עולים ברמת החיים

הגדלה דרמטית של העלייה מצפון אמריקה עשויה להצעיד את ישראל לעידן חדש. כדי שזה יקרה הישראלים צריכים להרוויח יותר

יהודי בישראל שווה 40 אחוז מיהודי אמריקני. זה לא סוג משונה של אנטישמיות, זו עובדה כלכלית: כמחצית מיהודי ארצות הברית משתכרים סכום שהוא שווה-ערך ל-20 אלף שקל בחודש. בקרב היהודים בישראל, הנתון המקביל הוא כ-8,000 שקל בחודש. הדבקת הפער הזה היא האתגר הגדול ביותר של הציונות במאה ה-21.

בצפון אמריקה מצוי פוטנציאל העלייה הגדול ביותר בעולם כיום. קשה לדמיין את ההשפעה על החוסן הלאומי והכלכלי ועל המאזן הדמוגרפי אם חלק מן הפוטנציאל הזה יתממש, בהיקפים ניכרים, בעשורים הקרובים. לכאורה, בעידוד העלייה עוסקים ארגונים רבים האמונים על הקשר בין מדינת ישראל ובין יהדות ארצות הברית – מהסוכנות עד משרד התפוצות, מבני עקיבא עד תגלית. רובם ככולם מנסים, בעזרת חינוך ערכי לציונות ולזהות יהודית, חוויה ישראלית וקצת אקשן צבאי, לגרום לרבים ככל הניתן להזדהות עם הסיפור הציוני. החשיבות הרבה שהציבור רואה בקשר הזה מתבטאת גם בתקציב נדיב: הסוכנות היהודית משקיעה כ-360 מיליון דולר בשנה בקשר עם יהדות התפוצות; קרוב למיליארד דולר הושקעו כבר בפרויקט תגלית שהביא לסיור בישראל יותר מ-600 אלף צעירים יהודים מרחבי העולם, רובם מצפון אמריקה. רוב הכסף פרטי, אולם חלקו ממשלתי ישראלי ואף ממשלתי אמריקני.

אולם על אף הרצון העז וההשקעה המסיבית, מספר העולים מארצות הברית בשנים האחרונות אינו ממריא. כשבוחנים את יחס ההגירה הישראלי, בין יהודים עולים ויורדים, המצב אף בעייתי יותר – מנקודת מבט דמוגרפית ומנקודת מבט כלכלית כאחד. בבלוג "האונה" מנתח אוֹרי רדלר את נתוני ההגירה ומסיק כי הגידול באוכלוסייה היהודית בישראל על בסיס עולים המגיעים ארצה מתקזז כמעט לגמרי על ידי ישראלים המעדיפים את החיים בחו"ל. בהנחה – המוסכמת על רבים – שהעלייה היא אחת מאבני הבוחן החשובות להצלחת פעילות המיזמים השונים, הגיע הזמן לשאול אם הללו מוכיחים את עצמם. האם יש להשקיע מאמץ נוסף בחיזוק הזהות היהודית? ואולי הגיע הזמן להפנות קצת ממשאבי חיזוק הזהות גם פנימה ליהודים הישראלים?

*

לא רבים יודעים על כישלונה היחסי של העלייה השנייה. דוד בן-גוריון, יוסף חיים ברנר, מאיר דיזנגוף, אלכסנדר זייד, לוי אשכול, יצחק ורחל ינאית בן-צבי, נחום גוטמן, יוסף טרומפלדור וש"י עגנון, הם, ועוד רבים אחרים, עלו ארצה בשנים 1904–1914. הם היו אלה שהפכו את הקמת המדינה מחלום למציאות ושהובילו אותה בכל שנותיה הראשונות. אולם, על פי הערכת החוקרים, מתוך 35 אלף עולי העלייה השנייה הרוב המכריע (כ-75 אחוז) עזבו את ארץ ישראל חזרה לגלות עד שנת 1912. נתון חשוב נוסף הוא שבאותה תקופה יצאו את מזרח אירופה המוני יהודים – אך אלה בחרו להגר למדינה אחרת ולא לעלות לארץ ישראל. כמיליון וחצי יהודים היגרו באותן שנים ממזרח אירופה מערבה, ומשם לארצות הברית, אנגליה ודרום אמריקה. רק אחוזים בודדים עלו לארץ ישראל, וכאמור גם מתוך קבוצה זאת הרוב המכריע שב לגולה.

מה שגרם למיליון וחצי איש להגר לארצות הברית ולמערב אירופה בתחילת המאה העשרים, ורק ל-35 אלף איש לעלות לפלשתינה, הוא חוסר האמון שמצבם האישי ישתפר בארץ ישראל. העובדה שכ-75 אחוז מהעולים לישראל הבינו ש"טעו" והצטרפו לרוב המכריע מחזקת את הטענה. ציונים ככל שהיו, אצל מרבית היהודים כל ריקודי ההורה שבעולם לא מחקו את הקושי שבחיים על לחם יבש ואת מותם של ילדים ממלריה. נכון, מן האנשים שבחרו באומץ בארץ ישראל צמחו המנהיגים הגדולים ביותר שקמו לעם ישראל – אך הם היו מעטים. כדי להקים מדינה, כדי לגייס את העם, נדרשו הביטחון והיציבות הכלכלית היחסית שנוצרו בארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. יציבות זו אפשרה את העליות המאוחרות יותר שהובילו בתורן להתבססות כלכלית נוספת.

בדור שלנו, הרוב המוחץ של יהדות ארצות הברית נשאר במקומו. זוהי תופעה מובנת ולגיטימית שכן הגירה היא תהליך קשה וכואב – ומי שבוחר בו צריך לדעת שיזכה לא רק להגשמה ציונית אלא גם לשיפור מצבו האישי, לפחות בטווח הרחוק. מחסומים ריאליים רבים מקשים על המעבר, ביניהם מחסום השפה ומחסום התרבות, אך הגבוה מכולם הוא כמובן המחסום הכלכלי. במצב הדברים שהדגמנו בפתיחה, הסיכוי שיהודי מארה"ב ירצה לעלות ארצה הוא זעום.

אך זו אינה גזרת גורל. מדינת ישראל הגיעה לנקודת זמן שבה עלייה משמעותית ומסיבית ארצה אינה חזון רחוק. מצד אחד, המצב הכלכלי בישראל משתפר מדי שנה. כיום קרוב למיליון שכירים ועצמאים משתכרים 20 אלף שקל בחודש ברוטו. התוצר לנפש עולה בהתמדה, ואם ישראל לא תעשה טעיות דרסטיות המצב עוד ישתפר בעתיד. מהצד השני, המצב הכלכלי בארה"ב לא נראה חיובי בטווח הרחוק.

הפער עודנו גדול – אך יש מגמה מובהקת ומרשימה של צמצום. לדעתי, המעשה הציוני ביותר בשעה זו, המעשה שיוביל לחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל, לחיזוק חוסנה הכלכלי והביטחוני, הוא הצגת יעד אסטרטגי של סגירת הפער. העלאת התוצר לנפש כך שישתווה לזה שבארה"ב ואף יעלה עליו איננה בשמיים. מציאות חדשה כזו תמשוך לכאן עשרות אלפי משפחות. לכך צריכות להתלוות אפשרות להקמת מוסדות חינוך ברוח ובסגנון ההוראה של הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, הקלה משמעותית על מערכת המס הבין-לאומית, וכמובן הקלה משמעותית בבירוקרטיה הישראלית. זהו אתגר גדול, אולם מדינת ישראל כבר עמדה היטב באתגרים דומים בשנים האחרונות.

בישיבת הממשלה שאישרה את תקציב 2018, ראש הממשלה נתניהו פתח ואמר "אינני דן בחלוקת העוגה; כל תפקידנו כממשלה הוא להגדיל את העוגה, וכתוצאה מכך כל חלק יגדל באופן יחסי". לצערנו הרב, הפער בין האמירה הזאת לבין מדיניות הממשלה בפועל גדול מאוד. בשנות כהונתה של ממשלת נתניהו-כחלון היינו עדים לחלוקה בלתי מרוסנת של תקציבים, להגדלת הגירעון באופן מסוכן ולהגדלת ההתחייבויות העתידיות באופן לא מבוקר. כל אלה פוגעים באופן משמעותי בהגדלת העוגה.

זו אינה רק פגיעה בכלכלת המדינה. זוהי פגיעה באתגר העלייה, פגיעה בציונות עצמה. כניסה של קהילה משכילה, עשירה וציונית לחברה הישראלית תהווה מנוע צמיחה וחיזוק משמעותי לחוסן הלאומי. מדינת ישראל צריכה ויכולה להשפיע על כך, בייחוד בתקופה ברוכה זו.


קרדיט תמונה: אתר ביג סטוק

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. יוגב

    30.08.2019

    בזבוז כספי משלם המיסים

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *