נתקבלו במערכת ספטמבר 2018

זכויות אדם

מבוא תיאורטי

נעמה כרמי

רסלינג, 2018 | 260 עמ'

 

כדרכם של מבואות, הספר שלפנינו מיועד לקורא הנכנס בשערי התחום בלי ידע רב. שלושת חלקיו אינם שווים באיכותם. השער הראשון, הפילוסופי, הבוחן בין השאר את מעמדן של זכויות האדם, את הרקע ההיסטורי שלהם, את מעמדן האוניברסלי ואת ההבחנות והסיווגים שלהן’ כתוב בצורה יוצאת מן הכלל. שני השערים הנוספים, המוקדשים לרעיונות יסוד ולדוגמאות קונקרטיות, ולהגנה על זכויות האדם ועיגונן במשפט הישראלי והבינלאומי, מרשימים פחות. אין זה מפתיע: תחום הדעת שהמחברת מגיעה ממנו הוא פילוסופיה.

הספר רווי באבחנות חשובות. נעמה כרמי מזכירה לנו, למשל, שזכויות אינן מורכבות רק מחירויות, ושהן אינן ממצות לא את התחום המוסרי ולא את ההסדרים החברתיים הראויים. זכויות גם אינן ממצות ערכים אנושיים אחרים: אין לנו זכות לאהבה או לחברות, כשם שאין לנו חובה להיות חביבים או נדיבים. כרמי גם מסבירה בצורה ברורה מדוע זכויות אדם הן היסטוריות, ועל כן מדוע טיבן משתנה. רשימות של זכויות אדם, היא מציינת, "צומחות מהתנסויות קונקרטיות, במיוחד מסבל של בני אדם ממשיים וממאבקיהם הפוליטיים להגדיר או לממש את כבודם". עוד היא עומדת על כך שקיומה של קהילה פוליטית, של מדינה, הוא תנאי הכרחי למימושן של זכויות האדם.

ראוי לציין במיוחד את הזהרתה מפני מה שניתן לכנות "אימפריאליזם של זכויות אדם", כלומר השתלטות של שיח זכויות האדם על השיח הפוליטי במטרה להחליפו. טוב יעשו ארגוני זכויות האדם למיניהם אם ייקחו לתשומת ליבם את קביעתה זו של כרמי: "הצגת סדר יום אלטרנטיבי לזה של השליט היא כמובן מטרה לגיטימית לחלוטין, אך ארגון לזכויות אדם לא צריך להיות 'ממשלת צללים'. עליו לעמוד על אותן תביעות שמוסכם כי הן מבטאות קביעות מוסריות אוניברסליות שניתן להפנות כלפי כל ממשלה, יהיה סדר העדיפויות שלה אשר יהיה, ואשר עליה להבטיח כעניין של חובה". ובהמשך: "אם כל דבר הוא זכות אדם, כי אז שום דבר איננו זכות אדם" (עמ'  73–75).

ועם זה, הספר אינו חף מבעיות. כך, למשל, קשה להסכים עם ההגדרה המופיעה בו, שלפיה זכויות האדם הן אותן זכויות שיש לאדם מתוקף טבעו האנושי – לא כחבר בחברה וללא תלות בשלטון מסוים או בחקיקה. אפשר לקבל את הקביעה כי זכויות האדם אינן תלויות בשלטון או בחקיקה, אך קשה לראות כיצד הטבע האנושי מעניק תוקף לאותן זכויות או כיצד ניתן בכלל לדבר על זכויות במצב שאיננו חברתי. לכן, כשכרמי כותבת שזכויות אדם הן אמנם תוצר חברתי אך יש להן מעמד טרום-חברתי או שהן חייבות ליהנות "מתוקף מושגי שהוא א-חברתי או טרום-חברתי", היא יוצרת בלבול פילוסופי מיותר שלא ברור כיצד ניתן להגן עליו. נכון יותר לקבוע פשוט כי זכויות אדם הן תוצר חברתי-היסטורי וכי טיבן ומעמדן אינם ניתנים להפרדה מההקשר החברתי שהן נדרשות בו.

מפתיע גם לגלות שכרמי אינה מספקת תשובה חילונית מניחה את הדעת לשאלת ההצדקה לזכויות האדם. אומנם היא כותבת כי "הגנה חילונית על זכויות אדם יכולה להתבסס על הרעיון של הדדיות מוסרית", אך זאת רק לאחר שציינה כי "ייתכן שהדבקות בזכויות אדם במערכת חילונית היא, בסופו של דבר, עניין של אמונה". ואולם הצדקה חילונית לזכויות אדם לא צריכה להיות יותר מפרגמטית: די לטעון כי עדיף לחיות בחברה המכבדת את חבריה מאשר בחברה המתאכזרת אליהם. אומנם גם זו העדפה המושתת על טעם אישי, אך קשה להכחיש שמדובר בנימוק משכנע יותר לתוקפן של זכויות האדם מאשר אמונה באל טרנסצנדנטלי המהווה את מקור הזכויות.

בעיה מהותית יותר מצויה בסקירה ההיסטורית. כרמי נמנעת מלהזכיר את המלחמה הקרה כהקשר ההיסטורי הקונקרטי שבו נולדו זכויות האדם המודרניות. היא אמנם מציינת כי זכויות האדם, כפי שאנו מכירים אותן, עלו על בימת ההיסטוריה רק בעת המודרנית, ומציינת את השואה ואת מלחמת העולם השנייה בכלל כאירועי מפתח בהכרה שהפגיעה בזכויות האדם היא "עניינה של הקהילה הבין-לאומית כולה" (עמ׳ 24). ואולם כפי שהראה סמואל מוין, מי שהוא ככל הנראה בר-הסמכא המוביל בכל הנוגע להיסטוריה של זכויות האדם, זכויות האדם במובנן העכשווי וכמושג מרכזי בשיח הפוליטי הבינלאומי נולדו רק בשנות השבעים. לפי מוין, עלינו להבין את זכויות האדם כ"אוטופיה האחרונה" שקרמה עור וגידים בשעה שאוטופיות אוניברסליות אחרות – סוציאליזם, קומוניזם או קפיטליזם – כשלו מלספק את החוש המוסרי של העולם המערבי. כרמי לא נתנה בספרה ביטוי לתובנותיו של מוין.

עוד חיסרון גדול בספר המבקש להוות מבוא לזכויות האדם הוא היעדר הדיון בהתנגדויות פילוסופיות כבדות משקל לעצם תקפות הרעיון של זכויות האדם. אינני מתכוון רק למתקפה הידועה של ג'רמי בנתם על הרעיון כי קיימות זכויות אדם טבעיות, "שטויות על קביים" כלשונו. ראוי היה להזכיר, ולו בקצרה, את סלידתו של אדמונד ברק מן המטפיזיקה של הזכויות הטבעיות שהייתה לדעתו הזמנה לאנרכיה ותוהו, ומנגד את התנגדותו של קרל מרקס לזכויות האדם שבעיניו אינן אלא מבנה-על בורגני שנועד לבצר את המערכת הקפיטליסטית.

כרמי לא התיימרה למצות את כל ההיבטים התיאורטיים של זכויות האדם, משימה קשה לכל הדעות, אלא הסתפקה במתן בסיס איתן שהקורא יוכל להמשיך ממנו. בכך הצליחה. ספרה הוא תרומה של ממש לקורא העברי הנושא את זכויות האדם על שפתיו בלי להיות ער למורכבות המסתתרת במילים הללו.

ש"ב


איגרת על ה"הומניזם"

מרטין היידגר

תרגם מגרמנית והעיר: דרור פימנטל

מאגנס, 2018 | 88 עמ'

מרטין היידגר הוא ללא ספק אחד הפילוסופים החשובים ביותר במאה העשרים, והגותו היא מקור השראה לכמה וכמה מהזרמים בפילוסופיה הקונטיננטלית מאז ועד ימינו. יחד עם זאת, היידגר הוא גם אחת הדמויות הקונטרוברסליות ביותר בעולם האקדמיה, בשל הזדהותו עם המפלגה הנאצית בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה – בחירה שסירב להתנצל עליה עד יומו האחרון – והאנטישמיות העמוקה שלו, שנחשפה ביתר שאת לא מכבר עם גילוין ופרסומן של 'המחברות השחורות'. בשל כך העיסוק בו ובהגותו בישראל מוגבל, וזאת למרות השפעתו על שורה של הוגים וחוקרים יהודים שפעלו בישראל ובחו"ל, דוגמת עמנואל לוינס, הנס יונס, ואין צורך לומר – חנה ארנדט.

בשני העשורים האחרונים נפרץ הסכר והחלו להופיע מאמרים וספרים המוקדשים לפילוסוף, אך מעט מזעיר מכתביו תורגמו לעברית – מסות ספורות, אך אף לא אחד מחיבוריו המרכזיים, שלא לומר המגנום אופוס שלו – 'הוויה וזמן'. 'איגרת על ה"הומניזם"' היא התרומה האחרונה לספרות זו. מדובר באחד החיבורים המפורסמים ביותר של היידגר. הוא מתפלמס בו עם סארטר, מתנער מהאקזיסטנציאליזם שהלה ביקש לנכס לו את ההומניזם, ותוקף את מושג ההומניזם בהיותו מרכיב במטפיזיקה המערבית שלטענתו מונעת היכרות אמיתית עם "ההוויה" העומדת במרכז הגותו שלו.

היידגר קשה לקריאה ביותר, בכל שפה שהיא. תרגומו קשה במיוחד, בשל אופי הגותו הנשענת באופן כבד על איכויות השפה הגרמנית שאינן עוברות בתרגום. במקרים כאלו נוטים רבים מן המתרגמים לשמור את צורות המקור הלועזיות הרב-משמעיות, בכתיב עברי, תוך פירושן והצגתן לקורא כחלק מהז'רגון הייחודי של שדה השיח הספציפי שהן נוגעות לו. לא כן המתרגם בכרך זה, אשר בחר לחדש מונחים בשפה העברית, ואף, במקרים של מילים רב-משמעיות, לתרגמן בכוונה פעם כך ופעם אחרת. במקרים רבים נראה שהדבר עלה בידו יפה, אך יש והניסיון נחווה כמגושם מעט; למשל, תרגום המינוח הייחודי שטבע היידגר למושג האדם  – Dasein (המופיע בעברית לרוב כ"דאזיין"; מילולית: היות שָׁם, הימצאות בעולם) באמצעות התחדיש "הֱיוֹשָׁם".

הספר נחתם באחרית דבר מאת המתרגם, והיא מועילה אם כי לוקה מדי פעם, כמקובל בז'אנר זה, בסגנון טאוטולוגי-מעורפל ולירי מעט מכפי הראוי לשיח פילוסופי. למתמצאים פחות בהגותו של היידגר מומלץ לקרוא את אחרית הדבר לפני הכניסה לטקסט עצמו.

א"ש


מכתבי אנשים חשוכים

[מבחר]

אולריך פון הוטן

מלטינית: נתן רון

קדימה, 2018 | 154 עמ'

אחת הפרשיות המעניינות שבישרו את בואה של הרפורמציה הפרוטסטנטית בגרמניה במאה ה-16 הייתה דווקא ויכוח על מעמדם של הכתבים היהודיים העתיקים. יוהן פפרקורן היה יהודי מומר שפתח במסע צלב משלו נגד מקורות היהדות. הוא הצליח לקבל מהקיסר מקסימיליאן הראשון אישור לאסוף ספרי תלמוד ולשורפם. נגדו יצא דווקא מלומד הומניסט גרמני, יוהן רויכלין, שנמנה עם ההבראיסטים הראשונים וראה חשיבות עצומה בשיבה "אל המקורות" ובכללם הכתבים היהודיים. הוויכוח התרחב והפך למאבק ממושך שבו כל צד פונה לערכאות שונות להפללת יריביו ומדפיס עלונים המוכיחים את צדקתו.

הדרמה ההיסטורית הזו חברה לחוש ההומור הייחודי של אנשי הרנסנס והולידה את החיבור "מכתבי אנשים חשוכים", אוסף מכתבים שנכתבו לכאורה על ידי אנשי הכנסייה אך בפועל על ידי יריביהם. תוכנם של המכתבים איננו נוגע לאירועים גדולים אלא לחיי היומיום של המגיסטרים, המלומדים והכמרים הקתוליים של התקופה. כל אלה מוצגים באור נלעג ועוין.

בספרות העברית התפתחה כעבור כמה וכמה דורות מסורת דומה בידי שני משכילים גליצאים. אלו הן היצירות הסאטיריות 'מגלה טמירין' ליוסף פרל, הנסקרת בהרחבה באחרית-הדבר לספר שלפנינו, ו'תהילת הכסילים' לשלמה רובין שמהדורה מדעית שלו הופיעה אך זה עתה בהוצאת מאגנס. זה האחרון נכתב על פי הדגם של "שבחי הסכלות" של ארסמוס מרוטרדם, אחד ממחברי 'מכתבי אנשים חשוכים'. הנה כי כן, פולמוס על כתבים יהודיים הוליד את היצירה שלפנינו – והיא בתורה השפיעה בחזרה על עולם ההשכלה היהודי וספרותו.

בן תקופתנו יוכל למצוא כאן, מלבד הומור שונה מזה שהוא מורגל בו, גם צוהר אל חייהם האישיים של בני התקופה, אל מה שנחשב בעיניהם למכובד ולנלעג, ואל יחסם כלפי היהודים וכלפי שינויים ורפורמות בדת ובחברה. המהדורה מוקפדת במיוחד ומלווה בתחריטי עץ בסגנון התקופה, והיא מעבודותיה הראשונות של ההוצאה לאור הצעירה והמבטיחה 'קדימה'.

י"מ


מדיר יאסין עד קמפ דיוויד

מאמרים אישיים, פוליטיים והיסטוריים

בני מוריס

מאנגלית (רוב מאמרי הספר): גיא הרלינג

עם עובד, תשע"ח, 255 עמ'

לאחר כישלון פסגת קמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 אכזב ההיסטוריון בני מוריס את חבריו לאסכולת ההיסטוריונים החדשים של הסכסוך הערבי-ישראלי ואת קהילת המאמינים שלה: הוא הגיע למסקנה שהצד הפלסטיני מכשיל את מאמצי השלום במתכוון, ונטש את מחנה מאשימיה של ישראל בכול. אירועי ההווה שינו את הערכותיו לגבי התוחלת של מאמצי השלום בעתיד ולגבי מידת אשמתה של ישראל בעבר. לתמורה זו בדעותיו תרמה גם, לדבריו, התעמקותו המתמשכת בתולדות הסכסוך, והידע שהוא צבר עם הזמן.

בסימן התפתחות זאת בעמדותיו של מוריס עומד אוסף מאמריו, וזה נושאו המובהק של חלקו הראשון. ההתפכחות מגובה בו בתיעוד עובדתי מקיף – כדרכו של היסטוריון דקדקן זה, בעל '1948' המרתק ויצירות מופת מחקריות נוספות, המעיד על עצמו שפרטים קטנים מסבים לו הנאה. מול חלק ראשון זה מצוי, בקוטב האחר של הספר, עוד חלק אישי קצר, ובו מתעד מוריס את שבתו בכלא בשל סרבנות מילואים בשטחים, ואת פציעתו במלחמת ההתשה.

הספר הוא לכאורה לקט אקלקטי של מאמרים שמוריס לא מצא דרך לשלב בספריו בעלי הנושאים המוגדרים. ואכן, המאמרים עצמאיים, וכדרכו של לקט מאמרים של כותב אחד בתחום התמחותו, יש ביניהם גם חפיפות. ובכל זאת, באמצעות הקוּרים המתוחים בין פרקיו ובעיקר באמצעות מבנהו, הוא פועל כיצירה אחת בעלת מבנה מחושב. שני החלקים האישיים שהזכרנו הם מעטפת המבנה הזה. בתוכה נמצאים שני חלקיו העיקריים של הספר: מחקרים היסטוריים קצרים, וביקורת על עבודתם של היסטוריונים-חדשים.

המחקרים ההיסטוריים נעים בין האקטואלי (מה קרה בקמפ-דיוויד ב-2000), הנישתי יחסית (יחסי חיים ויצמן והערבים) וההיסטוריוגרפי (תולדות המחקרים על דיר-יאסין – מאמר שהתיישן מאז הופעת ספרו של אליעזר טאובר). פה ושם הם מבשרים את החלק הבא בספר, שיתפוס כנראה את מרב תשומת ליבם של מרב הקוראים – החלק המתפלמס עם היסטוריונים אחרים. חלק זה מביא לשיא את מה שבעצם מאפיין את רוב הספר: הכרך 'מדיר יאסין עד קמפ דיוויד' הוא גלאי-שֶקֶר. הוא ספר של קריעת מסכות.

כתביהם של הרדיקלים בין ההיסטוריונים החדשים הם מאבות המזון של המאבק נגד קיומה של ישראל. הם מספקים את התשתית העובדתית לטיעון האנטי ישראלי. בלעדיהם תישאר לכאורה רק אידיאולוגיה. ממאמריו של מוריס עולה כי ענף כתיבה זה נחלק בין שניים: מלומדים המספרים את המחצית הנוחה-להם של האמת, ומלומדים שאינם מתביישים לשקר באופן פעיל. בסוג השני, מוכיחים המאמרים מסמרי השיער בספר, משתייכים אבי שליים ואילן פפה. מוריס מציג שורה ארוכה ומייאשת של מעידות וסילופים, הסתרות וסתירות, הממלאים את כתביהם של היסטוריונים אלו, ומגמתם תמיד דמוניזציה של הציונות וישראל – לצד שפע של אי דיוקים בסיסיים המעידים על בורות וחוסר מקצועיות לאו דווקא מגמתית.

מוריס נותר איש השמאל הציוני, תומך בחלוקת הארץ ומתנגד ל"כיבוש", ולתפיסתו, יותר משהוא הלך ימינה חבריו ברחו שמאלה, ובעיקר ברחו מן הנאמנות לעובדות ההיסטוריות. השאיפה לדבוק בעובדות היא חוט השני השוזר את הקריירה של מוריס, וממנה נובעת חשיבותו של הכרך שלפנינו.

צ"א


הטור התשיעי

אקטואליה ופוליטיקה בטורי העיתונות, השירים הליריים ושירי הזמר של נתן אלתרמן

מרדכי נאור

הקיבוץ המאוחד, 2018, 278 עמ'

 

משה שרת כתב ביומנו לאחר התפטרותו מתפקיד שר החוץ ב-1956: "כל השבוע הייתי דרוך בציפייה לקראת גיליון 'דבר' של יום ו' – היעמוד לנתן א' עוז הרוח לומר את דברו הנוקב והמזוקק על נושא הימים האלה?". זה היה מעמדו של טור השירה הפובליציסטית של המשורר הלאומי נתן אלתרמן בעיני שרים כבעיני קוראים מן השורה. מדוע? ממשה עד משה, הנה דבריו של משה דיין: "בתמימותנו חשבנו שהוא, אלתרמן, מבטא אותנו, שהוא רק מצא את המילים ונתן את הביטוי למה שאנו חשים. אולם האמת היא, כי הוא לא ביטא את רגשותינו אלא עיצב אותם, יצרם. הוא היה הקול ואנחנו ההד". נכון הדבר לשירת העיתון של אלתרמן כמו גם לשירתו הספרותית; למצביא האגדי כמו לכותב שורות אלה ולרבים רבים איתם, בימי חייו של אלתרמן וכאשר "מת והוסיף ללכת".

שתי ציטטות אלו, משני המשה, הן מן החומר הרב הכלול בספרו החדש של מרדכי נאור; הן לקוחות מפרק על קשריו של המשורר, מגלמה ויוצרה של רוח התקופה, עם אישי ציבור בכירים. הספר, 'הטור התשיעי', עשוי מאמרים עצמאיים על היבטים היסטוריים ביצירת המשורר. הוא המשך לספרו של נאור 'הטור השמיני' שהופיע לפני יותר מעשור. שמותיהם ניתנו להם בעקבות שמו של מדורו של אלתרמן ב'דבר', 'הטור השביעי'. מחוות השמות הזו היא גם מעין תיקון, מפני שבפועל, טורו של אלתרמן, שהיה הטור השמאלי בעמ' 2, הפך באמת לטור שמיני, ואחר כך לטור תשיעי, בכל פעם שעיצוב העיתון השתנה וטוריו (כלומר עמודותיו) הוצרו ומספרם גדל.

ב'הטור השמיני' התמקד נאור בסיפורים שמאחורי שירי הטור השביעי – שיטה מהנה ללמוד היסטוריה דרך שירה. הפעם הרחיב נאור את הזירה מעט, ולצד עיונים נוספים וגילויים נוספים בשירת העיתון האלתרמנית (הטור השביעי ומדור 'רגעים' ב'הארץ' שקדם לו) הוא מתייחס גם להיבטים היסטוריים בפזמונים של אלתרמן ובשירתו הספרותית. הקורא לומד, למשל, שבניגוד לידוע לרבים, פזמונו האהוב של אלתרמן 'כלניות' לא כיוון לחיילי הדיביזיה המוטסת השישית הבריטית, אדומי הכומתה, שכן הללו הגיעו ארצה חודשים רבים אחרי שהשיר נכתב ובוצע לראשונה. מרגש יותר סיפור השיר 'טנגו כפר-סבא'  שנכתב, מתברר, בשנות השלושים על פי סיפור אמיתי של אהבה-בניגוד-לרצון המשפחה במושבות השרון הדרומי – ולגודל הטרגדיה, הן החתן הן אביו נרצחו בשנות החמישים, בשני מקרים שונים, בידי מסתננים ערבים מן השומרון.

הספר גדוש אנקדוטות ופריטי ידע שיסבו הנאה למתעניינים בקורות ישראל, בשירה, בפוליטיקה ובאלתרמן, ואשר מוגשים בחן רב. אמנם, אכזבה קלה נכונה למצפים, בעקבות כותרת המשנה, למצוא בספר רמזים פוליטיים בשירתו הלירית של אלתרמן: מדובר בפרק בודד בספר, העוסק בשירה שאמנם היא ספרותית אך אין היא לירית אלא אפית-תיעודית, ועיסוקה בהיסטוריה מוצהר – 'שירי עיר היונה'. עיקרו של מאמר זה (וכמוהו עוד אחדים מהמאמרים בספר) הוא סיור מודרך בשירים אלתרמניים; ובכל זאת המאמר מחדש, באשר הוא מעגן אל אירועים ספציפיים את מה שנראה בשירים כתיאורים גנריים של תקופת ההעפלה. האמת היא שדווקא באי-המחויבות המלאה של הספר לצורך "לחדש" או להיות אקדמי טמון חלק נכבד מחינו.

צ"א


דרך האבות

מסע הוריי לכפר עציון

חנה נוסבוים (רוזן)

עציון, תשע"ח, 231 עמ'

מבחינה פורמלית ומבחינה ז'אנרית, ספרה של חנה נוסבוים לבית רוזן אינו מסוג הספרים הנסקרים במדור קצר-יריעה זה. רבים-רבים הם הספרים התיעודיים-משפחתיים שאנשים כותבים על חיי הוריהם, ורבים-רבים מתוכם חוו על בשרם, מתוקף היותם בני הדור ההוא, את המוראות והמאורעות של השואה והתקומה; לכן, אם אין מדובר באישים ידועים מאוד, העניין הציבורי בכל אחד מהספרים האלה מצומצם. אבל הספר הזה מתייחד מחבריו-לסוגה בכמה ממדים.

חנה רוזן נולדה בכפר-עציון של טרום מלחמת השחרור. הוריה חיו בפולין בפרוץ מלחמת העולם השנייה ונמלטו בעור שיניהם. בארץ היו חברי "קבוצת אברהם" שעלתה להקים את הכפר שבהרי חברון. בחורף תש"ח פונו הילדים והנשים מגוש עציון למנזר רטיסבון בירושלים. אביה של חנה, שלמה רוזן, נשאר בכפר-עציון, והיה בין הנופלים בקרב ההגנה האחרון שם. חנה, כמו רבים מילדי הגוש, גדלה יתומה מאב. "תבקשי מחנה'לה שתצייר לי ציורים", כתב כמה פעמים במכתבים מהגוש הנצור לאשתו רחל, ובעצמו צייר ציורים מגושמים בשולי המכתבים למען הפעוטה. במקרה, או בהשפעה לא מודעת, חנה רוזן גדלה להיות הציירת חנה נוסבוים, ולהתמסר להעלאת נופיו ההרריים של גוש עציון המתחדש על הבד.

מכאן שתיים מסגולותיו המיוחדות של ספר זה: היניקה של חנה, תושבת הגוש וציירת הגוש, ממורשת הוריה ומשירת-חייו של אביה שנגדעה והוא בן 29, הניכרת בקורותיה ובכתיבתה באופנים רבים; והציורים מעשי ידיה, של הטבע העציוני, שלא רק מייפים את הספר (המעוצב יפה גם כך) אלא גם המטעימים אותנו ממה שראו הוריה כשהתיישבו באזור השומם.

אך חשוב אולי מאלה הוא הפן התיעודי ההיסטורי. המחבר של רוב הטקסט בספר אינו חנה אלא האב, שלמה רוזן, שהיה איש עט חובב. בספר שלפנינו כלול במלואו ספרון פרי עטו שהופיע בהוצאת עם עובד בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, בסדרה שנקראה 'מן המוקד' ואשר הטעימה את הקורא הארצישראלי בעדויות חיות נרחבות ראשונות מן הנעשה באירופה. רוזן היה מן הבורחים מפולין דרך ליטא ויפן הרחוקה, בזכות פעילותם של איש הפועל המזרחי זרח ורהפטיג והדיפלומט היפני חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהארה. את ספרונו כתב ביידיש (לאחר מכן הספיק לפתח עברית נהדרת) על האונייה בין סין לסינגפור). הספר מתעד לא את בריחתו לרוחבה של אסיה כולה אלא את מוראות הימים הראשונים של המלחמה בעירם שלו ושל רחל, שדלץ, ובסביבתה. שלמה נקבר חי תחת בניין שנפל בהפצצה הגרמנית לקראת כיבוש העיר, ונחלץ; נלקח עם גברי העיר בשבי לעבודות כפייה, וברח שוב.

הקורפוס העיקרי השני בספר הוא מכתבים מימי מלחמת השחרור, רובם מכתביו של שלמה אל אשתו ולאחרים; המכתבים שקיבל מרחל אבדו כנראה בגוש החרב. המכתבים טעונים ברוחו ההרואית של חלוץ בן התקופה ובהכרת גודל השעה, אך האירועים הביטחוניים החשובים בגוש תופסים את מיעוטם; שלמה השתדל להרגיע את רעייתו והקדיש מקום רב לתיאור קטנות החיים בגוש הנצור (את מלוא חומרת המצב שמר למכתבים אחרים). הדברים נוגעים ללב ולא פעם גם משעשעים אך לפעמים חוזרים על עצמם, ומתעוררת המחשבה שאולי מוטב היה להסתפק בתמצית מן המכתבים; אך יש משהו דווקא בהתלוות הלא-מבוקרת הזו אל חייו של אדם וחייה של משפחה במקום ובזמן ההם.

על התקופה החשובה שבין לבין, תקופת העלייה לארץ והחיים בגוש עציון שלפני המלחמה, הספר עובר ביעף משום שאין לה תיעוד כתוב בידי שלמה או רחל רוזן – וחבל.

צ"א


עוז וענווה

הגותו של הרב יוסף דב סולוביצ'יק

ראובן ציגלר

מאנגלית: שי סנדיק

מגיד, 2018 | 579 עמ'

ספר זה, שראה אור באנגלית בשנת 2012 והופיע כעת בעברית, פורס בפני הקורא מבוא שהוא גם מעין סיכום של הגותו של הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק. הרב סולוביצ'יק (1903–1993), מן המנהיגים המשפיעים במאה העשרים, הוא אף מן ההוגים החשובים שהצמיחה היהדות בעת החדשה. הגותו סובבת על שני צירים – חקירה אקזיסטנציאלית של רוח האדם, ובחינה פנומנולוגית של מערכת ההלכה. בהתאם לכך היא מתאפיינת באיכויות אוניברסליות מחד גיסא ובהעצמה של הרכיב היהודי הפרטיקולרי מאידך גיסא – שני רכיבים הנוטים לבוא זה על חשבון זה, כך ששזירתם זה בזה היא הישג מרשים ודי נדיר.

דמותו והגותו של הרב סולוביצ'יק זכו למחקרים רבים באנגלית ובעברית, ובשנים האחרונות מתרבות ההוצאות של כתביו – בין הוצאות מחודשות של ספרים ידועים, בין חיבורים שטרם ראו אור בשפה העברית או בכלל. אחד המנצחים העיקריים על מלאכת הוצאת הכתבים, ראובן ציגלר, הוא מחברו של הכרך שלפנינו.

מצד כוונתו של הספר – הניסיון להציע ראייה רחבה ושיטתית (ככל הניתן) של הגותו של הרב סולוביצ'יק ככלי לליווי הלמידה בכתביו – הוא עושה מלאכתו נאמנה. הספר מחולק באופן נבון לחטיבות נושאיות הנבנות נדבך על גבי נדבך, ומשלב עיון בשלל חיבורים מרכזיים וידועים יותר ופחות. ברי כי המחבר השתדל להנגיש את הגותו של הרב סולוביצ'יק, העמוסה במינוחים ובמתודות מעולם הפילוסופיה הקונטיננטלית, באופן נהיר ופשוט לקורא המצוי. אך בעת הצורך הוא אינו נרתע מפיתוח משהו משפתם ומשיטתם של הוגים כקירקגור, קאנט והגל, הנדרש להבנת מהלך כזה או אחר.

'עוז וענווה' אינו ספר מחקרי-אקדמי והוא נעדר ממד ביקורתי או השוואתי, אך מעת לעת משתף המחבר את הקורא בתהיות ובשאלות על מושא כתיבתו הזוקקות בעיניו פתרון, ובסוף כל פרק מופיעות הצעות והפניות לעיון נוסף בנושאים הנידונים בו. החפץ בעיון כזה נראה שלא יבוא על סיפוקו מתוך הספר, אך מי שמבקש לבצע מחקר משלו על הגות זו ימצא בו כלי רב ערך.

החיבור קריא מאוד ועובדת היותו מתורגם אינה מורגשת כלל, ועל כך השבח למתרגמו ולעורכיו.

א"ש

 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *