נשמה שלולאותיה חסרות

Getting your Trinity Audio player ready...

"התלוּש" הניהיליסט שהספרות העברית טיפחה בדור התחייה חוזר בגלגול עכשווי, מפוכח אפילו יותר. כי כאז כן עתה, הדרך להיחלצות מהניהיליזם היא ההתכנסות בסיפור: גשר של מילים על פני התהום

פעם אמר לי א"ב יהושע במבט שובבי: "אי אפשר בלי קצת מהתבלין של הכנעניות". הוא התכוון לומר שבמינון מסוים, התפיסה של "תנועת העברים הצעירים", שהמשורר אברהם שלונסקי הטביל בשם (הגנאי) "כנענים"; התנועה שדגלה בעיצוב הלאום בארץ כלאום עברי, מנותק מהיהדות הגלותית ובעל זהות מקומית-מרחבית, הנשענת לכל היותר על מסורות קדומות של העבריות בארץ. ובכן, סבר יהושע, במינון מסוים זו תפיסה מעוררת רעיונית ואף נצרכת.

אני חושב שאת המשיכה של יהושע לכנעניות ניתן לאתר גם בתהייה שלו על יחסי יהודים וערבים בארץ ואף על אפשרות מיזוג בין העמים. ב'המאהב', כזכור, יש קשר אהבה בין יהודייה ישראלית לערבי ישראלי, וב'המנהרה' מעלה יהושע את התזה של בן-גוריון ובן-צבי על כך שהערבים בארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו. וגם ב'מר מאני' יש דיון באפשרות הזו. אם איני טועה, את המשפט המצוטט לעיל הוא אמר לי בהקשר לספרה של דורית רביניאן, ששיבח, 'גדר חיה', המתאר רומן בין יהודייה לפלסטיני.

אני מזכיר את אמרת הכנף הפרובוקטיבית מעט הזאת של יהושע (ושיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד) כי אני רוצה להשתמש במבנה שלה לאמרת כנף פרובוקטיבית אולי יותר: "אי אפשר בלי קצת מהתבלין של הניהיליזם". הניהיליזם, אובדן כל הערכים, היעדר אמונה בדבר, הוא כמובן מצב לא רצוי, ולעיתים מצב מסוכן לאוחז בעמדה זו ולסביבתו. זו עמדה שאנחנו פוסלים מוסרית. אבל כמה מהיצירות הספרותיות החשובות ביותר בעידן המודרני, ניתן לטעון, הן יצירות שהציבו במרכזן את הניהיליזם, חלקן מתוך עימות רעיוני איתו, חלקן תוך הצגת האימה שבו אף ללא עימות כזה.

כוונתי ליצירות כמו 'החטא ועונשו' (1866) של דוסטוייבסקי, למשל. הביטוי עצמו, "ניהיליזם", צמח בספרות הרוסית. ברומן 'אבות ובנים' (1861) של איוון טורגנייב מוצגת דמות כזאת, של מי שמכונה "ניהיליסט". אם כי שם מיוחס הביטוי למהפכן בעוד במובן המודרני יותר שלו, זה שהתפתח ופותח (בין השאר על ידי ניטשה) בשלהי המאה ה-19 (ניטשה חזה שהניהיליזם יתפשט בכל אירופה וסבר שהגותו היא הנוגדן לניהיליזם הזה – אם כי למעשה היא גם ביטוי שלו), המונח מתייחס לאובדן של כל הערכים, כולל הערכים המהפכניים.

*

בספרות העברית, באופן מוזר למדי, היו הניהיליזם וההתמודדות איתו המוקד הרעיוני של הדור העמוק ביותר בספרות העברית המודרנית, דור התחייה. ביאליק, ברנר, גנסין, שופמן, אצ"ג (בשנות העשרים) וחבריהם (ואפילו עגנון; ע"ע יחסי בלק ויצחק קומר ב'תמול שלשום'!) יצרו, בעיקר אולי ב-14 השנים שמתחילת המאה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצירות שעסקו בניהיליזם או אף ביטאו אותו! כדי לסבר את הלב והראש אדגים בשיר שמבטא הלך רוח ניהיליסטי מובהק: שיר של ביאליק מ-1907, 'היה ערב הקיץ':

 

וּבְנוֹת לִילִיּוֹת זַכּוֹת שׁוֹזְרוֹת מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה

חוּטֵי כֶסֶף מַזְהִירִים,

וְהֵן אֹרְגוֹת כְּסוּת אַחַת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים

וְלִמְגַדְּלֵי חֲזִירִים.

 

הָיָה עֶרֶב הַקָּיִץ. כָּל-הַבָּתִּים נִתְרוֹקְנוּ

וְנִתְמַלְאוּ הַגַּנִּים;

יָצָא אָדָם, כְּדַרְכּוֹ, בְּמַאֲוַיָּיו הַגְּדוֹלִים

לַחֲטָאָיו הַקְּטַנִּים.

קָצְרָה רוּחַ הָאָדָם, כָּלוּ עֵינֵיו מְיַחֵל –

וּתְפִלָּתוֹ הָאַחַת:

"הַכּוֹכָבִים הַצְּנוּעִים, מַהֲרוּ צֵאתְכֶם מִלְמַעְלָה,

וְהַקְּדֵשׁוֹת מִתָּחַת!"

וּבַגָּן זֶה הֵחֵלָּה נְגִינָה קַלָּה, הוֹלֵלָה –

וְהַגָּן כֻּלּוֹ נִנְעָר,

וּמִבֵּין הָאִילָנוֹת הִנֵּה הִשְׁחִיר זְנַב צָעִיף

וְהִלְבִּינָה כְּנַף סִנָּר.

 

וּכְסַרְסוּרֵי עֲבֵרָה קוֹרְצִים, רוֹמְזִים כּוֹכָבִים,

וְעֵינֵיהֶם פָּז תֹּבְעוֹת;

צָרַר רוּחַ הַזְּנוּנִים גַּם אֶת-עִשְּׂבוֹת הַשָּׂדֶה

וְאֶת-אַבְנֵי הָרְחֹבוֹת.

 

וּמֵאֶמְצַע הַנָּהָר וּמִמְּרוֹמֵי הַגְּזוֹזְרוֹת

וּמֵאַחֲרֵי הַגְּדֵרוֹת

בָּא הַצְּחוֹק – וּבְחַלּוֹנוֹת מוּרָדִים וִילוֹנוֹת

וְכָבִים הַנֵּרוֹת.

 

הַס, הַשְּׁאֵר נָתַן רֵיחוֹ, זוֹלֵל סוֹבֵא הָעוֹלָם,

יֵין עֲגָבִים עֲבָרוֹ,

וְהוּא יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ וּמִתְגּוֹלֵל בְּקִיאוֹ

וּמִתְבּוֹסֵס בִּבְשָׂרוֹ.

וּבְנוֹת לִילִיּוֹת זַכּוֹת שׁוֹזְרוֹת מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה

חוּטֵי כֶסֶף מַזְהִירִים,

וְהֵן אֹרְגוֹת כְּסוּת אַחַת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים

וְלִמְגַדְּלֵי חֲזִירִים.

 

אין הבדל, אומר השיר (פעמיים, בפתיחה ובסיום!), בין "כהנים גדולים" ל"מגדלי חזירים"! זו קריסה ערכית מוחלטת, בלבוש עברי מקורי, ובקצרה "ניהיליזם". העולם עסוק ב"מאוויים גדולים" ב"חטאים קטנים", והבשר, "השאֵר", נותן את הטון. זה ביטוי פואטי גבוה ועז ל"אני שוכב לי על הגב" של יעקב רוטבליט ואריאל זילבר, שגם הוא פזמון המבטא ניהיליזם.

