נתקבלו במערכת, מאי 2017

זיכרונות ושופרות: 50 שנה למלחמת ששת הימים

חגי סגל

מקור ראשון, ערב פסח תשע"ז | 82 עמ'


לחגי סגל, עורך מקור ראשון, כישרון יחיד במינו של סינכרוניות: הוא חי את השאלות של ההווה הפוליטי מתוך היכרות קרובה ומעמיקה עם העבר. סגל נובר דרך קבע בארכיוני העיתונות והזיכרון הישראלי, ויודע לשלות מהם פנינים המאירות בבהירות, לעתים באמצעות ציטטה קטנה, את תמונת התודעה של הזמנים הקודמים – הארה נחוצה במיוחד לנוכח הזיכרון הקצר מאוד המאפיין את השיח הפוליטי והמדיני בישראל.

ב"זיכרונות ושופרות" חובר כישרון שחזור העבר של סגל לכוחו הגדול כמסַפר, ויחד עם תמונות נדירות ומרתקות ועיצוב מוקפד נשפך אור גדול על המלחמה ההיא: על ישראל הקטנה והחרדה שלפני המלחמה, על המלחמה המהירה אך המתעתעת, ועל התגובה הציבורית – העממית, הספרותית, הפוליטית והבינלאומית – לניצחון הגדול ששינה את פני ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל העם היהודי. סגל מגולל את הסיפור מכל זוויותיו: יחסי ישראל והעולם, ישראל והערבים וישראל והתפוצות; הוויכוחים הפנימיים בארץ, במערכת הפוליטית ובעיתונות, והאווירה הציבורית; המתח בין המטכ"ל לממשלה; והאופן שבו עוצב הזיכרון הקולקטיבי.

סגל כותב מעמדה כפולה – בגוף ראשון של ילד שחווה את המלחמה בעכו של 67, וכמספר כול-יודע הנשען על סקירה של עיתונות וחומרי ארכיון שונים. התוצאה היא הרבה יותר מכתבה עיתונאית ארוכה – יש כאן כ-37 עמודי טקסט, ואף מצורפות הערות שוליים – וכמובן יותר מאלבום נוסטלגי, למרות עשרות עמודי צילומי שחור-לבן איכותיים. זוהי יצירת מופת וקריאת חובה לכל מי שלא חווה בעצמו את הימים ההם, וגם למי שחווה אך רוצה להיזכר.

החוברת צורפה לגיליון 'מקור ראשון' של השבת שקדמה לחג הפסח, אך מן הראוי שהיא תראה אור כפרסום בפני עצמו. הקריאה בה מעניקה נקודת מבט רעננה ומפוכחת על הסכסוך, על הכיבוש והשחרור, ועל האופי הלאומי שלנו הישראלים; נקודת מבט חיונית לוויכוחים שעדיין אוכלים בנו בכל פה.

 

ביקורת מאת יואב שורק


נעם לרמן

ארץ חדשה

הוצאת שחרית | 87 עמ'


אחת ההאשמות המופנות לעתים כלפי "ישיבות הקו" נוגעת לסגירות שלהן וחוסר רצונן (או יכולתן) לקיים שיח פתוח עם הציבור הרחב. כך, למשל, נטייתו החוזרת של הרב יגאל לוינשטיין לאמירות חריפות ובוטות משקפת שיח פנימי שאיננו מודע לרגישות הציבור שמחוץ לבית מדרשו. מה קורה כאשר מי שנטוע עמוק בעולם זה מנסה בכל זאת לפרוץ את הגדרות ולפנות אל הכלל? ומה קורה כאשר הדבר נעשה תוך ניסיון להתחמק מן התוויות המוכרות?

הספר 'ארץ חדשה' הוא ספר הגות-רוחנית-פוליטית המופיע בהוצאה לא מוכרת, ושום סממן בתוכו אינו מזהה אותו במפורש עם שיח דתי. אלא שקריאה בו חושפת במהירות כי כותבו הוא חניך זרם תורני מסוים מאוד: ראייתו את המציאות כרובד חיצוני ואף "רקוב", וחזרתם של ביטויים בסגנון "גודל פנימי" ו"פנימיות הדברים" מסגירות אותו מיד.

נקודת המוצא של הספר מוכרת עד כדי קלישאה: התודעה יוצרת מציאות. כך הוא מצליח לקשור בהינף קולמוס "בין חוסר המוצא מול המתרחש ברצועת עזה לבין מרוץ הצריכה" ו"בין מצב התודעה הכללי לבין 'המחאה החברתית'". לטעמו של לרמן, התודעה של הציבור הישראלי הובסה ונכנעה ל"תרבות המערב" המודדת בני אדם על פי גדולתם ועושרם, ותיקון התודעה יתקן הכול.

מה שנדרש, לדבריו, הוא מבט "גדול" על המציאות. אך מהו אותו מבט? "תובנות מפתיעות וייחודיות" שהכריכה מבטיחה אולי קיימות פה ושם, אך הן אבודות בין שברי הטקסט, הבוסרי ומלא הפאתוס, והמבט המובטח איננו בהיר דיו. חבל: יש להניח שבית המדרש הזה יכול לתרום לשיח הישראלי מבט עמוק ו"גדול", אך כדי לתווך את הרעיונות הללו לציבור הרחב דרושים לא רק יומרה ורצון טוב, אלא גם השקעה ויכולת.

ההבטחה אינה יכולה להתקיים גם בגלל הז'אנר: אפוריזמים קצרים עד בינוניים שאינם מאפשרים להעמיד טיעון פילוסופי סדור, בוודאי לא רציני כמידת היומרה.

ביקורת מאת יצחק מור.


למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?

ארז תדמור

סלע מאיר, 2017 | 279 עמ'


ארז תדמור מבקש להיות הגפרור שיצית מחדש את מלחמת הרעיונות בישראל. או ליתר דיוק – את הגחלים העמומות שבצדה הימני של המדורה הפוליטית. כמובן משמו, הספר מניח כמושכל ראשון שלמרות האחיזה רבת השנים בשלטון, הימין הפוליטי אינו משיג את התוצאות שמצביעיו מקווים להן. תדמור מתאר את הרקע ההיסטורי שהוביל לדעתו למצב הזה, ובעיקר מנסה להניע לפעולה כדי לשנות את העתיד.

בניתוח העבר, האשם המרכזי בכישלון הימין לקדם את מדיניותו הוא מנחם בגין. ראש הממשלה השישי מואשם בתמימות, בשימוש שגוי בהדר הבית"רי ובכניעה רעיונית ונפשית ל"אדונים" מן השמאל. לדעת תדמור, הרעיון שלפיו המאבק המשמעותי ניטש בשדה הפוליטי בלבד גורם להזנחת תחומי פעולה אחרים. תודעה זו מלווה את הימין עד היום ומקשה עליו להשתחרר מקיבעון העבר ולפרוץ קדימה.

החלק המתאר את המתרחש בהווה מעניין במיוחד. תדמור מוכר לציבור בעיקר בזכות היותו ממקימי תנועת 'אם תרצו' שהובילה את הקמפיין נגד הקרן החדשה ופרסמה מחקר מקיף על ההטיה הפוליטית באוניברסיטאות. בספר שלפנינו נוסף דו"ח מצב על אודות המתרחש בתרבות, בקולנוע ובתקשורת,  המתכנס כולו למסקנה הבלתי-נמנעת שלא נעשה די לייצר שיח רעיוני ותרבותי מאוזן ורלוונטי.

לסיום מגיע חלקו של העתיד. תדמור מפרט כמה צעדים מעשיים שעל הימין ישראל לבצע כדי לממש את המנדט שקיבל מהעם כבר לפני ארבעים שנה בשלל תחומים. רבים מן הצעדים אינם נראים מעשיים בטווח הקרוב, אך שרטוטם וכינוסם יחד לאחר הרקע הנרחב עשויים אולי לשנות את המצב ולעורר נרדמים. אכן, הספר איננו מחדש רבות למי שעוקב ברצינות אחר יחסי הכוחות בין שמאל וימין בישראל, אולם כוחו בריכוז החומר למסמך אחד ובקריאה הנלהבת שלו, הנזעמת והנמרצת, לפעולה. אלו מעניקים לספר תנופה, גורמים לדפים להתהפך במהירות ואולי גם יניבו פירות מעשיים.

ביקורת מאת יצחק מור


פלא פֹּה נֵס

גדעון אביטל-אפשטיין

כרמל, תשע"ז | 383 עמ'


עתידנות פוליטית היא סוגה ספרותית רבת ערך. המצאה של תרחיש עתידי הנובע כביכול ממגמות בהווה היא דרך יצירתית אך מתבקשת למחאה נגד המציאות. תופעות מינוריות, שקשה להוכיח את קיומן וקל למצוא תופעות נגדיות להן, יכולות – בהתנפחן בתרחיש העתידי – לשמש בסיס לסיפורים מסמרי שיער המעוררים תגובה רגשית עזה. ספרות מסוג זה עשויה גם לשמש כסות מבדרת למצע, לחזון פוליטי; הדוגמה הבולטת היא 'אלטנוילנד' של הרצל.

הסוגה אינה חדשה אפוא, אך דומה שבעשור הנוכחי נתונה הזירה הספרותית בישראל להפצצה של יצירות כאלו; רובן ככולן דיסטופיות הכתובות מנקודת מבט שמאלית ומנבאות לישראל חורבן בשל הרפתקנות צבאית ומדינית המיוחסת לימין, או שלטון טוטליטרי של אנשי דת. זהו שיקוף מתבקש לאופנה המוכרת לנו גם מחוץ לספרות: תומכי שמאל מרגישים שהמטוטלת השלטונית בישראל לא תחזור שמאלה בעתיד הנראה לעין, ומתרגמים את תסכולם לתפיסה היסטרית של ההתרחשויות סביבם, לבהלה כנה מ"תהליכים" ומהתבטאויות במחנה הנגדי, ולעיוורון לכך שבידי המחנה הליברלי-פרוגרסיבי-יוני מצויים גם עתה מכשירי עיצוב התודעה וסדר היום, המוסכמות החברתיות והתרבותיות, ומערכת המשפט המתפקדת כשלטון-על.

וכך, בתוך פחות ממחצית העשור ראו אור רומאנים ברוח זו מאת ישי שריד, יגאל סרנה, אסף גברון, יהלי סובול, יהונתן גפן, אורלי קסטל-בלום, מאור שכטר ונגה מרון, ולאחרונה גם רב-מכר מפומפם מאת אריה צ'רניאק, ועליהם נוספו חיזוק מהתפוצות מצד ג'ונתן ספרן-פויר  ותגבורת בדמות מהדורות מחודשות של דיסטופיות פוליטיות מאת יצחק בן-נר ועמוס קינן.

'פלא פה נס' מצטרף לרשימה הצפופה, אך מתייחד בה בכמה דברים. ראשית, הוא דיסטופיה וגם אוטופיה: הוא מציג הידרדרות והתפרקות של ישראל – אך גם מגולל חזון חלופי של ירידת כל המתונים מהארץ והקמת ישראל חדשה בפלופונס שביוון. שנית, הוא מצטיין בפירוט הפרקטי. האנטומיה הפוליטית של נפילת ישראל בידי הקיצונים והסתבכותה הבינלאומית מתוארת בקפידה משפטית, אף כי התפיסה הדמונית של המחבר כלפי הימין הישראלי מעיבה מעט על הרציונליות של התיאור. עוד יותר מכך מבוארים ההליכים הכלכליים והדיפלומטיים והחוקתיים של הקמת ישראל החדשה, ובמרכזם עסקה סיבובית שבה גרמניה מוחלת ליוון על חוב כספי, יוון מקצה שטח לאוטונומיה של ישראלים לשעבר, והישראלים, בתורם, מזכים את גרמניה בתחושה של הקלת העול המוסרי.

זהו רק אחד משורה של מהלכים ואירועים המקנים לרומן נופך רציני ותחושת אפשריוּת. בהיבטים ספרותיים, לעומת זאת, כגון עיצוב דמויות משכנעות ומעניינות, יצירה זו של ההיסטוריון ועורך הדין אביטל-אפשטיין מתגלה כדלילה יותר.

ביקורת מאת צור ארליך.


הזיותיו של מטייל בודד

ז'אן ז'אק רוסו (מצרפתית: אירית עקרבי)

כרמל, 2016 | 178 עמ'


הפילוסופיה הפוליטית של ז'אן ז'אק רוסו פותחת בניגוד מפורסם, שהיה לאחד מעמודי התווך של ההגות הפוליטית בעידן המודרני: "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים". לדעת רוסו, האדם מאופיין מטבעו בחופש מוחלט ובאוטונומיות; בידו לנהל את חייו בשובה ונחת, ומי יאמר לו מה יעשה. אלא שהשותפות החברתית הנכפית עליו קורעת אותו מטבעו ההרמוני ונוטעת אותו במרחב מגביל ומעיק, שבו מוטל עליו לנהל את אורחות חייו לנוכח ידידים ויריבים ולעומתם.

בספרו האחרון, 'הזיותיו של מטייל בודד', חוזר רוסו – לפחות באופן אישי – למצב הטבע. בסדרה בת עשרה קטעים, הנכתבים מתוך "פרישות מוחלטת", הוא מתאר בפרוטרוט את הלכי הרוח שלו, התלבטויותיו הפילוסופיות, זיכרונותיו הנעימים, תחביביו וייסורי מצפונו. ה"הזיות", כשמן כן הן, אינן כתובות מתוך סדר דידקטי או מתוך רצון ללמד לקח ספציפי את הקורא; זהו ביטוי מזוקק לאינדיבידואליזם המוצא את סיפוקו המלא בעצמו, ואינו זקוק לכל קשר – עכור או מהנה – עם אנשים ועצמים מחוץ לו: "מאחר שאיני מוצא אלא בי ניחומים, תקווה ושלוות נפש, איני צריך ואיני רוצה עוד לעסוק במאומה חוץ לעצמי", כותב רוסו בטיול הראשון.

'הזיותיו של מטייל בודד' מסמן בהגות המערבית את אסקופת הכניסה לתקופת ההסתפקות העצמית, שבה האדם נקרא למצוא בתוכו פנימה את ערכו, חירותו ופשר חייו. הדברים בולטים במיוחד בטיול החמישי, שבו רוסו דן במושג האושר. פסגת-חיים מיוחלת וחמקמקה זו מתפרשת כאן באופן אישי לעילא – שיש בו יותר מקורטוב חכמת המזרח: "אם יש מצב שבו הנפש יכולה למצוא אחיזה יציבה דיה להתרווח בה ולרכז בו את כל ישותה, בלי כל צורך לזכור את העבר ולצפות לעתיד … מצב שאין בו כל תחושה אחרת – של קיפוח או הנאה, תענוג או סבל, תשוקה או חשש – חוץ מתחושת עצם קיומנו … מי ששרוי בו יכול לכנות את עצמו מאושר". לא המוסר, שלמות המידות, הדת או הלאום מורים את הדרך לאושר – רק ההתענגות הטהורה והדוממת על עצם הקיום.

הקריאה ב'הזיותיו של מטייל בודד' עשויה להשלים פרק חשוב לבקיאים בהגות העת החדשה – אך הספר נגיש גם לקורא הפחות מיומן. אלו ואלו ירוויחו אם יתלוו לרוסו בטיוליו, ויארחו לו חברה בבדידותו.

 

ביקורת מאת דביר שוורץ.


החתרנים: מסע בספרות ובמאה העשרים

מיכל פלג

כתר, 2017 | 319 עמ'


חתרנות אינה המכנה המשותף הבולט בין הסופרים הנסקרים בשרשרת מסותיה של מיכל פלג שבספר "החתרנים" – מגוגול, טולסטוי, פרוסט, קפקא ועוד ועוד, דרך נבוקוב ובורחס, עד זבאלד, תומס ברנהרד ויואל הופמן; פלג עצמה אומרת כי "אין להם מכנה משותף מלבד מקוריותם, במובן העמוק של המילה מקור". מוצלחת יותר כותרת המשנה של הספר: מסעה של פלג בספרות, שהוא אכן מסע ולא רק מסה ועוד מסה, הוא גם מסע של התחקות אחר זהותה הרוחנית של המאה העשרים במערב.

עיוניה של פלג מבריקים, לא פחות, וכמוהם גם כתיבתה. יש בה חן רב הנובע בין היתר ממעורבות אישית-רגשית גלויה המתובלת בהומור בריא. אצל כל סופר מתמקדת פלג ביצירה אחת שלו, מתוך היכרות מקיפה עם שאר יצירותיו ועם יצירות בני זמנו וחוגו; ועיון זה נעשה על פי קו מחשבה אחד, חתך מובהק, שהוא הרלבנטי ביותר להבנת מקומם של היצירה וכותבה במסעה של התרבות העולמית ובמהלך הכולל של הספר. הדבר אינו מונע מהמחברת להעלות תובנות פרשניות הנותנות מפתחות לקריאת היצירה ולמיצוי ההנאה ממנה.

פלג מסרבת להיענות לדרישות פוליטיקת הזהויות וליצור אפליה מתקנת בקאנון של הספרות העולמי. לשיפוטה, הפסגות הגבוהות והמשפיעות בפרוזה המודרנית והפוסט-מודרנית כולן נכתבו בידי מה שמרבים כיום לכנות בתיעוב גברים לבנים. מכתיבתה החופשית של פלג אפשר להירמז כי השקפותיה נטועות בשמאל; ומשכך, האומץ שלה להיצמד לקריטריונים אמנותיים-אסתטיים ולא לכתוב פרקים של מס-שפתיים לתקינות הפוליטית מעורר הערכה מיוחדת.

קו השבר של מלחמת העולם השנייה ושל הולדת הפוסט-מודרנה, החוצה את המאה העשרים, חוצה גם את הספר לשני חלקים. החלק הראשון, שעניינו המודרנה, מהנה ונהיר יותר; כאשר פלג עוברת לספרות שהינה, כפי שהיא מתארת, משחק-שָׂפָה, ספרות של עמימות ושל ריבוי אפשרויות, משהו מתכונות אלו מבצבץ פתאום גם אצלה. המתלווה למיכל פלג במסעה שבספר הזה יפותה לפרקים לקרוא את היצירות שהיא מתארת, ופרקים אחרים דווקא יגרמו לו להירתע מהיצירות הנסקרות בהם; כך וגם כך, הוא יזכה לנגוע בלִבָּן.

ביקורת מאת צור ארליך


ובלכתך בדרך: תיאוריה של ההלכה על בסיס משנתו של פרנץ רוזנצוויג

ליאון וינר-דאו

אוניברסיטת בר אילן, 2017 | 316 עמ'


ככל בני האדם, גם את היוצרים הגדולים חוטף המוות לפני שהספיקו למלא את חצי תאוותם. כך לפעמים קורה שיצירותיהם החשובות של אמנים, סופרים ופילוסופים מושלמות דווקא אחרי מותם. רוברט ג'ורדן, מחבר סדרת סדרי הפנטזיה המצליחה "מחזור כישור הזמן", מת בטרם השלים את הכרך האחרון, והניח את המלאכה לברנדון סנדרסון. דוגמה מפורסמת יותר היא ה'רקוויאם' של מוצרט, שתוויו האחרונים שורטטו סמוך לאחר פטירתו של המלחין והיו פרי עמלו של פרנץ זיסמאייר. ספרו החדש של ליאון וינר-דאו, 'ובלכתך בדרך', מבקש להשלים את עבודתו של יוצר גדול נוסף – הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג – ולמלא את כוונתו המוצהרת לכתוב ספר על הפילוסופיה של ההלכה.

וינר-דאו מבסס את טענותיו על מכלול כתבי רוזנצוויג, ובמיוחד על ספרו המרכזי 'כוכב הגאולה'. לצורך הקוראים שאינם שולטים במערכת המושגית שטווה רוזנצוויג, מבוארים בחלק הראשון של הספר מרכיביה היסודיים: היחסים בין 'בריאה', 'התגלות' ו'גאולה', מקומה החשוב של תודעת המוות, והמתח בין ה'רגע' לבין ה'נצח'. בנוגע למערכת ההלכתית, עיקר טיעונו של רוזנצוויג נעוץ בהבחנה שהוא עורך בין 'חוק' לבין 'מצווה'; קיום ההלכה כמערכת חוקים מבטא את הכפפת רצון האדם לצו חיצוני, העומד נוקשה וללא שינוי; לדעת רוזנצוויג, קיום כזה חוטא לאפשרויות העמוקות הגלומות במעשה היהודי. אפשרויות אלו ממומשות באופן מלא רק כאשר ההלכה נתפסת כמצווה: במונחיו של רוזנצוויג, זוהי פגישה אוהבת וישירה בין האדם לאל, שבכוחה להנכיח כבר בהווה את רגעי הגאולה והנצח.

בחלק השני של הספר מנסה וינר-דאו להראות כיצד דבריו של רוזנצוויג מתיישבים עם אינטואיציות בסיסיות של השיח ההלכתי עצמו, כפי שהתעצב במהלך הדורות. לצורך כך מובאים מקורות העוסקים במושג המחלוקת, ונידונה התנגדותם של חלק מגדולי הפוסקים למפעל כינוס ההלכה ב"שולחן ערוך" – התנגדות שרוזנצוויג שותף לה. אמנם, כפי שווינר-דאו מודה כבר במבוא, הרוצה להביא דוגמאות הפוכות, מקומות שבהם אופן תפיסת ההלכה המקובל מנוגד לדרכו של רוזנצוויג – לא יתקשה למצאן. ועם זאת, כל המבקש להעמיק במחקר ההגות היהודית המודרנית או המעוניין לרענן את תפיסותיו ההלכתיות – ייצא נשכר מקריאת הספר.

ביקורת מאת דביר שוורץ


הדרמה של הגבריות החדשה

גבריאל בוקובזה

מודן, 2017 | 421 עמ'

ספרו של הפסיכולוג גבריאל בוקובזה הוא דבר בעתו: בעידן שבו זכויות נשים וזכויות ילדים נידונות מעל כל במה ומטופחות על ידי כל מנגנון בעולם המערבי, הגברים נותרים שתוקים. בהיותם חזקים כביכול, "ההקרבה והניצול שלהם ממשיכים לחמוק מעיני כול. היררכיית הסבל האנושי משאירה אותם בתחתית, ללא חמלה. כאבם לא נרשם". כשהכוח נתון בידי מי שמגדיר עצמו כקרבן, סביר שיגיע הרגע שבו גם הגברים יבקשו את הזכות להיות קרבן; וכפי שמציג זאת בוקובזה, הם זוכים בהגדרה הזו ביושר. כגברים-גיבורים, אנו ובנינו נדרשים לגונן ולספק ולרצות ולכלכל, להיות בשר תותחים ומכילי כאב, להשתיק חולשות ורגשות ולהסתפק בקיום שלם חיצונית אך קרוע פנימית.

תזה בסיסית זו, והקריאה היוצאת ממנה לכונן גבריות חדשה שיודעת "לומר לא" ומחוברת אל עצמה באופן מלא יותר, היא מסקנתו של חיבור יומרני מאוד וארוך מאוד – המבקש לפרוס את ההיסטוריה של עיצוב המיתוס הגברי, לתאר את המחירים שגברים משלמים על ציותם לו, ולשרטט את קווי המתאר הפסיכולוגיים של החוויה הגברית.

למרות הנושא החשוב והטענה האמיצה המונחת בבסיסו, לא נראה שיש כיסוי ליומרה הרחבה והצדקה לרוחב היריעה. הכתיבה שוטפת וחיננית, ומבוססת על ידע רב, אבל חוטי הטענה העיקריים נטווים על גביה ללא צידוק משכנע והם בבחינת הנחת המבוקש. את המרידה בתקינות הפוליטית עשה המחבר בעצם הטענה – ובכל השאר הוא נכנע לה ללא קרב. בעיקר ניכר הדבר בבריחה התמוהה (והפתלתלה לעתים) מכל 'מהותנות'. הספר רואה את הגבריות כתוצר של הבנייה תרבותית ותו לא, וממילא כעניין דכאני במידה רבה, וזאת למרות שורה ארוכה של נתונים בספר המעידים על כך שמדובר בזהות חוצת תרבויות. גישה חיובית יותר למושג הייתה יכולה גם להוביל למסקנות אופטימיות יותר.

יכולֶת להבחין בין היסודות המהותיים של הגבריות ובין היסודות התרבותיים הייתה מאפשרת למחבר גם להציע תובנות מחכימות מהשוואה בין תרבויות שונות – למשל בין גבר ערבי למערבי, בין תרבות דתית לתרבות מתירנית, או בין חברת הלומדים החרדית לבין חברות בהן תפקיד הגבר כמפרנס הוא עיקרי. המחבר אינו עושה דבר מכל אלה. כניעה מורגשת אחרת לתקינות הפוליטית היא ההתעלמות השיטתית מהחד-מיניות, וזאת גם בפרקים העוסקים בהרחבה בהשלכות של הקשרים עם האב והאם על התפתחות האישיות הגברית.

יש בספר נקודות מאירות עיניים, ותובנות שכדאי שכל גבר יקרא. וגם כל מי שחי עם גבר. ועדיין, הספר נגוע בפסיכולוגיזם הנגזר מזהותו המקצועית של מחברו. הגבריות היא, כמובן, מסוג המושגים החובקים את הדיסציפלינות כולן, ולכן בוקובזה מנסה לגעת גם באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה, בהיסטוריה ובמיתוס; אך בסופו של דבר המחבר נותר באזור הנוחות הפסיכולוגי, התולה את רוב הבעיות בחוסר מודעות או בחוסר יכולת לעבד רגשות, ואת המפתח לעולם טוב יותר בהכלה של חולשות – הן על ידי האדם עצמו, הן על ידי סביבתו. בשיח הקרבני הזה, שכשלעצמו ראוי לביקורת, הספר מעניק לגברים חיזוק משמעותי ונדרש.

ביקורת מאת יואב שורק.


בִּין בֵּינוֹתֵינוּ

עין טור-מלכא

מוסד ביאליק, תשע"ז | 108 עמ'


מקומה של עליזה גרינברג, עין טור-מלכא בשמה הספרותי, יינון בפנתיאון משוררי האמת הדגולים שלנו. גם אם כיום אין לה מעמד מרכזי, ברי שההיסטוריה הספרותית של העתיד עוד תעשה איתה צדק. לפיכך, לא נגרע מכבודה המגיע לה בזכות עצמה אם נאפיין את שירתה כגרסה נשית לשירתו של בעלה המנוח, ענק הענקים אורי צבי גרינברג. קבלת השראה וספיגת אווירה ובניית קומה נוספת לבניין קיים אינן לריעותא למשורר, ודאי אם מקור ההשראה והקומה הראשונה הוא משורר העומד מחוץ לסדר הרגיל של המשוררים והוא ממלכה לעצמו.

בשיריה של טור-מלכא, ובפרט בפירות שירתה האפִילים, הבשלים בשלות של תשעים שנות חיים, מפכה הליריקה המאוחרת של אצ"ג, השירה המטפיזית שכתב בשנות החמישים והשישים והשבעים, שהן שנות חייו איתה. מטמוני פנימיות הנפש, "תוך לב השושנה" כביטויה של טור-מלכא, "שְקִיעַ-הַלֵּב" כביטוי נוסף שלה, מתנוצצים בה בכפיפה אחת עם יקוד לאומי. היסוד הגברי השוקק אצל אורי צבי מוחלף בשירת אלמנתו ביסודא דנוקבא, בנשיות מודעת ודעתנית. היא רוצה להיות "אֲדָמָה תְּחוּחָה לְמִזְרַע לְלִבְלוּב" (בשיר 'שניים'). רכות, טיפוליות, הישענות, התמלאות, קבלת השפעה, ביתיות, אימהות, התמקדות ביחסים בין-אישיים – את כל אלה מוסיפה טור-מלכא על גבי הרוח האצ"גית, בלי לוותר על הרוחניות הצרופה שלו, המיסטית משהו. היא גם מרשה לעצמה להסתפק בשירים קצרים, מינוריים לעתים. ועדיין תמיד פילוסופיים.

המים, התכלת והכנף הם סמלים החוזרים ומתגלגלים בספר הזה. שירתה של עין טור-מלכא נוהה אל המים ואל השמיים. אבל היסודות הביתיים בה, אלה שתיארנו כנשיים, מקרבים אותה אל רוח הזמן ואל הרגליו של קורא השירה העברית העכשווית – ועל כן כנראה גם אל לבו. עבדי שירת-הזמן נושאת דגל היומיום, אשר כיסופי קודש מפעמים בהם, והם חפצים להיכנס בהיכל שירתו הנשגבת של אורי צבי גרינברג, עשויים למצוא נתיב וגשר אליה בפרוזדור המואר, הראוי גם בפני עצמו, של שירי אלמנתו.

ביקורת מאת צור ארליך


ממיתר החולין

יהודה לייב ויטלזון

עמדה, תשע"ז | 69 עמ'

מקרה נוסף של השפעה ברורה וברוכה הוא ספר ביכוריו המפתיע של יהודה לייב ויטלזון. כוֶונוס של בוטיצ'לי עולה משורר זה עשוי ומוגמר מים של אלמוניות גמורה, והוא קורן יופי; ובניב שלוֹ, בניגון קולו ובדרכו עם המילים, מצטלצלת השפעתו של מורו ועורכו חן יסודות (עד לא מכבר קלינמן), אולי עז-המבע מכל המשוררים שקמו לעברית בראשית המאה ה-21. עוד ניכרים בכמה משיריו של ויטלזון קורים אחרונים של זיקוק הקול, שאריות קשקשים של היומניות המדַווחת שדבקה בשירת זמננו כספחת; אך בספר הקטן יש ריכוז נאה של פחמן הנפש שהוטמר לגבישי שגב של אמת יהלומית.

"אלוהַי", פונה המשורר בשיר הראשון בספרו, ומכנהו מיד "קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְּלוּם", ומבקש ממי שעשאו בצלמו: "צְלֹם בִּי צַלְמְךָ / שֶׁיָּמוּת בִּי הַחַיִץ / וְאֶרְאֶה בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב / וּבִמְטִיל זָהָב אֶת הַמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ". חייו וחווייתו של היהודי המאמין נפרסים לאורך הספר במלוא ממשותם המעשית, וזו מוזהבת בזיו חדש, זיו פרכוסו של לב רגש, דק אבחנה ומכיר בנס היותו. "בָּרוּךְ אַתָּה / עַל תֵּבֵל שֶׁעֶשְׂרִים אֶצְבְּעוֹתֶיהָ נוֹתְרוּ בִּמְקוֹמָן", פותח שיר שהוא המשכו הרעיוני של זה שלעיל. של מי האצבעות שנותרו במקומן בבוקר? אדם-עולם-אלוהים הוא אצל ויטלזון משולש של זרימה מתמדת.

הקובץ אינו מתמצה בשירי מעגל היום היהודי ומעגל החיים היהודי שאנו מציצים בהם בסקירה קצרה זו, אבל יש בשירים אלה כדי להטעימנו מייחודו של הספר וממעשיו של מחברו בלשון. בברית המילה "הָאָב רוֹעֵד אֶת אֶצְבְּעוֹת הַמּוֹהֵל", במוצאי יום כיפור "אֲנַחְנוּ מִסְתַּהֲרִים הַחוּצָה לְבָרֵךְ אֶת הַלְּבָנָה", והאדם היודע את מותו מבקש מיקיריו שיאהבו את איש-החסד-של-אמת שיקברהו בעודם בוכים ומליטים מבט, זה ש"בְּשִׁלְהֵי הַשְּׁלָהִים" של חייו יחבקנו חיבוק אחרון. עיקרון-העל של המשורר המאמין מנוסח אולי בשיר שכותרתו "?", המתייחס גם לצורתו הגרפית של סימן השאלה: "שְׁאַל, / מִסִּמָּן שְׁאֵלָה / נוֹטֶפֶת תָּמִיד טִפַּת תְּשׁוּבָה".

ביקורת מאת צור ארליך.


 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *