נתקבלו במערכת, ספטמבר 2017

ישראל – סיפור הצלחה

אדם רויטר, נגה קינן

כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017 | 399 עמ'


מחברי הספר 'ישראל – סיפור הצלחה' הם אנשי כלכלה המכירים היטב את המשק הישראלי – מן הצד של המגזר העסקי-פיננסי. בהתאם לכך, הספר מלא בנתונים וסובב הרבה סביב מדדים למיניהם; ועוד בהתאם לכך, הטקסט נראה לעתים כמו תקציר מנהלים או פרוספקט, שאינו מאפשר לקוראיו לשקוע בתוכו כדרכם של אוהבי ספר, ושבמידה מסוימת גם מתקשה לפרוש תמונה רחבה ובהירה ונשאר ברמה אנקדוטלית.

זו, פחות או יותר, הביקורת היחידה על חיבור שחשיבותו עצומה ושהתובנות העולות ממנו מאירות עיניים. ב'ישראל – סיפור הצלחה' משורטטת תמונה של מדינה מופלאה, אוטופית במידה רבה, שמגיעה מנתוני פתיחה בלתי אפשריים להישגים אדירים. ההישגים הם כלכליים אך גם חברתיים, נוגעים בחומר ובתחכום עסקי אך לא פחות מכך באופטימיות ובסולידריות, והמדינה החלומית היא מדינת ישראל.

רויטר וקינן מכריחים אותנו לשכוח את כל מה שאנו סבורים שאנו יודעים על המדינה שאנו חיים בה, זו שאנו אוהבים חרף שלל בעיות העושות אותה, לכאורה, לאטרקטיבית פחות ממדינות "מתקדמות" באמת. בעזרת אלפי נתונים משורה ארוכה של תחומים מראים המחברים שרוב התלונות השגורות על מדינת ישראל פשוט אינן נכונות, ושאנו חיים בתוך נס כלכלי ותרבותי שאין לו מתחרים. לא רק רכבת ישראל היא – תחזיקו חזק – מהמדויקות בעולם, גם הסולידריות החברתית בישראל – כן, זו המושמצת כמלאת שסעים – יוצאת דופן לטובה, כפי שמראים המחברים בשלל דוגמאות פוקחות עיניים; וסולידריות זו היא גם אחד ההסברים העיקריים לסיפור ההצלחה הישראלי. הסבר מרכזי אחר הוא המציאות הייחודית של קיבוץ גלויות, אתגר המעניק לישראל יתרון בעולם גלובלי.

ביקורת מאת יואב שורק.


ברגע האמת: הרבי מלובביץ' והדיאלוג הביטחוני-מדיני עם מקבלי ההחלטות בישראל

שלום ירושלמי, יוסי אליטוב, אריה ארליך

כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ז | 476 עמ'


אין זה סוד שהרבי מלובביץ', ר' מנחם מנדל שניאורסון, היה בעל עמדות מדיניות בכל הנוגע לישראל. הוא ביטא עמדות אלו בשיחות פומביות, ועמד בעניינן בקשר עם מנהיגים ישראלים מן השורה הראשונה. אין זה סוד – ובכל זאת, הספר 'ברגע האמת' הוא לטעמי גילוי מרעיש. היקף המעורבות של הרבי, מידת חשיפתו לחומר מסווג ולתוכניות מדיניות וצבאיות, והתכיפות והדיוק של תגובותיו למחדלים ולמעשים של ממשלות ישראל – עולים לאין שיעור על מה שמקובל לחשוב. מעורבות עמוקה ושיטתית זו משרטטת מחדש את דמותו של הרבי ואת דמות יחסיו עם מדינת ישראל. אין זה דוד חביב מאמריקה המציע מדי פעם עצות מתובלות ביידישקייט, אלא מנהיג מדיני של ממש, בעל אסטרטגיה עקבית ופיכחון חד, שליווה את העשייה המדינית-ביטחונית הישראלית מקרוב במשך כחצי יובל שנים עמוסות והרות גורל.

הספר עשוי פרקים המלווים את תולדותיה של מדינת ישראל ממלחמת ששת הימים ועד למלחמת המפרץ, וכמה פרקים עקרוניים יותר – המבקשים להסביר את עמדותיו של הרבי. הפרקים ההיסטוריים פותחים בסקירה ממצה של השתלשלות האירועים ומשמעותם, לפני שמגיעים לדברי הרבי ולדיאלוג שניהל עם המנהיגות הישראלית. הסקירות כתובות היטב, בכתיבה עיתונאית משובחת, ולעתים קרובות יש גם בהן חידושים חשובים. לאחר כל סקירה מובאים דבריו ופעילותו של הרבי בדילמה המדינית או הצבאית שמדינת ישראל הגיעה אליה – ודברים אלה מפליאים בעוצמתם. נדמה כי המנהיג האמיתי, בעל שאר הרוח וההבחנה הדקה, של הימין הישראלי נותר ספון כל השנים בבניין אדום-לבנים בברוקלין.

הרבי אינו מקיאווליסט, ועקרונות היסוד המובילים אותו – ומוסברים בהרחבה בספר, הן בציטוטים ארוכים הן בניתוח – הם עקרונות של אמת וצדק; אך ביסודם עומדת ההנחה שהעולם מכבד את מי שעומד על האמת שלו ואינו חושש מתוויות, מלחצים בינלאומיים שטחיים ומתקינות פוליטית שאין לה ולמוסר דבר. אין בעמדותיו של הרבי ולו גרגיר של לאומנות כוחנית: הוא רואה את עם ישראל כממלא שליחות אוניברסלית, ורצונו בטובתה של האנושות כולה מבצבץ כל העת מתוך אמירותיו ומתוך מעשיו. לשיטתו, מבצע שלום הגליל לא היה מתבוסס להיות מלחמת לבנון אלמלא נרתעה ישראל מסיבות מדיניות מלהשלים את המבצע ביומו השישי ואלמלא המשיכה מאז בהיסוסיה; ירושלים הייתה נכבשת באבדות מעטות יותר אילו ממשלת ישראל הייתה מציבה את כיבושה כיעד מלכתחילה ולא נגררת אליו ככפוית שד; והקמת ועדת החקירה לאירועי סברה ושתילה הייתה טעות חמורה, שהמיטה על ישראל קלון מוסרי מיותר ומחליש. ההצדקה המוסרית של הציונות, הסביר הרבי פעם אחר פעם בלי להתעייף, היא בראש ובראשונה ההבטחה האלוהית – ובניגוד למה שסבורים רבים, רק טיעון זה הוא שיכול להתקבל על ידי הקהילייה הבינלאומית. כשיהודים נאמנים לאמת שלהם, הסביר הרבי שוב ושוב, העולם יודע לכבד זאת.

לקראת סיומו של הספר משובץ פרק ארוך על מערכת היחסים בין הרבי לבין בנימין נתניהו. בפגישתם הראשונה, בעוד נתניהו שגריר באו"ם, מנה הרבי באוזניו את כל מלחמות ישראל תוך שהוא מראה כיצד הניצחונות הצבאיים הפכו לתבוסות מדיניות בשל חולשתו של הדרג המדיני. את הספר חותם פרק הדן בשאלה מדוע נמנע הרבי מלבקר בארץ ומלעלות אליה.

מעניין השידוך בכתיבת הספר בין שני עיתונאים חרדים (מעיתון 'משפחה') לבין העיתונאי החילוני הוותיק שלום ירושלמי, שאף אינו נמנה עם הימין הפוליטי. הקריירה העשירה של ירושלמי מעניקה אמינות ודיוק לפרקי התיאור של המתרחש בישראל ושל הבחישות הפוליטיות והצבאיות שמאחורי הקלעים; העיתונאים החרדים מקנים לספר את ההעמקה במשנתו של הרבי ומאפשרים לו להיות שופר לא-מתנצל של השקפותיו.

ביקורת מאת יואב שורק


לורנס בחצי האי ערב: מלחמה, הונאה, טירוף אימפריאלי ויצירתו של המזרח התיכון המודרני

סקוט אנדרסון

מאנגלית: כרמית גיא

עם עובד: ספריית אופקים, 2017 | 648 עמ'


הספר מגולל את הרפתקאותיו של תומס אדוארד לורנס, קצין בריטי זוטר בזמן מלחמת העולם הראשונה שהיה לאדריכל הלאומיות הערבית ושינה את פני המזרח התיכון – הלא הוא לורנס איש ערב. בסיפורו שזורים גם סיפוריהן של שלוש דמויות חשובות אך מוכרות פחות שהותירו את חותמן על הזירה המזרח תיכונית של המלחמה הגדולה: המרגל הגרמני קורט פרופר, איש הנפט האמריקני ויליאם ייל והמנהיג הציוני אהרן אהרנסון, המשלימים את התמונה ושופכים אור נוסף על אירועיה. הקורא יפגוש עוד שפע דמויות ידועות יותר ופחות, כגון מרק סייקס וז'ורז' פיקו, אדריכלי ההסכם הידוע לשמצה לחלוקת האימפריה העות'מאנית; הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי שכבש את ארץ ישראל מידי התורכים; ג'מאל פאשה, המושל העות'מאני של סוריה ואדריכל הטבח הארמני; ומשפחת המלוכה ההאשמית – חוסיין בן עלי ובניו עבדאללה, פייסל וזייד – ראשי המרד הערבי.

אולם הספר חורג מעיסוק בדמות או דמויות מסוימות: הוא גדוש רקע, ידע ותובנות על מלחמת העולם הראשונה, ומספק הצצה להלך הרוח האימפריאליסטי וההיבריס המדיני של ראשית המאה העשרים; לאופי ההפכפך של היחסים הבין-לאומיים; לאסטרטגיה צבאית (והיעדרה); ולאופן הפלאי, אם לא מזעזע, שבו בני האדם מסתגלים לנוראות המלחמה.

בתחילה יתמה הקורא איזה מין ספר הוא מחזיק בידו – האם מדובר במחקר היסטורי או שמא ברומן היסטורי? מחד גיסא הוא מפגין איכויות של חיבור היסטורי מוקפד, הכולל הצלבות ועיון ביקורתי ביומנים, מכתבים, ראיונות וארכיונים, ומאידך גיסא הוא מצטיין בכתיבה נרטיבית מושכת, ונקרא לעתים כמותחן מלחמתי. שילובו של טיעון היסטורי משכנע ומבוסס עם סיפור מרתק ושובה לב הוא יקר המציאות, וכאן, באשר הוא גם מוצלח, זהו הישג ספרותי מרשים.

חסרונו היחיד של הספר דווקא אינו משל המחבר, אלא מעשה המתרגמת או עורכיה. התרגום בכללותו מוצלח והספר נקרא באופן נוח וקולח, אלא שמעת לעת מבצבצים בו משפטים מבלבלים עד חסרי פשר. בחלק מהמקרים, דובר האנגלית יוכל בנקל לשחזר מדעתו את המשפט המקורי, אך במקרים רבים גם קורא זה ימצא את עצמו נבוך. למרות זאת, הקריאה בספר אינה נפגעת באופן משמעותי, והוא מומלץ ביותר, במיוחד לתושבי שכונה שסועה זו – המזרח התיכון – שהורתה ולידתה נפרסת בו.

ביקורת מאת אלון שלו.


העברית: שפה, תרבות, חינוך

זאב ז'בוטינסקי

עורך: אריה נאור

מכון ז'בוטינסקי, תשע"ז, 360 עמ'


תחיית השפה העברית לא הייתה תחום עיסוקו הראשי של המדינאי, המצביא, הסופר והוגה הדעות זאב ז'בוטינסקי, אך הייתה לו הרבה יותר מסתם עניין בין עניינים. כמצוין במבוא לכרך החדש בסדרת הכתבים האידיאולוגיים של ז'בוטינסקי, וכאמור בגוף המאמרים שבו, המנהיג הציוני ראה את העברית כעמוד התווך של תחיית האומה, ערובה לאיחודה ולהמשכיותה. הוא תבע מהבאים בחוג השפעתו, חניכי בית"ר, ללמוד עברית, ובצוואתו ביקש מאשתו רק דבר אחד לגבי בנו, שכן סמך עליה בסך הכול: שיידע עברית. ז'בוטינסקי גם היה פעיל-עברית עתיר מעש. הוא הקפיד בנאומיו על הגייה מדויקת ובפרט על דגשים ושוואים נעים, הדריך שחקנים בדיבור עברי, חיבר מדריך למבטא העברי בתקופה שעוד היה אפשר לקוות שניתן לעצבו, ערך אטלס עברי חלוצי, ובתרגומי השירה שלו היה חלוץ ההטעמה ה"ספרדית", המלרעית, בשירה העברית השקולה.

מאמריו של ז'בוטינסקי על שאלות הלשון, החינוך והתרבות ירתקו את המתעניינים בתחומים אלה מפני שעל כל הנזכר לעיל נוספים כישרונו הלשוני של ז'בוטינסקי, רוחב דעתו, מעורבותו בדעת עם הבריות ותסיסתו המחשבתית המתמדת. תקופת הכתיבה של רובם היא שנות העשרים, תקופה של שאיפה קדחתנית להקמת מדינה עברית אך גם של התבססות המנדט הבריטי בארץ (ובדיעבד: של ראשית צמיחת האנגלית כפולשת הגדולה אל העברית המדוברת), ולפיכך תקופה פורמטיבית מבחינה לשונית.

אבחנותיו של ז'בוטינסקי לעולם אינן בנאליות. הוא סבר, למשל, בין היתר על סמך ניסיונו האישי כחניך השפה הרוסית, שכוח משיכתה של שפה, וכוח יכולתה להפוך למעצבת תודעתו של אדם, נעוצים בריבוי תרגומים של יצירות מופת בספרות, בתיאטרון ובתחומי העיון לשפה זו – עוד יותר מהיצירה המקורית הנכתבת בה. בתחום הכתיב שאף ז'בוטינסקי להקלה ולריבוי אִמות קריאה, והציע לשקול גם מעבָר לאותיות לטיניות, מפני שחשוב מכול, לדעתו, להתחשב בלומדי השפה ולא בהרגלים האנינים, שואפי הקיצורים והאזוטריקה, של העילית שהתחנכה על ברכי הספר העברי. בתחום ההשפעה משפות זרות הבין כבר אז שהשפעתה של האנגלית מצריכה זהירות רבה יותר מהשפעה משפות אחרות, בגלל מעמדה כשפה-זרה דומיננטית בארץ.

מרנין במיוחד למצוא במאמר האחרון בספר, שז'בוטינסקי כתב באונייה בשנת פטירתו, טיעון משכנע בזכות הצורך בהכוונה "מגבוה" של השפה העברית, בתיקוני לשון ובקביעת תקנים, בניגוד לטענות שגאו כבר בימיו כי יש להניח ל"תהליך הטבעי". ז'בוטינסקי מזכיר לקוראיו כי אלמלא החלטות מלאכותיות של בן-יהודה ואחרים לא היה מתחולל תהליך חידוש השפה והקניית הדיבור העברי, ודאי לא היו מתקבלות הכרעות כגון הבחירה בהטעמה הספרדית. הוא כורך זאת עם המפעל הציוני כולו, שהחייאת העברית היא חלק ממנו, ובכלל, עם המפעל ההיסטורי של שמירת זהותו של עם ישראל: גם בתחומים אלה אין להיסחף אחר תהליכים "טבעיים". ללא החלטה מכוונת להטות את כיוון ההתפתחות הטבעית, ולמנוע נישואי תערובת ולעלות ארצה ולחתור להשבת עטרת ריבונות ליושנה, הרי העם היהודי, וכמוהו העברית, היו מתמסמסים בתהליך טבעי.

המהדורה הנאה והמבוארת-למשעי מכילה מגדנות כגון מערכון שטותי שנועד לתרגל שחקנים בהגייה המבחינה בין מילים דומות לכאורה – וכן מאמרים בנושאי חינוך ותרבות, שחלקם הגדול מוקדש לפולמוס על ייעודה של האוניברסיטה העברית, ולמסכת מתמשכת של אהבה, פרשנות וכעס עם ביאליק ושירתו. טבעו של הספר, ככינוס מאמרים מבמות ומתקופות שונות, יוצר חזרתיות מה; על חלק מהמאמרים אפשר לפיכך לדלג בלי להפסיד הרבה.

 

ביקורת מאת צור ארליך


אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה במשנתו של אברהם יהושע השל

דרור בונדי

המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017 | 35 עמ'


יומרתה של חוברת זו – הַזמינה גם להורדה מהמרשתת (https://www.idi.org.il/media/8782/heshel.pdf) – חורגת הרבה מעבר להיקפה הצנוע. הרב אברהם יהושע השל, בן למשפחת אדמו"רים מפולין שרכש השכלה ותארים אקדמיים בברלין והגיע לארצות הברית בתחילת מלחמת העולם השנייה, היה הוגה דעות ואיש ציבור חשוב באמריקה שלאחר השואה. דרור בונדי עסוק כבר שנים רבות בהבאת מורשתו של השל לציבור הישראלי, ובמסגרת זו ההדיר ותרגם כמה מכתביו. בחוברת זו הוא מבקש לשרטט בקצרה את הלב של ההגות של השל מן ההיבט הקיומי, התיאולוגי-פוליטי שלה: מה משמעותה המוסרית-דתית של מדינה יהודית? כיצד ניתן להיות מאמין ופלורליסט? והאם השואה מלמדת שהרעיונות של המודרנה נכשלו?

התשובה של השל היא מעין הומניזם תיאולוגי: ההתגלות מלמדת שאלוהים מתעניין באדם – ואם כך הדבר, הרי שהאדם הוא דבר נשגב. הזולת שוב אינו הגיהינום, אלא דווקא אור חוזר של פני אלוהים, שהביע בו – ובכל האדם – התעניינות. ההומניזם הזה הוא פלורליסטי ביסודו, שכן אלוהים מפנה אל האדם מבט "חי ואכפתי", שבבסיסו מערכת יחסים בין האחד שמעבר לכול לבין ריבוי הפנים של ברואיו. מנקודת השקפה זו הוא ממתן את המשמעות של 'עם נבחר' ו'דת אמת', בלי לבטל את היחסים המיוחדים שבין ישראל לאלוהים.

נדיר למצוא חוברת קטנה כזו המתיימרת לגעת בנושאים עמוקים וחשובים כל כך, אולם דומה שלמרות החן שבו כתובים הדברים, אין בה כדי לתת תשובה של ממש לדילמות המועלות בה. בונדי מסכם בטענה שמדינת ישראל – שהשל הסתייג ממנה שנים ארוכות, אך שינה טעמו אחרי מלחמת ששת הימים שהייתה ניסית בעיניו – אינה יכולה להיות 'מדינת לאום' מן הזן האירופי, ועליה להיות מדינת ייעוד של 'תיקון עולם', לא מדינת הלכה דווקא אלא 'מדינת אגדה'. הוא מתעלם מכך שחזון כזה אינו יכול להתקבל מחוץ להקשר דתי, ושבעצם הוא טבוע עמוק ממילא בתודעה הדתית-לאומית.

השל נדמה כמי שנכבש בחזון הנאורות ונטש לשם כך את מורשתו החסידית, ואז – לנוכח קריסתה המוסרית של אירופה – ביצע תפנית הגותית וביקש לשאוב מן העוצמה הרוחנית של העולם היהודי-דתי. זהו מהלך מרגש, אך לא משכנע. בעיני הדתיים, הגותם של מי שלא עברו לשיח מערבי-פילוסופי נדמית כאותנטית יותר, ובעיני החילוניים, האלוהים שהשל מדבר בשמו אינו רלוונטי.

ביקורת מאת יואב שורק.


רק שנינו

אלחנן ניר

הספריה החדשה, 2017 | 198 עמ'


'רק שנינו', יצירת הסיפורת הראשונה של אלחנן ניר, עומדת כקודקוד פירמידה על גבי הנדבכים הקודמים: שלושת ספרי השירה שלו, ושני ספרי ההגות. כלי הפיוט וכלי הניתוח שפיתח בשני הנדבכים הרחבים ההם שימשו אותו היטב לצרכיו כמסַפר: הדמיון והחיסכון והביטחון והטון הנכון, ועל כל אלה כושר האמפתיה. אך אין מדובר רק בכלים אלא גם בחומרים. בספרי השירה והחקירה  בחן ניר את אתגריו של אוהב ואב ועובד ה' המבקש להכיל את הספק ולביית את אש הטירוף; והנה מן החומרים האלה השכיל לבנות עלילה ריאלית, משפחתית, המתרחשת במקומותינו ובסביבה המוכרת לו (אך מוכרת פחות לספרות העברית), הסביבה הדתית-התנחלותית-תורנית; עלילה שיש בה, עם זה, רובד סימבולי מטריד.

תחינה על האינטימיות: זה שמו ועיקר תוכנו של ספר השירה הראשון של ניר – וכך אפשר להגדיר גם את חוט השָני ברומאן שלו. בני הזוג הצעיר יונתן ואליסה להבי משוועים לאינטימיות, להיות "רק שנינו" – אך מתוך עולמו של יונתן פולשים אל ההיכל הזוגי גורמים מפריעים, לאו דווקא אויבים. פולשים הטירוף המאני, המציק ורב-החסד, של אחיו מיכה, וזכרו של אחיו האחר עידו שמת מסרטן ועודנו נער. ופולשים חסכים מן הילדות, ותביעות אידיאולוגיות, וכיסופי ההתבודדות וההתכנסות, וכוח משיכתה המצמית של ההתקדשות ללימוד התורה, התובעת גם היא, אם אינה מרוסנת, להיות היא ויונתן רק שניהם.

הפרק האחרון של 'תחינה על האינטימיות', מחזור שירים של ניר על ימי מחלתה ופטירתה של אמו, מתגלגל לרומאן אף הוא בדמות סצנות שוברות לב של גסיסת האח. אופייני לספר שאפילו ברגעים האלה מצליח ניר לברוח מהפאתוס אל העומק והמקוריות – ובמקרה זה, אל מין השתגעות-מרצון מצחיקה וגואלת.

גם יתר ספרי השירה של ניר מניחים יסוד לעלילת 'רק שנינו'. 'האש הרגילה', שמו של הספר השני, ספר המחפש את הלוהב בַּיומיומי, הוא הגדרה נאותה למאבק הפנימי של יונתן. ב'האש הרגילה'  יש אפילו שירים המתגשמים ברומאן, כגון שיר על המאמין המרגיש לראשונה שהוא הולך ברחוב ואלוהים אינו עמו, ותחינה על החזרת "הטירוף והשיגעון", ומחזור שירים ושמו "שנה אחת" על שנת היריון של זוג שומר הלכה, שדווקא בשנה הזו שבה הם מותרים זה לזו בלי הפסקה בא המתח שלקראת לידה ראשונה ומרחיק ביניהם: נושא הממומש ב'רק שנינו'. ספר שיריו השלישי של ניר נקרא 'מי שנפלה עליו מפולת' – ממש כמשפחת להבי מ'רק שנינו', לדורותיה ולקורותיה; ובסופו מחזור השירים 'איתנים' שכותבו מכניס עצמו לכותנתו של חולה נפש: נושא המטופל ברומאן באופן גלוי ועדין גם יחד.

הוא הדין גם לנושאים שניר חקר בספרי העיון שלו – ואשר עתה הוא חוקר בכלֶיה של העלילה הבדיונית: 'אם רץ לבך', הבוחן את דרכי עבודת הקודש של היחיד בימינו, ו'יהודי בלילה' על חלומותיו המתועדים של רבי נחמן מברסלב, הנותנים ביטוי, גם דתי ורעיוני, ליסודות הבלתי-מפוקחים של הנפש.

הצלחתו של ניר לדבר על כל אלה לעומק בתוך סיפור המעורר עניין מַתמיד, מתח והזדהות היא מהישגיו המרשימים של 'רק שנינו'. הצלחתו לעשות זאת בסגנון ובקצב ובשפה קורנֵי יופי, שעם זאת אינם גונבים לעצמם את תשומת לבו של הקורא, היא עוד אחד מהישגים אלה.

ביקורת מאת צור ארליך


פחד

שטפן צוויג

מגרמנית: הראל קין

תשע נשמות, 2017 | 84 עמ'


כשהילך אוריאל קוֹן, מו"ל ההוצאה הצעירה 'תשע נשמות', ברחובות ספרד, מצא באחת מחנויות הספרים אנתולוגיה של סיפוריו הקצרים של שטפן צוַויג מתורגמים לספרדית. מתוך הסיפורים הללו, עשרות במספר, רק בודדים ראו אור בלשון הקודש, רובם בתרגום שכבר התיישן. קון, הנמנה עם עדת מעריציו של הסופר היהודי-אוסטרי שכה היטיב לתאר את תהפוכות נפש האדם, לא יכול להשלים עם היעדרו מן המרחב הספרותי הישראלי. במהלך השנה החולפת החלו תוצאות החלטתו של קון לטפטף אל מדפינו. 75 שנים לאחר התאבדותו של המחבר בודד ומיואש זוכים סיפוריו להצלחה רבה בישראל. מי שהיה ידידם של הרצל ושל פרויד, ואף הושפע עמוקות מן האחרון, ראוי לו שספריו ייקראו גם במזרח (התיכון) ולא רק בקצווי מערב.

ב'פחד', כמו ביתר סיפוריו הקצרים והנובלות שלו, מתפנה צוויג לטפל אך ורק בתכונה אנושית אחת. כפי שהעיד על עצמו בספרו האוטוביוגרפי 'העולם של אתמול', סוד הצלחתו טמון בריכוז, בהתמקדות ובצמצום. 'פחד' מופנה לבחינת הרגש האנושי הקמאי האמור בשמו. עלילת הסיפור פשוטה מאוד ויכולה להסתכם בשורה או שתיים (שלא אכתבן), אך לא היא המייחדת את הספר. ההתמקדות בתחושה, תיאורה מכמה זוויות ובחינת דרכי הגאולה ממנה הם סוד כוחו של הספרון הנקרא בשטף אחד. בכך הוא מצטרף לסיפורים שהופיעו במיזם הנוכחי שחקרו נושאים כגון הגאונות ('מנדל של הספרים') או הכמיהה לשקט פנימי ('עיני האח הנצחי'). קון מבטיח כעשרים תרגומים קצרים חדשים בשנים הקרובות; הספר הבא, 'מרד המציאות', אמור לראות אור עוד לפני יציאת שורות אלו ממכבש הדפוס.

הבחירה בסיפורים הקצרים של צוויג, הנוטים שלא להיכבל בשלשלאות זמן ומרחב, מאפשרת דילוג מסוים על הפער בין עולמו של הקורא הישראלי לבין מערב אירופה של ראשית המאה העשרים – אך גם מתעלמת מנתח נכבד מכתיבתו של צוויג שהיה גם ביוגרף מוכשר ומספר היסטורי גדול. ספריו על מגלה הארצות מגלן, ניטשה הפילוסוף והסופר והמחזאי רומאן רולן וגדולי עולם אחרים נותרו לעת עתה בלשון נכר, ומחכים גם הם לגאולה.

ביקורת מאת יצחק מור


קרן שמש ביער

חיותה דויטש

פרדס, תשע"ז | 267 עמ'


סיפורו של אדם בימי השואה לעולם אינו שגרתי. צירופי המקרים, הגלגולים, הזוועות והניסים של כל אחד מאותם מתי-מספר שנחלצו חיים משיני החיה יהיו תמיד ייחודיים ומדהימים בדרכם. כזה הוא סיפורו של הילד רישיק (הירש-הנריק, לימים ריצ'רד) ונגר. תושיית הוריו; חסדה ותושייתה של צדיקה בת אומת פולין שהסתירה אותו אצלה ואצל אחרים ושילמה על כך ביוקר; תושייתו שלו, ילד שאפילו כאשר היה בכפו של ציידו ידע לבקש ממנו סיגריה וכך להטות את לבו; מקרים ממוזלים, כגון כמעט-התפתות לשוב למה שנדמה לו מרחוק כבית המפלט שלו והיה משאית רצח – כל אלה ועוד, מעתיקי-נשימה בהתרחשם ובהיקראם, הובילו לידי כך שרישיק איתנו.

חיותה דויטש לא הסתפקה בייחודיות זו. היא כתבה את סיפורו של רישיק במעין רומאן תיעודי, המתעד גם את דרך היווצרותו. סיפורו של רישיק הילד מתגלה לאיטו בעזרת דמות בדיונית של חוקרת מיד ושם המדובבת את ריצ'רד הזקן; חוקרת זו היא עיבוד ספרותי לדמותה של מחברת הספר. ממד נוסף זה של העלילה – הממד של סיפורה, של חשיפתה, ממד שיש בו חורים המתמלאים רק בדיעבד – מפגיש אותנו עם מנגנוני ההגנה הנפשיים שיצר הילד-האיש: אסטרטגיה של התמקדות בטוב והדחקה של הרע, של אופטימיות מתמדת, של שמחה וצחוק ויהי מה.

ממד זה של הסיפור אף שולח את החוקרת לביקור מאוחר בזירת האירועים ולמפגש עם בתה של האישה שהצילה את רישיק, שגדלה עם הילד המתחבא. בעזרתה נוסף לסיפור מוקד שני, ייחודי: נקודת המבט של המשפחה הפולנית המסתירה. נטייתו של ריצ'רד להתמקד בטוב מקרינה כך על הספר: סיפורה של המצילה, טרזה דוֹלֶנגה-וְרְז'וֹשֶק, אמנם עצוב בפני עצמו, ומסמר שיער לפעמים בסכנות הכרוכות בו, אך הוא סיפור מחמם לב על טוב אנושי אינסופי, על אישה שהחליטה שנקמתה בעולם שהמר את חייה עד מאוד היא לעשות מעשים טובים.

המצפה, לאור הדברים לעיל, לרומאן מתעתע ומאתגר הפוער חללים מסתוריים בעלילה וסוגר אותם במאוחר ובמפתיע, יתבדה. דויטש הקלה על קוראיה. העלילה מתנהלת על פי סדר כרונולוגי, וחשיפת הסיפור בידי החוקרת מקבילה לסדר האירועים המתפענחים. הספר, שהוא כאמור שילוב של סיפורת ותעודה, מנסה להיות משַלֵב גם מבחינת קהל היעד שלו: לפנות לקהלה הרגיל, המנוסה, של הספרות-היפה וספרות השואה, אך גם לקהל אשר לא ידע את יוסף, ולנוער בפרט. הרקע ההיסטורי מבואר שוב ושוב, לעתים תוך בחינת סבלנותו של הקורא הבוגר (אמנם, המגמה נחלשת בחלוף העמודים). מוסברים גם מניעיהן של הנפשות הפועלות והתובנות המתבקשות מהסיפור. אפילו הלייט-מוטיבים הספרותיים כמו נצבעים במארקר מילולי לבל נחמיצם.

מהקורא המתוחכם נדרשת אפוא סובלנות מה – מחיר הוגן תמורת המשימות החינוכיות החשובות שהספר ממלא, בהפצת ידע השואה וגם בהדרכה לחיים.

ביקורת מאת צור ארליך


 

מפלצת הזיכרון

ישי שריד

עם עובד, תשע"ז | 136 עמ'


נובלה זו של ישי שריד עשויה כמכתב-וידוי ארוך אחד, שחוקר שואה המשמש מדריך מבוקש במסעות למחנות ההשמדה כותב למעסיקו ופטרונו יו"ר יד ושם. התמחותו הייחודית של החוקר בפרטי תעשיית הרצח, ולא פחות ממנה היחשפותו המתמשכת לתגובותיהם של מודרכיו ולתרבות הזיכרון בארץ ובאירופה, מוציאות אותו בהדרגה מכלל איזון נפשי.

הבעייתיות שביחס העכשווי לשואה, בעיני גיבורו של שריד, היא רבת פנים ולעתים אפילו סותרת את עצמה, ועל כן יש משהו מבלבל בספר. אף שהוא אינו בוחל בדידקטיות, אין בו משנה סדורה אחת. קל למצוא בו, תחילה, רכיבים שישייכו אותו לאופנה המכוערת של זיהוי מגמות סף-נאציות בהמון הישראלי שונא-הערבים. אך מגמה זו, הסוחפת לרגעים אפילו את הגיבור המתנגד לה, אינה נוגעת כל כך ל"כיבוש" אלא היא בעיקר מין סעיף של מה ששריד רואה כנטייה אנושית כללית לשאת עיניים אל הכוחנות ולהתפעם מאלימות, וכן חלק מהלך רוח שהוא אולי מושא ביקורתו העיקרי של הספר: הנהייה הסמויה של ישראלים אחר גרמניה, ההערצה החולנית הסמויה של בן הקורבן לרוצח היפה והיעיל.

צדו השני של מטבע זה, השימוש הגרמני ב"כיבוש" וב"ביקורת על ישראל" כדי לטהר את המצפון, מתועב בעיני החוקר אפילו יותר, והוא המוביל את הספר אל שיא עלילתו. יתרה מכך, שריד רחוק מלבטא בספר תפיסה אוניברסלית של השואה. אצלו, הבחירה בקרבן היהודי דווקא היא העיקר. השואה היא שיאה של האנטישמיות.

הביקורת מוטחת גם באופיו של החינוך למורשת השואה – בין אם הוא לאומני מדי או סתם זחוח, גס רוח מתוך גסות או מתוך רתיעה מפני האימה. בנידון זה, בעלילת הספר גרוטסקה גוררת גרוטסקה.

אך מעבר לכל אלה, וביסודם, נמצאת זעקה גדולה ומרה על זוועת השואה, על היתכנותה, על העולם שנשא אותה, על האדמה הפורייה שפרחיה נושאים באבקניהם את מולקולות האפר. כוחו הרטורי של שריד, ועצם בחירתו בגיבור החוקר את פרטיה המעשיים של ההשמדה, מביאים בהקשרים אלה את הספר לשיאיו: קינה אפורה, עקשנית וצועקת. אי-האפשרות לשאת את העובדות הללו היא היוצרת את התגובות הלא-הולמות של הישראלים לשואה, והיא המורידה את הגיבור מהפסים. על כן ראוי שריד, הנושא את זכר השואה בשמו, שנקשיב לו גם אם המראה שהוא מציב בפנינו מעוותת.

ביקורת מאת צור ארליך


 

בסוד תהומות

גאולה הודס-פלחן

פיוטית, תשע"ז | 57 עמ'


שיריה של גאולה הוֹדֶס-פַּלְחַן הם רסיסי נהרה; טיפות מלוטשות כדמעות, מתנוצצות באורה המשתולל של שלהבת פנימית מכלה. הפליאה והפרדוקס הם כלי מלאכתה, והמסורת היהודית החיה היא לה נוזל-הגלם. חייה מצטיירים בשירים כהתרוצצות מתמדת של גלים ותהומות והיאחזות מודעת-לארעיותה בקרשים צפים. "יֵשׁ אֹשֶׁר לִשְׁעָתוֹ / וְיֵשׁ אֹשֶׁר לַשָּׁעוֹת כֻּלָּן", היא כותבת בשיר אופייני – "מִי יִתֵּן וּלְעוֹלָם לֹא אַבְחִין / בֵּין הַשְּׁנַיִם".

'בסוד תהומות' הוא ספר שירים שישי של הודס-פלחן בתוך פחות מחמש שנים. הוא ספרה השני של המחברת המופיע בתוך השנה האחת ש'השילוח' קיים בה: קצר במחצית, ודומה בנושאיו, לקודמו 'איגרת ללהבה'. הממדים הקטנים והמהירות ניכרים גם בפנים: בשוליו של כל שיר קצרצר נקוב תאריך כתיבתו, מועד הבלחתו בתודעה. קובצי שירתה האחרונים של המשוררת הם מְאַספים קטנים של ניצוצות – שאף כי לידתם מאֵש אחת ומאם אחת, הן נותרות כל אחת לעצמה, כשיר עצמאי המתגדר ביום כתיבתו הייחודי לה.

יש יופי בספונטניות הזו, ויש גם חן בכריכת שירים בספרים קטנים כשהם עוד חמים מתנור הנפש (בפרט אם אינך קונה את הספרים במחיר הנקוב), אך ייתכן שכדאי היה לעבד את השירים יחד באפייה איטית. ליטול כמה מהם בשלמותם, ומאחרים דימוי או כמה שורות, ועוד כמה שירים להשמיט – ולארוג את המיטב למסכת אחת עשירה. שירי הפרק "אם תביטי בעצמך בוערת", למשל, יכולים היו יחד עם שירי הספר הקודם 'איגרת ללהבה' לשמש בסיס לפואמה מורכבת.

קוצרם של השירים מאפשר לנו להעלות כאן כמה שירים שלמים – מהפנינים שבכתר הספר. כדי לא לעייף את העין נוותר על רוב סימני החלוקה המקורית לשורות, המוגזמת בעליל, נשלים מעט סימני פיסוק, ונתבשם. הנה שיר מצוין, המתבסס על שני מקרים מקראיים של קריעת דבר גדול לשניים – בקיעת השמיים בפתיחת ספר יחזקאל וקריעת ים סוף –  כדי להציג עוד אחת, אישית, של אהבה: "מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי שָׁמַיִם, עַד שֶׁנִּבְקְעוּ. מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי אֲנִי – עַד שֶׁנֶּחְצֵיתִי וְעָבַרְתָּ בִּי בֶּחָרָבָה". והנה תמונה קצרה ועצובה של עזיבות: "שְׁמוּטָה / כְּכַדּוּר מִשְׂחָק שֶׁנִּשְׁכַּח. / הֲתִזְכּוֹר, אֵלִי, אֶת הַשַּׁעֲשׁוּעַ?".

וכנגדה, תמונה של אושר-ראשית בשיר האחרון בספר: "לוּ עֶפְרוֹנִי אֲנִי בְּגַן עֵדֶן / וְצִיּוּצַי – הַצְּלִיל שֶׁמֵּעִיר אֶת אָדָם וְחַוָּה, שֶׁזֶּה עַתָּה נִבְרְאוּ – / אֲפִלּוּ אָז שִׁירָתִי בְּטֵלָה / נֹכַח הַמַּבָּט שֶׁבּוֹ הֵם מְגַלִּים זֶה אֶת זֶה".

ביקורת מאת צור ארליך.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *