ספקות ואהבות

Getting your Trinity Audio player ready...

ספקות ואהבות

יהודה עמיחי – חיים

עידו בסוק

שוקן, תש"ף | 485 עמ'


"סְפֵקוֹת וַאֲהָבוֹת עוֹשִׂים / אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ / כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ", כתב יהודה עמיחי בשירו המצוטט עד מיאוס 'המקום שבו אנו צודקים'. עידו בסוק היטיב לעשות כשזיהה שהמילים שבתחילת ציטוט זה ראויות להכתיר את הביוגרפיה שכתב על עמיחי; שכן ספקות ואהבות אכן מצטיירים בה כמאפייניו הראשיים של האיש ושל שירתו. הטלת הספק באמונות שלנו, והעמדת כל הדברים כיחסיים, הן חוט השני של שירי עמיחי, וגם תכונת אישיות בולטת שלו ומוטיב חוזר בקורות חייו. כך גם אהבות, לא בכדי בלשון רבים, כחלק מהספקנות ומהיחסיות. אהבת נשים, במיוחד, העסיקה אותו והפרתה אותו יותר מכפי שזה אצל רוב הגברים; אך יתרה מכך, דומה שיחסו הנפשי לבריות ולדברים נע רק בציר שבין אהבה לספק, ולא הלאה לעבר כעסים ושנאות.

במשך יותר מחצי מאה של פרסום דברֵי-שיר, נבנה מעמדו של עמיחי כמשורר החי הנקרא ביותר, המצוטט ביותר, וגם המשפיע ביותר בישראל. השפעתו על השירה העברית מצמיתה לא פחות מכפי שהיא מפרה. אף כי נתן זך, הצעיר מעמיחי בכמה שנים, שנפטר לאחרונה, היה האידיאולוג של המגמה ששלטה בשירה הישראלית בעשורים הקודמים, הנה עמיחי שמיעט בהצהרות תיאורטיות השפיע הרבה יותר כמופת מעשי לרבים. וכפי שקרה אצל חסידיו של זך קרה גם לחקייניו מדעת ושלא מדעת של עמיחי: הם רידדו וניוונו את הרכיבים שהוא מימש בכישרון יצירתי. בין רכיבים אלה פשטות מופגנת המנגישה את השירה גם לקורא הלא-מיומן, קידוש היומיומי, הסתמכות על הביוגרפיה האישית, שיח ניגודי עם מקורות ישראל, ובעיקר התמקדות בממד המטפורי, עולם הדימויים, שעמיחי היה אמן גדול שלהם, על חשבון הצדדים המוזיקליים.

מאמרו של מתניה מאלי המופיע בגיליון זה של השילוח מראה, באמצעות שיר אחד, לאילו עומקים, גבהים ומורכבויות מגיע המשורר מתוך שיטתו – וכיצד עלולה תפיסה חלקית של עמיחי להחמיץ את הרב-ממדיות הזאת. הדברים מתיישבים היטב על הדעת למקרא הספר המקיף עד מאוד שלפנינו, הממצה וממפה סבך עצום של מקורות על חיי המשורר ויצירתו. בפסקה מסכמת כותב בסוק בעניין שֶמאלי עסק בו: "המיוחד לעמיחי ביחס לבני דורו החילונים הוא שהאמירות והתמונות הקדומות – בעיקר אלה השאובות מהתנ"ך, מהתפילה ומאגדות התלמוד הידועות – מוסיפות להיות נוכחות אצלו כממשות סמלית, שקרינתה הנפשית-רוחנית אדירה. אלוהים אינו מחולל ניסים, אינו מעניש ואינו מרחם, ממש כמו העץ והאבן [קודם לכן ציטט בסוק את השיר 'גורל אלוהים', האומר שגורל אלוהים בימינו כגורל העצים והאבנים שנסגדו בימי קדם, וכמוהם הוא נשאר איתנו]; אבל אלוהים 'קיים' כביטוי לצורך אנושי אין-סופי במשמעות, בסדר עולם מוסרי" (עמ' 314).

מכאן מגיע בסוק, באותם עמודי סיכום, גם אל שיקופם של הדברים בפן האידיאולוגי והסוציולוגי. "האם ירידת כוח המשיכה של השמאל בחברה הישראלית מול זרמים סוחפים בכיוון הנגדי", הוא תוהה, "אין להסבירה, בין שאר גורמים, בהסתגרות החוגים הליברליים בעולמו של היחיד ובקידוש ה'נורמליות' שבישרה שירת עמיחי – שירה ששמרה על איזון בין מחויבות לערכים ליברליים והומניים לבין ציונות מחויבת וזיקה 'טבעית' למורשת התרבותית היהודית? איזון זה חסר אצל לא מעטים מהנוהים אחר שירתו ו'נשבעים בשמו'" (עמ' 315). כלומר, ה"נורמליות" המפורסמת של עמיחי, וכל ההשתמעויות ה"שמאלניות" שלה, שבסוק עצמו דווקא נהנה להדגיש ופה ושם יוצא מגדרו, גדר-המשקיף שהוא יושב עליה, כדי להפגין את הזדהותו עמן – הן לדעתו של בסוק רק ממד אחד בתפיסת העולם של המשורר, שבידודו משאר הממדים הוא סירוס המותיר בידי המבודד איזה קו ישר אחד, ברוחב אפס, שעובר בין שתי נקודות.

הספר המקיף מיטיב להעמידנו על הרב-ממדיות הרעיונית של עמיחי, ולעגן אותה עמוק-עמוק בפרטי קורות חייו. כדרכו, וכבספרו הביוגרפי הקודם, על טשרניחובסקי, בסוק נוטה אל הפירוט וההרחבה, ואנו מתוודעים לסביבתו המורחבת של עמיחי מטרם היוולדו עד אחר מותו. במקרה של עמיחי, לכאורה לפחות, הביוגרפיה נותנת בידי קוראי שיריו כלי פרשני חיוני במיוחד – בשל ההישענות הכבדה, והעקרונית, של שירים אלו על פרטי חייו הממשיים של עמיחי. מהי הטראומה שאירעה למשורר בשפלה במלחמת השחרור? מיהי תמר מ"שישה שירים לתמר"? מהם המעשים הטובים, והדתיות הקפדנית, המיוחסים לאבי המשורר בשיריו? למה קרויים כל שערי הספר 'ולא על מנת לזכור' על שם בואנוס-איירס? לביוגרפיה הפתרונים.

ואולם, כשם ששירת עמיחי נוהגת לחלץ מזוטות היומיום תובנות עקרוניות ונשגבות, כך היא גם מבקשת לחלץ מקורות חייו של הכותב המסוים היגדים אוניברסליים הנכונים לרבים. מבחינה זו, אולי מוטב לקורא המבקש לחוות את שירי עמיחי כפי שכיוון המחבר, שדווקא לא יידע מהו בדיוק האירוע המציאותי שעמיחי בונה עליו שיר זה או אחר, מה היה באמת. קורא שייתן לידע הביוגרפי על עמיחי להשתלט על המשמעות שהוא מפיק משיר עלול לצאת חסר.

בסוק, המכריז על עצמו כאוהב גדול של שירת עמיחי, אינו מסתיר את דעותיו וגם לא את עמדותיו. באורח שיש להודות כי הוא מרענן בימינו, אין הוא נמנע מ"שיפוטיות". בדרך כלל הוא רב את ריבו של עמיחי. מבקריו השוללים של המשורר מתוארים שוב ושוב כקרתנים מיושנים קצרי הבנה. אך אין הוא חסיד שוטה, ושוטו אינו חס גם על עמיחי, פה ושם. "פטפטנות", "מונולוג תמוה ודוחה", "משחקי מילים עלובים" הם מן הביטויים שבסוק משלח בשירים מסוימים של עמיחי (עמ' 236). מעורבותו הרגשית של המחבר, יחסו לעמיחי המכיל אהבות יותר מספקות, השקפתו הקצת מוגזמת על גדולתו של עמיחי, צריכים להיות מובאים בחשבון בקריאה – אך בזכותם מלאים דפי התיעוד בלחלוחית.

בין השורות, בין האזכורים של אלפי המקורות ועשרות אם לא מאות שיחות הרקע שבסוק ניהל (ואשר בשלהן, לעיתים, הערות השוליים מעניינות אפילו יותר מגוף הספר), אפשר גם להירמז על דלתות שלא היו פתוחות בפניו; אחרת, איך אפשר להבין מדוע מדפי התצלומים בספר נעדרות תמונות של עמיחי עם רעיותיו, להבדיל מתמונות עם שלוש אהובות שונות ועוד חברת ילדות? לנוכח מגבלה זו מרשים אף יותר העושר האינפורמטיבי והפרשני שבסוק הצליח לגייס לספר.

עוד ב'השילוח'

ההסכם ממחיש את הצורך במנהיגות אמריקנית במזרח התיכון
היתרון הישראלי
עונת הברווזים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *