עַם עשיר, עם עני

"תיאוריית הצמיחה המאחדת" מסבירה איך פרצה האנושות את מעגל העוני שהייתה לכודה בו, ומה מקור הפערים הגדולים בעושרן של מדינות. ספר חדש עושה בה שימוש מרתק אך מדגים את מגבלותיה

מסע האנושות

כריכת הספר מסע האנושות

מפץ הציוויליזציות הגדול

עודד גלאור ואורי כץ

דביר, 2020 | 320 עמ'


לאורך כמעט כל ההיסטוריה האנושית שרדו בני האדם על סף הקיום וסבלו מעוני קיצוני, אלימות, מחלות ותוחלת חיים נמוכה. שינויים בתהליך הייצור, שהגדילו את פריון העבודה, ובראשם המעבר מציד ולקט לחקלאות – מעבר שהחל לפני יותר מעשרת אלפים שנים וכלל ביות צמחים ובעלי חיים – לא תרמו לעלייה ברמת החיים. כך גם פיתוח המחרשה, בניית מערכות השקיה, עלייתן של מדינות שמספקות ביטחון, חוק וסדר, ועוד שינויים רבים לאורך השנים שתרמו לכושר הייצור. העולם היה נתון במלכודת עוני שתומס מלתוס הסביר במסה הנודעת שפרסם בשנת 1798: עלייה בתוצר הובילה לאורך זמן לעלייה בשיעור דומה באוכלוסייה, ולכן לעלייה זמנית בלבד בהכנסה לנפש. מלתוס הבחין שרמת חיים העולה על סף הקיום גורמת לעלייה בילודה ולירידה בתמותה, וכתוצאה מכך לגידול האוכלוסייה, עד לחזרה לחיים על סף הקיום. רק בתחילת המאה ה-19 התחיל שינוי דרמטי בעולם המערבי, שינוי שהתפשט בהדרגה לחלקים נוספים בעולם ואפשר לבני האדם לשפר את רמת חייהם באופן שהיה בלתי נתפס עד אותן שנים.

עודד גלאור ואורי כץ עונים בספרם החדש, 'מסע האנושות', על שתיים מהשאלות החשובות ביותר הקשורות בשינוי זה ובחקר הצמיחה הכלכלית: כיצד עברו בני האדם ממלכודת העוני המלתוסית לצמיחה בת קיימא שהובילה לעלייה הדרמטית ברמת החיים שלנו? ומה מסביר את הפערים האדירים שנוצרו ברמת החיים בין מדינות העולם?

הכותבים טוענים, באופן עקבי עם חזית המחקר, שהתשובות לשתי השאלות נמצאות בעבר הרחוק. לשיטתם, המפתח לשינוי היה האצה בקצב השיפורים הטכנולוגיים והשקעה בהון אנושי שהגדילו את פריון העבודה, ללא גידול דומה בפריון הילודה. כך הצליחו בני האדם, בפעם הראשונה בהיסטוריה, להשתחרר מן המלכודת שזיהה מלתוס. השינויים הדרמטיים האלה יצרו שינויים אדירים בהתפלגות העושר בעולם. לא לכל תושבי המדינות בעולם ומנהיגיהן היו היכולת או הרצון לאמץ ידע טכנולוגי, לרכוש השכלה ולשנות את דפוסי הילודה, ובכך ליהנות מצמיחה כלכלית.

אחר גילוי נאות – פרופ' עודד גלאור היה אחד משני המדריכים שלי לדוקטורט, ומאז פרסמנו יחד מחקרים רבים, שחלקם אף מוזכרים בספר; את ד"ר אורי כץ הדרכתי (במשותף) בעבודת הדוקטורט שלו – אתחיל מהשורה התחתונה: הספר מצוין. הוא מהנה וקל לקריאה, וזאת למרות ההקפדה על תיאור נאמן של המחקר, כולל האתגרים בניתוח הנתונים המבקש להבין את הקשרים הסיבתיים בין המשתנים הרלוונטיים. מעט מאוד ספרים תורמים כל כך הרבה ידע רלוונטי, גם להדיוט וגם לחוקר בתחום.

חצי האי קוריאה בלילה, תמונת לווין של נאס"א
אותו אזור גיאוגרפי, שיטה כלכלית שונה, והבדל של חושך ואור. חצי האי קוריאה בלילה, תמונת לווין של נאס"א

היציאה ממלכודת מלתוס

עודד גלאור הוא מהחוקרים הוותיקים והחשובים ביותר בעולם בתחום שבו עוסק הספר: צמיחה כלכלית בפרספקטיבה היסטורית. הוא גם המייסד המרכזי והמפתח של תיאוריית הצמיחה המאחדת הנידונה בספר בפירוט. כץ סיים את הדוקטורט בכלכלה לאחרונה, אבל כבר שנים רבות שהוא מנגיש את המחקר הכלכלי לציבור הרחב, בעיקר דרך הבלוג שלו 'דעת מיעוט'.

המודל הראשון במסגרת התאוריה המאחדת פורסם בשנת 2000 בכתב העת American Economic Review על ידי גלאור ודיוויד וויל, עמיתו מאוניברסיטת בראון בפרובידנס. המודל הוא מופת של אלגנטיות ותוצר של אתגר אינטלקטואלי מרתק. על פי המודל, שיווי משקל מלתוסי יכול להימשך עשרות אלפי שנים, שבהן כל שיפור טכנולוגי בפריון העבודה מתורגם לגידול באוכלוסייה, ללא עלייה ברמת החיים – אבל משהו בכל זאת מתרחש מתחת לפני השטח: הגידול באוכלוסייה מעלה בהדרגה את קצב השיפורים הטכנולוגיים, ובשלב מסוים מתניע, ללא התערבות חיצונית, מערכת של משוב חיובי בין השקעה בהון אנושי לבין האצה בשיפורים הטכנולוגיים. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת מהר יותר התשואה להשקעה בחינוך עולה, וככל שהאוכלוסייה משכילה יותר השיפורים הטכנולוגיים מהירים יותר. ההשקעה בחינוך הילדים מגדילה את עלות גידולם (למשל מפני שהם לומדים במקום לעבוד), וגורמת לצמצום הילודה. בסופו של דבר, השילוב של שלושת הגורמים – צמצום ילודה, השקעה בהון אנושי, ושיפורים טכנולוגיים – משחרר את בני האדם מהמלכודת המלתוסית ומאפשר את המעבר לצמיחה הכלכלית המרשימה שאנו לוקחים היום כמובנת מאליה.

בשנת 2002 פורסם בכתב העת Quarterly Journal of Economics מאמר משותף של גלאור ושלי, שהוסיף למודל הטרוגניות בהעדפות של בני האדם לגבי השכלת ילדיהם מתוך הנחה שלא כל בני האדם יבקשו באותה מידה להעניק לילדיהם את החינוך שיקדם את השכלתם. המודל מייצר תהליך של ברירה טבעית (גנטית או תרבותית) לטובת קבוצות באוכלוסייה שיש להן תכונות התורמות לצמיחה הכלכלית, ובפרט כאלו המייחסות משקל גבוה לחינוך ולהשכלה רלוונטיים לשוק העבודה. המודל מדגים איך ההשקעה בחינוך עולה בהדרגה לאורך זמן בגלל השינוי ההדרגתי בהרכב האוכלוסייה (גידול בשיעור הפרטים שיש להם תכונות שתורמות לצמיחה הכלכלית, ובעיקר אלה שמועידים משקל רב להשכלת ילדיהם) – וזה המנגנון המתניע את המשוב החיובי בין השכלה נוספת לטכנולוגיה, כמו במודל של גלאור עם וויל.

רצוי לציין שהניבוי של המודל, שדווקא קבוצות באוכלוסייה שישקיעו יותר בהשכלת ילדיהן ייהנו מהיתרון האבולוציוני, כלומר מספר רב יותר של צאצאיהן יגיע לבגרות – נכון רק במסגרת העולם המלתוסי. בחברה המודרנית הניבוי של המודל מתהפך. חלקן היחסי באוכלוסייה של קבוצות שבחרו להביא יותר ילדים לעולם, גם אם על חשבון השכלתם, יגדל.

שני המודלים מתארים תהליכים דטרמיניסטיים המתחוללים מתחת לפני השטח ומובילים ליציאה מהעולם המלתוסי. הספר שלפנינו מראה את הרלוונטיות של התיאוריה למציאות בעזרת דוגמאות רבות ומרתקות למעגלי החידושים הטכנולוגיים והגידול בהשקעה בהון האנושי שהתחוללו כמו מעצמם במאתיים שנות הנסיקה הכלכלית האחרונות.

אך האם התהליך אכן קרה מעצמו? על פי התיאוריה של הכותבים, גורמים שונים אחרים, אקראיים במידה רבה, יכולים לכל היותר להשפיע על גלגלי השיניים של המודל ובכך על תזמון הנסיקה, אך לא לגרום לנסיקה עצמה. בשל כך, ממעטים גלאור וכץ להתייחס לתיאוריות חלופיות, ואפילו משלימות, לתיאוריית הצמיחה המאחדת. לטעמי, ראוי היה בכל זאת להציג טענות ממחקריהם של היסטוריונים כלכליים מובילים המסבירים את היציאה מהעולם המלתוסי בעזרת מגוון גורמים נוספים שהניעו את המהפכה התעשייתית, כמו למשל אימוץ כלכלת שוק במקום כלכלה פיאודלית, המגפה השחורה, עידן הנאורות, או התפשטות המסחר הבינלאומי והקולוניאליזם. גם אם אינם במסגרת המודל המאחד, ייתכן שיש לחלקם חשיבות להבנת הצמיחה הכלכלית המודרנית.

מגדיל לעשות סיכום החלק הראשון של הספר, המתייחס למודל כאילו הוא האמת לאמיתה: "השינוי בהרכב האוכלוסייה הוביל לאימוץ מהיר יותר של טכנולוגיות חדשות ולהשקעה גדולה יותר בהון אנושי". אני שותף לסברה שהמנגנון של תיאוריית הצמיחה המאחדת רלוונטי ואף חשוב להבנת המציאות. אבל יש להודות: העדויות האמפיריות לשינוי הרכב האוכלוסייה וחשיבותו לנסיקה עדיין לוקות בחסר. גם הטענה שהנסיקה היא בלתי נמנעת אולי נכונה במודל, אבל אין היא עדות מספקת על המציאות.

יחד עם זאת, חלקו הראשון של הספר, העוסק בשאלת היציאה מהעולם המלתוסי, מספק מידע רב ופרשנות מועילה. הוא מרתק בפרספקטיבה ההיסטורית והפרה-היסטורית הרחבה, וכולל גם ניתוח יוצא דופן באיכותו של התפתחות ההשכלה החל מהיציאה מהעולם המלתוסי והמעבר לעידן של צמיחה בת קיימא. הניתוח איננו עוצר במהפכה התעשייתית, אלא ממשיך גם לעשורים האחרונים שבהם התעשייה המסורתית דועכת אך הקִדמה והעלייה ברמת החיים נמשכות בכל זאת. הקורא מקבל תמונה בהירה, המבוססת על מחקר מקיף ורב-תחומי, של תהליך מעורר השתאות. כמסגרת מחשבתית תאוריית הצמיחה המאחדת, שהספר מציב במרכז הבמה, מסייעת להבנת המציאות המורכבת, גם אם מדובר בהתבוננות על המציאות דרך פריזמה מעט צרה.

עניין של גיאוגרפיה

חלקו השני של הספר מתמקד בשאלה השנייה שהוזכרה לעיל – הבנת הפערים האדירים בתוצר לנפש בין אזורים שונים בעולם, פערים שנפתחו במקביל לנסיקה המתוארת בחלק הראשון. במרכז חלק זה עומדת ההבחנה החשובה בין גורמים מיידיים (או מקורבים) לבין גורמים בסיסיים (אולטימטיביים), ובין הגורמים המקשרים ביניהם. אסביר.

ניתן לטעון, לדוגמה, שמדינה א' עשירה ממדינה ב' משום שבמדינה א' יש יותר גורמי ייצור: מכונות, מבנים, תשתיות והון אנושי. אלו הן סיבות מיידיות חשובות היכולות בוודאי להסביר את הפערים בתוצר לנפש בין המדינות, אך אלו אינן הסיבות הבסיסיות ביותר. ניתן הרי להעמיק ולחקור: מה בעצם גרם לפער המשמעותי בגורמי הייצור? מדוע במדינה א' יש יותר מכונות ויותר השקעה בהשכלה? אפשר ללכת צעד נוסף ולזהות, לדוגמה, שהשלטון במדינה א' מקפיד יותר על הגנה על זכויות הקניין, וזו הסיבה שאנו רואים השקעה גבוהה יותר במדינה זו. גם אז ניתן לתהות מדוע מדינה א' מקפידה יותר על הגנה על זכויות קניין. האם אין הקפדה זו תוצאה של גורם עמוק יותר?

דבר גורם לדבר, אפוא, אבל בקצה שרשרת הגורמים נמצא גורם בסיסי. גורם בסיסי הוא גורם שאינו תלוי בהתערבות אנושית ואינו תוצאה של גורם עמוק יותר. למעשה קיים גורם בסיסי אחד בלבד אשר לו ענפים רבים, והוא הגיאוגרפיה. ואכן, קיים מתאם מעניין מאוד בין משתנים גיאוגרפיים לבין תוצר לנפש, והבולט שבהם הוא הפער הגבוה בתוצר הממוצע לנפש בין האזורים הטרופיים לבין האזורים הממוזגים. יש הבדלים ברמת החיים הנובעים בצורה ישירה או כמעט ישירה מהגיאוגרפיה. כך למשל, מדינות ללא גישה לים התקשו בעבר, ובמידה רבה עד היום, לסחור עם מדינות אחרות.

וישנם הבדלים הנוצרים בדרך עקיפה. התנאים הגיאוגרפיים יכולים במקרים מסוימים להשפיע על גורמים המקשרים ביניהם לבין הגורמים המיידיים. גורמים מקשרים כאלה הם למשל המוסדות הכלכליים (בעיקר ההגנה על זכויות הקניין והשיטה הכלכלית: ריכוזיות לעומת תחרות חופשית ויוזמה פרטית), המוסדות הפוליטיים (בעיקר מידת הדמוקרטיה וזכויות האדם) וגורמים תרבותיים, אשר בתורם משפיעים גם על הצמיחה הכלכלית.

הפרק "גיאוגרפיה" מוקדש להצגת שישה מחקרים על גורמים גיאוגרפיים שונים ומגוונים המובילים להיווצרותם של פערים אלה. מחקר אחד עוסק בזבוב הצה הצה הנפוץ רק באזורים בעלי אקלים מסוים, פוגע בבעלי חיים ובבני אדם, ומונע מחקלאים להיעזר בבקר ובסוסים לחריש והובלה; מחקר זה עוסק בסיבה גיאוגרפית בסיסית המשפיעה באופן די ישיר על פערי הצמיחה.

המחקרים הנוספים מתארים קשר מורכב יותר בין גיאוגרפיה למשתנים מקשרים: הגורמים הגיאוגרפיים שתרמו לעלייתה של אירופה כמובילה כלכלית; תנאי האקלים שהשפיעו על מאפיינים בחקלאות, ובתורם על שוויון מגדרי; ועוד שלושה מחקרים שבהם גלאור היה החוקר הראשי, שכל אחד מהם מראה איך תנאים גיאוגרפיים שונים השפיעו על (1) שנאת הפסד, על (2) מאפיינים של השפה, ואף (3) על היכולת לדחות סיפוקים. אלה הם מחקרים מרתקים המראים בצורה משכנעת, תוך שימוש בנתונים רבים, את השפעת הגיאוגרפיה על אותם משתנים. למשל, נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין תנאי אקלים המתאימים לגידולים חקלאיים שתנובתם גבוהה אך הם מניבים זמן רב לאחר הזריעה או השתילה לבין יכולתה של האוכלוסייה הילידית באזור, כיום, לדחות סיפוקים.

הטענה שאותם משתנים משפיעים על הצמיחה, ומהווים בכך חלק מהמנגנון המקשר בין גורמים גיאוגרפיים (משתנים בסיסיים) לצמיחה כלכלית, בהחלט סבירה. לדוגמה, סביר שדחיית סיפוקים (המתואמת עם חיסכון, ועם הנכונות לעבוד קשה כאשר התמורה רחוקה) משפיעה על שגשוג כלכלי. כך גם פערים במידת "שנאת הפסד" יכולים לתרום לנכונות ליטול סיכונים – ולפערים בתוצר. ובהחלט ייתכן שגם לשפה יש השפעה כלשהי על הצמיחה. סביר, אבל בלתי מבוסס. בשלב זה לפחות, אין במחקר תמיכה לחשיבותם של המשתנים האלה להבנת השאלה המרכזית של פערי התוצר, ועל כן אולי מוטב היה להזכירם באופן תמציתי יותר.

הפרק המרתק על "נדודי ההומו ספיאנס והמגוון האנושי" מוקדש לתיאורו של קשר ישיר ומפתיע בין גיאוגרפיה לבין התפתחות כלכלית. פרק זה מתאר בפירוט רב מחקר נוסף של גלאור, שזכה לתשומת לב רבה בזכות ממצאיו החשובים העוסקים בהשפעות המגוון האנושי על הצמיחה הכלכלית. המחקר ניתח את הקשר ההדוק בין המרחק מיבשת אפריקה, היבשת ממנה התפשט ההומו-סאפיינס לרחבי הגלובוס, לבין המגוון האנושי. ככל שקרבים גיאוגרפית לאזורים שמהם יצא ההומו-סאפיינס כך גדל המגוון האנושי; ואילו ככל שמרחיקים לאזורים שאוכלסו מאוחר יותר על ידי בני האדם החברה האנושית הופכת הומוגנית יותר. גלאור חשף כי למגוון האנושי יש יתרונות רבים הנובעים מן ההפריה ההדדית ומובילים לשגשוג הכלכלי. אבל ליתרונות אלה יש גם מחיר – חברה הטרוגנית מאופיינת בלכידות חברתית מועטה יותר ובפחות אמון בין בני האדם, ובכך יש למגוון גם השפעה שלילית על הצמיחה הכלכלית.

הרשות נתונה

גלאור וכץ מדגישים כי לא לכל סיבה מיידית יש סיבה בסיסית גיאוגרפית. לעיתים הכרעות אנושיות כאלו ואחרות בתחומי המדיניות הכלכלית והפוליטית אינן נובעות מן האקלים או מגובה פני הקרקע, אלא משילוב של תכונות האופי המסוימות של המנהיג התורן יחד עם השפעות דיפלומטיות שונות.

כך למשל, במסגרת הדיון בתפקיד המוסדות הכלכליים, הספר לוקח את הקורא לחצי האי הקוריאני. אין הבדל מהותי בגיאוגרפיה בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית: תושבי שתי המדינות שייכים לאותה קבוצה אתנית ותרבותית, בשתי המדינות מגוון אנושי דומה, והשפה היא אותה שפה. אבל קוריאה הדרומית היא אחת המדינות העשירות בעולם, ואילו אחותה הצפונית היא אחת העניות ביותר. אירועים היסטוריים פיצלו את קוריאה לשני חלקים; בחלק הדרומי התפתחו מוסדות תומכי צמיחה כלכלית המבוססים על כלכלת שוק תחרותית, ואילו בצפון אימצו גרסה קיצונית של כלכלה ריכוזית המנוהלת על ידי דיקטטורה.

גם מצבים שהתקיימו דורות על דורות עשויים להשתנות מן הקצה אל הקצה בשל שינוי מדיניות. הדבר ממחיש שהתנאים הגיאוגרפיים, למרות חשיבותם הרבה, אינם גזרת גורל. דוגמאות יש לכך בשפע. סין נהנית מצמיחה כלכלית אדירה מאז זניחת הכלכלה הקומוניסטית והחלפתה במודל יותר קפיטליסטי. סינגפור הייתה מדינה טרופית ענייה לפני יובל שנים, והיום, בזכות מדיניות של כלכלה חופשית ותחרותית, היא אחת המדינות העשירות בעולם. ההצלחה הכלכלית של צ'ילה, בעקבות אימוץ מדיניות כלכלת שוק ליברלית בשנות שלטונו של הדיקטטור אוגוסטו פינושה, מספקת דוגמה נוספת. ונצואלה מספקת דוגמה בכיוון ההפוך, ומשלמת מחיר כלכלי כבד על אימוץ כלכלה סוציאליסטית-פופוליסטית. וכך גם ההפרזה במיסוי וברגולציה שהובילו את שוודיה למשבר כלכלי בשנות השבעים.

בנקודה זו עולה השאלה שאולי ניקרה בלב הקוראים כבר מתחילת הספר: שמא הסיבות הבסיסיות הן סוגיה מעניינת מתחום ההיסטוריה, אך בעידן של כלכלה מודרנית הפערים הכלכליים תלויים בעיקר בהכרעות אנושיות? הרי אין כמעט כלכלנים החולקים היום על העובדה ששחרור השווקים מפיקוח ושליטה ריכוזית, ושמירה על זכויות הקניין, הם הגורמים המרכזיים המסייעים להצמיח כלכלות.

השאלה אך מתחדדת לאחר הקריאה בפרק "התזמון של המהפכה הניאוליתית", העוסק בהשפעת הגיאוגרפיה על המעבר מציד-ולקט לחקלאות, ובהתפתחותן של היררכיות ומדינות. הפרק סוקר את הגורמים העיקריים להבדלים בין אזורים שונים במעבר לחקלאות. הוא מראה שלעיתוי המעבר יש השפעה על ההתפתחות הכלכלית אלפי שנים מאוחר יותר: מעבר מוקדם לחקלאות תורגם להתפתחות כלכלית מהירה יותר. אלא שבסופו של הפרק מתחוור שהעיתוי של המהפכה הניאוליתית לא מסייע לענות על השאלה המרכזית בספר. על בסיס מחקר של גלאור מסתבר שלאחר המאה ה-15 ההשפעה החיובית של המעבר המוקדם לחקלאות הולכת ונעלמת, ולא מסייעת כלל בהבנת הפערים הגדולים בתוצר לנפש כיום. מדינות באזור הסהר הפורה, האזור הראשון בעולם שאימץ חקלאות, הן כיום עניות יחסית, ואילו מדינות צפון אמריקה העשירות ממוקמות באזורים שבהן אומצה החקלאות מאוחר הרבה יותר.[1]

ובכן, עד כמה בכלל משפיעה הגיאוגרפיה על שלל השלכותיה הישירות והעקיפות על הצמיחה בת זמננו? הקורא בספר עלול למצוא את עצמו מבולבל מעט. מחד גיסא מובאות דוגמאות רבות לסיבות אקראיות (במובן של הכרעות אנושיות) שיצרו מוסדות כלכליים ופוליטיים שונים באזורים שונים, ובכך השפיעו באופן דרמטי על הצמיחה הכלכלית. מאידך גיסא מציינים הכותבים כי המגוון האנושי, שהושפע מתהליכים שהתרחשו לפני עשרות אלפי שנים, ובראשם יציאת בני האדם מאפריקה, יכול להסביר באופן ישיר 16% מהפערים בעושר בין מדינות במאה ה-21, ואילו המוסדות הפוליטיים השונים מסבירים באופן ישיר רק 3% מהפערים.

נדמה שהכותבים יכלו לעשות שירות טוב יותר לקוראים אם היו מסכמים באופן מסודר את התמונה המחקרית המורכבת.

למעשה, ניתוח הנתונים מראה שלאקראיות יש תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית אך לגורמים הבסיסיים הגיאוגרפיים ישנה השפעה עצומה: המחקר של גלאור על המגוון האנושי מראה שבכוחם של גורמים אלה, יחד עם משתנים בסיסיים נוספים, להסביר במשותף עד 90% מהשונות בתוצר לנפש בין מדינות – אך נתון זה כלל אינו מוזכר בספר. זה לדעתי ממצא מרתק, אפילו מדהים, שראוי היה להדגיש, לא כל שכן לציין. מדובר בעיקר במשתנים גיאוגרפיים:  היבשת, קו הרוחב, אחוז הקרקע המתאימה לעיבוד חקלאי, מגוון גנטי (המרחק היבשתי מאפריקה), אזור טרופי, שכיחות מלריה, מרחק מנמל ים או נהר שמאפשר תעבורה. ובמשתנה חשוב נוסף: מגוון אתני.

אם כך, האם לאור ממצאי המחקרים המובאים בספר ניתן להסיק כי הכול ידוע מראש והרשות אינה נתונה? על אף הנתונים המובהקים, שלפיהם רוב השונות מוסבר באמצעות סיבות בסיסיות גיאוגרפיות, הכותבים מדגישים שהם לא טוענים לדטרמיניזם. נדמה לי שניתן לגשר על הפער אם מבינים שאכן, גם מדינות עם תנאים גיאוגרפיים 'רעים' יכולות להתעשר בזמן קצר יחסית אם הן מאמצות מדיניות נכונה (דבר שקורה לעיתים נדירות בלבד). אבל כיוון שפערי התוצר בעולם בין אזורים גיאוגרפיים שונים כה גדולים, הפערים הקיימים בין מדינות בעלות גיאוגרפיה דומה אשר אימצו מדיניות כלכלית שונה מתגמדים לכדי 10% מפערי התוצר בעולם.

נוסף על כך, רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לקשר שבין הסיבות הבסיסיות לבין פערי הצמיחה. כאמור, אחדים מהמחקרים שנסקרו בפרק "גיאוגרפיה" מראים איך הגיאוגרפיה השפיעה על היחס לנשים, על היכולת לדחות סיפוקים, על שנאת הסיכון ועל התפתחות מדינות מתפקדות. ייתכן מאוד שהם חלק מן המנגנון המקשר בין המשתנים הבסיסיים לבין ההתפתחות הכלכלית מאז המאה ה-19, ורק טרם הוברר באיזה אופן ובאיזו מידה. במילים אחרות, גם אם מבחינה סטטיסטית אנחנו יכולים להסביר על פי המיקום הגיאוגרפי 90% מהשונות בין מדינות בתוצר לנפש, טרם הובהר חלקו של כל אחד מהמנגנונים העשויים להיות המקשרים בין מיקום של מדינה ביבשת מסוימת, או בקו רוחב מסוים, לבין שגשוג או פיגור כלכלי.

מאחדת אך בלתי מספקת

משסקרו את המחקרים הקיימים המסבירים את הסיבות לפערי הצמיחה, שבים הכותבים לתיאוריית הצמיחה המאחדת, בטענה שהיא יכולה לסייע גם בהבנה טובה יותר של הפערים הללו. התיאוריה המאחדת, כזכור, מתארת מנגנון של גידול הדרגתי באוכלוסייה ושינוי בהרכבה. תהליכים אלה מפעילים בתורם מנגנון נוסף שבו, במהירות רבה יחסית, מואצים השיפורים הטכנולוגיים מגדילי פריון הייצור, גדלה ההשקעה בהון אנושי, ופריון הילודה יורד. אין לצפות, מסבירים גלאור וכץ, שגלגלי השיניים המניעים את השינויים ההדרגתיים בעידן המלתוסי, ואשר יוצרים את האינטראקציה בין המשתנים המרכזיים בנסיקה לעבר צמיחה בת קיימא, ינועו בצורה זהה באזורים שונים של העולם.

הגורם הבסיסי הגיאוגרפי וענפיו משפיעים על תנועת גלגלי השיניים. אותם גורמים מסבירים, בעזרת המודל המאחד, את הפערים בעיתוי ההיחלצות מהמלכודת המלתוסית ואת תוואי הצמיחה בהמשך, וכתוצאה מאלה את הפערים בתוצר. ובכך, טוענים הכותבים, תיאוריית הצמיחה המאחדת מסייעת להבנת שאלת הפערים בין מדינות.

לטעמי, טענת הכותבים, שהגורמים הבסיסיים השפיעו על עיתוי ההיחלצות מהמלכודת המלתוסית, והעיתוי בתורו מסביר את הפערים בין המדינות בתוצר לנפש, אינה משכנעת. כוחה של התיאוריה המאחדת בכך שהיא מייצרת נסיקה ספונטנית ממלכודת עוני לצמיחה בת קיימא; אבל הנסיקה הספונטנית אינה רלוונטית לרוב מדינות העולם, שיכלו לאמץ טכנולוגיות קיימות שפותחו במדינות מערב אירופה ובעיקר בריטניה, שנסקו ראשונות. כלומר, קשה לראות מדוע המנגנון המרכזי במודל הצמיחה המאחדת, של משוב חיובי בין פיתוח טכנולוגיה לבין שינוי הדרגתי בגודל האוכלוסייה ובהרכבה, רלוונטי כאשר הפיתוח הטכנולוגי המואץ וההשכלה הנלווית אליו כבר קיימים ומדינות יכולות להיעזר בהם או לנסות לחקותם.

השאלה המעניינת והנוגעת לענייננו היא מדוע לתושבים ולמנהיגים במדינות רבות בעולם לא היו היכולת או הרצון לאמץ ידע טכנולוגי, לרכוש השכלה ולשנות את דפוסי הילודה, ובכך ליהנות מצמיחה כלכלית. הספר מספק תשובות אפשריות לשאלה זו: גורמים בסיסיים והשלכותיהם על משתנים שהשפיעו על התרבות, המגוון האנושי, המוסדות הכלכליים, ועוד גורמים רבים נוספים. קשה לי לראות כיצד תיאוריית הצמיחה המאחדת מסייעת במתן תשובה טובה יותר. עם התיאוריה ובלעדיה אנחנו מבינים חלק מהמנגנונים ושרויים באפלה לגבי אחרים.

אף שחלקים מסוימים בספר מעט ארוכים מדי, וההתבוננות על התופעות הכלכליות דרך תאוריית הצמיחה המאחדת איננה הכרחית בחלק מהמקרים, אין ההנאה מקריאת הספר נפגמת. בהתאם לכותרתו, 'מסע האנושות', הספר לוקח את הקורא למסע מרתק של עשרות אלפי שנים. מדובר בספר בסגנון "היסטוריה גדולה" כמו רב-המכר של יובל נוח הררי 'קיצור תולדות האנושות'  – אך להבדיל, הספר של גלאור וכץ מבוסס על חזית המחקר הכלכלי ופחות מכך על הגיגים ופרשנות אישית.


עומר מואב הוא פרופסור לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה ובאוניברסיטת ווריק באנגליה.


[1] פרק זה סוקר גם מחקר (שערכו יורם מישר, לואיג'י פסקלי ואנוכי) המראה שלסוג החקלאות, ולא רק לעיתוי של אימוץ החקלאות, הייתה השפעה ארוכת טווח על היווצרות מדינות ועל יכולתן לגבות מיסים, ובכך לספק ביטחון, חוק וסדר. בתמצית: במדינות הטרופיות האקלים מתאים לגידול פקעות (כמו בטטה או קסווה) שקשה לגבות כמס, ואילו במדינות באזורים ממוזגים האקלים מתאים לדגנים שקל יותר לגבות כמס, בעיקר בגלל הצורך והיכולת לאפסן את היבולים לאורך זמן. האקלים משפיע אם כך על יצירת מדינות מתפקדות. לכאורה, על פי סיכום הפרק נראה כי אין לכך השפעה על הפערים בתוצר כיום; אך זהו סיכום בעייתי, שכן בפועל שאלה זו טרם נחקרה כראוי (בדומה למחקרים על השפעת האקלים על שנאת הפסד ולקיחת סיכונים).


תמונה ראשית: מבט פנורמי על הפאבלות בריו דה ז'ניירו, באדיבות ויקימדיה CC 3.0

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *