נִצחוּני בנַי: שאלות יסוד בלימוד תורה שבעל פה / אמנון בזק

אמנון בזק

ידיעות ספרים, 2020 | 486 עמ'

גלגולו המודרני של רעיון השמיטה – שנת השבתון של מורים ומרצים – מוכח כרעיון רב-תועלת ציבורית במקרהו של הרב אמנון בזק. שנות השבתון שלו מישיבת הר-עציון מוקדשות לכתיבת ספרים שיטתיים על עצם הדיסציפלינה של תחומי התמחותו, התורה שבכתב ושבעל פה. לפני שבע שנים הופיע ספרו 'עד היום הזה: שאלות יסוד בלימוד תנ"ך'. עתה זהו 'ניצחוני בניי: שאלות יסוד בלימוד תורה שבעל פה'.

בשני המקרים – אומנם, לגבי התנ"ך הרבה יותר – מדובר בספרות קודש, מרכזית ביותר בחיי הרוח של עם ישראל, שלומדיה המסורתיים רואים עצמם במידה זו או אחרת מחויבים להנחות מטפיזיות מסוימות לגביה, אך עיון חופשי והשוואתי בה, ועוד יותר מכך זרמים במחקר המדעי, מערערים על כמה מההנחות הללו.

המקרה של המקרא שונה ממקרה התורה שבעל פה בכמה וכמה דרכים, בין היתר מתוך עצם היותה של התורה שבעל פה מכשיר של פרשנות, ומכאן – של התאמה ותיווך. שכן מתוך כך הוויכוח לגבי התורה שבעל פה יכול להיות על גבולות היצירתיות והחידוש המוקצים לבני אדם בתוך הקורפוס, ועל כלי העדכון שהמסורת עצמה מספקת, אבל לא על עצם קיומם של מעורבות אנושית, יצירתיות, התאמה והשתנוּת. השמיטה שהזכרנו בפתח דברינו היא דוגמה ידועה ומובהקת להתפתחות של דין מקראי בהתאם למציאות הכלכלית, תחילה בידי חז"ל ב"תורה שבעל פה" המוגדרת, קרי ספרות המדרש, המשנה והתלמוד – ואחר, באופן שנוי-במחלוקת הרבה יותר, בהליך ההלכתי בן זמננו. זו אכן אחת הדוגמאות הרבות מספור שבזק מנתח בספר.

גישתו של בזק עקבית וברורה. הוא איש בית המדרש והמסורת, הפתוח לקושיות ולערעורים הבאים מן הקריאה הביקורתית ואף מן הגישה המדעית החילונית, ומנסה במרב הכֵּנות ליישב את הדברים בכלים של המקרא והספרות הרבנית עצמם. הוא מראה שבעיות כגון סתירות פנימיות ואנכרוניזמים זוהו גם בידי חז"ל והמפרשים הקלאסיים, ושהן ניתנות בדרך כלל לפתרון בכלים הפנימיים שמספקים המקרא והתורה שבעל פה עצמם. חלק מהמוסכמות שדתיים רבים מחזיקים בהן מתגלות כשגויות גם על פי חכמי ישראל, ודברים שנחשבים לעיתים בעיני דתיים כדברי כפירה של חוקרים עוינים מתגלים כאבחנות שהמסורת הדתית עצמה העלתה.

ספציפית לגבי התורה שבעל פה: בזק מראה כי כאשר האמוראים משתמשים בטכניקות פרשנות הנראות מאולצות (כגון אסמכתא מפסוקים לרעיון שברור כי מקורו אינו בפסוקים כי אם בהיגיון, או "אוקימתא" המציבה פסיקה הלכתית במשנה כנוגעת למקרה דחוק עד בלתי אפשרי), הם אינם משלים את עצמם שזו כוונת הכתוב, אלא יודעים כי הם בעצם חולקים על קודמיהם. הטכניקות הללו מטרתן עמידה בכללי משחק פורמליים של היתלות באילנות גבוהים. בזק מסתמך כאן על דברים מפורשים שאמרו חכמי ישראל לדורותיהם בעניין. אכן, הדברים בעיקרם ידועים, אך צריך מי שיאמר אותם בזמננו ובאופן מסודר.

האופן המסודר הוא התמחותו של ספר זה ותרומתו הגדולה. הדיון שיטתי, והפרקים עוברים בהדרגה מן הפשוט למורכב ומהמוקדם למאוחר. תחילה נבחנות מהותו של המושג תורה שבעל פה, ותפיסתם העצמית של חז"ל במנעד שבין מוסרי-מסורת גרידא לבין מחדשים. אחר כך נבחנות טכניקות מדרש ההלכה. וכן הלאה, עבור בדרכי החידוש ההלכתי של חז"ל שאינן בדרך המשנה, המשך בדרכי המחלוקת-בפועל של אמוראים על תנאים, דרך דרכי העריכה של הגמרא לדורותיה, וכלה בסקירה קצרה יותר של ההתמודדות עם שינויים במציאות לאחר חתימת התלמוד. השיטתיות מצויה גם בסעיפים שבתוך הפרקים.

למורכבות הגדולה של הסוגיות המתודולוגיות והמטא-תלמודיות הנידונות בספר נוספת המורכבות הסבוכה של הסוגיות ההלכתיות עצמן, המובאות לעשרותיהן לצורכי דוגמה. אל כושר הניתוח של הרב בזק נלווה כושר ניסוח; אלמלא הבהירות הצלולה והקפדנית שלו היו הדוגמאות מסבכות במקום להמחיש. ועדיין, ניכר, בעיקר בדוגמאות, שהספר פונה אל קורא המצוי בתלמוד. כך, למשל, לא כל הארמית מתורגמת.

מבחינה זו הספר החדש אחר מעט מקודמו שעסק במקרא. החומר ההלכתי-תלמודי קשה ומושך את הלב פחות מהמקרא עתיר הסיפורים ואפוף המסתורין וההוד הלשוני; והשאלות העקרוניות על התורה שבעל פה, כולל הקושיות המערערות לכאורה את המוסכמות הדתיות, רחוקות מלהיות מסעירות, מביכות וטורדות-אמונה כמו השאלות העקרוניות על המקרא. את 'עד היום הזה' גמעתי ברצף, ואת 'ניצחוני בניי' טיפין טיפין, בהרבה שבתות קורונה. השוני הזה נגזר מטיב החומר, לא מטיב כתיבתו של בזק ומחוד תער המנתחים שלו שעודו דק מן הדק.