אני כותב "מוזר למדי" על המקום שתפס הניהיליזם בספרות העברית של תחילת המאה ה-20 למרות שהסיבות לכך די ברורות: קריסת העולם הישן של היהדות המסורתית וכן הקירבה של ביאליק ובני דורו לספרות הרוסית הגדולה, שיותר מכל הספרויות עסקה בנושאים הללו, יצרו באופן מתבקש את העיסוק הזה.

אבל הסיבה שבכל זאת הדבר "מוזר" היא שהדור הזה, הדור הניהיליסטי או "התלוש", היה דור שייצר ספרות לאומית, תרבות קולקטיבית. כלומר, בעוד ידו האחת עוסקת בייצוג של הפירוק, הניתוק, הריחוק, הדור הזה למעשה בנה, חיבר וקירב.

על כורחך אתה מגיע למסקנה שהיה דבר-מה חיובי בהצגת הניהיליזם אצל בני הדור. לא רק ביצירות שנלחמו בניהיליזם (כמו 'מסביב לנקודה' של ברנר מ-1904; אף על פי שעמדה ניהיליסטית פסימית בדמותו של אוריאל דוידוביץ' זוכה שם לכבוד גדול), אלא אף ביצירות ניהיליסטיות בעצמן, כמו יצירותיו הגדולות של אורי ניסן גנסין, שמציגות את מלוא האבסורד שבקיום. מה יכול להיות חיובי בהצגה של הייאוש, חוסר התוחלת, התלישות? הצגה כזו מבראת מקום לרגשות הללו, היא לא מדחיקה אותם. וכך היא מבייתת אותם, ניתן לומר; מאפשרת לחיות איתם; מאותתת לאלה החשים את הרגשות הללו שיש להם מקום בתרבות. ונוסף על כך, הרי מפרספקטיבות מסוימות העמדה הניהיליסטית היא העמדה הנכונה, שדווקא הרגישים והנבונים אוחזים בה, ולכן ספרות רצינית לא יכולה להתעלם מהעמדה הזו. וצָדק איוב ולא רעיו, כמו שתמצת פעם המבקר (האמוני!) דב סדן מדוע חשובה כל כך יצירת ברנר המטיחה דברים כלפי מעלה.

בהקשר הלאומי, הניהיליזם הוא אינדיבידואליזם קיצוני ואכן הוא קשור הדוקות לדמות "התלוש", אותו צעיר יהודי שמסורת וקהילת אבותיו לא אומרות לו הרבה עוד. אבל "התלוש" הוא גם מי שלא יכול היה, או לא רצה, לעבור ולחיות עם הלא יהודים ('מחניים' של ברדיצ'בסקי מ-1899 ושוב 'מסביב לנקודה' של ברנר הן היצירות הפרדיגמטיות בהקשר הזה). בירוא המקום לניהיליזם בספרות העברית כמו יצר קרחת יער – בתוך תרבות הלאום העברית – שבה יכלו לשכון הצעירים היהודים "התלושים", שבאותה עת היוו תנועה מרכזית בחברה היהודית.

*

לפני יותר מעשרים שנה, במאמרים שפרסמתי במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', טענתי שיש קרבה בין דור חדש של יוצרים ישראליים הפועלים בתחילת המאה ה-21 לבין דור התלישות הקלאסי ההוא (גם אם לא מדובר בכתיבה באותה רמה). הכותבים הללו, בני המאה ה-21, מצאו את עצמם תלושים כי מצד אחד הם רחוקים ממה שיש סביבם: מהדת ומכוחה המתגבר בחברה הישראלית, ולפעמים גם ממה שהם תופסים כלאומנות באותה חברה, ויחד עם זאת – וזו נקודה שלא ניצבה בפני עמיתיהם המודרניסטים מאה שנה קודם לכן – הם מנוכרים גם מהתרבות הפופולרית המקומית, "תרבות ההמונים", הישראלית. אך מצד נוסף הם אינם יכולים, או אינם רוצים, להגר אל תרבות אחרת.

אני חושב ש'סיום מדומה' (כתר, 254 עמ'), הרומן שפרסמה באחרונה הסופרת הצעירה נועה סוזנה מורג (זהו ספרה השני; גם הקודם, 'חוויית משתמש', 2016, הוא ספר מעניין), שייך גם הוא למסורת ספרות "התלוש" העברי שכיוונתי אליה, הניאו-תלוש, והוא בכלל ספר ראוי לתשומת לב.

הגיבורה והמספרת של הרומן היא אִיָיר, מוזיקאית בשנות השלושים שלה, שנישואיה זה עתה התפרקו. היא ניסתה להגר (לפחות לזמן מה) עם בן זוגה האדריכל לנורווגיה, אך גילתה שהוא בגד בה וחזרה לארץ. אייר היא בת יחידה, וכאן בארץ היא מטפלת בשני הוריה המזדקנים והחולים אך אינה משתקעת בשום מקום והיא "תלושה" במובן הבסיסי ביותר. היא נודדת בין סבלטים ולא שוכרת דירה באופן קבוע (ללא הסבר, כמצב נתון). לאט לאט היא מתנתקת גם משאר הקשרים שלה. מאהבה כבר התנתקה, כאמור, ומעבודה, העוגן השני של חיינו (לפי התפיסה החכמה כל כך, והמבוזה שלא בצדק, של פרויד), היא מתנתקת במהלך הרומן. ולבסוף – מבלי לחשוף יותר מדי מהעלילה – היא מבקשת להתנתק אף יותר. כך נוצרת ברומן דינמיקה עזה של פירוק גובר והולך. הגיבורה של מורג – שאולי הוענק לה שמה בגלל היותו של חודש אייר החודש הקולקטיבי ביותר בלוח השנה הישראלי, בגין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות – היא "נשמה שלולאותיה חסרות", כמו שנאמר פעם על גיבור תלוש של גנסין, מישהי שחסרה יכולות עיגון. מורג יצרה כאן התכה עדכנית בין דמות התלוש העברי לגיבוריו המנוכרים של וולבק.

מה שהופך את הרומן לעדכני במיוחד הוא הטיפול החכם שלו ביחס בין היחיד לרשת האינטרנט במציאות העכשווית. בעולם מנוכר ותלוש אנחנו לכאורה ארוגים ללא הרף ברובד חברתי דרך הרשת. המדיה, הפרסומות, הרשת – הם המחנכים והסביבה החברתית של הגיבורה ודורה: הם אלה, למשל, שמצווים "תיהנו!". הם אלה שמחנכים, כמו בפרסומת ל'לוריאל', לומר לעצמך: "אני שווה את זה!" (עמ' 4). הם אלה שמנהלים את האינטימיות. כשאייר צופה בתוכנית טלוויזיה ביוטיוב היא רואה כיצד מנחת התוכנית מצווה להתקשר להורים ולהביע בפניהם את אהבתכם ומדגימה בעצמה ומשפיעה על אייר כך (עמ' 36). כשאייר מתלבטת אם להתחיל לעבוד בבית הספר שבו למדה בעצמה היא מתייעצת עם חברו הטוב ביותר של האדם, מנוע החיפוש גוגל (עמ' 178). הקשרים שהיא יוזמת הם או קשרים-חד פעמיים ונעדרי אהבה (ועל כך עוד אעיר בקצרה מייד) או סרטונים שהיא משגרת אל חלל הרשת.

הקשרים הבלתי אמצעיים של הקיום הומרו או בפיזיות מנוכרת או ביחסים מתווכים על ידי הווירטואליה. החֶבְרה, באמצעות הרשת, אף חודרת לגומחות האינטימיות ביותר, החד-פעמיות כביכול (עיינו עמ' 27). כך נוצר זן מקורי של "התלוש": אינדיבידואל מנותק מסביבתו המיידית, הבלתי-אמצעית – אך בו בזמן, חיבורו לרשת מונע ממנו להיות אינדיבידואל באופן מלא!

*

החידוש הזה שיש כאן בדמות "התלוש" שיצרה מורג קשור להבדל בין הניהיליזם של דורנו לניהיליזם של לפני מאה שנה. על ההבדל הזה ניסיתי לעמוד פעם בבלוג שלי בקטע שאני מצרף כאן:

"הניהיליזם אצל ניטשה כרוך באירוניה. האדם שחדל להאמין באלוהים, חדל להאמין בדבר, האדם שהגיע למסקנה בדבר מוצאו החייתי, בדבר גורלו המקרי, האדם שאינו מאמין יותר בהישארות הנפש, בנצחיותו, מתייחס מעתה ואילך אל חייו בחוסר רצינות. הוא חי ומבטל את ערך החיים, הוא חי ובז לחיים, הוא חי באווירה כפולה של 'הכול חשוב ולא חשוב', כניסוחה הקולע של ורד קלפטר; הוא חי באירוניה.

ניטשה, בהיותו הוגה דתי (זו הרי שגיאה חמורה לראותו כהוגה חילוני), ביקש להילחם בהפחתת המשקל האדירה הזו של הקיום, בהשלכות תפיסתו של הקיום כמקרי, חסר תכלית ותוחלת, חייתי ובר חלוף. בין השאר בחן ניטשה את רעיון 'החזרה הנצחית' כאפשרות שתחזיר ותעניק לקיום את המשקל שנגרע ממנו, תחזיר לו את כובדו, מוצקותו, ערכו. החזרה האינסופית הופכת כל צעד לבעל חשיבות, כל הכרעה ורגע לנצחיים.

הניהיליזם של דורנו קשור גם הוא לאירוניה. אבל תוכן האירוניה שונה. תחושת הפחתת המשקל האדירה של הקיום האנושי כיום אינה נובעת רק מכך שאנחנו חשים שאנחנו חיות שנוצרו באקראי לחיים של ארעי. למעשה, האירוניה היא בחלקה תחושה הפוכה במאה ושמונים מעלות. האירוניה נובעת (גם) מכך שאנחנו חשים לעיתים שאנחנו משחקים תפקיד שכבר שׂוחק אינסוף פעמים. לא רק באומנות רבים חשים היום שאינם יכולים לחדש, כי 'הכול כבר נעשה'. רבים חשים כי אינם יכולים לחדש גם בעצם קיומם. כשהם אוהבים הם מרגישים שהם משחקים תפקיד של אוהב, כשהם שונאים תפקיד של שונא, כשהם משתעממים תפקיד של משתעממים, כשהם מודעים לעצמם, לכך שהם אוהבים, שונאים, משועממים, הם משחקים תפקיד של מודעים לעצמם. החיים הם לא 'באמת', הם חיים מ'יד שנייה', הם שכפול של חיים אחרים. התחושה היא שאנחנו, ולו נהיה המורכבים שבאנשים, פשוט מַטְבֵּע נוסף שיוצר במִטְבּעה הוותיקה של האנושות, הוותיקה מדי. מטבע שחוק כבר.

לתחושת האירוניה הזו רעיון 'החזרה הנצחית' אינו מהווה רפואה, כמובן. תחושת 'החזרה הנצחית' כאן היא הרי בדיוק המחלה.

זו לטעמי הכוונה של בודריאר במושג הסימולאקרה. כאן גם הטעות בהבנה של האינטואיציה הגאונית של בודריאר (שכתב גם, בצד זאת, הרבה מאד שטויות וגוזמאות) בדבר הסימולאקרה: אין מדובר בטשטוש ההבדל בין הבדיון למציאות. החשיבות של בודריאר אינה בכך שהוא 'ניבא' או דיבר על הריאליטי. לא. המאיים בסימולאקרה, מה שכרסם את תודעתו של בודריאר ולא נתן לה מנוח, הוא התחושה העמומה אך המפחידה שאנחנו, בקיום שלנו, רק חוזרים על תסריט שכבר נכתב ואף שוחק אינסוף פעמים. הקיום שלנו עובר הפחתת משקל אדירה מפני שהוא מאבד מייחודיותו וממקוריותו בעולם של שפע ייצוגים, מאבד בתחושתנו, חש בודריאר. במילים אחרות: הסימולאקרה של בודריאר היא בעצם תחושת האירוניה הפוסטמודרנית".

'סיום מדומה' מתייחס גם לחוויה הזו, של חיים מ"יד שנייה".

*

אייר חשה גם ניכור כלפי החברה הישראלית. היא, למשל, מתארת כך את הצבעתה בבחירות: "לבסוף החזקתי את המעטפה מעל לתיבה הכחולה וניתקתי בחגיגיות את אחיזתי: המעטפה נפלה והחליקה היישר אל תוך החרך השחור. ידעתי שבאותה המידה יכולתי גם לא להגיע לכאן" (עמ' 195). אבל מדובר בחלק משלם ניכוּרי גדול יותר, חברתי ואף מטפיזי.

בקיום כזה, נעדר "סיפור" שמעניק משמעות, עולה כוחה של המיניות נטולת ההקשר. וחלק מכוחו של הרומן הוא בהצגה של המין הלא אישי כחלק בלתי נפרד מהקיום התלוש של אייר, מתפיסת העולם שלה.

*

זה ספר שאינו חף מבעיות. האירוע המכונן של התלישות, הפרידה מבן הזוג, צור שמו, מובא כדאוס-אקס-מכינה הפוך, כלומר כמאורע מפרק אבל שרירותי ולא מוסבר מספיק. מורג גם יוצרת לפעמים עומק מדומה או מפוקפק לתובנותיה, ולעיתים עושה זאת על ידי הבלטה גרפית של ביטויים בטקסט, הבלטה הממחישה שלכל דבר כבר יש שם, והוא לכן משומש, מותווה מראש. יש כאן השפעה חזקה, מוגזמת, של וולבק, המשתמש באמצעי דומה.

אבל זה רומן רציני. וזה שֵם התואר החשוב ביותר בעיניי לקביעה אם יצירה היא אמנות או בידור. הוא מתאר מחשבות ותחושות שקיימות בעולם העכשווי ומעצב אותן בתוך נרטיב. הוא הופך את הניהיליזם לסיפור וכך מאלחש אותו, מביית אותו, מאפשר להתנהל מולו. הוא מאפשר להכניס שוב – "שוב" כמו לפני מאה ועשרים שנה – תחת כנפי השכינה של הספרות העברית את התלושים ואת התלישות. התלוש המבטא את התלישות – לימדה אותנו הספרות העברית הגדולה של תחילת המאה ה-20 – נוקט, לעיתים, את הדרך הנכונה להשתייך לכלל, אולי אף ליצור את הכלל הזה.

גנסין, שלדעת רבים נחשבים הוא ועגנון לסופרים העבריים המודרניים הגדולים ביותר, כתב פעם במכתב למשורר דוד שמעונוביץ' ביטוי מעט חידתי: "אני מקווה שתגיד לו שאין כדאי להחליף את הציון 'סיפּור' באחר. ובאמת אין כדאי. כל כמה שאין הציון 'סיפּור' הולם אותו (לדידי, הרי זה דווקא סיפור ורק סיפור; הרבה נכנס אצלי בגדר זה), הנה כל הציוּנים האחרים אינם הולמים אותו עוד יותר".

גנסין – אחד הסופרים הפילוסופיים ביותר בספרות העברית, ובעצם הכללית – שיצירתו מבטאת בעוז חסר תקדים את הניהיליזם של מפנה המאה ה-20, מתעקש להגדיר את יצירתו כ"סיפור" ו"דווקא סיפור ורק סיפור". מדוע? הנה הפרשנות שלי: לעיתים הדרך היחידה להיחלצות מהניהיליזם היא ההתכנסות בסיפור, המעבר באמצעות גשר של מילים על פני המים הסוערים, גשר שמבין חרכיו ניבטת התהום. אין כאן הסבת פנים ממנה, אבל יש בכל זאת אפשרות לעבור מעליה.