נתקבלו במערכת, אוקטובר 2016

גבולות אושוויץ / שמואל טריגנו

(מצרפתית: אבנר להב)

הוצאת רסלינג, 2016 | 225 עמ'

חרף העובדה שבאמתחתו עשרים וארבעה ספרים ומאמרים רבים, רבים מהם בתחומי הפילוסופיה והתיאולוגיה היהודית, שמו של פרופ' שמואל טריגנו כמעט ואינו מוכר בישראל. מאמרים ספורים מפרי עטו פורסמו בעיתונים ובכתבי-עת ישראליים שונים, וספרו הנוכחי הוא השני בלבד המתורגם לעברית. ההספד שנגרם בכך הוא רב; כפי שטריגנו עצמו מדגיש, כתיבתו מכוונת לקהל הישראלי ולרווחים שהוא עשוי להפיק ממנה: "ספרי נכתב למען הישראלים כדי לתרום לכך שיאמדו אל נכון את מה שנרקם נגדם בזירה העולמית, ובפרט האירופית, כדי שיאמצו סוף סוף אסטרטגיה ההולמת את האיום הקיומי הרובץ עליהם" (עמ' 13).

מהו אותו איום קיומי? על פי טריגנו מדובר במשבר בין אירופה והעם היהודי – שלשיטתו אינו אלא תוצאתו של פרדוקס מחשבתי שהיבשת נתונה בו בקשר לזכרון השואה: מצד אחד מוטלת עליה "חובת הזיכרון", הבאה לידי ביטוי בבניית מוזיאונים, קתדרלות וספרים בנושאי השואה ומוראותיה. ומצד שני – בשם אותו זיכרון עצמו מואשמים שוב ושוב מושאיו, קרי היהודים ומדינת ישראל, בפשעים דומים. הא כיצד? טענתו של טריגנו היא שאין מדובר כאן בניסיון פסיכולוגי פשוט של האליטה האירופית להקל את אשמת השואה מעליה, אלא בתוצאה עמוקה של האוניברסליזציה שעבר זיכרון השואה באירופה: "ההנצחה האופיינית לחובת הזיכרון מכוונת ליחידים מופשטים, קורבנות רפאים, חסרי קיום, של טרגדיה נטולת שם. […] חובת הזיכרון אינה מכירה ביהודי אלא את הקורבן, את הדרמה האנושית בתוך האסון היהודי, את 'רצח העם' בתוך השואה" (עמ' 29).

בביאור הפרדוקס זה, תוך שימוש בדוגמאות מאירות עיניים ובניתוחי עומק של תהליכים היסטוריים חשובים (ובראשם הסכם אוסלו, בנספח לספר), עוסק הספר כולו – ובכך תורם תרומה משמעותית להבנת מציאות ימינו, לאור עברהּ ועתידהּ.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


מאת: סת' סיגל
מאנגלית: מתן דרור
סלע מאיר, 2016 | 338 עמ'

במשך שנות דור ודור היה מפלס הכנרת מדד למצב רוחנו הלאומי; חונכנו לסגור את ברז המים בזמן צחצוח השיניים, ואך זה לא כבר התקלפו פני ידוענים בפרסומת "ישראל מתייבשת". אך בלי ששמנו לב, בעיית המים של ישראל נפתרה. את המסקנה הזו, שנשמעת זרה ומוזרה לאוזן ישראלית, מבסס סת' סיגל, איש עסקים יהודי-אמריקני, בספר 'המאבק על כל טיפה' – מסמך מפורט ועדכני הסוקר את מהפכת המים שעברה ישראל.

הסיפור מתחיל מעט לפני קום המדינה, כאשר הבינו ראשי היישוב כי ללא מערכת מים עצמאית ויעילה קלושים סיכויי ההצלחה של המפעל הציוני. נדרשו יוזמה, יצירתיות וחוצפה כדי להפוך ארץ צחיחה למקום משגשג, ותכונות האופי הללו התפתחו בהמשך ותרמו להפיכתה של ישראל ל"אומת הסטארט-אפ" בכלל ובתחום המים בפרט. וכך, אם בשנות הארבעים נאלצה הנהגת היישוב  לקנות בלונדון צינורות ששימשו לכיבוי השריפות שנגרמו מהפצצות הנאצים כדי לחבר את אחת-עשרה הנקודות בנגב למוקדי מים, הנה בשנות השישים כבר הגישה "מקורות" סיוע בקידוחי-מים באיראן של טרום-המהפכה, ובמאה העשרים ואחת ישראל היא המובילה בעולם במספר חברות הסטארט-אפ בתחום המים והיא מסייעת באופן קבוע ליותר ממאה מדינות, ביניהן ענקיות כסין, הודו ואפילו ארצות הברית.

את ההתפתחות המופלאה הזו, שבמרכזה פיתוח טכנולוגיות מתקדמות להתפלה ולטיהור שפכים, סוקר סיגל בפירוט רב ולאחר שערך סדרה ארוכה של ראיונות עם העוסקים במלאכה לאורך השנים. למרות הפרטים הטכניים התיאור ההיסטורי קולח וקריא. לקראת סיום מנסה סיגל לגבש תובנות אסטרטגיות מן ההצלחה. אף שחלק זה אינו בשל לגמרי, יש בו כדי לפתוח כיווני מחשבה על הדרכים שיכולה ישראל לנצל בהן את יתרון המים שלה ליצירת בריתות חדשות ולשיפור מעמדה הבינלאומי.

ביקורת מאת: יצחק מור


מאת: עידו חברוני

משכל, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2016 | 310 עמ'

למה אפשר לצפות כשנכנסים לבית המדרש? גמרות גדולות בכריכות חומות וכיתוב מוזהב, ספרי תנ"ך וסידורים, ובחלק מהמקומות גם יציצו ספרי מחשבה ומוסר, מדרש וחסידות. דרקונים, אריות העשויים אש, שדים ואבירים – בדרך כלל נחפש במקומות אחרים. בספר החדש של ד"ר עידו חברוני אלו ואלו מתקבצים סביב שולחן אחד, המארח גם מפגשים אנושיים-ספרותיים מפתיעים: רבי עקיבא והרוזן ממונטה כריסטו, רב עמרם ופאוסט, קפקא ורב אשי.

חברוני, המכהן כמנהל החינוכי במרכז האקדמי 'שלם', שואף להרחיב בספר את גבולות התודעה של הקורא דרך יצירת דיאלוג מעמיק בין אגדות חז"ל לבין יצירות המופת של המסורת המערבית – מיוון הקלאסית ועד ימינו. הספר בנוי כך שכל פרק מטפל בסוגיה פילוסופית המעסיקה את סדר היום האנושי מאז ומעולם: חירות וגורל, היחס למיניות, האפשרות לחזור בתשובה וההתמודדות עם הרוע. דרך עיון באגדות חז"ל בכלים ספרותיים ופסיכולוגיים, תוך שילוב רעיונות פילוסופיים העולים מספרים כמו האיליאדה, אינאיס ועלובי החיים – השאלות העתיקות מקבלות פנים חדשות ומתעוררות לחיים. הכתיבה הנעימה של הספר, העשוי ברמה גבוהה אך נמנע מאצטלות אקדמיות, והמתובל לכל אורכו בידענות ובהומור, מוסיפה לחוויית הקריאה.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


מאת: גדי טאוב

ידיעות אחרונות, 2016

221 עמ'

אומרים שפילוסופים הם סופרים מתוסכלים. ואכן, הכתיבה הפילוסופית והכתיבה הספרותית הן שני מסלולים שונים, ואף משלימים, לביטוי עושר רוחני ורעיונות נוקבים. גדי טאוב, ממבקרי התרבות הבולטים והמקוריים בישראל, שולט בשתי הצורות ומשתעשע במעברים ביניהן.

לפני חמש שנים יצא לאור ספרו 'נגד בדידות – רשמים', שבו ביקש לתקוף את האינדיבידואליזם הקיצוני בצורה ספרותית, אימפרסיוניסטית, שכוחה רב אבל קשה לבצע בה הבחנות ולהציע פתרונות. עתה הוא משלים את המפעל ותוקף ישירות. בספרו 'נגד בדידות – מחשבות' מראה טאוב כי ניתוק מן החברה בשם החופש האישי הוא מצב קיומי בלתי-אפשרי. העמדה האינדיבידואליסטית המופרזת שטאוב תוקף ורואה בה "אי-הבנה" יותר מאשר אידיאל רציונלי אינה ממוקמת דווקא בימין או בשמאל הפוליטי. ליברטריאנים מימין וחתרנים ופעילים רדיקליים משמאל שותפים לאמונה כי היחסים החברתיים אינם הכרח. הם רוצים להשתחרר לחלוטין מן הכבלים החברתיים ולהשיג איזה חופש מוחלט.

טאוב מתעקש לפסוע בשדה המציאות וללמוד מהניסיון ההיסטורי, הפסיכולוגי והתרבותי. הוא מראה כיצד דווקא שיקום הסמכות החברתית מאפשר את שיקום החירות האישית, וכיצד היכולת להתאגד, לקיים יחסי גומלין, ליצור קשר, היא המפתח למימוש עצמי מלא. האינדיבידואליזם אינו חטא, תועלתו מרובה מנזקיו – אבל טאוב מבקש להראות שהוא אולי מוערך יתר על המידה.

כל מסה בספר עומדת לעצמה ומצליחה להביע רעיון שלם. אולם קריאתן בזו אחר זו בונה פסיפס שדרכו מתגלה משהו גדול יותר. זהו הפיל במרכז החדר, שגודלו אולי מקשה על תפיסתו במבט אחד. אבל האסופה כולה מצליחה בכל זאת להאיר עוד כמה זוויות של הקיום האנושי.

ביקורת מאת: יצחק מור


 

מעשה חושב: אמונה הגות ומחשבה, כרך א

עורך: ליאור לביא

מגיד, תשע"ו | 270 עמ'

בלִבּהּ התֵמטי של הציונות הדתית מצוי בית המדרש, מרחב רוחני שעיקרו עיסוק מתמיד בתורה, ראייתה כמקור חיים רעיוני עמוק, ובירור בלתי פוסק של היחסים בינה לבין הזרמים של התרבות והמדע המודרניים והפוסט-מודרניים. הגיבורים הקבועים הם על פי רוב הרב קוק, ההגות חסידית וקבלית של הדורות האחרונים, ולאחרונה גם רבי נחמן, ועמם הוגים מודרניים כגון הרב סולובייצ'יק והרב שג"ר. השיחה הרוחנית הזו, שלה כמובן משמעויות חינוכיות, הלכתיות ופוליטיות, מצאה לה במשך העשורים האחרונים כמה במות, החל ב'נקודה' של האוונגרד הגוש-אמונימי של שנות השמונים, המשך ב'אקדמות' (ז"ל) של העידן האקדמי יותר, וכלה ב'אסיף' הצומח ככלי ביטוי מרשים של עולם הישיבות הציוני.

'מעשה חושב' מצטרף למורשת הזו מתוך הסתייגות מהבמות האחרות: הוא נועד לאפשר במה 'נקייה' למי שרואים בחלק ממה שנכתב בבמות האחרות שיח בלתי לגיטימי החותר תחת יסודות האמונה. הישגם של העורכים הוא הצלחתם לארח בגיליונם הראשון, למרות טהרנות זו, מגוון נאה של כותבים (ואפילו כותבות!) מבתי מדרש שונים ובהם 'רוחניקים' חסידיים כישראל אריאל, עמיר כ"ץ ושרה פרידלנד, אנשי המיינסטרים ההלכתי-מחשבתי נוסח הישיבה במעלה-אדומים, ואפילו איש ישיבת מעלה-גלבוע (חזי כהן) ואיש אוניברסיטת בר-אילן (זוהר מאור(. מאמרו של דניאל שליט מחזיר את הקורא לימי מסות-ההגות המרשימות מ 'נקודה', ומבטא היטב את היומרה ואת הרוח המפעמים בעורכי המאסף. ההצלחה בשיבוץ באה לעתים על חשבון התוכן – שהוא במידה רבה אקלקטי ברמתו ובמידת העניין שלו, למרות העריכה המוקפדת, ושרוב מאמריו אינם מביאים בשורה למי שנמצא מחוץ לבית המדרש.

ביקורת מאת: יואב שורק


 

מאת: יהודה ויזן

מקום לשירה, 2016 | 95 עמ'

קלשונו של יהודה ויזן מהפך בשדה השירה והספרות העברית כבר קרוב לעשור, מאז התחיל להוציא (יחד עם עודד כרמלי) את כתב העת 'כתם' ואחריו את כתב העת 'דחק – לספרות טובה'. ב'תקנות שכנגד', ספרו החמישי, ממשיך ויזן בחתירתו אל עבר זיקוק השירה ובחיפוש האופן הנכון של שימוש במילים. בפולמוס מתובל בהומור ובביקורת מושחזת בשנינות, ותוך מחוות-התכתשות למשוררים כגון א"א פו, אצ"ג, מאיר ויזלטיר, ויליאם בלייק ואחרים, דוחק ויזן את הקורא לחשיבה מחודשת על מוסכמות משדה הספרות העברית והעולמית – ומורה שלכך בדיוק התכוון כבר במוטו לספר, המכריז: "לא כל האומר שירה, הוא אומר שירה".

שלא כמקובל במחוזותינו, שיריו של ויזן אינם עוסקים בו, ב"אני" היוצר, המיוסר והמתבונן כלפי פנים. בהקשר זה בולט במיוחד השיר המרכזי בספר, "נְבוּאַת אִבְּן שֵׁם הַגְלִילִי – או – כ' זמירות לצון בדבר שואת ערביי אירופה הממשמשת | היא הד'ביחה [השחיטה] הגדולה", המתאר – ללא שמץ של פוליטיקלי קורקט – את ייסורי נפשה הפוסט-מודרניים של יבשת אירופה: כיצד תוכל להתמודד עם גלי ההגירה המוסלמיים המאיימים עליה במובנים פיזיים ונפשיים כאחד? והשאלה המהדהדת: האם נגזר עליה לשוב על חטאה הנורא מאמצע המאה הקודמת? "אֵירוֹפָּה לֹא עוֹצֶמֶת עַיִן כְּבָר כִּמְעַט עָשׂוֹר / הִיא מְלַקֶּטֶת חֲתִיכוֹת מֵידָע, אַךְ הִיא חוֹשֶׁשֶׁת לַעֲשׂוֹת / אֶת מַה שֶׁכְּבָר עָשְׂתָה וְהִיא יוֹדַעַת / שֶׁהִיא יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת // אַךְ אִי אֶפְשִׁי לָהּ עוֹד / וְהִיא בַּדֶּרֶך לְאָסוֹן" (עמ' 23). תשובותיו של ויזן בסוגיה הזו – כמו באחרות המופעות בספר – מטרידות ואינן חד-משמעיות; כל חובב שירה העסוק גם בהוויות העולם עתיד להפיק מהן הנאה ועניין רב.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


מאת: אלי בר-יהלום

צבעונים, 2016 | 110 עמ'

אלי בר-יהלום הוא מחלוציו של אחד המהלכים החשובים בשירה העברית בדורנו – החזרת המוזיקליות, החרוז והמשקל אל השירה הספרותית. הללו הוגלו קודם לכן משם אל ממלכתו הלא-מוערכת של הפזמון. בר-יהלום, שהוא גם מלחין ומבצֵע וטרובדור, החזיר אותם משם אל השירה האמנותית עם נדוניה נוספת: לחנים. הוא פרסם וזימר שירה בסגנון זה החל בראשית שנות התשעים, ולרגע נפגשה דרכו עם זו של החבורה המאורגנת והמתוקשרת יותר שהתניעה אז את מגמת השיבה לחרוז ולמשקל, חבורת 'אֵב' שהולידה לימים את חבורת 'הו!'. אולם הדרכים נפרדו, ובר-יהלום, שהוא מן המשוררים העברים המקוריים ועתירי הדמיון בימינו, התקשה במשך שנות דור ממש לזכות בהכרה הראויה לו. לפני שנים אחדות היה ממקימי כתב העת והחבורה הספרותית 'בגלל'; אך גם אז, רק גיוס המונים ב'הד סטארט' אפשר לו לפרסם את ספרו הראשון המונח עתה לפנינו.

בעריכת 'בגלל', ובאופן מובהק ומזוקק יותר בספרו 'דבש צרעות', מעמיד בר-יהלום חלופה קצת-אחרת, קלילה בסגנונה ומעמיקה בתכניה, לשירת החרוז-החדש המזוהה עם 'הו'. לצד רקעו המוזיקלי וחוש ההומור הסלחני שלו ניכרות היטב בשיריו גם עבודתו כמרצה למדעים מדויקים, קרבתו למדע הבדיוני ולמשחקי-תפקידים, וזיקתו היהודית-לאומית האמיצה  והאינדיבידואליסטית. הגיוון הרב של השירים אינו מאפשר לתת דוגמה מייצגת; הנה דוגמה לא מייצגת, בית מתוך השיר 'אלה הם': "מַה שֶּׁעֲבוּרֵנוּ שֶׁפַע – בִּשְׁבִילָם זֶה צַעֲצוּעַ. / מַה שֶּׁעֲבוּרֵנוּ פֶּשַׁע – בִּשְׁבִילָם זֶה שַׁעֲשׁוּעַ. / מַה שֶּׁעֲבוּרֵנוּ שֵׁפֶל – זֶה נֶחְשָׁב אֶצְלָם לְנוֹרְמָה. / מַה שֶׁעֲבוּרֵנוּ תֶּפֶל – זֶה נִקְרָא אֶצְלָם הוּמוֹר. מַה / שֶּׁאָסַפְנוּ כָּל חַיֵּינוּ הֵם בִּן-רֶגַע מְאַבְּדִים – / אֲבָל הֵם הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ. הֵם הַיְּלָדִים". אל דאגה – בסוף השיר הילדים כבר יסתכלו עלינו מלמעלה.

ביקורת מאת: צור ארליך


מאת: עמיחי שלו

עם עובד, 2015 | 236 עמ'

"בדידות מזהרת" נע בין סיפוריהם של שני שרתים במלון תל-אביבי, ארקדי וחיים, שניהם יוצאי ברית המועצות, שניהם עלובי-החיים של ישראל של 2003 שנעשו הדום לרגלי הפרולטריון המזרחי של הדור הקודם. חיי הנפש של ארקדי הם ערוץ מקביל לחיי המציאות שלו. כשהוא שוקע בייאושו הוא חווה את העולם כהתפוצצות חושית וכמתקפה ססגונית של הזיות. הוא בורח גם אל הפגיעה העצמית. מחיים, מנהלו הישיר של ארקדי, נשלל קידום מובטח וניתן לישראלי ותיק. הפער שחיים המתפטר חווה בין הברבריות של הישראלים שסביבו לבין "התרבות" שהוא בא ממנה מוביל אותו אל מחוז רע ומר. ובעצם, גם את ארקדי.

המעקב הנטורליסטי אחר החיים במעי הגס של המלון ושל החברה שלנו אינו נעים. עמיחי שלו אינו חוסך מקוראיו את הדכדוך האפרורי הזה. ובכל זאת הוא מדשן אותו: בעזרת כתיבה קצבית המקפידה על הכנסת עניין בדברים גם כשהעלילה מדשדשת לאטה עם מגש משקאות בין קומות המלון – וכן בעזרת תמרון בין עליבות חייהם החומריים של הגיבורים לבין עושר חיי הנפש שלהם. כך הוא גם מציל את הרומן משקיעה בנישה "חברתית" סוציאל-דמגוגית, לפעמים ממש כשהוא עם רגל אחת בביצה הזו.

מתוך כך, באורח מוזר משהו, המונולוג של חיים באוזני הילד ה"ערס" המרביץ לבתו ה"רוסייה", לקראת סוף הספר, אף שהוא לכאורה נאום הטפה כמעט פובליציסטי על כך ש"כולנו יהודים", הוא שיאו הרגשי של הספר. רגע אחריו מגיעה נקמתם הבלתי-נשלטת של "הרוסים", ומקלקלת את השורה למי שהתפתה עד אז לתפוס את הספר כמניפסט עדתי-חברתי "רוסי". בשלבים הללו של הספר, הסופיים, הסוחפים, טרונייתו היחידה של הקורא אל המחבר היא על קוצר היריעה.

ביקורת מאת: צור ארליך


מאת: שטפן צוויג

מגרמנית: הראל קין

תשע נשמות, 2016 | 71 עמ'

מנדל הוא טיפוס ייחודי, רוכל ספרים שקבע את מקומו באחד מבתי הקפה של וינה. טיפוס מופנם וחסר כישורים חברתיים אך בעל מוח אנציקלופדי וזיכרון גאוני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ומתוך האטימות המאפיינת זמנים שכאלה, נעצר מנדל ללא סיבה, מוגלה ממקומו ובקושי שב.

דרך דמותו של מנדל, שספק אם היה ונברא, מתחקה צוויג אחר שתיים מהתכונות האנושיות שסיקרנו אותו במיוחד. אחת היא הגאונות ודרכי התגבשותה; אותן הוא מזהה בריכוז המוחלט וההתמסרות לדבר אחד לא הפרעה. צוויג עצמו היה בעל אוסף טיוטות של יצירות קלאסיות, עליהן העיד שהן מעוררות את גופו ומרגשות את רוחו. מן העבר השני בוחן צוויג את השפל האנושי המתגלה במוראותיה של המלחמה. איתרע מזלו של הסופר לחוות מקרוב את שתי מלחמות העולם, והייאוש שמילא את לבו בעקבות מה שעוללה אירופה לעצמה הובילוֹ להתאבדותו בגלות ברזיל. גם מעצרו של מנדל, גיבור הספר, נבע מן "הפשע שבוצע באותה מידה של חוסר טעם בצרפת בגרמניה ובאנגליה, בכל רגב מאדמתה של אירופה שלנו שנטרפה עליה דעתה". במידה מסוימת, הספר הוא בבחינת קינה מוקדמת על היבשת שכה העריץ אך כבר אחרי המלחמה הראשונה ניכר עליה שלא תשוב להיות כשהייתה.

'מנדל של הספרים' חובֵר לאחיו 'עיני האח הנצחי', אגדה פילוסופית שכתב צוויג ויצאה לאור גם היא בהוצאה הצעירה והמסקרנת 'תשע נשמות'. שם, באמצעות דמות אגדית נטולת זמן ומקום, עוסק צוויג בשאלת האחריות הנגזרת מהפעלת כוח ומהימנעות ממנו: סוגיות שהעסיקו את צוויג כל חייו, ושהרלוונטיות שלהן רק גדלה והולכת במערב הנמנע מן הכוח בכל מחיר. שני הספרים, השונים כל כך, מייצגים את מגוון יצירתו הענפה של צוויג. הם טובים כמנת פתיחה למי שטרם נחשף לכתיבתו, וכתבלין מרענן למי שמצוי בספריו הרבים של סופר מקורי וטרגי זה.

ביקורת מאת: יצחק מור


מאת: דניאל שלם

משכל (ידיעות אחרונות – ספרי חמד), 2016 | 245 עמ' 

ספרות הפנטזיה המוכרת לנו מבוססת בדרך כלל על מיתוסים שהתרבות האירופית רוויה בהם, מיתוסים המשלבים מרכיבים פגאניים ונוצריים. ספרות הנעורים הישראלית המוכרת לנו מבוססת בדרך כלל על הווי החיים של הקיבוץ (בעבר) או של העיר הישראלית הטיפוסית. והנה, בספר ילדים ונוער מפתיע, מחולל דניאל שלם את הפלא הכפול: ספר פנטזיה שכולו יהדות, וספר נעורים שכולו ירושלים.

שלם משתמש בשלל מושגים מן המסורת התלמודית, הרבנית והקבלית, כדי לרקוח ספר אֵימה-לייט, המתרחש ברחובות ירושלים של שנות השבעים; זו שבה ילדים עדיין מחפשים חברים להעביר איתם את ימי החופש הארוכים בשיטוט בשדות בור מעניינים או במשחקי רחוב, הרחק מההורים הטרודים בעבודתם; זו שבה לגיטימי לכתוב סיפור שלם שיש בו רק בנים בלי שהקורא אפילו שם לב.

יש כאן כמובן חומרי הבסיס לפנטזיה יהודית טובה: הגולם מפראג, גלגול נשמות, צירופי אותיות; אבל שלם איננו מותיר אותנו במקום שבו היהדות הופכת למיתוס פגאני. להפך: הספר משבץ את היסוד העל-טבעי במקום מאוזן להפליא בתוך יהודיות מפוכחת, יומיומית, של שגרת התפילה, של ציונות פשוטה ושל חתירה לעשיית חסד עם הבריות – ואגב כך מלמד את הקורא כמה פרקי היסטוריה יפים.

מעטים זכו להכיר את ספרו הקודם של שלם, 'אחים מן המדבר' (2003), שבו רקח עלילה מופלאה ומרתקת על יהודי ערב הקדומים המשלבת אגדה, היסטוריה ומבדה. כישרון השילוב הייחודי שהתגלה שם בספר שיועד למבוגרים ונוער, מתגלה כאן, בצירוף כמה קלישאות-ספרי-ילדים מתבקשות, בגרסה קלה יותר.

ביקורת מאת: יואב שורק

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *