נתניהו, טיוטה ראשונית

הביוגרפיות הגדולות על ראש הממשלה, המוביל את ישראל כבר שנות דור, עוד תיכתבנה. ספרו של אנשיל פפר נכשל לעיתים בהטיה ובמציצנות, אך עושה מאמץ מרשים לשרטט קווי מתאר לדמותו של מנהיג מוכשר, שישראל קצת זרה לו

ניל רוגצ'בסקי

Bibi: The Turbulent Life and Times of Benjamin Netanyahu         

Anshel Pfeffer

Basic Books, 2018, 432 pp.

חול המועד פסח האחרון עמד בישראל בסימן נסיגתו הזריזה של ראש הממשלה נתניהו מהתוכנית לאזרוח חלק מהמסתננים מאפריקה ושילוח חלקם האחר למדינות קולטות במערב. כזכור, בא' חול המועד, 2 באפריל, הודיע נתניהו בפנים קורנות כי הגיע לעסקת חבילה לפתרון המשבר. ישראל תקלוט 14 אלף מן המסתננים כתושבי קבע. היתר, בעקבות הסכמה עם סוכנות הפליטים של האו"ם, ייושבו במדינות מערביות. פשרה זו, התגלמותו של הפתרון המתון, הקפיצה כמעט את כל הצדדים בוויכוח: ארגוני שמאל למען מהגרי העבודה ומבקשי המקלט זעקו על ה"משלוחים" וה"גירוש" המתוכננים; באגף הימני בקואליציית נתניהו איימו להפיל את הממשלה בגלל הסטייה מן הקו הנוקשה כלפי המסתננים. כעבור כמה שעות תזזיתיות, כשדומה היה שהקואליציה בסכנה, הודיע נתניהו על ביטול העסקה. תפוח האדמה הלוהט ימשיך לחרוך את הידיים.

אפיזודה זו בפרשת המסתננים התרחשה מאוחר מכדי שתופיע בביוגרפיה החדשה, בשפה האנגלית, שחיבר אנשיל פפר תחת הכותרת 'ביבי'. אולם היא מתיישבת היטב עם סגנונו הפוליטי של נתניהו המצטייר בספר. מי שמכיר את הפוליטיקה הישראלית יאמר אולי שנסיגתו החפוזה של נתניהו היא דוגמה מובהקת לתרבות פוליטית ולשיטה פרלמנטרית הנוטות לחסום תכנון ארוך-טווח, או פשוט דוגמה לסחר-סוסים פוליטי. אך פפר, עיתונאי 'הארץ' ובעל טור ב'אקונומיסט' הבריטי, מפנה את האצבע אל נתניהו עצמו.

בעיניו של פפר, המדיניות של נתניהו "נתפרת על פי צורכי ההישרדות הפוליטית היומיות שלו, ומקור השראתה היחיד הוא תפיסה קודרת של ההיסטוריה היהודית". ועל כן, לכשיפנה את כיסאו, "המורשת שישאיר תהיה לא מדינה בטוחה יותר אלא חברה ישראלית מרוסקת החיה מאחורי חומות".

תפיסה זו של פפר אינה עושה צדק עם נתניהו. ועדיין, ספרו, לצד ספרו של בן כספית 'נתניהו: ביוגרפיה' (ידיעות ספרים, 2018) החופף לו במידת מה, הם שניים מן הניסיונות הראשונים לפענח בהרחבה את הדמות הדומיננטית בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון ומן הבולטות בה זה שנות דור, ודי בכך כדי להצדיק עיון בו.

*

קו הזינוק של עלילת 'ביבי' נבחר בקפידה. הספר פותח בסיפורו הציוני של נתן מיליקובסקי, סבו של בנימין נתניהו מצד אביו. מיליקובסקי נולד בשנת 1879 ברוסיה הלבנה, ונמנה עם אותם צעירים יהודים שלנוכח הפוגרומים והאנטישמיות הגוברת ברוסיה הצארית סברו שהפתרון לבעיית היהודים הוא התיישבות בארץ ישראל. הוא עלה ארצה ב-1920 עם אשתו ושבעת ילדיהם. שלא כרבים מ'חובבי ציון' בני דורו, הוא לא חדל להיות שומר מצוות. הדבר הותיר את חותמו על בני המשפחה. אף כי ילדיו ונכדיו של מיליקובסקי כבר לא היו אנשים דתיים, הם לא בחלו בעבר היהודי ה"גלותי" כציונים חילונים רבים בני הדורות ההם.

פפר מתעמק, ובדין, בדמות אביו של נתניהו, בנציון, שנפטר ב-2012 בגיל המופלג 101. בנציון נולד ב-1910 בוורשה, ואת נעוריו בילה במעבר בין כמה מטובי בתי הספר העבריים בארץ ישראל המנדטורית. פעלתנותו הציונית לא הייתה פחותה משל אביו, אך הוא בחר בכיוון אחר: את "הציונות המעשית" מבית מדרשם של חובבי ציון המיר בציונות המדינית, מורשתו של הרצל, שהתמקדה פחות בבניית בתים וייבוש ביצות ויותר במאמץ לזכות בלגיטימציה בינלאומית למדינה יהודית. בנציון הוא שבחר בשם המשפחה העברי נתניהו, שם מקראי הדומה במשמעותו לנתנאל, מחווה לאב.

בסיפור המשפחתי הרשמי, בנציון היה גיבור לאומי שלא זכה להכרה הולמת, יד ימינו של זאב ז'בוטינסקי והוגה ציוני שנפל קורבן לשליטתה המצמיתה של תנועת העבודה בחיים הפוליטיים והאינטלקטואליים בישראל הצעירה. פפר מבקש לתקוע בדימוי הזה סיכה. לגרסתו, בנציון מעולם לא היה קרוב ממש לז'בוטינסקי; את להטו הציוני מיתן תמיד הקרייריזם האקדמי שלו, שגרם לו לנדוד עם משפחתו בארצות הברית; ולשוליותו בחיים הישראליים גרמה לא איבת השמאל כלפיו אלא סלידתו שלו ממנהיגותו הפשרנית מדי, לטעמו, של מנחם בגין בתנועת החירות.

מאמץ דומה מקדיש פפר לניגוח המיתוס סביב יוני נתניהו, שאחיו הצעיר בנימין היה כרוך אחריו בעבותות. יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, היה איש הצבא הישראלי היחיד שנהרג במבצע אנטבה ב-1976. בעניין זה, פפר מתנצח לא רק עם גרסת משפחת נתניהו, אלא גם עם שורה של ספרי מחקר ואף עם סרט הוליוודי זניח, 'הפשיטה על אנטבה', המציירים כולם את יוני כמנהיג המבצע וגיבורו. פפר גורס כי יוני, שהיה שרוי באותם ימים בתקופה רעה בחייו המקצועיים והאישיים כאחד, שהה בסיני בימים שלפני המבצע וכמעט שלא היה מעורב בתכנונו. גם במבצע עצמו, כותב פפר, תרומתם של לוחמים אחרים מיחידות העילית המשתתפות, וכן תרומתו של מפקד המבצע, קצין חי"ר וצנחנים ראשי תת-אלוף דן שומרון, היו כנראה רבות לאין שיעור מזו של יוני.

*

בהגיעו אל קורותיו של בנימין נתניהו הצעיר מתמקד פפר במתח הפנימי שבין ביבי הישראלי ובנג'מין האמריקני. ביבי נולד בירושלים ב-1949 וגדל שם, אך בתיכון למד בפילדלפיה; הוריו עברו לשם כי בנציון קיבל משרה בדרופסי קולג'. ביבי היה תלמיד מצטיין בתיכון ההוא, תיכון ציבורי שבעיניו העמיד רף נמוך עד גיחוך. מדי קיץ חזר בשמחה לישראל, וכאן בילה עם קבוצת חברים וכמובן עם יוני, שלמד באמריקה עוד לפניו אך אף פעם לא אהב אותה ("האנשים מדברים על מכוניות ובנות. החיים מסתובבים על נושא אחד – מין", כתב משם יוני הצעיר לבנימין הצעיר ממנו שעוד היה אז בישראל).

פפר מודה שרבים מכישרונותיו של בנימין נתניהו התגלו בשלבים מוקדמים מאוד. הוא היה נבון, רציני במידה לא מקובלת, בעל סיבולת רבה לעבודה קשה, ותמיד נראה מבוגר מכפי גילו. הוא גם התמסר בקנאות לפיתוח כושר גופני, כהכנה לשירות קרבי בצה"ל, ולדיבור בפני קהל – יכולת שהוא ניצל בהמשך, בקולג' ולאחר מכן, לצורכי הסברה ישראלית. אף כי טיפח תכונות אמריקניות רבות, הוא סיגל לו גם חוצפה צברית. ב-1972, ביומו הראשון כסטודנט לתואר ראשון במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס לאחר כחמש שנות שירות בצה"ל, הוא ביקש רשות מיוחדת ללמוד מספר כפול מהמקובל של קורסים: לא היו לו ארבע שנים לבזבז על לימודים, כי בבית חיכו לו עניינים חשובים יותר.

עלילותיו של ביבי בסיירת מטכ"ל, שבה שירת בעקבות יוני, עדיין חסויות ברובן. לצערם של כל היסטוריוני ישראל, המדינה לא קבעה לוח זמנים לשחרור מידע מסווג מגנזכיה. בחומר הניתן לפרסום עושה פפר מלאכה לתפארת. הוא מתאר את קשייו של מסלול ההכשרה שהוא אולי הקשוח בכל צבאות העולם, ואת הידוע על המשימות שביבי השתתף בהן בלבנון, בירדן ובסוריה (גם בן כספית, בספרו, מתאר פשיטות אלו באורח קריא מאוד).

את רוב שנות העשור שלאחר שחרורו הסופי מצה"ל, אחרי מלחמת יום כיפור, בילה נתניהו בארה"ב. הוא התגרש שם מאשתו הראשונה, הישראלית, והתחתן עם פלור קייטס האנגלייה. פריצתו הגדולה אל הפוליטיקה באה ב-1982, כאשר שגריר ישראל בוושינגטון משה ארנס הציע לו את תפקיד סגן ראש המשלחת. שנים אחדות קודם לכן עבדו נתניהו ואשתו הצעירה בחברת הייעוץ "בוסטון קונסלטינג גרופ", וארנס התרשם ממלאכתו של נתניהו בארגון כנס בינלאומי על טרור לזכר אחיו ההרוג.

על פי תיאורו של פפר, שנות עבודתו של נתניהו למען ישראל בארה"ב היו תקופה של שאפתנות אישית וקידום עצמי קיצוניים. בוושינגטון ובניו-יורק הוא טיפח בחריצות קשרים עם האליטות הפוליטיות, התקשורתיות והיהודיות, והיה לאורח קבע בטלוויזיה. לדידו של פפר, שליטתו של נתניהו ברזי התקשורת האמריקנית בישרה את סגנונו הפוליטי כראש האופוזיציה וכראש הממשלה: מנהיגות מוטת יחסי ציבור שהדיבורים חשובים בה מהמעשים. הקורא עמודים אלה נזכר במסורת הבעת הסלידה מ"קשקשנים", "פטפטנים" ו"בבל"תנים" שעברה בין ראשי ממשלה קודמים, מבן-גוריון דרך גולדה עד רבין.

*

החלק המעניין וההוגן ביותר בביוגרפיה הוא זה העוסק בעלייתו של נתניהו להנהגת הליכוד בשנות התשעים ובהתנגדותו להסכמי אוסלו. נתניהו התנגד להם פחות מטעמי "ארץ ישראל השלמה" ויותר משום שהעריך שהם יובילו לא לשלום אלא להגברת האלימות. פיגועי ההתאבדות באוטובוסים נכנסו אז לרפרטואר הטרור הפלסטיני, והמאבק בין "מחנה השלום" למחנה מתנגדי אוסלו התלהט מאוד.

לאורך השנים שלאחר רצח רבין רדפו את נתניהו ההאשמות כי בחודשים שלפני הרצח הוא הסית לאלימות נגד ראש הממשלה. פפר בוחן את הראיות, ובמידה רבה מנקה את נתניהו מאחריות. בהפגנה הידועה בכיכר ציון בספטמבר 1995, כשנשמעו הקריאות "בדם ואש את רבין נגרש", נתניהו השיב מבמת הנואמים: "לא זאת הדרך. לא בדם ולא באש, רק בקלפי". רבין "לא בוגד אלא טועה", הבהיר נתניהו לקהלים מתלהמים בהזדמנויות אחרות. פוליטיקאים אחרים בליכוד, ביניהם אריאל שרון, השיגו במבחן זה תוצאות פחותות.

על כהונתו הראשונה והסוערת של נתניהו בראשות הממשלה, בשנים 1996–1999, פפר כותב בחטף. הוא מתאר כיצד דחקה וושינגטון בנתניהו לקדם את תהליך השלום למרות התנגדותו לעצם התהליך הזה. כן מזכיר לנו פפר את התערבותו הפעילה של ממשל קלינטון בבחירות בישראל – למען שמעון פרס ב-1996 ואהוד ברק ב-1999.

מפתיע מעט לגלות כי דווקא בפרקים על תקופתו השנייה, הנוכחית, של נתניהו בראשות הממשלה, אין הרבה בשר. תקופה זו החלה כזכור בניצחונו הדחוק של הליכוד במרוץ נגד 'קדימה' בראשות ציפי לבני, ב-2009; קדימה השיגה מנדט אחד יותר מהליכוד, אך 65 חברי כנסת המליצו לנשיא פרס שיטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, וכך עשה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שפרס בא לעזרת ביבי.

בספרו על השנים העמוסות שחלפו מאז, פפר מתמקד בדינמיקות המשתנות של הקואליציות של נתניהו, ובכלל זה שותפותו המפתיעה עם אהוד ברק בתחילת העשור הנוכחי, והמתח המתמיד עם ממשל אובמה על רקע מדיניות "האיזון המחודש" שלו עם איראן שהובילה לעסקת הגרעין ב-2015. פפר מזכירנו – עניין שעלה לכותרות – שחלון ההזדמנויות הפנים-ישראלי ההולם ביותר למתקפת מנע על איראן נפתח בשנת 2011, בשיאה של שותפות נתניהו-ברק, וחושף כמה (אבל רק כמה) מן הניסיונות המרובים של ממשל אובמה להניא את ישראל מכך.

רק בקושי נוגע הספר ברפורמה הכלכלית של נתניהו בהיותו שר האוצר בממשלת שרון, ובתרומתו להצלחתה של ישראל לעבור כמעט ללא פגע את המשבר הכלכלי העולמי ב-2008–2009, שלא לדבר על יתר הישגיו המהותיים.

*

כוחה של ביוגרפיה רהוטה זו טמון בהיותה מעין טיוטה עיתונאית סדורה ראשונה לחייו של נתניהו. רבים מהפרטים המציצניים כאן – כגון אהבתו של נתניהו למותרות, או השפעתה של שרה נתניהו על אומנות התמרון הקואליציוני של בעלה – כבר הזינו מאות מאמרים ארסיים ב'הארץ' לאורך השנים. מאלפים ככל שיהיו, הם מרחיקים את הכותב ואת קוראיו מחשיבה מעמיקה יותר על חייו ומעשיו של נתניהו.

דוגמה לכך, מתחילת הספר, היא מאמציו של פפר לפוצץ את הדימוי שיצרה משפחת נתניהו לבנציון וליוני. האם נכון יותר לראות את אביו של ביבי כאקדמאי-להשכיר מתוסכל, או כהוגה ציוני חשוב? הרי שתי האפשרויות יכולות להיות נכונות גם יחד. קורא הוגן בספרו של בנציון נתניהו על דון יצחק אברבנאל, או בספרו 'חמשת אבות הציונות', יגלה כתיבה ציונית מעמיקה שרק כותבים מעטים יכולים להתחרות ברמתה. פפר כמעט שאינו מזכיר את המחקרים הללו.

אשר לבן-והאח, יוני נתניהו בשר ודם אולי לא היה המנהיג המחונן המצטייר ב'הפשיטה על אנטבה'. אולי באמת, כמשתמע מדברי פפר, בשלב מתקדם זה של שירותו בסיירת מטכ"ל הוא כבר היה שחוק. הדבר אינו גורע מהיותו אחת הדמויות המרשימות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הכרך 'מכתבי יוני' מלמד כי הוא היה מופת של לוחם-משורר, ואכן, שורותיו ממשיכות לעורר השראה בדורות של ישראלים צעירים.

הלגלוג על סגנון המנהיגות "היחצני" של נתניהו מבעבע מהספר כולו, ויש בו כדי לבטא ביקורת נפוצה על נתניהו כמנהיג החסר את התעוזה המצופה מראש ממשלה ישראלי. אולם קשה להתווכח על כך שכישרון הנאום של נתניהו נשא פירות. נתניהו עורר ביקורת עזה, כלפיו וכלפי ישראל, בהתנגדותו העיקשת לעסקת הגרעין עם איראן. מנקודת מבט ישראלית התנגדותו זו הייתה מבוססת מאוד, ובעמידתו עליה הוא שמר על אמינותה של העמדה הישראלית. כאשר השתנה כיוון הרוח בוושינגטון בנושא האיראני, עם עלייתו של הממשל הנוכחי, התגלתה אמינות זו כמשתלמת.

סקירה הוגנת של האירועים העיקריים בחייה הפוליטיים של ישראל בשנות כהונתו של נתניהו, סקירה שתישיר מבט אל ההצלחות ואל הכישלונות גם יחד, תצבע את כהונתו זו, ברובה המכריע, בצבעים חיוביים ביותר. מבצעיה הצבאיים של ישראל, כגון צוק איתן בעזה והפשיטות התכופות על הכוחות נתמכי-איראן בסוריה, היו מבצעים כירורגיים שתוכננו בקפדנות ובוצעו בהצלחה. הידרדרות היחסים עם האיחוד האירופי אוזנה במידת מה בקידום הקשרים עם הודו, עם מדינות רבות באפריקה, וחשוב מכול, במערכת פרגמטית של יחסי עבודה עם רוסיה. בנות ברית מתחת לשולחן טופחו במקומות מפתיעים ברחבי העולם הערבי. כן, יש "מבוי סתום" במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אך מצב זה ייתפס ככישלון רק בעיני מי שמשוכנע כי זו העת לפתרון שתי המדינות. כלכלת ישראל מצויה בשנות נתניהו בצמיחה מואצת – לעתים יותר מ-5 אחוזים בשנה, ואף פעם לא הרבה פחות מכך. מן השגשוג הזה נהנים גם ערביי ישראל וערביי יו"ש. עושרה של ישראל גדל כדי כך שלראשונה אי פעם הסתמנה בה בועת-דיור.

*

אין לכחד כי בישראל העכשווית, נתניהו הוא קצת דג-מחוץ-למים. בחברת עוזרים ילידי ארה"ב או תומכים באמריקה הוא חש בנוח יותר מכפי שהוא חש בחברת פעילי ליכוד מקומיים, שלא לדבר על אנשי הממסד התרבותי והתקשורתי בישראל. פפר מייחס זאת בדין להכשרתו האקדמית, העסקית והפוליטית של נתניהו בארה"ב; אך הוא מחמיץ את הנקודה המהותית.

בשנותיו בארה"ב בשנות השבעים והשמונים נעשה ביבי תלמיד קשוב של זרם חשיבת הקומון-סנס הכלכלי והפוליטי שעד מהרה עתיד היה, כמו כל דבר באמריקה, לפתח לעצמו קידומת ושם משפחה להתהדר בהן: הניאו-שמרנות. בפגישתי האישית היחידה עם נתניהו ב-2015 הוא שלף לתדהמתי מזיכרונו את טיעונה של ג'ין קירקפטריק ממאמרה "דיקטטורות וסטנדרט כפול" שהתפרסם במגזין הניאו-שמרני 'קומנטרי' ב-1978.[1] בוושינגטון ובניו-יורק, ביבי לא סתם עסק באיסוף חברים. הוא הקשיב והתבונן. מה שהוא למד באמריקה עזר לו בשנותיו בהנהגתה הפוליטית של ישראל, ובייחוד בהנהגתה הכלכלית.

פפר מגחיך את תשוקתו של ביבי להישאר עוד ועוד בעמדת ההנהגה, ורואה בכך ביטוי לתפיסה פרנואידית בדבר סכנות המתרגשות תמיד לבוא על ישראל. ביבי, הוא טוען, מאמין כי "קיומה של ישראל שברירי כמו קיומה של ממלכת החשמונאים" – לדבריו, הזיה "העומדת בניגוד לכל הישגיהם האינטלקטואליים, הרוחניים והחומריים של היהודים ברחבי העולם, וכמובן בניגוד להתבססותה ושגשוגה של ישראל שנים רבות לפני עלותו על כס השלטון".

ימיו של נתניהו בראשות הממשלה, עד שיפנה את מקומו לבא אחריו, אינם רבים עוד – לטוב ולרע. המערכת הפוליטית בישראל אינה רחמנית, ונתניהו בשלטון מספר שנים כמעט חסר תקדים. אך עצם העובדה שימי נתניהו על כיסאו, כמוהם כימי כל ראש ממשלה, לא יימשכו לנצח, אינה מצדיקה את שאננותו של פפר בשאלת ביטחונו של העולם היהודי – היום, כמו גם "שנים רבות לפני עלותו" של נתניהו לשלטון.

תחייתו הפוליטית של נתניהו החלה בראשית העשור הקודם, כשהמדינה הייתה נתונה למתקפת רצחנות איומה, התמודדה עם משבר בחוב הלאומי, וחוותה הגירה שלילית חמורה. כיום, אוכלוסייתה של ישראל גדולה מאי פעם, התוצר המקומי הגולמי שלה לנפש הוא כשל מדינת גוש-אירו ממוצעת, התרבות בה פורחת, ומעמדה הגיאו-פוליטי חזק ויציב יותר משהיה בכל נקודת זמן אחרת בשבעים שנותיה. הזינוק בעוצמתה וביציבותה של ישראל בשנות שלטונו של נתניהו מובילים, אם כבר, למסקנה הלא-מתבקשת כי ניכורו של נתניהו מהלכי הרוח הרווחים באליטה הישראלית הוא אחד מסודות ההצלחה שלו.

ובכל זאת, ישראל היא מעוז של שגשוג בלב סביבה עוינת המתקיים נגד כל הסיכויים, אולי אפילו נגד כל היגיון. היא נשענת על מעמד קטן להפליא של אישי ממשל, צבא, דת ותרבות המשפיעים עליה ומנהלים את חייה. אם תאבד קבוצה זו מאיכותה, או מאמונתה במפעל הציוני, גלגל המזל של ישראל עלול להתהפך במהרה. שולי הביטחון של ישראל רחבים מכפי שהיו בעת הקמתה, אך עדיין הם צרים במידה בלתי רגילה. מבחינה זו, שלטונו של נתניהו במדינה משגשגת וצומחת הוא הישג לא קטן.

ניל רוגצ'בסקי מלמד במרכז שטראוס לתורה ולמחשבת המערב בישיבה-יוניברסיטי בניו-יורק. המאמר הופיע בכתב העת המקוון 'מוזאיק' ותרגומו מתפרסם כאן באדיבותו. תרגם מאנגלית צור ארליך.

קרדיט תמונה ראשית: [(.S. Embassy Tel Aviv [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0

[1] הערת המתרגם: תרגום עברי של מאמר זה, מעשה ידיי, פורסם באתר 'מידה' בתחילת 2015. אפשר שנתניהו קרא את המאמר ב'מידה' ועל כן הוא היה טרי בזיכרונו.