סנוב אשכנזי מדימונה

סנוב אשכנזי מדימונה

זיו תדהר

כנרת-זמורה, 2025 | 207 עמ'

זיו תדהר הוא מהאנשים המעטים שכשאתה מדבר איתם בטלפון אתה בודק פעם ופעמיים שאתה על טלפון ולא על רדיו. יש לו קול של קריין, והוא באמת קריין. בוגר גלי צה"ל. וגם אדריכל ואמן ומוזיקאי עם שירים משלו ותל-אביבי. ויש לו עוד מאפיינים שישייכו אותו למשבצת תותי השדה מרמת-השרון בחברה שלנו. אבל אנחנו איתו בטלפון, ויודעים שיש לו השקפות שקצת פחות נמצאות במשבצת השבטית המצופה, ואולי גם יודעים שהוא בכלל מדימונה במקור, מה שמסביר.

כשהוא התגייס לגלי צה"ל, ב-1990, ארז טל שהיה ראש מחלקת הקריינים שאל אותו תחילה מה להוריו האשכנזים ולדימונה. "לימים שאלתי את עצמי למה נפתח הריאיון דווקא כך. זאת לא הייתה התנשאות. גם לא גזענות, חלילה. ארז, אדם מבריק ובעל חושים חדים, כיוון בדיוק לבטן הרכה. הוא פשוט רצה לדעת, ובצדק, אם לזיו תדהר הצעיר יש לא רק קול נעים אלא גם עמוד שדרה" (עמ' 145).

הספר כולו יכול להיקרא כתשובה לשאלתו של טל. אבל התשובה הפשוטה והביוגרפית לשאלה זו מופיעה כבר בתחילתו. הוריו של תדהר הגיעו לדימונה הצעירה מתל-אביב ומהקיבוץ בעמק הירדן, בעיקר בעקבות העבודה. הייתה שם קהילה שוקקת של מה שהוא מכנה מהגרי עבודה – ישראלים ותיקים, אליטיסטים אפילו, שבאו לעבוד בקריה למחקר גרעיני, במפעלי ים המלח או גם בעיירה בעלת התעדוף הממשלתי. הקהילה מצטיירת בספר כמעורה למדי בעיירה ובאוכלוסיית הרוב שלה, עולי אסיה-אפריקה ובפרט עולי מרוקו. וזה הדדי. לא סיפור של הרמוניה או כור היתוך מושלם, אבל גם לא סרט מלחמה.

הדימונאיוּת, הפריפריאליות, הצפון-אפריקניות, הריחוק, המִדבר, כל אלה דומה שריככו זוויות נפשיות חדות באוכלוסיית "מהגרי העבודה"; ומנגד, עם כל הגאווה במורשת והדבקות במנהגים, הדימונאים ה"רגילים" מהסוג הסטראוטיפי מתגלים כמי ששמחו להשתלב בתרבות הישראלית מוטת-המערב. כאשר בקונסרבטוריון המשגשג שם הוצע גם לימוד עוּד ולא רק כלים של המוזיקה המערבית כפי שהיה לאורך שנים, לא נרשם שום ילד. זיו תדהר הילד התמודד כמובן עם סטיגמה מסוימת בקרב חבריו לספסל הלימודים ושכניו בעיר; והפנטזיה להיות זיו תורג'מן, כלומר מהמקובלים, היא אחת מכמה תרגילי חשיבה חביבים המופיעים בספר. אך נראה שעוד יותר מכך התמודד עם מבטים מרחמים ומזלזלים מצד קבוצת הדומים שלו בערי המרכז והשרון.

לתדהר, ככותב בכלל ובנושא זה בפרט, יש סגולות הגורמות לספרו להיות מהנה, קליל וגם רציני ומאיר עיניים. החוויה האישית שלו כילד דימונאי, כמובן. אבל גם היותו אדריכל הרגיש להשלכות החברתיות והנפשיות של תכנון עירוני, והיותו משורר ומאייר, והקונפליקט בעצימות נמוכה שיש לו גם היום עם השבט הסוציולוגי שלו ועוללותיו. כל אלה מורגשים ותורמים.