סודות נתניהו / קוה שפרן

קוה שפרן

כנרת זמורה, 2020 | 316 עמ'

שר האוצר בנימין נתניהו מתחיל לבעור מול כתב גל"צ הצעיר קווה שפרן. רק אחר שכיבו המאבטחים את האש התברר מה קרה: נתניהו הופתע לראות את הכתב בדרכו לישיבת הממשלה, מיהר לתחוב לכיס חליפתו את הסיגר, ודפי הנאום שהיו בכיס ניצתו.

זוהי אנקדוטת הפתיחה המוצלחת בספרו החדש של שפרן. הספר עוסק במלאכת תפירת חליפת-התדמית של נתניהו לעצמו. במשל כמו בנמשל, החליפה מתנגשת בתקשורת עקשנית המבעירה שרפות; במהרו לכבותן הוא נותן הופעה בלתי נשכחת וכך מחזק עוד יותר את תדמיתו המרשימה בעיני אוהדיו.

שפרן הצליח בדרך כלשהי (לגיטימית לדבריו) לשים יד על אלפי עמודי מסמכים הכוללים את טיוטות נאומיו של נתניהו, התכתבויותיו עם יועציו, ומברקים סודיים. וכך, להבדיל מיתר הספרים, הסרטים והסדרות על נתניהו, אנחנו זוכים כאן להשקיף על נתניהו בעבודתו ממש. נתניהו הידוע כאיש ספר הוא מאמין גדול בכוחה של המילה, ועל כן אפשר ללמוד עליו רבות מדרך כתיבת נאומיו, כגון מהמילים שהוא בוחר להוסיף, ובפרט להסיר, ברגע האחרון. לעיתים מתקבלת תחושה של חדירה למרחב האינטימי האחרון אולי שנותר לאיש הציבור הזה. האם נתניהו הסכים לכתיבת הספר? שאלה זו נותרת עמומה.

שפרן עוסק בשנים האחרונות בהכשרת פוליטיקאים ואחרים להופעה מול קהל, והוא יודע להעריך את מומחיותו של נתניהו בכך. בסוף כל פרק אנו מקבלים סיכום תמציתי של סוד מסודותיו של נתניהו: רטוריקת הדימויים והתמונות המנצחות, השימוש בהפחדה, שליטתו המתעדכנת תמידית בתקשורת, שפת הגוף. אך עיסוקו הקודם של שפרן, ככתב מדיני ופוליטי, נוכח בספר לא פחות מעיסוקו בהדרכת רטוריקנים. הפרק השישי, למשל, בוחן בביקורתיות רבה כיצד הפך נתניהו כביכול את ה"שמאל" למילת גנאי, ובכך סינף את המחלוקת הפוליטית למלחמת הקיום של היהודים – והוא מבוסס על הרבה יותר מטיוטות נאומים. שפרן מתאר בו את נתניהו כאסטרטג תאב שלטון המוכן לשלם מחיר לאומי על מיתוגו המחודש של השמאל.

במקומות אחרים נתניהו נחזה דווקא כמנהיג בעל שיעור קומה הנלחם על מיצובו מחדש של העבר היהודי. הוא מרבה, למשל, לספר כיצד הגאון מווילנה, מאבות משפחתו, דרבן את תלמידיו לעלות ארצה זמן רב בטרם צמחה הלאומיות הציונית; הוא "נלחם לא רק על עתיד המדינה אלא גם על הזכות לספר מחדש את עברה" (עמ' 198). אך כבר בעמוד הבא הוא מוצג שוב כמנהיג סכסכן המאגד את הציבור שלו נגד כל "אויב ממשי או מדומיין… הערבים, השמאלנים, העיתונאים, האליטות, גל"צ ובג"ץ".

הספר מתרוצץ אם כן בין הלל למנהיגותו, אמונתו ויכולותיו הפוליטיות של נתניהו לבין כתב אישום חריף על הרגלו הציני להתל בשומעיו. הדבר מועיל לכאורה לתפוצת הספר, שכן אוהדי נתניהו ושונאיו ימצאו בו איש איש את מבוקשו ובשפע. אך במחיר זה, הספר נחווה כמפוזר. מה התזה שלו? האם בעיניו הרטוריקה המשומנת של נתניהו היא כלי לשימור שלטון או למימוש חזון? מורכבות היא ברכה, אבל כשמפזרים שלל תובנות וטענות שהקשר ביניהן אינו ברור ולעיתים סותר (אפילו באותה פסקה ממש!) התמונה מאבדת פשר.

כך למשל בדיון על ברית הנרדפים המשולשת שטיפח נתניהו (היהודי הנרדף הוא המזרחי המקופח הוא נתניהו המוכפש) מתואר נתניהו כמי ש"יודע שרק תחזוק קבוע ומאומץ של הבייס מעניק לו את הכוח הפוליטי השברירי להרכיב קואליציה"; ועל כן, "כבעל חרדת נטישה פועל נתניהו לתחזק את התחושה התמידית של התלכדות סביבו, שחיונית לאחוזי ההצבעה ולכך שלא יינטש וישולח מבלפור" (עמ' 190). זו התנסחות טיפוסית לספרו של שפרן. אותה התנהגות מתוארת כתבונית ("יודע") וכאמוציונלית ("בעל חרדת נטישה"), כעמלנית וכמניפולטיבית. והרי אם אתה מניפולטיבי זה עוד לא אומר שהטיעון שלך אינו אמיתי.

כך או כך, התחושה המצטברת בתום הקריאה היא של חשש. מָשל למקור החשש הזה ניתן לנו ב'הריקוד האחרון', הסדרה התיעודית המצליחה שעלתה לאחרונה בנטפליקס על אודות שחקן הכדורסל האגדי מייקל ג'ורדן.  כיצד שחקן, מוכשר ככל שיהיה, יכול להוביל לניצחון משחק אחרי משחק, עונה אחרי עונה? כיצד הוא לא מאבד ריכוז לרגע גם ברגעים גורליים, ומוביל את הקבוצה לניצחון גם כששחקני מפתח אחרים נעדרים ואפילו כשהוא חולה וקודח?

לאורך הפרקים מתברר שנוסף על היכולות הספורטיביות, על התחרותיות הקיצונית ועל כוח הרצון, ג'ורדן נהג למצוא לעצמו בכל משחק טריגר שיפעיל את ה"קילר אינסטינקט" שלו. פעם היה נטפל לאמירה מעליבה של שחקן יריב, פעם שיסה את זעמו בכך שמנהל הקבוצה מזלזל בו באורח משתמע, ובצוק העיתים היה מתניע את כוח הטורבו שלו בעזרת עילת סרק שהמציא. הפסדים, ככל שהיו, שימשו אף הם דלק לתבערת הזעם הפרודוקטיבי שלו.

ההשוואה כמעט מתבקשת. חלק נכבד בספרו של שפרן מוקדש לכישלונותיו של נתניהו, ליריבות הבלתי נגמרת שלו עם התקשורת הישראלית, ולהצלחתו לקומם עצמו תמיד מההריסות, לנתח את טעויותיו ולהסתער מחדש. ככל שתקפו אותו יותר, כך נאבק יותר. עד שהיכולת הזאת הפכה לו לטבע שני.

חיי המדף של פוליטיקאים ארוכים הרבה מאלה של שחקני כדורסל – כל עוד היכולות המנטליות כשירות, הניסיון הוא אף יתרון – ובכל זאת, עם שעיטתו של נתניהו למעמד ראש הממשלה בעל הכהונה הממושכת בתולדות ישראל, הייתה ציפייה להתרככות-מה. "יש מאנשיו שמספרים שעם הגיל הוא התרכך. נעשה מעט מפויס יותר", מציין שפרן בפרק הסיכום היפה. "ניתן לראות זאת בשיחות סגורות; קשה לראות זאת על המסך".

אף שחליפת התדמית שלו כבר אינה מכילה את שלל הניגודים, ומתחילה להיפרם, הוא מתמיד להטליא אותה. "הוא מטפס כמו מקצוען, הוא גם מתוכנן ומחושב וגם יודע להשתנות עם המציאות. מדלג מסלע לסלע. מתדרדר למטה ואז נתפס בזיז חדש. לוליין של מילים. תלוי בין שמים לארץ, על חוט דק של אהדה. מימינו אוהביו, משמאלו שונאיו. אלו ואלו נושאים עיניים כלפי מעלה בתקווה. מייחלים".

כיצד הוא עושה זאת? תשובה מסוימת יש באנקדוטה הנוגעת לפריצתו של נתניהו לרשתות החברתיות. ביום הראשון לעבודתו כיועץ מדיה חברתית לנתניהו, לפני כארבע שנים, הסביר לו טופז לוק, צעיר בן 22 וחברו של יאיר בנו, שכיום החשיפה האישית היא המייצרת תהודה – ולכן יש לשים קץ לעידן הפוסטים הרשמיים בגוף שלישי מבית ראש הממשלה. מאז, מספר שפרן, הייתה המילה "אני" הנפוצה ביותר בעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה.

יועציו הוותיקים של נתניהו נעלמו. חלקם נטשו, חלקם פוטרו, חלקם הפכו עדי מדינה. מעט חברי נפש נותרו לו, מעט אנשים שיכולים לבקר אותו, למתן. נתניהו הקיף את עצמו ביועצים צעירים ושאפתנים, כאלה שלא רק שלא יפריעו לו לייצר טריגרים רגשיים, הם אף יציעו לו עוד.

וזה מחזיר אותנו לסדרה 'הריקוד האחרון'. עם השנים, ובסיועו של המאמן, הבין מייקל ג'ורדן שמשחק קבוצתי הוא הדרך היחידה לזכות באליפויות. גישתו למשחק השתנתה: הוא החל לדרוש מחבריו לקבוצה לקחת אחריות ולעמוד ברף הגבוה שהציב לעצמו ולהם. במקום למסור לג'ורדן את הכדור כברירת מחדל, הקבוצה פעלה על פי טקטיקה מחושבת יותר, שנתנה גם לשחקנים אחרים לגדול עד שהשלם עלה על סך חלקו של ג'ורדן.

יועציו הצעירים של נתניהו לא משחקים על המגרש. הם רק מעודדים מן הספסל. נתניהו יחיד בזירה ולכן או שאתה איתו במאה אחוז או שאתה נגדו. החשש העובר כחוט השני לאורכו של הספר מתחיל להתבהר: אם נתניהו הוא השחקן היחידי על המגרש, כי אז כאשר הוא מנצח כולם – תקשורת, פרקליטות, בתי המשפט וגם הכלכלה הישראלית – יכולים למצוא את עצמם בצד המפסיד.