיבה לכך שמרבית היהודים הצעירים באמריקה מתרחקים מכל הזדהות עם ישראל ועם ערכיה שמנוגדים לערכיהם.
    כדאי להזכיר שרוב המתמודדים לנשיאות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית סירבו להגיע לועידה האחרונה של איפא״ק ולמעשה הפכו את הארגון הזה ללא רלוונטי.
    אגב, שלדון אדלסון הוא הוכחה חיה למעורבות של הכסף היהודי בפוליטיקה האמריקנית.
    אילהאן עומר שיקפה בסך הכל את המציאות.
    והערה לסיום: מצבה של ישראל כתוצאה מהסכם הגרעין עם איראן היה לאין שיעור טוב יותר כאשר ארצות הברית היתה חלק מההסכם.
    פרישתו של טראמפ מההסכם הזיקה לאינטרסים של ארצות הברית ושל ישראל (וכידוע, טראמפ מוכן לחתום על הסכם גרעין עם איראן שלא יהיה שונה במהותו מההסכם הנוכחי).
    בהתחשב בכך שלארצות הברית אין עניין בפתרון צבאי לסוגיית הגרעין ולישראל אין יכולת להשמיד את כל מתקני הגרעין, ההסכם שהוביל אובמה עם שאר מנהיגי המעצמות הועיל לישראל.
    המאבק שניהל נתניהו באובמה (ידיד אמת של ישראל אך לא של נתניהו, הכיבוש וההתנחלויות) תרם כמובן לשינויים שחלו במפלגה הדמוקרטית.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *