עברית לאומית, לא ממלכתית

בתגובה ל"על שני פלאים ושני 'השילוח'" מאת צור ארליך


מאמרו של צור ארליך מעלה בזיכרוני מגִני שפה קדומים יותר, היישר מהמקורות שאת החיבור אליהם ארליך רוצה לחזק.

בספר מלכים ב פרק י"ח, מספר לנו הכתוב על שיחה בין פקידי המלך חזקיה לבין שליחי מלך אשור, שהתנהלה בצעקות מעל החומה. פקידי חזקיה קיוו לנהל את השיחה בארמית, שפת האליטה באותו זמן, אך נתקלו בסירוב מהצד האשורי, שהמסר שלו הופנה אל העם לא פחות מאשר אל הפקידים: "הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?", מחו האשורים, "הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה!".

מתברר שתמיד היו גרסאות שונות של השפה המדוברת כאן. האליטה והציבור חיים, לעתים, גרסאות שונות של אותה שפה ולעתים שפה אחרת לגמרי. הדרישה של ארליך להגנה ממלכתית על העברית מתעלמת מהתהליכים הטבעיים של השפה, וסופה שתזיק יותר משתועיל.

כשפה מדוברת, על העברית לייצג כמה שיותר מהמורכבות והעושר של העולם כפי שהוא עומד מולנו. אנו נצרכים למושגים חדשים מעת לעת, הרלוונטיות של נושאים שונים עולה ויורדת, דברים שלא חלמנו עליהם בעבר הופכים למציאות עכשווית הדורשת דיון, ונקודות מבט חדשות על נושאים ישנים מעלות את הצורך להשתמש במושגים שאין לנו מילים בשבילם. כדי להיות שפת חיי היום-יום שלנו, על העברית להגיב לשינויים במהירות שבה הם קורים. לכן, שאילה מן האנגלית או מן הערבית שסביבנו עשויה לספק מענה טוב יותר, בעוד ניסיון עקר לשמור על קרבה מלאכותית אל "שפה קפואה", כפי שארליך מכנה זאת, אינו יכול ליצור דבר מלבד פילוג בין שפתם של האליטיסטים, שומרי הדקדוק ופקידי המלך לבין שפתו של העם.

מטרה נוספת, הקשורה במידה רבה לזו הראשונה, היא הצורך של השפה לקשר אותנו אל שפות ועמים אחרים. אחד מאותם שינויים שהביא עלינו הזמן הוא הפתיחה של התקשורת, התחבורה, ובעקבותיהם יחסי הגומלין הבינלאומיים והדיאלוג הבין-תרבותי, למשתתפים רבים יותר. הצורך לסחור עם הגויים, לנהל עמם דיונים על מקומנו בחברה הבינלאומית ואף ללמוד מניסיונם העשיר בתרבות, במדע ובמדיניות – אותו תחום שחסַר לנו מאוד בשנות הגלות – גדול מתמיד. אף שאין באפשרותנו לעשות דברים אלה בעברית, העברית יכולה לשרת אותנו בכך על ידי קליטה של מונחים ודרכי ביטוי השייכים לשפות זרות. בכך מכינה אותנו שפת היום-יום לקליטת שפת המסחר והדיפלומטיה, ומקלה עלינו את ההבנה ואת הביטוי העצמי במצבים הללו.

שלישית, קיים הצורך שארליך הזכיר, לשמור על הקשר אל המקורות. קשר זה יוצר בינינו תחושה של שותפות גורל וסולידריות, והוא בין האחראים לרצון שלנו להתגייס זה עבור זה – בימי מלחמה כבימי שלום. אך על אף חשיבותו של צורך זה, אין הוא בהכרח עולה על חשיבותם של הצרכים האחרים; יתר על כן, הקידום של צורך זה אינו סותר את קידומם של צרכים אחרים, אם הוא נעשה בעזרת התהליך הטבעי של השפה.

אנו עלולים להחמיץ זאת כאשר לנגד עינינו עומדת תמונת "ההרס היצירתי" המאפיין תהליכי שוק חופשי. בעשותנו זאת, אנו מתמקדים לא רק ביצירתיות, אלא בעיקר בהרס. הטענה ששפה שאין בה שולט סופה להיות מוחלפת בשפה אחרת מתאימה לתמונת ההרס הזו, אך הקשר בינה לבין התהליך האמיתי של השפה הוא קלוש. בשוק החופשי אין ערך מובנה להון קיים. ערכו של הון טמון אך ורק ביכולתו לספק את צרכי השעה. אך הצורך השלישי של השפה – הצורך ליצור את הסיפורים המשותפים והסולידריות הנובעת מהם – הוא קבוע וכולנו חולקים אותו, מפני שמלבד הצורך הפוליטי של גוף מדיני לשמור על נאמנות אזרחיו, היצירה והשימור של סיפור משותף נובעים בעיקר מצורך פסיכולוגי עמוק של כל אחד מאיתנו בשייכות, בביטחון ובקשר חברתי.

כתוצאה מכך, התהליך הטבעי של השפה אינו תהליך של "הרס יצירתי", אלא של תחזוקה שוטפת. התמונה שצריכה לעמוד לנגד עינינו היא של בית אבן ישן. הבית נבנה אי-אז, ואותות הזמן ניכרים בו: צנרת שנוספה במשך השנים מעטרת את קירותיו; קווי טלפון ואינטרנט מוצאים דרכים מפותלות אל לבו; מסגרות העץ של חלונותיו הוחלפו אולי במסגרות אלומיניום חזקות ומבודדות. אך הבית אותו בית, עם חדרי השינה, הסלון והבידוד המועיל של הקירות העבים שירשנו מאבותינו. אם תתרחב המשפחה, נוסיף אגף. אך אם יתגלה סדק באחד הקירות הישנים, לא נהרוס את הקיר, אלא נתקן את הסדק.

כזאת עושה החברה האזרחית לשפה. אותם עורכי לשון, מורים, יוצרים ואושיות פייסבוק שמזכיר ארליך מבצעים את התחזוקה הזאת. עורכי לשון פוסלים אנגליזמים (ואכן, יש לעודד אותם לכך) כאשר יש תחליף עברי ראוי, אך מקבלים אותם כאשר אין מנוס מלהרחיב את השפה. ארגונים כגון בינ"ה ועלמא מעודדים ציבורים רחבים לקריאת המקורות בשפת המקור, ואף עסקים פרטיים אימצו בשנים האחרונות את העברית אל חיקם, כפי שתיאר זאת, לפני כמה שנים, העיתון עם השם הבולט בניגודיותו בהקשר זה, "דה מרקר":

מקומות נוספים שנפתחו בשנים האחרונות ומתהדרים בשמות עבריים, כאלה שלעתים מכוונים לימים עברו ומצליחים לייצר לעסק דימוי מתוך ובתוך השפה, הם בין היתר מסעדת "הגזוזטרה" בהרצליה, רשת הסושי "אצה", בוטיק "המייסדות" באבן-יהודה, הפאב "בר יהודה" בקיבוץ יגור, קפה "שלג" בתל-אביב, גלריה "החללית", מועדון "המרקיד", הבר-מסעדה "גזוז", הפאב "אליעזר" וחנות הנעליים "בהונות" בתל-אביב.

"אני רואה בזה סימן לבגרות", אומרת פרופ' זהר שביט, ראש התוכנית לתואר שני במחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל-אביב, ויועצת לענייני תרבות של ראש עיריית תל-אביב. "השתלטות הלעז הייתה מכעיסה, מפני שהיא ביטאה חוסר כבוד לעצמנו ולתרבות שלנו".[1]

ואכן, הכבוד העצמי הגובר של חברה שהפכה עם השנים מענייה ופרובינציאלית למתקדמת ופתוחה הוא זה שדוחף אותנו למזוג בשפת היום-יום שלנו יותר ויותר מן המקורות. והוא זה שדוחף רבים, בהם אושיות פייסבוק, לכנות אותו עיתון "הטוש", ולתת לאתר נפוץ אחר את הכינוי "למהרשת" או "טמקא", בהשראת המקלדת.

תחת השגחת החברה האזרחית, עולה העברית כפורחת בעשורים האחרונים. בימי נערותי שמעתי אזהרות חוזרות ונשנות מפני "אמריקניזציה", אך תחת שזו תגיע, הפכה העברית לחזקה יותר. אפילו תחת המגף הממשלתי של "חוק הסופרים", ובטח שבלעדיו, מספר הכותרים היוצאים בעברית הולך ועולה משנה לשנה; כתבי עת חדשים לשירה מופיעים מעת לעת. גם "השילוח" ו"תכלת", כתבי עת חדשים יחסית בנוף הישראלי, הם חלק ממגמה זו המובלת על ידי החברה האזרחית החושבת, חולמת ויוצרת בעברית שהיא עדכנית, קוסמופוליטית ומחוברת למקורותיה בעת ובעונה אחת.

אך כמובן, לא הכול סוגה בשושנים. יש ירידה מסוימת בידיעת רבדים כלשהם של השפה. כבר אין מלמדים עוד ניקוד, ואף הזמן המוקצה ללשון ולספרות עברית במערכת החינוך הולך ומתמעט. אך כאן יש לשים לב היטב: מערכת החינוך הממלכתית – בשר אחד עם אותה ממלכתית ממנה מבקש ארליך הגנה – היא זו שגרמה לנזק. הפקדת החינוך העברי בידיהם של פוליטיקאים ובידי ועדי העובדים השולטים בפוליטיקאים הביאה להידרדרות מתמשכת בחינוך העברי ובכל חינוך אחר, בעוד תקציביה הולכים וגדלים. דווקא מעבר לשיטת חינוך חופשית יותר, ממלכתית פחות ובשליטת ההורים יותר, המכוונת לפיכך לטובת ילדיהם, הייתה עשויה להוביל לחינוך טוב יותר באופן כללי, ולדגש רב יותר על העברית בפרט. כפי שמערכת החינוך הנפרדת של המגזר החרדי מסוגלת להדגיש היטב את ערכיו של מגזר זה על חשבון ערכים שמוצאים ביטוי במגזר הממלכתי, כך מתן חופש רב יותר במגזר זה יאפשר להורים לבטא את ההעדפות התרבותיות שלהם טוב יותר. אותו גל של אימוץ העברית מתוך ביטחון עצמי גובר התנפץ עד עתה אל שובר הגלים של משרודנות[2] ממשלתית אטומה, ועלינו לתת לו לשטוף את חופינו בחופשיות.

כך הדבר עם כל מערכת משרודנית שניתן לדמיין כמגינה על השפה העברית. כמו במנגנונים ממשלתיים אחרים, לפקידים אין יכולת לדעת כיצד מושפעים חיינו במדויק משלושת הצרכים: עדכניות, קוסמופוליטיות וחיבור למקורות. אך השימוש שאנו עושים במקורות לפי הענייניות והזמינות שלהם, עם אימוץ של דפוסי שפה לפי הצורך בהם, יוצרים באופן טבעי את האיזון הדרוש. בעוד שהחברה האזרחית יודעת איזה קיר לחזק ואיזה חלון להחליף, כל מה שיכול פקיד לעשות הוא להניף באפלה את פטיש ההרס.

וזה אכן הרס: המנגנון הממלכתי הוא משחק סכום-אפס. כל דבר שהוא עושה נעשה על חשבון משאבים שנלקחו מאיתנו ויכלו לשמש לדבר אחר. כל שקל שהולך לפרסום אסופת מילים חדשות שאיש לא יאמץ הוא שקל פחות גם מכיסם של אלה שהיו קונים את הגיליון האחרון של "הו!", כתב עת לשירה, כפי שהוא שקל פחות מכיסם של אלה שהיו הולכים לסרט ישראלי טוב (ואכן, בעשורים האחרונים הפך הקולנוע הישראלי למוביל תרבותי ויצרן מוצרי איכות מכווני-קהל, בניגוד לקולנוע הסמוך על שולחן הממשלה של העבר הסוציאליסטי). העיוורון, אם לא האינטרסים העקומים המוליכים תדיר את המנגנון הממשלתי הוביל לחוק "להגנת הסופרים", שהסיר מהבמה מכלים שלמים של יצירות ביכורים.

המערכת הממלכתית גם מעוררת לא אחת אנטגוניזם. כפייה דתית גרמה לחילונים רבים להתרחק מהדת, ובהם גם אלה שעשו קידוש מדי שישי בערב והלכו לבית-כנסת בכל החגים. אנשים אלה, שהשתתפו בכל טקסי יום הזיכרון, הפסיקו להגיע אליהם כשבהדרגה הוחלף "יזכור עם ישראל" ב"יזכור אלוהים", ובכך הפסיקו אותם אוהבי דת לאהוב אותה, הפסיקו להרגיש שייכים. כך גם לחץ גבוה מדי מצד אליטות הנתפשות כזרות יכול להשניא את העברית אפילו על אוהביה. אדם המרגיש מרירות על המשכורת שהוא משלם לחברי האקדמיה ללשון או לכל מנגנון ממלכתי אחר לשימור העברית, או אדם שגוף משרודני כלשהו מנסה תדיר להניאו מדיבור בלשונו, עלול לפתח דחייה מאותו גוף וממה שהוא מייצג, ולנטוש את אהבתו דווקא לעברית המאחדת אותנו.

ניתן לסכם כך את מצבה של העברית: מצד אחד, השפה הזו אינה קשורה למקורות כפי שארליך מדמיין. מחוץ למעגל אינטלקטואלי מסוים, היא שפה שונה מהשפה המקראית – עד כדי כך שגם תלמידי תיכון מתקשים בקריאת התנ"ך באופן שוטף. אך היא מקיימת תהליך מתמשך של תחזוקה, שבו השראה מהמקורות נמזגת על ידי החברה האזרחית לתוך שפה עדכנית המשרתת אותנו כחברה מחוברת ומתקדמת. השפה אינה נדרשת, כדברי ארליך, להגנת "עקרון הזהירות" השמרני, מפני שהשינויים שבה, בזכות אותו תהליך תחזוקה, אינם מנתקים אותנו מהמקורות, אלא רק מחברים אותנו אליהם שוב ושוב; ומפני שגם בהיות המקורות כתובים בשפה שונה משהו, אנחנו יכולים לצטט אותם בנקל כפי שאמריקני יכול לצטט, ללא קושי, את שייקספיר בן מאות השנים, ובו-בזמן להרגיש בלבו schadenfreude – המילה הגרמנית עבור "שמחה לאיד" (פה העברית משרתת אותנו היטב) שהאמריקנים אימצו בשמחה. אין לאותו אמריקני צורך באנגלית שייקספירית בחיי היום-יום על מנת להרגיש את הקשר למקורותיו.

מצד שני, דווקא מגִניה הלהוטים ביותר של העברית עלולים לעתים להתקל בהפרעה מכיוון בלתי צפוי – המערכת הממלכתית, המועדת-כושלת אל הזירה בעיוורון, מנסה לתפוס מפה ומשם, ובדרך מפילה את אותם הדברים שברצוננו לשמור על עמדם. לכן, את הקריאה הסתומה במקצת "להגן על העברית" אבקש להחליף בקריאה אחרת: לאהוב את העברית, למזוג לתוכה הן את העבר והן את ההווה והעתיד, לדלות ממעמקיה כל שתיתן לנו, ובתמורה לערבב לתוכה רכיבים חדשים – ולמען השם, התואר והפועל – בבקשה, ללא "ממלכתיות"!


[1] רותי לוי ועדיה פיטרמן, "העסקים הישראלים חוזרים לשמות של פעם", 28.10.2011 The Marker , . http://www.themarker.com/consumer/1.1533523

[2] מִשְרוֹדַנוּת – הֶלחם של משרד ורודנות, המילה העברית לביורוקרטיה. חידוש זה נוצר דרך אתר "דורבנות", שהוא אחת מפינותיה של החברה האזרחית בהם מתקבצים שוחרי העברית ומבצעים בה את התחזוקה הרצויה.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *