עד כמה מתעצמת מצרים בסיני?

"איש הצבא המבקש להעריך את האיומים הביטחוניים מתבונן ביכולות של מדינות אחרות ולא בכוונותיהן", קבע סמואל הנטינגטון. אחת המדינות בעלת היכולות הצבאיות המפותחות ביותר באזורנו היא מצרים. הסכם השלום עם מצרים אומנם בן חמישים שנה כמעט – אך אם נשמע לעצתו של הנטיגנטון, לעובדה זו צריכה להיות רלוונטיות מוגבלת להערכת האיום הנשקף משכנתנו האפריקנית. מאותה סיבה, הפרות ההסכם מצד המצרים שהתרחשו בשנים האחרונות אינן נחוצות להצדקת המוכנות הישראלית בגבול הדרום-מערבי; הן רק הופכות אותה לבהולה יותר.

כיאה למדינה עם אוכלוסייה של כ-110 מיליון בני אדם, למצרים צבא גדול מבחינה מספרית, עם כ-440,000 חיילים בשירות פעיל ו-480,000 נוספים בשירות מילואים (לצד כ-400,000 חיילים בכוחות מזוינים צבאיים למחצה, כגון "כוחות הביטחון המרכזי" והמשמר הלאומי). בצבא היבשה כמה אלפי כלי שריון ולצידם חטיבות ארטילריה, חטיבות מוטסות, כוחות מיוחדים ועוד.

אבל בעוד שהצבא המצרי מרשים מבחינה מספרית, מצבו מבחינה איכותית אינו מזהיר. הוא משתמש בציוד מיושן שנותר בחלקו הרב עוד מהעידן הסובייטי. גם על רקע זה יש להבין את מאמצי ההתעצמות וההתחדשות המצריים.

עמימות התקציב

מבחינת תקציב הצבא והוצאותיו, התמונה מורכבת. על פי הנתונים הרשמיים, חלקו של תקציב הביטחון מהתמ"ג המצרי ירד בשנים האחרונות – מ-1.7 אחוז מהתמ"ג ב-2016, ל-0.9 אחוז ב-2023. גם מבחינה מספרית לא גדל תקציב הביטחון בשנים האחרונות – בשנת 2015, שנת השיא בעשור האחרון, עמד התקציב על 5.48 מיליארד דולר, אך מאז לא הגיע להיקף דומה ובשנת 2023 הוא עמד על 3.16 מיליארד דולר בלבד. נתונים אלה נמוכים במידה ניכרת מנתוני שאר מדינות המזרח התיכון. על פי רישומי Military Balance, הוצאות הביטחון של מצרים בשנים 2023–2024 הצטמצמו ביותר מ-20 אחוז, בעוד שהוצאותיה של ערב הסעודית, למשל, גדלו ב-10–20 אחוז, ושל ישראל גדלו ביותר מ-20 אחוז.

יש מי שמוצאים בנתונים הללו סיבה להרגעת השיח על התעצמות הצבא המצרי.[1] אבל ישנו יסוד לחשד שהתקציב המפורסם אינו תקציב הביטחון האמיתי של מצרים.[2] בשנת 2015, לדוגמה, הרכישות שביצע צבא מצרים מצרפת עמדו על כ-6.8 מיליארד דולר, שעה תקציב הצבא הרשמי עמד כאמור רק על 5.48 מיליארד דולר. אומנם תשלום על רכישה כזאת נפרס על פני כמה שנים, אבל מדובר על רכישה ממדינה אחת בלבד, ובהתחשב בעובדה שהמצרים מנסים דווקא להגדיל את מספר מקורות הנשק שלהם, קשה לראות כיצד סכום כזה יכול להיכלל בתקציב הביטחון המצרי הרשמי.

הצטמצמותו לכאורה של התקציב הרשמי מעוררת חשד גם לאור העובדה שבשנים האחרונות מלווה את מצרים שורה של אתגרים ביטחוניים, החל מהמלחמה בעזה והחשש מהגירת מיליוני פליטים עזתיים, סכסוכים במדינות שכנות דוגמת לוב וסודן וחשש ממלחמה עם אתיופיה לנוכח המתחים בנוגע ל"סכר התחייה" ומשבר המים. חשוב להדגיש כי לצד תקציב הביטחון הרשמי, מצרים מקבלת סיוע אמריקני שנתי בהיקף של 1.3 מיליארד דולר בממוצע, המיועד לצרכים צבאיים.

הצטיידות ומודרניזציה

כחלק ממאמצי המודרניזציה של הצבא, בעשור האחרון ביצעה מצרים רכישות צבאיות והתחמשות בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים.

חלק מהרכישות המצריות בשנים האחרונות[3]

לפי חלק מההערכות, הרכש הצבאי הנרחב הוביל לכך שבשנים 2016–2020 גדל הייבוא הצבאי המצרי ב-136 אחוז לעומת 2011–2015.[4] בשנת 2021, כ-45 אחוזים מסך מכירות הנשק של גרמניה, שעמד על 10.6 מיליארד דולר, יועדו למצרים (כ-4.8 מיליארד דולר), וב-2021 היא הייתה יבואנית הנשק השנייה בגודלה מאיטליה.[5] יש לציין שאחת הסיבות לגיוון מקורות הרכש המצרי היא צמצום תלותה של מצרים בייבוא אמריקני בלבד.

כיום, על פי ההערכות, למצרים כמה אלפי טנקים (המספרים נעים בין כ-2,000 לכ-4,000), כולל כ-1,100–1,300 טנקים מסוג אברמס M1A1 הנחשבים למתקדמים יחסית (אם כי עדיין רחוקים מדגמי המרכבה המתקדמים); כ-403 מטוסי קרב, ביניהם 213 מטוסי F-16; כ-166 מסוקים השייכים לחיל האוויר, מתוכם 35 מסוקים מסוג אפאצ'י, לצד 35 מסוקים נוספים של חיל הים, המחזיק ברשותו גם 20 ספינות קרב (מסוג קורבטות ופריגטות).[6]  נוסף על כך, רכש מטוסי הראפאל מצרפת הפך את מצרים לאחת מבעלות ציי הראפאל הגדולים בעולם.

למרות טענות המצרים שהרכש מיועד להגנה על שדות גז וללחימה בטרור, לפי התפיסות הצבאיות המקובלות חלק נרחב מהרכש, דוגמת נושאות המסוקים, ספינות המלחמה והמשוריינים הכבדים, מתאים יותר לפריסת כוחות ללחימה נגד כוח צבאי סדור, לתמרון יבשתי או להנחתה מהירה של מאות חיילים על חופי אויב. בשביל לחימה עם כוחות לא סדורים, כמו ארגוני הטרור בסיני, היה עדיף למצרים להשקיע במל"טים ובמשוריינים קלים, יותר מאשר בספינות מלחמה וצוללות.

ומה בנוגע להסכם השלום?

על פי הסכם השלום, בשטח הנמצא במרחק של עד כ-30 ק"מ מהגבול עם ישראל (שטח C), המצרים מורשים להחזיק כוחות משטרה בלבד; בלב סיני (שטח B) הוגבלו הכוחות המצריים ל־4 גדודי משמר גבול; ובשטחים הצמודים לתעלה (שטח A) הורשו המצרים להחזיק עד  22,000 חיילים, 230 טנקים, 480 כלי רכב משוריינים ומספר מצומצם של סוללות ארטילריה ונ"מ. לצד זאת נאסר על מצרים לבנות בסיני בסיסים צבאיים הכוללים נמלי תעופה. בצד הישראלי של הגבול, לאורך רצועה צרה הנקראת שטח D, הוגבלו גם הכוחות הישראליים.

ואולם, על פי ההערכות ולפי דיווחים, מצרים אינה עומדת בתנאי ההסכם, ומצדיקה זאת בצורך להילחם בטרור ולשמור על היציבות בחצי האי. באוגוסט 2011, לדוגמה, העבירה מצרים לצפון סיני כאלפיים חיילים, מלווים בטנקים ונגמ"שים, לצורך השלטת סדר באזור. היא קיבלה אישור לכך מישראל. כמה חודשים לפני כן אישרה ישראל העברה של שני גדודים לאותה מטרה. בשנת 2012 הועברו כוחות וטנקים נוספים לאזור לצורך המלחמה בטרור, והפעם ישראל אישרה זאת רק בדיעבד. בספטמבר 2021 דווח כי א-סיסי פנה לראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, בבקשה לשנות את תנאי הפירוז ולאפשר הזרמה של כוחות גדולים יותר לסיני.

לפי ההערכות, בשנת 2018 הוצבו בסיני, בסך הכול, מעל ל-44,000 חיילים (יש הטוענים שהמספר מגיע עד ל-66,000) – לפחות כפליים מכפי שהתיר הסכם השלום. רבים מהכוחות מוצבים בשטחי C, הקרובים לגבול עם ישראל. מתוך כלל החיילים המוצבים בסיני, רק 24,000 לקחו חלק פעיל במלחמה בטרור בחצי האי, הסיבה שבגינה ביקשה מצרים להכניס את החיילים מלכתחילה. מצרים חורגת מהסכם השלום גם בתחומים נוספים: היא הציבה ארטילריה ורכבים אסורים, כולל 200 טנקים מעבר למותר בהסכם, חלקם אף בתוך שטחי C.

וישנה גם התעצמות תשתיתית: הצבא המצרי בונה בסיני שלושה בסיסים הכוללים נמלי תעופה, בניגוד להסכם, מגדיל את בסיסיו האחרים בחצי האי ובונה בונקרים חדשים. תצלומי לוויין חשפו כי מאז 2013 הקימה מצרים עשרות גשרים צפים (רובם צבאיים) מעל לתעלה, נוסף על גשר מסילת ברזל וחפירה של מנהרות מתחת לתעלה. כל אלו יאפשרו למצרים להזרים כוחות לסיני במהירות גבוהה הרבה יותר מבעבר.

הצבא המצרי מתעצם ומתחדש, ובה בעת, כללי הפירוז של הסכם השלום שנחתם ב-1979 נעשים לא רלוונטיים. כוונותיהם של המצרים הם עניין לספקולציה – ולמודיעין – אבל איש הצבא הנבון מתמקד ביכולות, לא בכוונות. יש לוודא כי מקבלי ההחלטות בישראל אינם מעלימים עין מיכולותיה ופעולותיה של שכנתנו מדרום.

שחר ציטרון הוא חוקר בתנועת הביטחוניסטים.

תמונה: Kobi Gideon, באדיבות לע"מ

[1] ראו לדוגמה "התעצמות הצבא המצרי ועיבוי נוכחותו בסיני – משמעויות לישראל", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 26 במארס 2025.

[2] Alexandra Kuimova, “Understanding Egyptian Military Expenditure”, sipri, October 2020.

[3]Khalil Al-Anani, “Growing Relations between Egypt and Russia: Strategic Alliance or Marriage of Convenience?”, Arab Center Washington DC, September 2021; Alexandra Kuimova, “Understanding Egyptian Military Expenditure”; Pieter D. Wezeman, Alexandra Kuimova and Siemon T. Wezeman, “Trends in International Arms Transfers, 2020”, sipri, March 2021; Khalil Al-Anani, “Sisi Intensifies Arms Imports to Secure External Support for His Policies”, Arab Center Washington DC, Feb 28, 2022; יגיל הנקין,"ההתעצמות של צבא מצרים", מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, ינואר 2018.

[4] Wezeman et al, “Trends in International Arms Transfers”.

[5] Al-Anani, “Sisi Intensifies Arms Imports”.

[6] הנקין,"ההתעצמות של צבא מצרים"; אלי דקל-דיליצקי, "זרוע היבשה בצבא מצרים: מאפיינים ורכש אמצעי לחימה", דקל: מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע, ספטמבר 2020;WarPowerEgypt; The World Directory of Modern Warships and Submarines; The World Directory of Modern Military Aircraft;  “The Military Balance 2025”, The International Institute for Strategic Studies (IISS), Chapter 6, p. 23.