31835

סוציאליזם יהודי: ניתוח שלאחר המוות

האנטישמיות הטבועה בסוציאליזם הבריחה ממנו את היהודים בגולה, והתנפלה על ישראל אחרי שהניסוי הסוציאליסטי בה נכשל. ביידיש זה נשמע ברור יותר

אני מבקשת לערוך נתיחה בגווייתו של הסוציאליזם היהודי – אבל יודעת שזה מוות בתוך המשפחה. מה קרה בעצם? למה החיבור בין סוציאליזם ליהודיות לא החזיק מעמד ונפח את נשמתו?

יהיו אולי מי שיאמרו, כמארק טוויין בשעתו, שהידיעות על מותו של הסוציאליזם היהודי היו מוגזמות. הרי אך זה לא כבר הוביל במרוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב מועמד יהודי שהניף את דגל הסוציאליזם. ב'ג'ואיש וויק' קראתי דברי צעיר יהודי, המבקש לדבר בשם דורו, שהילל את ברני סנדרס כ"עתיד יהדות אמריקה".

אני סבורה אחרת. בעבר ניסו יהודים להבטיח את עתיד העם היהודי באמצעות איחוד היהדות עם הסוציאליזם, אך הם למדו – בשכר לימוד גבוה משֵׂאת – שאין הדבר אפשרי. הסוציאליזם של היום נישא על כפותיהם של יהודים היוצאים להגנת אויבי ישראל, והוא רצחני בהגדרה.

המפגש הראשון שלי עם שאלת היהודים והסוציאליזם היה היתקלות מפתיעה. זה קרה באמצע שנות השישים, במהלך בדיקה שגרתית אצל רופא משפחה יהודי בעירי מונטריאול שבקנדה. בדרך כלל היינו נצמדים בקפידה לתפקידינו כרופא מקצועי ופציינטית, אבל בפעם ההיא הוא נראה לי מתוח כל כך, שמצאתי את עצמי מחליפה איתו תפקיד ושואלת אם הוא מרגיש טוב. הוא נענה וסיפר מה מעיק עליו: בתו הודיעה אך זה עתה לו ולאשתו שהיא עומדת להתחתן עם גוי. במונטריאול של לפני יובל, הדבר עוד היה נדיר מאוד.

הרופא הוסיף: "הדבר הכי גרוע פה הוא שאני יכול להאשים רק את עצמי. שלחתי אותה ל'פרץ שולע',  ושם, ממש באולם הכניסה, היה תלוי האני מאמין שלהם: 'אלע מענטשן זיינן ברידער: געלע, ברוינע, שווארצע, וייסע… / פעלקער, ראַסן און קלימאַטן, ס'איז איין אויסקלערן מעשה!'. אז אם שלחתי אותה לכזה בית ספר, למה ציפיתי?"

יותר ממה שהופתעתי לשמוע את הרופא מצטט שיר ביידיש, נדהמתי מתוכן דבריו. פרץ שולע היה בית ספר יסודי יהודי ברוח הסוציאליזם היהודי, והוא נשא את שמו של סופר היידיש הדגול י"ל פרץ. הציטוט ביידיש היה מתוך שיר של פרץ שנקרא 'אחים', וזה שיעורו בעברית:

כָּל הָאֲנָשִׁים אַחִים:

חוּם, צָהֹב, שָׁחֹר, לָבָן.

גֶּזַע? לְאֹם? הֶבְדֵּל אַקְלִים?

כָּל זֶה חֲסַר מוּבָן!

שירו של פרץ הוא עיבוד חופשי ל'המנון לשמחה' מאת פרידריך שילר, המפורסם בעיקר משום שהוא מושר בפרק המקהלתי המסיים את הסימפוניה התשיעית של בטהובן; במקהלות יידיש הוא היה להיט. כי אכן, מי ימצא פגם בהצהרה נלהבת כזאת על אחווה בינלאומית? ובכן, ההורה היהודי שילדו פעל על פי המילים הללו ימצא גם ימצא. הרופא אמר לי, בעצם, שהמסר האינטרנציונליסטי-סוציאליסטי הזה הוא שגרם לבתו לחדול לתפוס את עצמה כיהודייה. הוא האשים בנישואי התערובת שלה את פרץ, את בית הספר, ואת עצמו, על כך שזלזל בסכנתם של המסרים שלהם.

חשבתי אז שאין זה הוגן. פרץ כתב את השיר ב-1892, כשגר בוורשה בלב המצוקה והעליבות של 300 אלף יהודיה, שהיוו שליש מתושבי העיר. הקהילה היהודית לא הצליחה להתמודד עם המשבר המחריף של הצפיפות העירונית, תמותת התינוקות, התחלואה הגוברת, תנאי העבודה האיומים של אלה שהתמזל מזלם לעבוד, והנטל הכפול על האימהות העובדות – מה עוד שעל כל אלו נוספו הגבלות קשות שמשטר הצאר הטיל על היהודים. אלפי יהודים היגרו לארה"ב ולארגנטינה. פרץ התמסר להצלת יהדות פולין, ועשה ככל שעלה בידו עד פטירתו ב-1915. המנון האחווה העולמית שלו ביקש לקבוע כי גם היהודים הם בני משפחת העמים, וכי אסור להם להסתפק בפחות מכך.

בעשור האחרון של המאה ה-19 שרר בקרב היהודים קונצנזוס בדבר הצורך בשינוי פוליטי יסודי. מהו השינוי? על כך כבר היו הדעות חלוקות מאוד. באותה שנה עצמה שהרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שנת 1897, נוסד בווילנה ארגון ה"בּוּנְד" היהודי-סוציאליסטי, ובניו-יורק ייסד אברהם כַּהן את היומון הסוציאליסטי היידי פארווערטס. בנסיבות הללו נמשך י"ל פרץ לסוציאליזם, אבל הוא היה מהראשונים לזהות את סכנותיו. "ליבי אתכם", כתב לרדיקלים, ועם זאת "אני מפחד מכם: אני ירא פן כאשר ינצחו המדוכאים, הם יהפכו למדכאים". במאמר משנת 1905 שכותרתו "תקווה ופחד" הזהיר שכאשר הסוציאליסטים יעלו לשלטון הם יחטאו כלפי רוח האדם, יהפכו לבירוקרטים, ויחנקו את היצירתיות ואת היוזמה האישית. "נכון, הגופים ישבעו, אבל הנשמות תרעבנה", כתב; וכידוע, כפי שהתברר לימים, גם הגופים לא בדיוק שבעו. כשהמהפכה עוד הייתה בחיתוליה, פרץ צפה את כל הסכנות שבהתמסדות הסוציאליזם ובכפיית השוויון, והזהיר מפניהן.

המחנכים ממונטריאול קראו לבית ספרם על שם פרץ מפני שהוא התנגד להתבוללות היהודים לצורותיה: הוא היה מנהיג-תרבות יהודי, סופר יידי ועברי, והם חשבו שאם התלמידים ישירו ביידיש על אחווה הם יישארו יהודים ברוחו של המשורר. בית הספר הסוציאליסטי הזה לא יכול היה לעודד נישואי תערובת באופן חיובי, אבל הרופא צדק במידת מה: יהודיות תרבותית אין די בה למנוע נישואי תערובת. עד שנות השישים, שלושת בתי הספר היהודיים במונטריאול על הטווח שבין קומוניזם לסוציאליזם נסגרו או שינו את מגמתם הרעיונית. הסוציאליזם היהודי מת מוות טבעי כי לא היה בר-קיימא.

מומרים-לסוציאליזם צעירים מפרץ, כגון שלמה זנוויל רפפורט (הידוע בעיקר בשם העט ש' אַנ-סקי, כמחברו של 'הדיבוק') היו רדיקליים הרבה יותר ממנו. אני קוראת לאנ-סקי מומר כי אף שבאמצו את הסוציאליזם לא נדרש לטקס רשמי מסוג ההטבלה לנצרות, התמורה הפנימית שחלה בו הייתה חריפה מזו המתרחשת אצל מתנצר. כשהיה בן 17 עזב את אורח החיים היהודי והצטרף לתנועה הסוציאליסטית הרוסית – לא היהודית. הוא ניסה להתסיס תלמידי ישיבה, אך כשראה שהדבר אינו עולה יפה הלך לעבוד במכרות מלח, ושם אף לימד פועלים רוסים; כך, מבחינתו, שילם את חובו כאינטלקטואל לשכבות העממיות הרוסיות. מעשיו וכתביו צדו את עינה של המשטרה הצארית, והוא ברח לפריז ושם בלט בחוגי הסוציאליסטים המהגרים. כל הימים ההם הוא התקרא בשם רוסי והיה איש האוונגרד המהפכני הרוסי לכל דבר.

אנ-סקי היה מן המסורים שבצעירים היהודים הרוסים שהתגייסו למען המהפכה. התעוזה שלהם עומדת בניגוד מביך למעטפת המוגנת של "מחאת" הסטודנטים בקולג'ים האמריקניים דהיום. שיניו של אנ-סקי נרקבו במכרות המלח. הוא נעצר ונכלא. הוא עזב את החוג היהודי הצר כדי לתקן את רוסיה למען כל אזרחיה.

אבל בשנת 1901, כשהיה בן 38, הוא גילה את יצירותיו של פרץ והבין שהוא ויתר על חלק גדול מדי מעצמיותו: שהוא יכול לקדם את העניין החברתי גם כסוציאליסט יהודי הכותב ביידיש ומנסה להשפיע על יהודים. למה להמיר דת באחרת, אם אפשר להיות נאמן לשתיהן? אנ-סקי כתב את המנון הבונד בשפת יידיש 'השבועה':

אַחִים וַאֲחָיוֹת לְמַחְסוֹר וְעָמָל

הַפְּזוּרִים בָּעוֹלָם וּפְרוּדִים –

בְּיַחַד, בְּיַחַד הַדֶּגֶל אֶל-עָל

מֻנַּף כְּבָר בְּזַעַם, מִדָּם מַאְדִּים,

בִּשְׁבוּעָה שֶׁל חַיִּים וּמֵתִים.

 

שָׁמַיִם וְאֶרֶץ לָנוּ יַקְשִׁיבוּ

דִּבְרֵי שְׁבוּעָתֵנוּ בַּזֹּהַר יַכְכִּיבוּ,

שְׁבוּעָה שֶׁבַּדָּם וּשְׁבוּעָה בְּדִמְעָה,

שְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה.

 

נִדְרֵנוּ לַבּוּנְד בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת

עֲדֵי יְשֻׁחְרַר כָּל צָמִית וְכָל עָבֶד.

דִּגְלֵנוּ הָרָם, מִשָּׁמַיִם אַדִּיר,

מֻנַּף כְּבָר בְּזַעַם, מִדָּם מַאְדִּים,

בִּשְׁבוּעָה שֶׁל חַיִּים וּמֵתִים.

קל להיווכח למקרא שורות הזעם הללו כמה הקצינה התנועה המהפכנית היהודית בעשור שלאחר המנונו המתקתק של פרץ לאחווה. אך כאן צצה בעיה. בעוד הסוציאליסטים היהודים נלחמו למען אחוות פועלים, רוב הפרולטריון העדיף דווקא לתקוף את היהודים. המהפכה הקומוניסטית הראשונה והכושלת, ב-1905, לוותה בפוגרומים ביהודים – אך בעיניהם של כמה ממנהיגי המהפכה, הדבר היה בבחינת שבבים הניתזים בדרך הטבע כשנכרתים עצים. המהפכנים אף חשבו שמרצם של ההמונים הפורעים בבתי יהודים ובוזזים את חנויותיהם עשוי להועיל למאבק המעמדי. מה חשובים היהודים לעומת היעד הגדול, המהפכה העולמית? אנ-סקי הבין כי נדרשת ברירה בין שניים שלא ילכו יחדיו. הגנת העם היהודי – או קידום האידיאל ה"אוניברסלי" של המהפכה העולמית. אותה ברירה, בצורה זו או אחרת, עמדה בפני כל יהודי לוחם צדק חברתי, עוד מיום שאברהם אבינו התמקח עם אלוהים בשמם של תושבי סדום.

אנ-סקי נפרד סופית מהתנועה המהפכנית ב-1917. אחרי הדחת הצאר הוא נתמנה לציר במועצת החוקה שהוקמה כדי לכונן ברוסיה משטר דמוקרטי. אך הבולשביקים ביטלו את המועצה ועשו מה שבדרך כלל עושים סוציאליסטים כשהם יכולים: הקימו משטר של מפלגה אחת. אנ-סקי ברח – הפעם לא מהצאר אלא מהמהפכה. הוא מצא מקלט בקרב יהודי ורשה ווילנה, בפולין החדשה שלא נכללה בברית המועצות. הוא התמסר לפעילות רווחה יהודית, וב-1920 כתב את 'שיר חדש' השונה להפליא מהשבועה הסוציאליסטית הקודמת. הנה עיקרו בתרגום לעברית:

אַלְפֵי שָׁנִים בּוֹעֵר לָנוּ הַסְּנֶה וְלֹא אֻכָּל.

מֵעִם גּוֹלָה אֱלֵי גּוֹלָה בָּרַחְנוּ בְּדִמְעָה

מִגּוֹי רוֹדֵף – בְּלִי הֲגָנָה, תִּקְוָה אוֹ אֲדָמָה.

שָׂרֵי עַמִּים הָרְגוּ בָּנוּ וְצָעֲקוּ:

שְׁכֵנִים מְלֻכְלָכִים, צְאוּ, הִסְתַּלְּקוּ!

 

וּפֶתַע קוֹל פְּלָאִים נִשְׁמָע מֵעִיר הַמַּמְלָכָה:

לְאֹהָלֶיךָ, יִשְׂרָאֵל! שׁוּב אֶל מוֹלַדְתְּךָ!

בַּגָּלוּיוֹת דְּגָלִים עוֹלִים וְנִשְׁמָעוֹת תְּרוּעוֹת:

כְּלֵי הַגּוֹלָה כְּבָר מוּסָרִים, עַם הַמִּקְרָא נֵעוֹר.

עַם יִשְׂרָאֵל בַּחֲלוּצָיו חוֹזֵר לִבְנוֹת עָתִיד

לְשַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב הַיְּהוּדִית.

קול הפלאים הקורא לישראל לשוב אל מולדתו הוא כמובן הצהרת בלפור, ודימוי הדגלים והתרועות שאב את השראתו מהגדודים העבריים שהקים זאב ז'בוטינסקי. אנ-סקי מריע למפעל ההגנה העצמית היהודית ולחלוצים הציוניים המחוננים את עפרה של ארץ ישראל. עתה העלה המשורר והמחזאי לראש סדר יומו את הישרדות עם ישראל, והודה בחוסר יכולתה של התורה הסוציאליסטית להסביר את האלימות נגד היהודים ובחוסר יכולתו של המעש הסוציאליסטי למונעה. משהתמצק הסוציאליזם לכדי קומוניזם בולשביקי הוא ידע שהתנועה שהקדיש לה את חייו בגדה בערכיו. את אשר עתידים היו היהודים ללמוד על בשרם תחת השלטון הסובייטי, לימד ניסיונו של אנ-סקי אותו כבר בראשית המאה העשרים.

והנה, אף כי הציונות והסוציאליזם היו שני קטבים בקשת הפוליטית היהודית, בארץ ישראל דומה היה כי הצירוף ביניהם דווקא עושה חיל. נחמן סירקין, הוגה הדעות איש 'פועלי ציון', השמיע את קולם של רבים כשטען שהסוציאליזם יוכל להגשים את מטרותיו שוחרות השלום רק כאשר תהיה ליהודים מדינה – וכי מדינה זו תוכל למצות את הפוטנציאל שלה רק אם תהיה שוויונית. חשוב מן התיאוריה היה המעש של החלוצים, שהקימו את קיבוץ דגניה ב-1910 וניקדו את אדמת הארץ בעוד 250 קיבוצים עד 1950. הקיבוצים הוכיחו את עצמם בביצות שייבשו ובשדות שעיבדו, באורחות השליטה-העצמית שסיגלו להם וביחידות הלוחמות שטיפחו להגנתם ולהגנת העם. הקמת התשתית למדינת ישראל, בתנאים קשים וכמעט בלתי-אפשריים, הוקלה בלי ספק בזכות האתוס הקולקטיביסטי שצמח על אדני העקרונות הסוציאליסטיים.

וזה היה רק חלק מהמיזם הסוציאליסטי הישראלי. ב-1920 הקים בן-גוריון את ההסתדרות. כך ביקש לשים קץ לנזק שביריבות בין מפלגות הפועלים השונות – וליצור "הסתדרות מאוחדת של כל העובדים והפועלים בארץ ישראל החיים מזיעת אפם בלי לנצל את עמלם של אחרים". מ-4,400 חברים בעת הקמתו צמח הארגון עד כדי הקפת שלושה רבעים מכוח העבודה בישראל.

מדוע הצליחה תנועת העבודה בארץ ישראל במשימה שהסוציאליזם היהודי בגולה כשל בה? התשובה נעוצה ביחס בין שם העצם לשם התואר: מהו העיקר, ומהי רק תכונה המאפיינת אותו. מכאן – סוציאליזם יהודי. ומכאן – ציונות סוציאליסטית. החלוצים היהודים בארץ ישראל שפעלו על פי קווים סוציאליסטיים ערכו ניסוי בציוויליזציה יהודית, אחד מניסויים חברתיים-פוליטיים רבים בתולדות עם ישראל. הציונות הייתה תנועה של שחרור-עצמי לאומי, והסוציאליזם עזר להשיג כמה ממטרותיה. הקיבוצים היו התאגדויות וולונטריות, וכל חבר קיבוץ שהלחצים החברתיים של השוויוניות הכבידו עליו היה חופשי לעזוב. אם הרוב בקיבוץ רצה לחזק את התא המשפחתי, לאפשר יותר ביטוי עצמי, לאפשר יותר ניידות או יותר רכוש פרטי, הקיבוץ שינה את תקנותיו וסיגל את הקולקטיביזם שלו לצורכי החברים.

כך גם ברמה הלאומית. האתוס הקולקטיבי היה חשוב בליכוד החברה הישראלית המתהווה סביב שפה לאומית אחת וממשל מרכזי. תנאי הקיום הקשים בארץ ישראל בשנות היישוב ובתחילת שנות המדינה חייבו הקרבה של היחידים – ויתור על חלק משאיפותיהם האישיות ומחירויותיהם – למען טובת הכלל. מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל, הייתה מפלגת השלטון בעשורים הראשונים של ישראל, אך משהוכיחה המדינה את כוח עמידתה התחיל הציבור להכיר ביתרונות המנוסים של השוק החופשי והיוזמה הפרטית ובמחיר החונק של הבירוקרטיה המוגזמת. הקיבוצים החלו לתפקד כיחידות קפיטליסטיות. שחרור המשק, והשגת מידה של יציבות ביחסים עם המדינות השכנות, הפכו את ישראל למה שהיא היום – אומת הסטארט-אפ. דומני שבשום מקום אחר לא נוסה הסוציאליזם באופן חופשי כל כך, ועל כן בשום מקום אחר לא נחשפו מגבלותיו באופן גלוי כל כך. זו אחת מן הסיבות הרבות לכך שסוציאליסטים מושבעים בעולם הפנו עורף למדינה זו, מדינה שבעבר נטו להעריץ.

מה שמחזיר אותנו לברידער, האחים, להבטחתו של פרץ הצעיר כי האחווה המעמדית תשבית את החיכוך האתני ותכיל את היהודים. תנועת העבודה הציונית ציפתה לא רק לעצב את פניה של מדינת ישראל, אלא גם לנרמל את מעמדה בעולם. עם הציפייה הזאת הצטרפה מפא"י (ויורשתה מפלגת העבודה) לאינטרנציונל הסוציאליסטי, הארגון הבינלאומי של מפלגות המחנה. נציגה שם לאורך שנים רבות היה שמעון פרס, האיש היחיד ששימש גם ראש ממשלת ישראל וגם, אחר כך, נשיאה; פרס אף היה סגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. בשנת 1999 הוא אף נתמנה שם לנשיא לשם כבוד של הארגון, וזאת מאותו טעם שהוא קיבל בגללו את פרס נובל לשלום: על "מחויבותו לעתיד של שלום לישראלים ולפלסטינים". בהספד שנכתב עליו באתר האינטרנציונל משבחים את "שכנועו הפנימי כי השלום בין ישראל לפלסטין יושג עוד בימי חייו", ומביעים צער עמוק על כי "בעת האחרונה ההתקדמות בכיוון זה זעומה". בישראל העריכו את פרס על תרומתו בתקופה מוקדמת יותר לכושר ההרתעה של ישראל – ואילו האינטרנציונל הסוציאליסטי הוקיר אותו על הסכמי אוסלו שהעלו את ביטחון ישראל לקורבן. בעת נשיאות-הכבוד של פרס בארגון הזה, 1999 עד 2003, השתוללה האינתיפאדה השנייה; דומה היה שהאינטרנציונל גומל לפרס על שסיכן את ארצו.

האינטרנציונל הסוציאליסטי הנהיג קו אנטי-ישראלי עקבי, ובשנה שעברה אף קרא לכל הממשלות להצטרף לחרם, למשיכת ההשקעות ולעיצומים (BDS) "נגד הכיבוש הישראלי". הוא קרא ל"אמברגו מוחלט על כל צורות הסחר הצבאי ושיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל" והאשים אותה ב"אפרטהייד נגד העם הפלסטיני" – ובזאת הצטרף למלחמה הכלכלית והתודעתית שמנהל העולם הערבי נגד מדינת היהודים. החלטה זו לא הותירה למפלגת העבודה הישראלית ברירה, והיא השעתה את חברותה בארגון. אליוט קאופמן שאל ב'וול סטריט ג'ורנל' למה הישראלים עזבו רק עכשיו, אבל אנחנו יודעים למה: קשה היה להודות שהסוציאליזם הסב לדמוקרטיה המתפקדת יותר נזק מתועלת, וקשה היה אף יותר לוותר על הפנטזיה בדבר אחווה בינלאומית שתקבל את היהודים בזרועות פתוחות.

זו נתיחה שלאחר מוות ידוע מראש. המזיגה בין סוציאליזם ליהדות נכשלה מכל בחינה שהיא: בגלל הפגמים המובְנים בסוציאליזם; ומשום שהמיזוג לא היה בר-קיימא במציאות הסבוכה של הגולה ולא היה מתאים למדינה יהודית ריבונית; ומכיוון שהאינטרנציונליזם הסוציאליסטי אימץ את הפוליטיקה האנטי-יהודית הדַלַּקתית – וזאת, כפי שאנו רואים עתה, גם בקרב היהודים הסוציאליסטים עצמם. הסוציאליסט הגרמני אוגוסט בֶּבֶּל ניסה לפטור את האנטישמיות כ"סוציאליזם של טיפשים", אך הסוציאליזם התגלה כאנטישמיות של הנאורים.

ברני סנדרס, ילד-טוב-סוציאליזם, לא ניסה כלל למזג את הסוציאליזם שלו עם היהדות; הוא ויתר על היהדות, וכמו יהודים מומרים רבים מן העבר הפך פניו נגד היהדות בחדוות נקם. לאורך הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית שנסתיימו בניצחונו של ג'ון ביידן הוא היה המועמד היחיד שרץ כסוציאליסט, והיחיד שנולד יהודי – ואותו בחרו לאמץ אל חיקם גדולי אויביה של ישראל בקונגרס. כך נעשה סנדרס לסנדקם של הסוציאליסטים היהודים המזויפים של זמננו, אלה שבמקום להגן על ארה"ב ועל ישראל מפני אויביהן המשותפים מעדיפים להזדנב אחר מי שמציגים עצמם כקורבנותיה של ישראל ולהצטרף למסע ההשחרה שהללו עורכים נגד מגיניה של המדינה היהודית.

כפי שראינו, חבירתם של הסוציאליסטים היהודים בארה"ב לשונאי ישראל איננה אנומליה, כי אם התוצר המתבקש של אידיאולוגיה אשר יומרתה לסמכות רציונלית, לקדמה פוליטית ולעליונות מוסרית אינה יכולה להשלים עם היהודים שעמדו לרגלי הר סיני. היהודים הם העם בעל ההשראה האלוהית המחשל את שלשלת הזהב שלו נגד כל החלופות האידיאולוגיות. תחילה לא הבנו שאחת המסוכנות בחלופות אלו היא הסוציאליזם, אבל עכשיו אנחנו כבר יודעים, וגם יודעים למה. ועל כך צריך לדבר בקול.


רות וייס היא פרופסור אמריטה לספרות משווה ולספרות יידיש באוניברסיטת הרווארד. תרגום המאמר מאנגלית והשירים מיידיש: צור ארליך.


תמונה ראשית: ברני סנדרס בצא'פל היל, 2019. צילם: ג'סון לניאר, באדיבות ויקימדיה CC4.0

Senator Bernie Sanders' speaks at UNC-Chapel Hill's Bell Tower Amphitheater on September 19, 2019

עוד ב'השילוח'

המהפכה המתונה
גם קהילה, גם מדינה ליברלית
הסיפור המוזר על יהודים ולאומיות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *