עדה, לא גזע

הניסיון להבנות את המתחים בין בני העדה האתיופית לבין שאר יהודי ישראל כמאבק גזעי בין "שחורים" ו"לבנים" צריך להדיר שינה מכל מי שאחדות עם ישראל ועתיד יוצאי אתיופיה יקרים לו

"משטרת ישראל תרביצו לי, אני שחור"; "אני שחורה אבל שקופה בעיני החברה"; "דם שחור אינו הפקר"; אלו רק דוגמאות בודדות לשלטים שהונפו במחאה הסוערת של העדה האתיופית בעקבות הירי שהביא למותו של בן העדה סלומון טקה. יותר מבכל הזדמנות אחרת, הובלטה כאן בחירתם של רבים מהישראלים יוצאי אתיופיה להגדיר את עצמם כ"שחורים", ואצל כמה מהם – אפילו להביע הזדהות עם המסתננים המוסלמים והנוצרים ממזרח אפריקה, על בסיס צבע העור. במישור התרבותי, שאיננו חשוב פחות מהפוליטי, רבים מיוצאי אתיופיה אימצו בדור האחרון את סגנונות המוסיקה והלבוש של הציבור האפרו-אמריקני בארצות הברית. יהיה מי שיטען כי מדובר בבחירה אלמנטרית, ואפילו ברורה מאליה; אך טענה כזו שגויה מיסודה. אין שום דבר טבעי או ברור מאליו בבחירתו של אדם כלשהו להגדיר את זהותו בהתבסס על צבע עורו דווקא (או מאפיינים חיצוניים אחרים). בחינה היסטורית אף תגלה שמדובר בבחירה יוצאת דופן למדי. חשוב מכך – מדובר בהכרעה שיש לה משמעויות פוליטיות וחברתיות הרות גורל, גם, ואפילו בעיקר, במקרה הישראלי.

קהילת ביתא ישראל היא מן הוותיקות בקהילות ישראל. היא מקיימת המשכיות ורציפות היסטורית זה מאות שנים, אם לא אלפים. רוב בני הקהילה שמרו בקנאות על דתם, לעיתים עד כדי מוות על קידוש השם, וזאת חרף התנכלויות קשות מצד הממלכה האתיופית הנוצרית. מטבע הדברים, הללו מעולם לא חשבו על עצמם כעל 'שחורים' אלא כעל יהודים; והאלמנט המגדיר בזהותם היה מסורותיהם הדתיות, ולא צבע עורם. גם המפגש עם בני קהילות יהודיות אחרות במאות התשע-עשרה והעשרים לא שינה מציאות זו; וגם לא העלייה לישראל. יוצאי אתיופיה נתפסו בעיני עצמם ובעיני החברה הישראלית הסובבת כעדה מבין עדות העם היהודי.

המושג 'עדה', בהקשר היהודי, מתאר קבוצה של יהודים החולקים ביניהם שפה, תרבות או מסורות דתיות משותפות, המבדילות אותם מעדות יהודיות אחרות. כבר בימי הביניים, כאשר חלק מהיהודים חיו בארצות מוסלמיות דוברות ערבית וחלקם בארצות נוצריות דוברות שפות גרמאניות ולטיניות שונות, הונחה התשתית להתפתחותן הנפרדת של העדות שאנו מכירים כיום. אך תוך כך שמושג העדה מצביע על ההבדלים בין קבוצה אחת של יהודים לאחרת, הוא גם מבליט גם את הקרבה ביניהן. כל העדות חולקות אותם עיקרי אמונה, אותו טקסט קאנוני, ובעיקר אותו קשר רגשי עמוק לעם ישראל לגווניו ואותה שאיפה לשוב לארץ ישראל מולדתו. במובן זה, המונח 'עדה' מציין מידת בידול נמוכה למדי, שגבולותיה מטושטשים ונחצים לעיתים קרובות. הרי תמיד התקיימו איסורים חברתיים על קשרים בין יהודים לגויים, יהא צבע עורם אשר יהא – אך מעולם לא התקיימו איסורים כאלה בין בני עדה יהודית אחת לאחרת, גם פה בלי תלות בצבע העור.

לעומת זאת, מושג ה'גזע' כפי שאנו מבינים אותו היום הוא ייחודי לעת החדשה. הוא מחלק את האנושות בקווים גסים למספר מצומצם מאוד של 'גזעים', שלעיתים קרובות אין ביניהם דבר במשותף מעבר למראה חיצוני. לאורך ההיסטוריה רוב מוחלט של בני האדם מכל רחבי העולם הגדירו את עצמם במונחים דתיים, אתניים או לאומיים, ולא העלו בדעתם להגדיר את עצמם במונחים של גזע. יבשת אפריקה, למשל, הורכבה מאז ומתמיד מבני קבוצות אתניות ודתיות שונות, ללא שום מכנה משותף. רק כאשר מיליוני אפריקנים בני כל הקבוצות נחטפו, נמכרו לעבדות ונשלחו אל מעבר לים, באחד הפשעים הקולקטיביים המזעזעים בהיסטוריה המודרנית, היו אלה משעבדיהם שהתעלמו מזהויותיהם האתניות הנפרדות, וכפו עליהם הגדרה קולקטיבית גזענית ונעדרת עומק: "שחורים".

מאות שנים לאחר מכן, אפרו-אמריקנים רבים בחרו לאמץ, באופן מודע או בלתי מודע, אותה הגדרה שנכפתה על אבות אבותיהם. קל להבין את הבחירה הזו, וקשה להאשים את הבוחרים בה: הזהויות האתניות והדתיות הישנות נשכחו זה מכבר, אך הפערים החברתיים והכלכליים בין שחורים ללבנים בארצות הברית שרירים וקיימים, וכמוהם גם הגזענות בחברה האמריקנית. לעומת זאת, בחירה שמעוררת שאלות נוקבות היא בחירתם של כמה מיוצאי אתיופיה הישראלים לחקות את ההכרעות הזהותיות של האפרו-אמריקנים – חרף ההבדלים הדתיים, הלאומיים, התרבותיים וההיסטוריים התהומיים בין שתי הקבוצות.

עדה היא חלק מעם

בניגוד למה שהתרחש באמריקה במאות הקודמות, מסורותיה הייחודיות של קהילת ביתא ישראל לא נשכחו ולא נעלמו כלל. הן חיות ופועמות בליבותיהם של כל זקני העדה ושל רבים מצעיריה, המתגאים בזהות יהודית עמוקה ושורשית; אם הבחינו בין עצמם לבין יהודים אחרים, הרי היה זה על בסיס עדתי, בדומה לכל קהילה יהודית אחרת. המגע הנרחב הראשון ביניהם לבין שאר אחיהם היהודים לא היה שוט העבדים האכזרי, אלא יד מושטת לעזרה: ידה הארוכה של מדינת ישראל, שנשלחה לאתיופיה המדממת ממלחמת אזרחים ממושכת לחלץ ממנה את יהודיה ולהביאם לארץ חמדת אבות.

אכן, דרכם של בני העדה לא הייתה קלה ולא זוהרת. בארץ הם נתקלו לעיתים קרובות, למרבה הצער, גם בניכור, בבוז ובאפליה מצד החברה הישראלית הסובבת – וגם בגזענות. הרבה נכתב על היחס המחפיר שסופגים יוצאי אתיופיה רבים, ועל האחריות של החברה הישראלית ליחס זה, וראוי שהרבה עוד ייכתב בנושא. אולם עלינו לתת את דעתנו לצד נוסף של הסוגיה, והוא ההכרעות הזהותיות שהישראלים בני העדה האתיופית מקבלים בעקבות יחס זה.

כאמור, ישנם יוצאי אתיופיה שבחרו להגדיר את עצמם כ'שחורים', לסווג את היחס אליהם כעוד אחד ממאבקי הגזע הרבים שישנם ברחבי העולם, ולראות באפרו-אמריקנים מודל לחיקוי תרבותי ופוליטי. והרטוריקה וסגנון הפעולה שליוו את ההפגנות האחרונות הם רק הדוגמה הבולטת ביותר, אך לא היחידה, לבחירה זו. קשה לומר כי הכרעה זו נעדרת כל בסיס במציאות: תפיסות העולם הגזעניות אינן בלעדיות לארה"ב, אלא הרעילו גם את מוחם של ישראלים רבים, והדבר ניכר לעיתים ביחסם ליוצאי אתיופיה.

אולם טעות מרה תהיה לחשוב שקיפוח, בוז, דעות קדומות או מתחים בין קבוצות הם תופעות ייחודיות ליחסים בין גזעים. לא רק בני דתות או לאומים שונים יכולים לחוש רגשות כאלה אלו כלפי אלו, אלא גם יחסים בין-עדתיים עלולים להתאפיין ביחס כזה, ולעיתים קרובות הם אכן התאפיינו בו – ובייחוד, כאשר בני ובנות העדה היו עולים חדשים ונבדלו מחברת הרוב בשפתם, בתרבותם ובהשכלתם. שתי דוגמאות מוכרות (אך לא יחידות) לכך מהווים עולי ברית המועצות בשנות התשעים ועולי ארצות האסלאם בשנות החמישים והשישים.

כיצד נכון יותר לתפוס את מצבה של העדה האתיופית בישראל כיום? האם עלינו לראות במצוקתה תופעה הדומה בבסיסה למצוקותיהן של אוכלוסיות עולים קודמות, או שמא מדובר בעניין חדש ושונה לחלוטין, המזכיר יותר את יחסי השחורים והלבנים בארה"ב, על כל המשמעויות הנובעות מכך?

מבחינה היסטורית, קשה למצוא נקודת דמיון כלשהי בין ההיסטוריה של השחורים בארה"ב לזו של ביתא ישראל בישראל. לעומת זאת, סיפור ערגתם של יהודי אתיופיה לירושלים הוא סיפור המוכר היטב לכל יהודי באשר הוא, תהיה אשר תהיה העדה שאליה השתייך. גם עלייתם של האתיופים לישראל, תוך סיוע מצד המדינה בהעברתם ובקליטתם בארץ, דומה לעלייתן של עדות אחרות לאחר קום המדינה, ואינה מזכירה במאום את חטיפתם המזעזעת של מיליוני אפריקנים אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

מבחינת הזהות הקולקטיבית, קיימת הסכמה רחבה בקרב יהודים, בין אם הם ממוצא אתיופי ובין אם לא, כי ביתא ישראל היא עדה כשאר עדות ישראל, הקיימת מאות רבות של שנים. ודאי וודאי שכל יוצאי אתיופיה ראו ורואים את עצמם כיהודים, וזהות זו היא החלק המרכזי והחשוב בהגדרה העצמית שלהם. כלומר, הבנת מצוקתם של יוצאי אתיופיה כמצוקה על רקע עדתי תואמת במידה רבה את הגדרתם העצמית; בעוד אם ירצו לפרש אותה כנובעת מיחסי גזעים, יאלצו לערוך שינוי דרמטי וכואב באופן שבו הם מבינים את זהותם הקולקטיבית. לעומת זאת, שני מאפייני הזהות העיקריים המשותפים לשחורים ולבנים בארה"ב – הדת הנוצרית והשפה האנגלית – אינם חלק מזהותם המקורית של תושבי אפריקה, אלא נכפו עליהם במאות האחרונות. יתר על כן, שני המאפיינים הללו רחבים וכוללניים מאוד: הנצרות משותפת לתושבי ברזיל, לקופטים של מצרים ולאזרחי הפיליפינים, אך מידת הסולידריות בין שלוש האוכלוסיות נמוכה מאוד. גם השפה האנגלית משותפת לאירים, לג'מייקנים ולאוסטרלים, הרואים את עצמם בכל זאת כאומות נבדלות ובצדק. לכן הזהות שמאפיינים אלה יוצרים כשלעצמם אינה לכידה, קשיחה ואינטימית באותה מידה כמו הזהות הדתית והלאומית המשותפת לבני העם היהודי, ויוצאי אתיופיה בכלל זה.

עדה, מעצם הגדרתה, היא חלק משלם – הלאום. אתוס לאומי בכלל, והאתוס הלאומי היהודי בפרט, מעניק לבני כל עדה שהיא זכות מלאה לתבוע סולידריות ושיתוף משאר העם, ולשאר העם יש מחויבות לאומית להיענות לתביעה זו. אתוס לאומי זה הוא שעמד, בין השאר, בבסיס מבצעי העלאתם של יהודי אתיופיה לארץ. מעבר לכך, הגבולות בין עדה לעדה בהגדרתם מטושטשים, ומותר ואף רצוי לחצות אותם. נישואים בין-עדתיים מתרבים באופן טבעי, מסירים מחיצות ומקרבים לבבות, והופכים את דימוי העם כמשפחה למציאות. העדתיות, למרבה הפרדוקס, תובעת התקרבות וליכוד. לעומת זאת, אם התפיסה הבסיסית שלנו תהיה שבארץ ישראל יושבים שני גזעים – 'שחורים' ו'לבנים' – לא ברור מהו המכנה המשותף שיקרב ביניהם. ראיה למשמעות החברתית של הבדלי התפיסות ניתן לראות בעובדה שבארה"ב, חרף העובדה שבני גזעים שונים מתגוררים זה לצד זה כמה מאות שנים, שיעור האנשים ממוצא מעורב היה בשנת 2010 נמוך מ-3 אחוזים.[1] מרבית העדה האתיופית עלתה לארץ לא לפני מאות שנים, אלא לפני כשלושים שנה בלבד, ואף על פי כן כבר עתה כ-12 אחוזים מבניה ובנותיה נישאים לבני עדות אחרות.[2]

אין הכרח לתפוס את יוצאי אתיופיה בישראל כעדה בלבד או כגזע בלבד; ייתכן שיתפסו את עצמם גם כך וגם כך, על אף הסתירות הרבות מספור שעשויות להשתמע משילוב זה. במילים אחרות: ניתן להמשיג את ה'עדה' וה'גזע' כשני קצוות על קו רצף תיאורטי. אולם המשגה זו אינה משנה את העיקרון הבסיסי: ככל שהאופן שבו ייתפסו יוצאי אתיופיה יהיה קרוב יותר לקצה ה'עדה', כך יעודד הדבר השתלבות וסולידריות בינם לבין שאר הישראלים; וככל שהאופן שבו ייתפסו יוצאי אתיופיה יהיה קרוב יותר לקצה ה'גזע', כך יתרחקו ההשתלבות והסולידריות הרצויות.

גזרת גזע או עדנת עדה

האופן שבני אדם מגדירים בו את עצמם, הקבוצות שהם מזדהים עמן, הזיכרונות והמיתוסים שהם תופסים כהיסטוריה שלהם – כל אלה מעצבים גם את תפיסת העולם הפוליטית שלהם ומנווטים את הכרעותיהם. לשם דוגמה, כל ישראלי המכיר את תולדות ארצו יודע היטב עד כמה זיכרונות הפוגרומים, עלילות הדם, ויותר מכול השואה – השפיעו על תפיסת עולמם המדינית והפוליטית של מייסדי ישראל ויורשיהם שעל יד ההגה. משום כך, השאלה אם יוצאי אתיופיה בישראל יתפסו את עצמם כעדה יהודית המתמודדת עם בעיות דומות לאלו של עדות יהודיות אחרות בעבר ובהווה או כ'שחורים' המזדהים עם המצוקות והתלאות של 'שחורים' אחרים ברחבי העולם בעבר ובהווה, היא שאלה גורלית שהתשובה עליה תעצב בדורות הבאים את עתיד העדה ואת עתיד יחסיה עם שאר אזרחי ישראל.

אם היחסים בין יוצאי אתיופיה לשאר הישראלים הם יחסים בין-גזעיים, אזי מאגר הזיכרונות ההיסטוריים שיעמדו ברקע יחסים אלה יכלול, בין השאר, את רצח העם שביצעו הגרמנים בשבטי ההררו והנאמה בנמיביה, את ההתעללות הרצחנית של הבלגים בתושבי קונגו, וכמובן – את העבדות הממושכת של מיליוני אפריקנים באמריקה הצפונית והדרומית. זהו מטען הזיכרונות ההיסטוריים הנלווה בהגדרה ליחסי 'שחורים' ו'לבנים'. מאידך, יחסים עדתיים בישראל – גם אם כללו לעיתים אפליה, קיפוח והתנכרות – מעולם לא התקרבו אף במעט למחוזות הזוועה של העבדות ורצח העם, ומסיבה פשוטה: על אף קיומם של רגשות שליליים, יהודים בני עדות שונות חשו שיש ביניהם הרבה יותר מן המשותף מאשר מן המפריד.

הזיכרונות ההיסטוריים הקולקטיביים לא רק מעצבים את רגשותינו בהווה, אלא גם את ציפיותינו מהעתיד, ולפיכך – את האופן שבו נבחר לפעול מהבחינה הפוליטית. היחסים הבין-עדתיים בישראל, גם אם היו כאובים ומרירים, משתפרים באופן מתמיד. רמות המתיחות העדתית בין מזרחים לאשכנזים שבאו לידי ביטוי במהומות ואדי סליב או בהפגנות הפנתרים השחורים נעלמו ואינן, והפער הכלכלי והחברתי ביניהם הצטמק באופן דרסטי. אם נביט אחורה כמה עשורים קודם לכן, איש מלבד חובבי היסטוריה מושבעים איננו מודע היום ליחסים הכאובים ועמוסי הסטיגמה שהתקיימו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בין ה'ווסטיודן' (יהודי מערב אירופה) ל'אוסטיודן' (יהודי מזרח אירופה). תוחלת החיים של מתחים ופערים עדתיים היא דורות בודדים. לעומת זאת, המתחים הגזעיים בארה"ב קיימים כבר ארבע מאות שנים לערך, ולא מראים סימן כי הם הולכים להיעלם בקרוב. מסלול הזהות העדתית יוביל את יוצאי אתיופיה לקראת השתלבות וסגירת פערים עוד בימי חיינו. מסלול הזהות הגזעית ינציח את הבידול והמצוקה למאות שנים, אם לא יותר.

בחירתם של חלק מיוצאי אתיופיה, וכן גם של חלק מהישראלים בני עדות אחרות, לתאר את המציאות בישראל כמאבק בין 'שחורים' ללבנים', היא לא רק משונה, אלא אף הרסנית ומסוכנת ליחסים הפנימיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות בארץ. היא פוגעת קשות בחתירתם של יוצאי אתיופיה עצמם להשתלבות בחברה הישראלית, ומרחיבה עשרות מונים את הפער בינם לבין שאר הישראלים. אך המכניקה שהובילה לבחירה זו איננה בגדר תעלומה. היא ברורה ומוכרת. בכלכלה, בתרבות, בשפה, ובפוליטיקה, ישראלים רבים נוטים לאמץ בהתלהבות, ללא ביקורת, ולעיתים קרובות אף באופן בלתי מודע, את עולם המושגים והערכים האמריקני. לעיתים לאימוץ זה השלכות חיוביות, אך לעיתים יש לו השלכות שליליות במובהק. המודל האמריקני של יחסים בין-גזעיים עיצב את תפיסתם של ישראלים יוצאי אתיופיה רבים באופן ישיר ובלתי אמצעי. אך יותר מכך, נדמה כי הוא השתלט על השיח הציבורי דרך תודעתם של ישראלים לא אתיופים, ששכחו את הכלל היהודי המקודש "כל ישראל ערבין זה לזה". אלה וגם אלה ייטיבו לעשות אם ישליכו מאחורי גוום את המודל הגזעי, ויאמצו במקומו את המודל העדתי היהודי הוותיק והמוכר. מודל זה איננו חף מבעיות ומתחים, אך הוא יודע היטב כיצד להגביל מתחים אלה, להפחית מעוצמתם, ואף לבטלם כליל; ולכן רק בו טמון עתיד חיובי לכלל אזרחי ישראל.


אלעד נחשון הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב.


תמונה ראשית: מחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב, 2015, באדיבות: Harvey Sapir Pikiwiki Israel, וויקישיתוף (CC 2.5)


[1] Nicholas A. Jones and Jungmiwha Bullock, The Two or More Races Population: 2010, 2012. [https://www.census.gov/prod/cen2010/briefs/c2010br-13.pdf]

[2] הלמ"ס, האוכלוסייה ממוצא אתיופי בישראל – לקט נתונים לרגל חג הסיגד, הודעה לתקשורת, 5.11.2018.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *