נתקבלו במערכת, יולי 2017

ללא גלימה: שיחות עם שופטי בית המשפט העליון

סטודנטים למשפטים, בעריכת ענת סרגוסטי

משכל וידיעות ספרים: תשע"ז | 392 עמ'


הכרך שלפנינו הוא מקבץ ראיונות עם שלושה עשר שופטי ושופטות בית המשפט העליון בדימוס, שיזמו, כתבו וערכו שמונה סטודנטים למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. הראיונות פותחים בסיפור חייהם של המרואיינים, ממשיכים בדיון בפרשיות משפטיות שהמרואיינים נטלו בהן חלק, עוברים לשיחה על שאלות עקרוניות מתחום המשפט, החברה ומדינת ישראל, ונחתמים בעצות למתעתדים לעסוק במקצוע המשפטים. הראיונות גולמיים וערוכים באופן גס. אולם שיבושי העריכה אינם מעיבים באופן משמעותי על הקריאה.

סיפורם האישי והמקצועי של המרואיינים שזור במאורעות המרכזיים בתולדות מדינת ישראל. משפטי אייכמן ודמיאניוק, קו 300, סברה ושתילה, ההתנתקות – אלו טעימות מן הפרשיות הנידונות בספר, אשר מסופרות לראשונה מנקודת מבטם של אלה ששימשו בהם בתפקידי מפתח, בשילוב קטעי מסגרת והערות מועילות מאת העורכים להשלמת התמונה ולהבהרת מושגים משפטיים. בינותם מגוללים השופטים את משנתם בשלל נושאים עקרוניים דוגמת חופש הביטוי, זכויות אדם, דת ומדינה ושוויון מגדרי, ובסוגיות משפטיות כגון חוקה, ביקורת שיפוטית (אקטיביזם) ואמון הציבור במערכת המשפט. לחלקם זו הפעם הראשונה שדעתם נשמעת בציבור.

השופטים בדימוס עולים מבין הדפים כאנשי מידות, בעלי משנה סדורה ורוחב דעת. אלא שאחדות דעים כמעט מוחלטת שוררת ביניהם בנושאים הנוגעים לבית המשפט העליון, והקורא מוצא את עצמו מייחל לְדעת מיעוט. במעט המקומות שמבצבצת בהם ביקורת פנימית, היא נשמעת כמעט אך ורק מפי השופטים הדתיים.

הספר נעדר כל ממד של ביקורת, ניתוח או רפלקסיה. הראיונות אוהדים, ולא תימצאנה בהם, למעט מקרים גבוליים ועדינים, שאלות מאתגרות או נוקבות, או העמדה של המרואיינים על סתירות בתוך דבריהם. אין בו מבוא, סיכום או מפתח אישים ונושאים; לא הפניות לספרות, למעט תיקי בג"ץ המוזכרים בו; ולא רשימה ביבליוגרפית למען צמאי הידע המבקשים לצלול עוד אל נבכי הנושאים המופיעים בו.

על אף כל זאת, מדובר בספר רב ערך. שזורים בו עיקרי הדברים שנחוץ לאזרח הישראלי להתמצא בהם בהיסטוריה, בפילוסופיה, במשפט ובחברה, ומומלץ לקוראו תוך שמירה על ערנות ביקורתית.

ביקורת מאת אלון שלו. 


 

הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל

עורכים: בנימין בראון ונסים ליאון

מאגנס ומכון ון-ליר, תשע"ז | 958 עמ'


תופעת גדולי הדור היא מסימני ההיכר הבולטים של האורתודוקסיה החרדית, ומן ההתפתחויות המעניינות שחלו בעולם היהודי בעת החדשה המאוחרת. "הגדולים" הוא אסופה מחקרית המבקשת להפגיש את הקורא עם כמה מדמויות גדולי הדור המשפיעות והחשובות מאז החלה תופעה זו לצמוח. האסופה פותחת בשני מאמרים רוחביים מאת שניים מבחירי ההיסטוריונים בתחום, שאול שטמפפר ועמנואל אטקס, העוסקים בצמיחתה של תופעת הגדולים ובתופעת הביוגרפיות (למעשה, הֶגיוגרפיות, סיפורי-קדושים) החרדיות שלהם, וחותמת במאמר על דרכו המחקרית של פרופ' מנחם פרידמן שהקובץ מוקדש לו. בתווך: עשרים ושמונה מאמרים, שכל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת בפנתיאון החרדי, ונכתב בידי חוקר אחר.

בין הדמויות הנידונות נמצאים גדולים חרדיים מתקופת התגבשותה של האורתודוקסיה באירופה, וגדולים מהדורות האחרונים; קנאים, ובעלי קו מתון יותר; ליטאים, "מוסרניקים", אדמו"רים חסידיים וספרדים; כאלה שפעלו באירופה, בארץ ישראל ובאמריקה. נפגוש כאן את ה"חפץ חיים" ואת הרב שך, את האדמו"ר ממונקאטש ואת הרבי מלובביץ', את הרב שלמה זלמן אויערבך ואת הרב עובדיה יוסף. יש שיבקרו את הבחירה לכלול או לא לכלול דמויות מסוימות, אך בסך הכול הבחירות עומדות בקריטריונים שהעורכים קבעו לעצמם: מנהיגים רוחניים (ולא עסקנים פוליטיים) שהשפיעו על החברה החרדית בישראל ושהינם מוכרים כגדולים על ידי כלל החברה החרדית, ולא רק בחצרותיהם.

על אף הגיוון הדיסציפלינרי של החוקרים – היסטוריונים, חוקרי מחשבת ישראל, חוקרי משפט עברי וסוציולוגים – האסופה שואפת ליצור מארג אורגני, על ידי שמירה על תבנית ומטרות אחידות למאמרים, וברוב המקרים הניסיון עולה יפה. מרבית המאמרים מורכבים מסקירה ביוגרפית קצרה, סקירה ספרותית וניתוח עיקרי התפיסה ההלכתית או האידיאולוגית של נשוא המאמר.

חלק מהדמויות נידונות כאן לראשונה בהקשר מחקרי, וחלקן מוכרות פחות לציבור הלא-חרדי, ובכך תרומתו הרבה של הספר. רוב המאמרים העוסקים בדמויות מוכרות יותר מספקים ניתוח ומאירים צדדים לא ידועים בפועלם של הללו, אך מיעוטם מחמיצים את ההזדמנות לתרום דבר-מה משמעותי שאינו מוכר מהמחקרים הקיימים. כמכלול מדובר בנכס של ממש לחוקרים מן התחום, והיות שכמעט כל המאמרים (אך לא כולם) נגישים ביותר לקריאה, גם האדם מן השורה ימצא באסופה זו עניין רב.

ביקורת מאת אלון שלו. 


דרכי דניאל: מחקרים במדעי היהדות לכבוד הרב פרופסור דניאל שפרבר

עורך: אדם פרזיגר

אוניברסיטת בר אילן, 2017 | 755 עמ' בעברית ו-229 עמ' באנגלית

הרב פרופ' דניאל שפרבר הוא דמות נדירה של מלומד יסודי ומעמיק שמצודתו פרוסה על מרחבים מעוררי השתאות של ידע ומחקר. מלבד היותו המשך לשושלת רבנית מפוארת ועשירה בלמדנות ובפסיקה, שפרבר הפך נכס לעולם המחקר כשנכנס לתחום הריאליה התלמודית בהיותו צעיר לימים, וחרז הבנה עמוקה של התרבויות והשפות של העולם העתיק עם עניין עמוק בהיבטים הריאליים, ההיסטוריים והטכניים של מציאות החיים בתקופות שונות. על חקר מנהגי ישראל קיבל את פרס ישראל בשנת תשנ"ב, ורק מעטים יודעים על השכלתו האמנותית ועל השתלבותה, אף היא, במכלול מחקריו.

כיאה לאיש אשכולות, הכרך עב הכרס שראה אור לכבודו של שפרבר ויועד ככל הנראה ליובלו ה-75 (שכבר חלף) מקבץ מאמרים משלל תחומי העניין שלו – היסטוריה והגות, הלכה ומנהג, אמנות יהודית ותלמוד – שנאספו משורה ארוכה של מלומדים הכותבים בעברית או באנגלית. בשל עושר תכניו של הספר אף צורף לו, כפי ששפרבר אוהב, מפתח עניינים מפורט בשתי השפות.

יריעה קצרה כזו אינה מאפשרת להתייחס לתוכן המאמרים השונים, שנכתבו על ידי שורה מכובדת של שמות בולטים בתחומיהם, ויש להניח שעוד יצוטטו ויעוררו עניין. דגימה של מאמרים אחדים, בעברית ובאנגלית, מלמדת שלפנינו קובץ בעל ערך רב – הן מבחינה אקדמית, הן לכל קורא תאב דעת שאינו זר למדעי היהדות. הקובץ כולל, כמובן, גם כמה התייחסויות למפעלו של בעל היובל עצמו – ורשימה ביבליוגרפית של כתביו. עניינו של המחבר בריאליה, במנהג הרווח, ובדינמיקה של רעיונות והלכות מקבל גם הוא ביטוי בכמה מאמרים המצטיינים בחוש הומור ובזיקה לאקטואליה.

נציין לדוגמה את מאמרו הווירטואוזי-בלשי של שניאור ליימן על דיוקנאות זהים של שני רבנים; את מאמרו של מרדכי אנג'ל על המנהג ודחיקת הספרדים; את מאמרה של מרגלית שילה על ירושלים כבירת הסופרג'יזם העברי; את מאמרו של מארק שפירא על היחס לרש"ר הירש בקרב חרדים וציונים; את מאמרו של עמנואל פרידהיים על פולחן פגאני שמעורבים בו בצלים; ואת מאמרו של דוד שפרבר על אמנות במרחב הדתי בישראל. יוסף תבורי מברר את תולדות "שפוך חמתך", אברהם גרוסמן בוחן את ראשית הדיאלקטיקה המוכרת לנו מבעלי התוספות, ולוי יצחק קופר בוחן את מעמדו של המנהג בשני ספרי פסיקה מרכזיים באירופה של המאה העשרים: משנה ברורה וערוך השולחן.

ביקורת מאת יואב שורק.


 

אהבת הגורל: שבעה חיבורים על ברגן-בלזן

אָבֶּל י' הרצברג

מהולנדית: אברהם הרצברג וגילה ברקלי

יד ושם והמרכז לחקר יהדות הולנד, 2016 | 103 עמ'

עורך הדין היהודי ההולנדי אבא (אבּל) הרצברג העלה על הכתב חוויות ממחנה הריכוז ברגן-בלזן עוד בשנה הראשונה לאחר שחרורו – ופִרְסמן, בשבעה מאמרים, בעיתון באמסטרדם. סמוך לאחר מכן הופיעו הדברים כספר, ובזכות כישרונו יוצא הדופן של המחבר, הספר עשה לו כנפיים. תרגומו העברי הנאה של אוסף המאמרים הקצר מופיע בסדרת 'קולות ראשונים' של יד ושם – סדרה שאכן זה ייחודה: תיעוד מיידי של השואה, עוד בטרם כיסוי הדם.

סגולתו של הספר היא בשני זוגות חיבורים שהוא עושה; שני צירים שהוא מצליח לאחוז בהם דבר וניגודו. הראשון: המתח שבין החווייתיות המיידית, שסימנה הוא הפרטים, העובדות, הזיכרונות הטריים שטרם עברו עיבוד – לבין יכולת הסיכום, ההיסק וההפשטה. וכך, בתנופה סיפורית שנדיר למצוא כמותה אצל כותבי זיכרונות מן השואה שאינם עונים לשם אלי ויזל, בקווי רישום מעטים המלמדים על הכלל דרך הפרט, מוליך אותנו הרצברג יד ביד בגיא הצלמוות שלו.  הפרקים מתמקדים לעתים בדמות אחת, בסַמָּל או קאפו מסוים, שיש לו סיפור ייחודי ובכל זאת הוא מלמד על בני סוגו.

הציר השני צומח מאותה יכולת של הרצברג להתמקד ולהכליל, לראות את טיפת המים שבים ואת הים שבטיפת המים: זהו המתח שבין התפיסה היהודית-ייחודית של השואה לבין התפיסה האוניברסלית שלה – זו שבחילולה, בעיוותה העכשווי הגס, מתמצה בביטוי "הנאצי שבתוך כל אחד מאתנו". כך מצליח הרצברג, מצד אחד, להפליג מן התצפית על נוגש זה או אחר לשורת תובנות כלל-אנושיות, מפתיעות בבשלותן המוקדמת, מה עוד שתחת שוט ובתוך הרעב. הוא מסביר כיצד קונה הנאציזם שביתה בנפשם של אנשים ריקים מערכים ומהכרה ומאומֶץ, הקופצים על ההזדמנות להאמין שהם גדולים וגיבורים; או כיצד העימות הראשון של אדם עם מצפונו, לאחר שחצה פעם אחת את הקווים אל הרוע, גורם לאדם  להתאמץ לבטל את המצפון ולהיכנס לסחרחרת מסלימה של אכזריות. כל זאת, מן העֵבר האוניברסלי. ועם זה, בלי להתבלבל, בחיבור השביעי בספר הרצברג מעמיד את היהדות כ"כוח אנושי יסודי", הכוח התרבותי-מוסרי, ומתוך כך מסביר למה דווקא היהודים נבחרו לקרבן – ודווקא הגרמנים חוללו את השואה.

וכך, לפנינו ספר דק כרס ורחב מבט על החיים במקצה אחד מסוים במחנה ברגן-בלזן – ועל מצבו של האדם. על התנהגותם של אנשים במצב קיצוני – ועל התופעות הנצחיות שהיא משקפת. היסטוריה ופסיכולוגיה בונות יחדיו ספרות גבוהה שכולה אמת בוערת.

ביקורת מאת צור ארליך.


המהמר

פיודור דוסטויבסקי

מרוסית: נילי מירסקי

מפרשים – המפעל לתרגום ספרי מופת, תשע"ז | 213 עמ'

שמו הארוך של פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי מוזכר לרוב בנשימה ארוכה אחת עם הרומאן הארוך פרי עטו, 'החטא ועונשו', שממדיו ושמו מרתיעים בוודאי קוראים רבים, או עם הרומאן הארוך וההגותי (והמרתיע) אף יותר, 'האחים קרמאזוב'. הנובלה שלפנינו, "המהמר", מפגישה אותנו עם דוסטויבסקי אחר, הכותב בגוף ראשון ובמשפטי חיווי פשוטים, בלשון קצבית ותזזיתית, על שהייתה המאוד לא נינוחה של חבורה משונה – גנרל מרושש מרוסיה עם בני ביתו וכמה בני לוויה ובהם המספר, וכן גבירה צרפתייה ואדון אנגלי – בעיירת נופש גרמנית. במרכז העיירה והנופש נמצאת רולטת-קזינו המושכת בקסמיה המתעתעים את בעלת ההון הישישה שהגיעה מפטרבורג, ובסופו של דבר גם את המספר עצמו; וכפי שמלמדת הביוגרפיה, גם את הסופר.

מאחורי הסיפור מתגנבים הרהורי עומק ולקחים קיומיים, אך על פני הנובלה עצמה מעטות הפסקאות המציעות התעמקות; תחת זאת שולטים כאן העלילה והדיאלוג: פרוזה ריאליסטית, כמעט מחזאית, כתובה היטב, שבה כמעט כל הדמויות מחזרות זו אחר זו או נושות זו בזו, במעין קומדיית מצבים פרועה למדי. העברית של המתרגמת נילי מירסקי נפלאה, ועיצובה הרך והנוח של הסדרה החדשה "מִפרשׂים" כולה ראוי לשבח. במהדורה יש פגם אחד, והוא ההתעקשות המטרידה להותיר שמות צרפתיים בשפת המקור, דבר שאולי היה נסבל ברוסית אך מעיק מאוד בהקשר של העברית הנכתבת מימין לשמאל. יצירתו זו של דוסטויבסקי עשירה בהומור, באירוניה עצמית ובשלל תובנות מעניינות על רוסים, גרמנים וצרפתים – ועל הדקדנס של החברה הגבוהה באירופה של המאה הי"ט.

ביקורת מאת יואב שורק.


העתיד שייך לדת האסלאם / מלחמתנו ביהודים

סייד קוטב

מערבית: אפרים ברק, שאול ברטל

מרכז משה דיין, 2017 | 148 עמ'

סַייד קֻטְבּ הוא דמות מפתח בהתפתחות האסלאמיזם המודרני ותנועות הג'יהאד. משנתו אחראית במידה רבה לצמיחת הממד הצבאי והממד האנטישמי של הפונדמנטליזם המוסלמי, שנות דור לפני שזרם זה היה לכוח מרכזי בזירה הבינלאומית. הוגה דעות מצרי זה, יליד 1906, היה בתחילת דרכו מבקר ספרות ואיש חינוך בעל נטייה מערבית-ליברלית, אך בשנות הארבעים חווה מהפך אישי, הצטרף לאחים המוסלמים, והיה לעורך עיתונה של התנועה ולהוגה הבכיר שלה. הוא נאסר פעמיים בידי משטר נאצר וב-1966 הוצא להורג. על היקף השפעתו כתב חוקר הטרור בסאם טיבי כי אנשי האסלאם הרדיקלי "בקיאים בכתביו המרכזיים של קוטב הרבה יותר משהם בקיאים בקוראן עצמו. לעתים קרובות הם מכירים רק אותם קטעים בקוראן שקוטב בחר לצטט".

מכאן תובן חשיבותו של התרגום החדש שלפנינו: תרגום עברי ראשון, אקדמי באופיו, עם ביאורים נחוצים בשולי העמודים, לשני ספרים מרכזיים של האיש. השניים שונים זה מזה תכלית שוני, ולא מפני שתרגמום מתרגמים שונים. 'העתיד שייך לדת האסלאם' מאוחר ובשל, מגובש ואפילו מבוסס יחסית. הוא מציע ניתוח של חולשת התרבות האירופית ה"לבנה" הנוצרית לשעבר. הניתוח מגמתי, ועדיין הוא פורה ומעורר מחשבה וייתכן אף שהוא ידבר ללבם של חלק מהיהודים הדתיים. קוטב מתאר שני שלבים בהתפרקות תרבות המערב. תחילה, הנצרות נעשתה לא רלבנטית: בשל השחיתות והנהנתנות, בשל האיסור על מחשבה עצמאית, ובשל מתן תוקף אמוני לדוגמות מדעיוֹת ישנות שהמדע המודרני הפריך. בשלב הבא, "האדם הלבן", המערב הנוצרי לשעבר, שפך את התינוק עם המים: זנח את האמונה במקום להיפטר מקליפותיה המסואבות. הוא דבק בחומרנות: במטריאליזם המרקסיסטי בגוש הסובייטי, ובמרוץ אחר נוחות והישגים במערב. ריקנות רוחנית זו חזקה עליה שתקרוס.

לעומת זאת, הספר 'מלחמתנו ביהודים' הוא אוסף של מאמרים מתלהמים מתקופה מוקדמת יותר, שלהי התקופה המלוכנית במצרים ותחילת ימי מהפכת הקצינים. מאמרים אלה עוסקים בשלל נושאים, חלקם פנים-מצריים, חלקם התוויה ראשונית של דרך הג'יהאד, והמרכזי והארוך בהם הוא המאמר האנטישמי שהחיבור נושא את שמו. על רקע הקמת מדינת ישראל, שנים ספורות לפני כתיבת הדברים, מואשמים היהודים בכל רע רוחני ומעשי בעולמנו. מקור מרכזי הוא 'הפרוטוקולים של זקני ציון' (שתרגום מבואר שלהם לעברית הופיע לא מכבר, מפעל חשוב של עדי אמסטרדם). מאמרי הספר 'מלחמתנו ביהודים', שהוא חלקו השני של הכרך שלפנינו, מעניינים אפוא לא בשל מה שהם מבקשים ללמד, אלא בשל מה שהם מלמדים על כותבם ועל תנועתו ועל האנשים שזהו מזונם הרוחני.

ביקורת מאת צור ארליך.


 

שלום לקנאים: שלוש מחשבות

עמוס עוז

כתר, 2017 | 131 עמ'

בשפה ברורה ובנעימה קדחתנית, משובצת ציטוטים נאים ואנקדוטות מחכימות, פורק עמוס עוז את תעוקתו בשלושה נושאים שעל הפרק. הקנאות הדתית והאידיאולוגית, היהדות כתרבות מול היהדות כאורתודוקסיה, ו"הכיבוש". שלוש שיחותיו מניפות יחד את דגלי הסקרנות, המתינות, הפיכחון, הפלורליזם, הפתיחות ותפיסת האדם כמטרה ולא כאמצעי. ככל שהספר מתקדם עוז משכנע פחות, כנראה משום שראשיתו במלחמה פקוחת-עיניים בקנאות לסוגיה וסופו בכתם הקנאי העיוור של המחבר עצמו.

במסה הראשונה עוז מנתח את הסיבות להתרחבותה של הקנאות בעולם בשנים האחרונות, כגון שכחתם ההדרגתית של אימי הקנאות הטוטליטרית של אמצע המאה הקודמת, ומפשפש בנפשו הילדותית משהו, הרגשית-ביסודה, של הקנאי. הוא אינו גורס פציפיזם ומסירת לחי שנייה. ועם זה, הוא אומר, "הפנאט הוא סימן קריאה מהלך. המאבק נגד הפנאטיות מוטב שלא יתבטא בהצבת סימן קריאה נגדי. התמודדות נגד הפנאטיות אין פירושה השמדת כל הפנאטים אלא, אולי, טיפול זהיר בפנאט הקטן המסתתר לו, פחות או יותר, בתוך נפשם של רבים מאוד מאתנו; פירושה גם לגחך מעט על סימני הקריאה שלנו. וגם להסתקרן ולנסות להציץ, מפעם לפעם, לא רק אל תוך חלונו של השכן, אלא בעיקר להציץ אל המציאות כפי שהיא נשקפת מחלונו של השכן" (עמ' 43).

הארוכה בשלוש השיחות היא האמצעית, הטוענת כי היהדות היא "אורות ולא אור", כלומר רבגונית ולא משעבדת לצו אחד, עשויה מילים ולא גֶנים ולא הלכה ולא ישות פוליטית. הספרות העברית המודרנית היא מתנת היהדות לעולם לא פחות מהמשפט העברי. בשלב מסוים עוברת המסה למתקפה דוגמטית על היהדות הדתית, כאילו כל כולה צרות מוחין, קיבעון קנאי וקידוש שלשלאות העבר. המתנחלים, שבקרבם נמצא היום חלק נכבד משׂאור התסיסה הרוחנית בציבור הדתי, מתוארים כמובילי הסגירות הזו לצד קיצוני החרדים.

מכאן קצרה הדרך למסה האחרונה, המאכזבת מכולן. בנושא הישראלי-פלסטיני עוז מפטיר כאשתקד. הוא דבק בדוקטרינה הרואה ביציאה מהשטחים פתרון קסם. אמנם הוא מבדל עצמו מהשמאל הפנאטי ומאלה המאשימים את ישראל לבדה בכול, אך למעשה הוא גורס כמותם בכל הקשור בשליטתנו ביהודה ושומרון. הוא מעלה על השולחן גרסאות מוחלשות של טיעוני הימין, להראות עצמו כמי שאינו אטום למראֶה מן החלון שממול, אך הודף אותן בטיעוני סרק. אמרתם שהצבא האדום יעמוד על הקו הירוק אם ניסוג אליו? הה, ברית המועצות קרסה! אתם מפחדים מטילים (רקטות אינן נזכרות, כמו אין עזה בעולם)? הה, טילים אפשר לשגר גם מאיראן!

כמובן, אין חובה לעדכן דעות בהתאם למציאות, ואת עוז עונג לקרוא כך או כך.

ביקורת מאת צור ארליך.


 

פסגות: סיפור עזיבה

יונתן ברג

אפיק, סדרת נוודים, 2017 | 190 עמ'

יונתן ברג גדל בפסגות, יישוב על פסגה הנושקת לאל-בירה ולרמאללה ממזרח. עוד בנערותו הייתה לו, כמסתבר, נפש משורר, נפש המפנימה מאוד את ההוויה סביב, ניגפת במפגשים עם מציאויות חדשות, נמשכת לתהומות ולפסגות אחרות – וכזו הייתה נפשו גם משיצא ותהה ותָהַם וטעם תהיות ותהומות וטעמים, וכזו נשארה עמו כשחזר לבסוף כדי מחצית הדרך. מן הנפש הזו הוא כתב את הממואר ההגותי שלפנינו, מין חשבון נפש אישי וקהילתי על מקום גידולו ועל יציאתו למחוזות אחרים. פנקס זיכרונות שמחברו פונה לאחיו שמכבר ה"שותפים לנוף גם אם לא להשקפה", ובאותה שעה, ובעיקר, לקורא הישראלי שמבחוץ, זה שבתודעתו הושתלה, כתיאורו המריר של ברג, דמות-מתנחל שהיא תוצר של סילופים למודי שנאה, נבזות ובורות.

'פסגות' הוא מקבילתו האוטוביוגרפית והמסאית של הרומאן שברג פרסם לפני שנים מעטות, 'עוד חמש דקות'. שני הגיבורים ברומאן היו בני דמותו של המחבר בשנות בחרותו הסוערות; דמותו כמו התפצלה שם לשתי דרכים, זו שנבחרה וזו שלא נבחרה. הפעם מתבונן ברג לאחור מנקודה מאוחרת יותר, מרוככת, מאוחדת. הוא אומר שעליו "לקחת מחדש אחריות על הזיכרונות, גם אם פירוש הדבר לפרקם".

ההיזכרות כאן היא אוטוביוגרפית אבל גם סוציולוגית-פרשנית. אל הכפילות הזו נוספת הכפילות שבין האישי-משפחתי לבין הקהילתי. משפחתו של ברג היא על פי תיאורו משפחה מעט יוצאת דופן, והוא מכיר בכך – אך יוצא דופן מעט הוא גם היישוב פסגות, כפי שהוא הצטייר בזיכרונו (ושיבושים עובדתיים אחדים מלמדים שזיכרונו של ברג ססגוני וחי אך לאו דווקא מדויק), ואת זאת ברג מחמיץ לעתים כשהוא מכליל מן המקרה היישובי הפרטי אל הנפש המתנחלית הכללית; כך, למשל, זריקות-אבנים מאורגנות על ערבים בשעת זעם הן לכל היותר מקרה מקומי נקודתי. גם קיצוניות המזג של ברג, שהתבטאה בשלב מסוים בקונפורמיות-יתר דתית, מייצגת את כלל המתנחלים פחות מכפי שנדמה לו.

ברג מפתח שורה של אבחנות מעניינות, ומתקף אותן מתוך החוויה האישית שלו. נקודת מבט זו, הנוספת אצלו על המבט החיצוני, מאפשרת לו להכניס לקלחת באופן אמין היבטים של חיי הפרט שבדיווחים אחרים מוגשים לכל היותר כמציצנות צהובה. ברמה התיאורטית בולטת התייחסותו למתח שבין ההכרה העצמית של המתיישבים כחיל חלוץ וכאליטה משרתת ומנהיגה לבין הפנים החמוצות שהם מקבלים מהחברה הכללית ומהמציאות הביטחונית, מתח הגורם אצלם לתהליכים של התבדלות, התבצרות וגם התברגנות.

עוד הוא מרבה לחקור את המתח שבין הקונפורמיות והאיפוק שדורשים החיים הדתיים, החיים בקהילה והחיים בתוך סכנות, לבין החופש ואף ההפקר שמזמנים החיים במרחב פתוח, החשיפה לאלימות, ואתוס האדרת היחיד החלוץ ופורץ הדרך. ברג מוצא מאפיינים דומים במחוזות נוספים בחברה הישראלית, ובייחוד אצל חיילים וחיילים משוחררים. כאן הוא מדבר שוב מתוך התנסויותיו האישיות. במגזר הכללי, כך מתגלה פתאום מן הפרקים הללו, אותן רעות חולות שברג מאתר אצל המתנחלים פורצות באורח מכוער שבעתיים, בלי המסננים המעדנים והאידיאליסטיים, עד שהקורא תוהה שמא גם באותם היבטים ביקורתיים, שבהם ברג בא "לקלל" את המתיישבים, הוא לא יצא מברך.

ביקורת מאת צור ארליך. 


בוא זמני

גלעד מאירי

מקום לשירה, 2017 | 83 עמ'

מעבר לעניין שיש בשיריו של גלעד מאירי עצמם – והם מעניינים ורבי עניינים, את זאת לא ישללו ממנו גם שולליו – יש בספרו החדש עניין מיוחד מתוקף היותו דמות משפיעה בעולם השירה העכשווי: מאירי הוא משורר, מבקר וחוקר, ומראשי הנפשות הפועלות ב'מקום לשירה', ארגון ירושלמי ייחודי לקידום הכתיבה האמנותית, המקיים אירועים, מוציא לאור ספרים וכתב עת, ובפרט מפעיל את 'בית הספר לאמנויות המילה' המציע לפרחי כתיבה הכשרה סדורה ומקיפה.

ואכן, מי שמצוי בשירה הצעירה העכשווית וקורא בשיריו של מאירי המקובצים בספר, שנכתבו רובם בשנים האחרונות ומיעוטם מ-1990 ואילך, יראה כי התפוחים שהכיר לא נפלו רחוק מן העץ מאירי – עם כל ייחודם ומקוריותם של שיריו, עם כל היותם אישיים מאוד, ובעצם בדיוק משום כך. מאירי אכן מקדיש את הספר "לתלמידיי ולתלמידותיי". האסכולה של תלמידיו ושלו היא בעיקרה האסכולה הדומיננטית בשירתנו, אסכולת יהודה עמיחי, של שירים לא ארוכים, עתירי גוף ראשון יחיד, עם פואנטה או שתיים או שלוש, ובולטוּת לממד הפיגורטיבי, הדימויִי. מאירי, בפרט בשירים שמשנת 2000 ואילך, מוסיף לכך משחקי צליל צפופים – ברוח ההתעוררות שחלה באותה תקופה להיבט הצורני.

העורכת ענת זכריה, אם לא מאירי עצמו, השכילו לשזור את השירים על פי קישורים נושאיים, בגלגול אסוציאטיבי שאין בו קפיצות. וכך אנו עוברים כמעט בלי להרגיש משירי אהבת בשרים לשירי משפחה וגידול תינוקת, לשירי קשיים זוגיים, לשירה פוליטית נאיבית, לשירה על הטכנולוגיה ואורח החיים בן הזמן, לשירים על מצב השירה. דומיננטי לאורך כל הדרך הוא מוטיב החשיפה האישית-פרטית-ביתית ועימותה של רשות היחיד עם רוחות הזמן בכלל והטכנולוגיה במיוחד. יאה אפוא לספר זה המעמת את האני עם הזמן שבחוץ שמו, 'בוא זמני': בואו של הזמן שלי, אך יותר מכך קריאה לזמן שלי שיבוא. וגם שמץ של זמניות.

באורח בלתי מצוי נדפס בקדמת הספר תאריך צאתו לאור, 9.4.2017, ובתוכן העניינים מצוין תאריך מדויק של כתיבת כל שיר. כך מעומת הציר הנושאי, הסודר את הספר, עם הציר הכרונולוגי. המתבונן בשירים על פי הציר הכרונולוגי יגלה תנועה אטית של המשורר לאורך השנים (ואכן, של השירה הישראלית של הזרם המרכזי כולה) מהפרטי-יומני אל נושאי השעה ורוח הזמן, וכאמור אל עבר המעבדה הצלילית. מעניין גם שהשירים המוקדמים ביותר והמאוחרים ביותר הם אלה הסובלים לעתים מתקלות ניקוד מבלבלות – גורלם המשותף של ענבי עוללות שלא נבצרו בזמנם ושל ענבי עורלה שטרם נפדו.

ביקורת מאת צור ארליך


פלא: פואמות ושירים

איריס אליה-כהן

ידיעות ספרים, 2017 | 172 עמ'

שתי תופעות כמותיות בולטות בספר שיריה החדש של איריס אליה-כהן 'פלא', ולשתיהן השתמעות איכותית חיובית.

האחת: הספר משווק כרב-מכר. מבצעי הנחות, הצפה בחלונות הראווה, מודעות של ידיעות ספרים בעיתונים. מחמם את הלב לראות ספר שירה משווק כך, ובפרט ספר שירת-אמת שיש בו דמיון עשיר ויופי רב. הצד השני של המטבע הזה, לכאורה, הוא ששירתה של אליה-כהן משחקת לא-פעם, אמנם באלגנטיות וברגישות, עם גבולות הפופולרי והמנחם-מדי, ובפרט עם נהיות מגדריות אפנתיות של התקרבנות ועם אחוות נשים קצת קלישאתית. אולם יש חשיבות תרבותית רבה בהצלחתה של שירה המדברת אל אלה שאינם קוראים שירה בדרך כלל, וטוב שאת המלאכה הזו עושה גם אליה-כהן העדינה, אוהבת האדם ועשירת הנפש, ושאין המלאכה הזו נשארת רק לעדינים פחות.

התופעה הכמותית השנייה: הספר כולל 172 עמודים, ואת רובו מאכלסות שלוש פואמות (או שמא מחזורי-שירים) ארוכות למדי.  לפנינו משוררת שהיא גם סופרת מצליחה, כזו שאינה צריכה לחזר אחר מו"לים ולמשכן את עצמה כדי להוציא ספר, המחכה בכל זאת לצבור די חומר לפני שהיא רצה לדפוס. אמנם, כדאי היה לאליה-כהן לחכות עוד מעט, לברור קצת יותר את המיטב מן הטוב, ובעיקר לתת לפואמה האחרונה שכתבה, 'הודו', תקופת הריון ארוכה יותר. אולי כך היה מחזור שירים זה, שרובו היזכרויות והתרשמויות לא מעובדות דיין ממסע המשוררת אל ארץ הולדת הוריה, מגיע לרמתם של שני האחרים בספר: 'יולדות', המיטיב לשלֵב ליריקה וסאטירה בתיאור חוויית לידה בבית חולים מנוכר; ו'שיעורים בפרידה' על התרגלות לפרידה מבן זוג. ועדיין, טוב לראות שהוצאה מסחרית לא חסה על ממונה ומאפשרת ספר שירה בהיקף הראוי להתכבד.

אל שיאיה מגיעה המשוררת בעיקר בשירי האהבה והארוֹס שלה. הנה דוגמה מקורית במיוחד בציוריותה האחדותית, משיר 32 בפואמה 'שיעורים בפרידה': "עַכְשָׁו כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם מוּטָלִים עָלַיִךְ בִּתְנוּפָה, כְּמוֹ יְרִיעַת כִּבּוּי, וְהַכְּאֵב מַתְחִיל לְהִתַּמֵּר, אֵין שׁוּם מָנוֹס אֶלָּא לְהֵאָחֵז בְּיַד הַגֶּבֶר שֶׁעוֹמֵד עַל הַגָּדָה וְהִנֵּה, הוּא רוֹחֵץ אוֹתָךְ וּמְסָרֵק, נוֹעֵץ חֲבַצָּלוֹת בְּטַבּוּרֵךְ, טִפִּין טִפִּין / שָׁדַיִךְ נוֹצְצִים כְּמוֹ תַּפּוּחִים אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם, / שְׂמָחוֹת צָצוֹת סְבִיבֵךְ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת". הנשיות המשתוקקת, המתקדשת, העולה מן השירים היא בעומקה ביטוי להשתוקקותו של האדם הרגיש, המשורר, אישה כגבר, להפריה רוחנית מהשפע שהעולם והזולת מציעים לנו.

ביקורת מאת צור ארליך.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *