נתקבלו במערכת, פברואר 2017

Getting your Trinity Audio player ready...

 

עורך: גדי טאוב

מוסד ביאליק, 2016 | 333 עמ'


"יציאת האדם מחוסר-בגרותו, שהוא עצמו אשם בו" היא הגדרתו המפורסמת של עמנואל קאנט לשאלה "נאורות מהי". היום, כמאתיים וחמישים שנה לאחר שניתנה תשובה זו, נדמה שהמין האנושי כבר מבין שתהליך ההתבגרות עליו דיבר קאנט ארך מעט יותר מן הצפוי ואולי טרם הגענו אל סופו. השימוש בתבונה, החתירה לחירות, הלמידה העצמית והדגשת הרציונליות קידמו את המין האנושי יותר מכפי שיכול לחלום אך לא מנעו זוועות שאיש לא יכול לצפות להן.

תיאור מפורט של תחילתו של תהליך ההתבגרות הזה ושל ההתנגדויות לו נפרס בפנינו בכרך הראשון בסדרה החדשה של מוסד ביאליק "תולדות הרעיונות". הספר בעריכת גדי טאוב בנוי כאוסף מאמרים מאת מיטב הכותבים בתחום, רובם בתרגום מלשונות אחרות, ומבקש להאיר את פניה השונות של תנועת הנאורות. רוב המאמרים מוקדשים לדיון בסוגיות יסוד כגון הקשר בין הנאורות למהפכה המדעית, ייסוד המתודה של מדעי החברה, הספקנות, הרציונליזם וההתנגדויות לנאורות. מיעוט המאמרים מתמקד בתנועת הנאורות כפי שהתפתחה בארצות אירופה השונות – בצרפת, בסקוטלנד ואצל העמים הגרמניים. במסגרת זאת ניתן דגש מיוחד לתופעת האנציקלופדיזם הצרפתית ולאופי הפוליטי הייחודי של הנאורות הסקוטית, המלמד כיצד דווקא תנועה רעיונית המקורבת לשלטון "קולוניאלי" ואלים עשויה להביא ברכה רבה לעולם כולו.

דיון מיוחד מוקדש לנאורות היהודית, הידועה יותר כ"תנועת ההשכלה". סקירתה בהקשר הכללי של הנאורות האירופית מדגישה את המתח שבין היותה חלק מתופעה גדולה כלל אירופית, ואף חיקוי מעט מאוחר שלה, לבין מהפכנותה כלפי הממסד הרבני שנתפס כקופא על שמריו.

המאמרים שונים זה מזה באופיים, אך ניכר שהושקע מאמץ ניכר בבחירתם. הספר מלווה במבוא מעמיק המבקש לבחון את הרלוונטיות של רעיונות הנאורות לשיח הפוליטי כיום. טאוב מדגיש בו כיצד למרות תדמיתה ה"שמאלית" הנאורות מכילה גם רבים מזרעי רעיונות היסוד השמרניים של הימין הכלכלי והפוליטי במאה העשרים ואחת, וסוקר את הקשר שלה לתפיסות מודרניות של הדמוקרטיה. נדמה שהעמקה עברית מחודשת ברעיונות הנאורות ובצורותיה השונות עשויה להביא בכנפיה ברכה רבה דווקא למי שמבקש לחדש ולתקן תוך שאיבה מחוכמת הדורות.

ביקורת מאת: יצחק מור


עורכים: דן אבנון ודוד מ' פויכטונגר

מאגנס, 2016 | 333 עמ'


על כריכת ספר המאמרים החדש, פרי עטם של בני הדור הבא בקרב חוקרי מדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית, מתנוססות מילים גדולות: 'ריבון', 'מדינה', 'ממשל', 'צדק', 'חוקה', 'מלך', 'תודעה', ועוד שלל ביטויים מבטיחים. גם כותרת המשנה, "מחשבה מדינית יהודית-ישראלית", מעידה שלפנינו המשך לניסיון הארוך לדלות מההגות היהודית עקרונות מנחים לקיום ישראלי-ריבוני, כפי שתיארו עורכי הספר במבוא: "המחשבה המדינית מתעצבת לאור נקודת מפגש בין הווה ישראלי מרובה לשונות לעָבר יהודי מרובה לשונות". אלא שרוב המאמרים אינם עוסקים בנושאי הליבה של הסוגיה אלא נוטים להתרכז בעניינים פריפריאליים, כגון גישתם של חז"ל לרטוריקה, הפילוסופיה של החוק במשנת ריה"ל או תפקידו הפוליטי של דמות הצדיק הנסתר במעשיות חסידיות. עם כל חשיבותם האקדמית של נושאים מסוג זה והעניין שיש בהם, הם מעלים תרומה מועטה לעיצוב המרחב הפוליטי הממשי של מדינת ישראל.

ריחוקו של הספר מהסוגיות הקונקרטיות הכרוכות בפוליטיקה היהודית-ישראלית בולטת במיוחד בעיסוק הלא פרופורציונלי של הכותבים בדמות אחת ויחידה: מרטין בובר. מתוך אחד-עשר המאמרים המקובצים בספר, לא פחות משלושה עוסקים בהיבטים שונים של הגותו הפוליטית של האיש: נעמה מנדל-לוי בוחנת את פרשנותו של בובר למושגים 'ציון', 'הגשמה' ו'חלוץ'; מאמרם של ליאת ברמן ז"ל וגדעון לב מדקדק בהסבר של בובר למעשייה שמקורה באופנישדות ההודיות, וביחסה לעקרונות פוליטיים העולים מההגות החסידית; ויניב פלר בוחן את מאמריו של בובר על רעיון ההומניזם.

אין להכחיש כי מרטין בובר היה אחד האינטלקטואלים היהודים החשובים שפעלו במאה הקודמת, גם בתחום הפוליטי, מימיו ב"פרקציה הדמוקרטית" בקונגרסים הציוניים הראשונים ועד לפעילותו בתנועת "ברית שלום". אבל כמו כן אין להכחיש שהגותו מתקשה להתממש במציאות. במקומות רבים בובר העמיד משנה אוטופית ואידיאלית, ולא בחינם היא נדחתה בידי הזרם המרכזי של הפוליטיקה הציונית המתחדשת. הבחירה לחזור שוב ושוב אל בובר, לצד הנושאים המועלים בחלק מהמאמרים האחרים, מסיטה את הספר ממטרתו המוצהרת – ליבון אפשרות קיומה של פוליטיקה ישראלית-יהודית – ובכך מפחיתה מהרלוונטיות שלו לשיח הציבורי.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


 מאת: ביל ברייסון

מאנגלית: יכין אונא

דביר, תשע"ז | 687 עמ'


זהו מסע בן מאות עמודים של מה שמכונה באנגלית 'היסטוריה של הטבע'. ברייסון מבקש לספר לנו, בקצרה, את מה שאנחנו יודעים על היקום, על כדור הארץ, ועל היצורים הביולוגיים, מחזזיות וחיידקים ועד לבני אדם – כשלאחרונים הספר מקדיש רק שני פרקים וחצי מתוך שלושים. אך זוהי קביעה לא מדויקת: במידה רבה, כל הפרקים עוסקים בבני אדם, כי המחבר מוליך אותנו בעקבות החוקרים והמגלים שהובילו אותנו אל הידע הפרוס בכלל הפרקים – ומספר אגב כך, בשנינות, בהומור ובאהבת אדם, לא רק את תולדות הטבע אלא גם, ולעתים בעיקר, את תולדות המחקר של מדעי הטבע. עניין אחרון זה מתברר כמרתק במיוחד – ומרענן בנוף ספרי המדע הפופולרי.

הספר קריא להפליא, גם לבני נוער ולמי שכתיבה מדעית זרה להם, והוא יותר וירטואוזי משיטתי: בשל מבנהו הוא לא יכול להוות תחליף ללימוד סדור – אפילו שטחי וראשוני – של מדעי הטבע, אבל הוא ללא ספק מעניק לקורא אינספור פיסות מידע מפתיעות, מאתגרות ומעוררות מחשבה על העולם המופלא-להחריד שאנו חיים בו.

ביקורת מאת: יואב שורק


 

 מאת: אברהם יצחק (ארט) גרין

מאנגלית: יגאל הרמלין מוריה

ידיעות ספרים ובית: יצירה עברית, 2016 | 278 עמ'


"הספר נכתב עבור דור פוסט מודרני", מספרת הכריכה האחורית, "שהפנים את תפיסת המציאות של החשיבה המדעית והביקורתית ועם זאת שואף לאמונה ולא חדל מלבקש בה את משמעות החיים". אתגר יומרני זה אכן ניצב בתשתיתו של הספר, שהוא מעין מניפסט תיאולוגי של אחד הבולטים בקרב ההוגים והאינטלקטואלים של יהדות ארצות הברית.

לפנינו ניסיון להעמיד יהדות משמעותית ורוחנית שהיא בה במידה פוסט-מודרנית וליברלית, וזאת תוך הרחנה (ספיריטואליזציה) של המסורת היהודית והתמקדות בשיח המיסטי-רליגיוזי של החסידות והקבלה. להרחנה הזו יש, לכאורה, בסיס איתן במסורת: האנרגיה הדתית היהודית התבטאה לאורך דורות רבים במרחב של 'עבודת השם', 'תיקונים' ו'ייחודים', מעין רליגיוזיות אוניברסלית שאין לה זיקה הכרחית לתכנים המסוימים של היהדות ולנרטיב ההיסטורי שלה. אמנם לא הכרחית, אבל בכל זאת נוכחת מאוד בפועל: הרעיונות הקבליים הולבשו בדרך כלל על מערכת ההלכה ועל הקאנון המסורתי, והמחויבות אליהם הייתה מושכל יסוד.

לפי גרין, תשתית יהודית זו של תורה, מצוות, קאנון ונרטיב מעמיסה על תודעתו של הליברל המודרני קושי מוסרי וקוגניטיבי. לכן הוא מבקש להתרכז בתיאולוגיה הקבלית המופשטת, בעוד התשתית נותרת כסמל בלבד: מעין ספר תורה שמנשקים אותו אך לא מאמינים בסמכותו או בערכיו. התוצאה מאכזבת, אף שהפרקים התיאולוגיים, המשרטטים תפיסה נועזת שגרין מכנה "פנתיאיסטית", מעניינים. למרות האנרגיה הרבה, האפולוגטית, שגרין משקיע בהסברת עמדתו, קשה למצוא תוכן של ממש מאחורי המילים הרבות.

משמיציו של הניו-אייג' היהודי רואים בו לא יותר ממעטפת של דיבור רוחני ומודעות עצמית לאתוס של ערכים ליברליים ופוסט-מודרניים, מעטפת שאין בה כדי לגעת ברבדים הקיומיים או להעניק הצדקה של ממש לזהות יהודית מחויבת. הם עשויים לגשת בסקרנות אל ספרו של גרין, רק כדי לגלות שאכן צדקו.

ביקורת מאת: יואב שורק


מאת: חיים נבון

ידיעות ספרים, 2016 | 223 עמ'


נקודת המוצא לספרו החדש של הרב חיים נבון, האחד-עשר במספר, היא קריסתו של מוסד המשפחה בתרבות המערבית. במבוא לספר מצוינים מקצת הנתונים ש"הבהילו" את נבון והמריצו אותו לגשת לכתיבה: "בארצות הברית של ימינו, יותר מ-40 אחוז מהילדים נולדים מחוץ לנישואין. רק מיעוט מהילדים באמריקה יזכו לעבור את שנות ילדותם והתבגרותם ברצף עם שני הוריהם". אמנם המצב בחברה הישראלית טוב הרבה יותר, אבל לטענת נבון המגמות הללו מתחילות לחלחל גם לכאן – ויש לעשות מאמץ כדי לעצור את ההידרדרות.

כלפיד ההולך לפני המחנה המשפחתי מעמיד נבון את הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד), מחשובי הרבנים והאינטלקטואלים היהודיים שפעלו בארה"ב במאה הקודמת. מתוך עיון בעשרות ספרים ומאמרים של הרב, נפרסת לעיני הקורא הצדקה מסודרת ומבוססת למודל המשפחה היהודי, המונוגמי וההטרוסקסואלי, ומוארים יתרונותיו הדתיים, הפסיכולוגיים והחברתיים. הספר טווה מארג של מושגים הניצבים זה על גבי זה: ראשית מעייֵן נבון בַּבדידות – שהיא חווית היסוד האנושית בהגותו של הרב סולובייצ'יק. ומשם הוא ממשיך לניתוח נושאים כגון זוגיות, נישואין, מיניות והורות. הספר נחתם בפרק רחב יריעה שכותרתו "המאבק על המשפחה בימינו".

הספר ייחודי גם בשל העובדה שנבון לא חושש, ולעתים אף נהנה, לצאת נגד מוסכמות חברתיות בענייני מגדר ורומנטיקה – מוסכמות שבחלק מהן הוא מוצא את הסיבות להתערערות המשפחה בימינו. כך למשל הוא טוען, בעקבות הרב סולובייצ'יק, בזכות ההכרה בהבדלים המהותיים בין הגבר והאישה – שטשטושם מוביל לרידוד החוויה הזוגית. במקום אחר תוקף נבון את בלעדיותו של האידיאל הרומנטי בחברה המערבית, המעמיד את רגשות האהבה במוקד עניינם של האיש והאישה, ובמקומו מתאר את החלופה מבית מדרשו של הגרי"ד: מושג ה"ברית", הקושר בין ההיבטים הרגשיים של הקשר הזוגי ובין היותה של המשפחה מוסד חברתי ראשון במעלה שיש לו מטרות ויעדים החורגים מסיפוק תשוקותיהם ההדדיות של בני הזוג.

כדרכו במאמריו ובספריו הקודמים, גם ב'שיעורי בית' מצליח נבון לשלב בקיאות רחבה ויכולת ניתוח מעמיקה עם לשון קולחת, המסבירה בבהירות עניינים מורכבים ותחושות עדינות. אנקדוטות משעשעות, המשבצות פה ושם לאורך הספר, גם הן מוסיפות לחוויית הקריאה.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


 

ניצה בן-דב

שוקן, 2016 | 396 עמ'


המלחמות והמתח הביטחוני מטילים תמיד את צִלם על החיים בישראל, אף כי חיים אלה מנסים לפעמים, למען הנורמליות, להתעלם מצל זה. על כך מעידה תמונת העטיפה של 'חיי מלחמה', יצירה של הילה לולו לין: חוף הים השוקק של תל-אביב ששמי השקיעה האודמים שמעליו מתגלים כנתח מדמם של בשר. חוקרת הספרות הוותיקה ניצה בן-דב מאמתת זאת בעיון בעשרה רומאנים מאת סופרים ישראלים מהשורה הראשונה.

רומאנים אלה עוסקים בתשעה מלחמות ועימותים, ממלחמת העולם הראשונה עד האינתיפאדה השנייה (עליהם נוסף רומאן העוסק בטירונות בימי שלום). רובם המכריע ממעטים לעסוק בקרבות עצמם ונוגעים בשוליים, בחיים האזרחיים בעת מלחמה או בהשלכותיה המאוחרות. מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור מיוצגות בנגיעות קלות במיוחד, שעניינן בעיקר סוגיית הנקמה וההתמודדות עם זיכרונות. כל פרק מעלה, בעקבות היצירה שהוא סוקר, נושא עקרוני אחר – כגון שכול, רעות לוחמים, נקם, המורכבות האנושית של הסכסוך עם הפלסטינים, או הניסיון האזרחי לחיות במנותק מהמציאות המלחמתית.

עיוניה של בן-דב מרתקים. כל פרק, כלומר כל עיון-ברומאן, נוגע בדרך כלל בתמה מרכזית ברומאן הנסקר – ומתוך כך, כל עיון כזה מספק לקורא בספרה של בן-דב היכרות, או היזכרות, עם היצירה כולה, ופרשנות מאירת עיניים שלעולם איננה ספקולטיבית. הקושי מתעורר בהמראה מהספרים והסוגיות הבודדים אל ההכללה: אל האמירה העקרונית על נושא המלחמה בספרות הישראלית (ומתוך כך, ככל האפשר, בנפש הישראלית). בן-דב מציינת כי ספרות המלחמה הישראלית היא בדרך כלל פציפיסטית במידה זו או אחרת; ועוד היא מציינת שבספרות-היפה הישראלית מעטים מאוד הם הספרים העוסקים ישירות בשדה הקרב. שתי הטענות, על פניהן, נכונות, ובכל זאת יש בספרות-היפה שלנו עוד כמה ספרי מלחמה וצבא, מספרי תש"ח של נתן שחם, משה שמיר ויורם קניוק ועד ספרי יום כיפור של חיים סבתו ואגור שיף – והקורא תוהה שמא בחירת עשירייה אחרת הייתה מניבה תמונה אחרת.

ביקורת מאת: צור ארליך


 

 עורך: אריאל הורביץ

נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, כסלו-טבת תשע"ז | 51 עמ'


 'דעות' הוא מהוותיקים שבכתבי העת הלא-אקדמיים בישראל, והוא מתקרב בצעדי ענק להישג נדיר בתחום: גיליון הגבורות. לכל אורך השנים, ליבת העיסוק של 'דעות' היא החברה הדתית-לאומית ויחסי הדת והמדינה. בין הגיליונות האחרונים אפשר למצוא כאלה המוקדשים למקומה של השבת בישראל, לסוגיית הכשרות ולמערך המקוואות, כמו גם לנושאים כלליים יותר: לימוד תורה, הריון ולידה והיחס לאחר בחברה הדתית.

הגיליון שלפנינו מגביה מעט את מבטו מהסוגיות שעל סדר היום, ומבקש להתבונן בתהליך ההיסטורי שעוברת הציונות הדתית: כיצד הפכה מחברה המזוהה עם ערכי הסוציאליזם והסולידריות החברתית ליצרנית סדרתית של תנועות וארגונים קפיטליסטיים  – הדוגלים בחירות הפרט, בתחרות ובשוק חופשי?

תשובות שונות מציעים הכותבים ב'דעות', שלמעט אחד שוללים את התהליך ורואים בו סכנה. יאיר שלג מציע שהסיבה העיקרית היא הקיטוב בין הימין לשמאל בישראל: כלומר, הציבור הדתי, המזוהה עם הימין המדיני, אימץ עמדות כלכליות ימניות כריאקציה לאידיאולוגיה הכלכלית המסורתית של השמאל. היחסים העכורים בין הימין לשמאל משמשים גם תשתית למאמרו של אלישיב רייכנר, אך הוא מוסיף עליהם את ההתבססות הכלכלית וההתברגנות של חלקים נרחבים מהציבור הדתי. הללו גורמים לניתוק אישי וחווייתי מהקשיים החברתיים בישראלית, ובבחינת "רחוק מהעין, רחוק מהלב" הם מעודדים את צמיחתה של אידיאולוגיה קפיטליסטית. אביעד הומינר מוצא לדברים הסבר תיאולוגי, וטוען שלאחרונה ניתן למצוא קווים מקבילים בין הציונות הדתית לבין הנצרות הפרוטסטנטית – שאחד המרכזיים בהם הוא האמונה שההצלחה הכלכלית מבטאת במובהק את אהבת האל.

חלק גדול מהמאמרים בגיליון זה של 'דעות' מתכתבים במפורש ובמובלע עם הגיליונות הראשונים של כתב העת שאתם מחזיקים בידכם – 'השילוח'. אנחנו מברכים על הדיון האידיאולוגי שנוצר בעקבות 'השילוח', ומקווים כי ימשיך להיעשות לשם שמים ולהביא ברכה לשיח הציבורי בישראל.

ביקורת מאת: דביר שוורץ


 

מאת: טל שקד

ידיעות ספרים, 2016 | 261 עמ'


מרענן למצוא רומאן עכשווי על הקיבוץ של פעם שנקודת המוצא שלו חיובית. טל שקד, יליד עין-חרוד מאוחד וחבר קיבוץ זה, נולד שנים אחדות אחרי שנת הבחירות 1981, מועד ההתרחשויות בספר שכתב. גיבורי הרומאן, חמישה צעירים בני קיבוץ, דבקים במורשת הציונית-חלוצית והסמי-קומוניסטית של 'הקיבוץ המאוחד' בשעה שבהוריהם כבר מכרסמת ההתברגנות, שלא לדבר על המדינה שמסביב שעברה לשלטון ימין. צעירים אלה, תוססים ובעלי יצרים חזקים וחולשות, הם קיבוצניקים יותר מקיבוצניקים, המעריצים את מרקס ואת טבנקין ומנסים להחזיר תפארת אבודה ליושנה.

שקד מיטיב לתאר את הדינמיקה האישית והבין-אישית של החבורה וחבריה מחד-גיסא, ואת הדינמיקה האידיאולוגית, המפעילה את העלילה המרכזית, מאידך גיסא. אולם הוא קצת מתקשה לארוג דינמיקות אלו למסכת סיפורית מלוכדת אחת.

הרומאן נוטה חסד להשקפתם הסוציאליסטית הלוחמנית של גיבוריו, וגם לציוניותם הלוהטת. הם נואמים הרבה על סכנת ההתמתנות והרפיון הטמונה בהקמת התק"ם, קרי איחוד תנועתם עם 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' שהיה מזוהה עם מפא"י, ועל אסון שלטון הליכוד שוחר הליברליזם הכלכלי. חלקו הראשון של הספר מוקדש לניסיונם של הצעירים הללו להקים קיבוץ חדש בגליל, ניסיון הזוכה להפתעתם גם לתמיכת הממסד הקיבוצי. הגיבור הרע כאן הוא שלטון הליכוד המונע, כביכול, הקמת קיבוצים. בחלק השני והארוך פונים בני החבורה אל מחוץ לגבולות החוק, לתכנון חטיפת-מחאה של משקיעה זרה, בתו של מיליארדר אמריקני שלדעתם הוא מושחת. העניין מוצג ברומנטיות מה, אך השיגעון, הקנאות והטיפשות הגלומים בו אינם מוסתרים.

הספר פורט, במקביל, על נימי נוסטלגיה, על נימים של ציונות התיישבותית ישנה (ההתנגדות לליכוד היא רק על רקע כלכלי-חברתי, ובאורח מלבב הקיבוצניקים נטולי טינה כלפי מפעל ההתנחלות שהיה אז בשיא תנופתו), על נימי סוציאליזם של דגל אדום והתרפקות על ברית המועצות, ובמרומז גם על נימי רוח הזמן הנוכחית – נימי שנאת בעלי ההון שבאו לידי ביטוי לא מכבר ב"מחאה החברתית". מעניין להשוות בין ספר זה לבין ספר עלילתי חדש נוסף המבטא אף הוא פנטזיה של אלימות כלפי נציגי הקפיטליזם: 'כל הימים נולדו שווים' מאת יוני ויצמן, שעלילתו מתרחשת בזמננו אנו. שם מצליחה חבורת הגיבורים לפוצץ מגדלי-עסקים שלמים, ריקים מאדם, באהדה בלתי-מסותרת מצד המחבר. בספר שלפנינו הפנטזיה ומימושה מתונים הרבה יותר. אך דומה שיש איזו רוח-זמן אחת המנשבת בגבם של שני הספרים.

ביקורת מאת: צור ארליך


 מאת: תומאס מאן

מגרמנית: נילי מירסקי

אחוזת בית, תשע"ז | 427 עמ'


שמו של הסופר תומאס מאן, וגם שמה של המתרגמת נילי מירסקי, הם ברפובליקה הספרותית בישראל לא רק תו תקן אלא אפילו מושא לסגידה. לא ייפלא כי הוצאת אחוזת בית הצטרפה אל המנהג שהנהיגו לאחרונה כמה הוצאות בוטיק איכותיות של ספרות מתורגמת, וציינה את שם המתרגמת נילי מירסקי על עטיפת 'פליקס קרול'. בפנים, כל עמוד ועמוד הם הוכחה ניצחת לצדקתה של ההערצה.

מאן, בעטו של גיבורו פליקס קְרוּל, מפטפט את עצמו לדעת, בפרטנות ארכנית עד עונג, ההולמת את מהותו של הגיבור: בחור יפה-להלל ורב כישרונות עד פארודיה, המפלס את דרכו במדרג החברתי ובדרכי אירופה באמצעות מעשי התחזות, ובעיקר בעזרת המצאת-עצמו. הנה לנו, בשלהי המאה ה-19 או בשנותיה הראשונות של המאה העשרים, הטרמה של דמות אמן הפרפורמנס המתכנן את חייו כמעשה אמנות. סגולתו הנוספת של קרול, המצדיקה אף היא את חגיגת הפטפוט, היא רגישות עילאית למציאות, התכווננות חושית עצומה השואבת הנאה אמנותית מפרטי ההוויה. הוא "נוח-להתפעל מעבר למידה המצויה" (עמ' 311). כל היסודות הללו הופכים את חייו של קרול ליצירת אמנות, ואת הכתיבה עליהם – לחוויה מטה-אמנותית. באלו יצר מאן כר דשן, שמירסקי רועה בו רעייה ראויה לשמה.

מעשיו של קרול מתוארים בפי חוקר ספרות שמירסקי מצטטת באחרית-הדבר שלה כ"אסתיציזם רדיקלי", שיש בו אדישות ערכית גמורה. אלא שגם כשקרול מוביל את אדישותו המוסרית אל סף הפשיעה, קרבנו הופך את הפשע למעשה חסד. מאן תכנן להוביל את גיבורו גם אל הפשיעה ואל הכלא, אך כתב רק את מחצית הרומאן ומת – ממש כשוברט בסימפוניה הבלתי-גמורה. חצי תאוותנו בידנו אפוא – וזה נתח דשן דיו.

ביקורת מאת: צור ארליך


 

 מאת: ויליאם שקספיר

מאנגלית: יותם בנשלום

חרגול, 2016 | 140 עמ'


המבקש לקרוא את הסונטות של שקספיר בעברית יצטרך לבחור בין חמישה-שישה תרגומים שנדפסו. מספר דומה של אפשרויות יעמוד בפניו בבואו לחוות את האימה של מקבת, את הלבטים של המלט ואת הטרגדיה של אותלו. גם מחזות מרכזיים פחות מאת גדול המשוררים האנגלים זכו למבחר נאה של כותנות מילים וצלצול בשפת האבות. מפליא אפוא לגלות כי בפאת השדה נותרה יצירתו המודפסת הראשונה של שקספיר בלי דריסת רגל בארון הספרים העברי. 'ונוס ואדוניס', פואמה בת 199 בתים בני 6 שורות, חיכתה לועזת עד שיבוא גואלה, יותם בנשלום.

עצם הופעת 'ונוס ואדוניס' בתרגום עברי רהוט ומוקפד המלהטט בין להט להיתול חשובה אולי יותר מתכניה של היצירה עצמה. שקספיר יצר גרסה חושנית במיוחד לסיפור מן המיתולוגיה היוונית שאמנים רבים טיפלו בו מן הרנסנס והלאה. ונוס, אלת היופי, נתקפת בו השתוקקות עצומה לצייד אדוניס, שהיא עצמה הייתה שותפה בהבאתו לעולם. היענותו לה עשויה הייתה להצילו ממתקפה של חזיר בר, אך הוא מקצר במזמוטים ויוצא להסתער על החזיר חרף אזהרותיה.

שתי שירות-העלילה ששקספיר כתב לאורך השנים, זו שלפנינו ו'אונס לוקרטיה', עוסקות שתיהן במיתולוגיה היוונית-רומית במובנה הרחב. הדבר רק מבליט את מקומה הזניח למדי של המיתולוגיה באגף העיקרי של יצירתו: במחזותיו. כשפנה במחזותיו לעולם הקלאסי, העדיף את ההיסטוריה שלו. הדבר אינו אופייני לרוח התקופה, לרנסנס שגילה את תרבות יוון ורומא והסתער עליה. לפנינו אפוא ביצירה שירית זו שקספיר אחר מעט, בן-זמנו יותר; אמנם, ריצויֵי האהבה שבפי ונוס, המהללים את ההִתְרַבּות ואת היציאה מהעצמי אל הזולת הזוגי, מתהדהדים באגף חשוב אחר ביצירת שקספיר, הסונטות.

בנשלום צירף לתרגום היצירה גם תרגום של שיר קצר יותר, טרגי אף הוא, על עוף החול והיונה. אחרית-דבר מלומדת מספק לספרון פרופ' אברהם עוז; וחיתוכי-עץ מאת האמן בן זמננו אנדי אינגליש, המתארים את היצירה עצמה, מוסיפים לה לוויית חן אותנטית. בהקדמתו הקצרה והנאה מסביר בנשלום כיצד גרמה התעקשותו לתרגם במשקל המקורי להתיידדות אינטימית שלו עם היצירה, כיצד היה לה כמחזר העוגב עליה. הספר שלפנינו, תוספת חמודה וחשובה לארון הספרים הקלאסי שלנו בעברית, הוא ילידו הצוהל של מפגש בין עמל למדני לשמחת מעשה.

ביקורת מאת: צור ארליך

עוד ב'השילוח'

הכוכב הצהוב יהגר לשמיים
נאמנות כערך מוביל
"לאגום", או מה שטוב לשבדים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *