עזה: חלום החלון לים התיכון

יש סיבות טובות למנוע מסחורות מסוימות להיכנס לעזה, אך אין סיבות טובות לכפות על האוכלוסייה הצפופה מדי להישאר שם

אם רק הייתה ניתנת לתושבי רצועת עזה האפשרות, הסקרים מעידים שמחציתם הייתה עוזבת. הנתון המוכר הזה שימש בכתבת ה'וושינגטון פוסט' בשנה שעברה (6.8.2017) רק כרקע להבהרה שבעיני הצעירים מדובר בהרבה יותר. "אינני מאמין לסקרים האלה", אמר לכתבים מוחמד חומייד בן ה-24. "אם תהיה אפשרות – כל הצעירים ירצו לעזוב". מה שנכון באנגלית נכון גם בעברית – וגם שנה אחר כך: בכתבה של אוהד חמו מחברת החדשות (המהדורה המרכזית, 14.5.18) אומר יוסף חמד משכונת זייתון, בוגר אוניברסיטה המנסה להתפרנס ממכירת קפה בחוף הים, ש"לא רק שהצעירים רוצים להגר", אך "אם המעבר ייפתח ברוחב של 2 ס"מ – הצעירים יידחפו יחד כדי לצאת מהרצועה". אותה כתבה עצמה טוענת שעזה היא מהמקומות הצפופים בעולם, ומציפה שוב את הטרגדיה של הרצועה הסובלת מאחוזי אבטלה מחרידים – בייחוד כשמדובר בצעירים, פעמים רבות גם כאלה שהם בעלי הכשרה מקצועית או השכלה אקדמית.

הנתונים הללו מעוררים מיד את השאלה המתבקשת: אם עזה "מתפוצצת" מאנשים בעלי הכשרה ורצון לעבוד ואינה יכולה להציע להם אופק; אם הרצועה אינה יכולה לקיים סחר בינלאומי והיא כלואה בין ישראל למצרים; אם השלטון כולא את תושביה במאבק שאינו יכול להביא עמו אלא ייאוש וחידלון – ואם, נוסף על כך, כל הצעירים רוצים לצאת מעזה אם רק יתנו להם הזדמנות – מדוע זו אינה ניתנת?

אכן, כדי להגר מן הרצועה צריך קודם כול לצאת ממנה – אל נמלי תעופה או ים בישראל או במצרים. אך זו כמובן אינה הסיבה להעדרה של הגירה. אילו היו לצעירים בעזה יעדי הגירה, הייתה יציאתם אל הנמלים דבר בר-הסדרה. השאלה אפוא עולה ביתר שאת: מדוע, בעולם שמתאמץ כל כך לקלוט מיליונים מארצות אומללות אחרות, אין תקוות ההגירה מוצעת לתושבי הרצועה? כיצד ייתכן שסבלם של העזתים מצליח להוציא מהעולם כספי סיוע רבים, ואף לחצים וגינויים כלפי ישראל – אך אין הוא מצליח לגרום למערב להציע לעזתים מכסות קליטת מהגרים, ללוות את הזוכים בהזדמנות לחיים חדשים, וללחוץ על ישראל ומצרים לאפשר את המעבר לצורך כך?

השאלה הזו מחזירה אותי כמעט עשר שנים אחורה, לפגישה שקיימתי בירושלים במסגרת עבודתי ב"היוזמה הישראלית" עם נציגי משלחת הסיוע של האיחוד האירופי לעזה: משלחת שהזרימה כספים וציוד רב לשיקום הרצועה אחרי מבצע עופרת יצוקה. גם אז לימדו הסקרים שכמחצית מאוכלוסיית הרצועה הייתה שמחה להגר, ואני הצגתי בפני בן-שיחי הצרפתי את הנתונים הללו.

"חצי רוצים להגר?!" צחק האיש, שבילה ימים רבים ברצועת עזה, ושהיה כולו מלא רצון אמיתי לעזור לחלכאים ונדכאים, "כולם רוצים להגר!!"

"ובכן", שאלתי, "מדוע אינכם מסייעים להם לעשות זאת?"

האירופי הופתע קצת, ותגובתו חקוקה אצלי עד היום: "כיוון שאם הבעיה שלהם תיפתר במקום אחר – כלומר אם לא יהיה משבר הומניטרי – המשמעות היא שאנו מוותרים על הדרישה הפוליטית, על הטלת האחריות למצבם על ישראל, שהפכה אותם לפליטים ב-48'".

הַצעתי, שאביא לכך שמדינת ישראל תצהיר חגיגית על אשמתה ואז נאפשר לעזתים האומללים לצאת למחוזות חפצם, הותירה את הצרפתי נטול תשובה. בכך, אגב, הדהד איש אירופה של שנות ה-2000 את העמדה המסורתית של ההתנגדות הערבית משנות השישים, שלפיה אסור לאפשר לפליטי מלחמת הקוממיות להשתקם, כדי שלא לחסל, חלילה, את "בעיית פלסטין".

למדתי אז שגם כאשר הקהילייה הבינלאומית מציעה לעזתים מזון ותרופות, וכאשר מחרחרי המלחמה מן העולם השיעי מספקים להם נשק, איש אינו מספק למיליון הפליטים העזתים תקווה. לו היה קיים ארגון עולמי שהיה מאפשר למשפחות שלמות מהרצועה להגר ולמצוא עתיד טוב יותר במקומות אחרים, הכול היה נראה אחרת – הן מבחינתם של העזתים הן מבחינתה של ישראל. במקום זאת, ארגון אונר"א המנציח את הפליטות (ואינו מנסה כלל לשקם את הפליטים ואת צאצאיהם), והארגונים הפלסטיניים ומדינות העולם התומכות בהם, ממשיכים כולם לטפח בתושבים את אשליית "השיבה", אשליה רומנטית ושטנית על מחיקתה של המדינה היהודית והחזרתם של הפליטים לארץ שכאשר חיו בה הייתה דלה ושוממה, וכעת הם מדמיינים אותה כגן-עדן.

חשוב לשים לב לכך שהנרטיב שבשמו האירופים – יחד עם אונר"א ומדינות ערב – נמנעים מלפתור את בעיית עזה באמצעות פתיחת שערי ההגירה, איננו נרטיב ה'מקומיות', הרואה בהגירה מאורגנת נישול אנשים ממולדתם – אלא נרטיב 'השיבה'. אין זה מקרה: בניגוד לערביי יהודה ושומרון, רובה המכריע של אוכלוסיית עזה הם צאצאי פליטים מתחומי הקו-הירוק, שאינם חיים בתודעת זיקת-מולדת לרצועה בה נולדו. מבחינתם, הם נולדו באחת מערי הרצועה רק בשל קטסטרופה היסטורית, ומולדתם האבודה עודנה מעבר לגבול; את הסיפורים על רמלה ועל יפו, על קסטינה ועל מסמיה, הם מעבירים מדור לדור. הרצועה אינה הרבה יותר מתחנת מעבר, ספוגה בסבל של שנים ארוכות; ההגירה, לפיכך, היא משאת נפש מובנית ומובנת.

אך הטלת האשמה על הערבים, על אונר"א ועל העולם אינה קונסטרוקטיבית. אכן, ישראל יכולה לטעון בלהט כי לו רצו הערבים לסייע לאחיהם הפליטים – כפי שהיהודים סייעו ליהודים שהפכו לפליטים בארצות ערב – בעיית הפליטים הייתה הופכת לנחלת ההיסטוריה לפני שנות דור, וגם הרצועה לא הייתה מתפתחת לסיר הלחץ המוכר לנו כיום. אבל הטלת האחריות על הצד השני, מוצדקת ככל שתהיה, היא ההפך ממדיניות ומאסטרטגיה. אי אפשר גם להשתחרר מן הרושם שמדובר כאן באסטרטגיה של "שמשון דער נעבעכדיקער", הצגתה של ישראל כקורבן הנסיבות שאינה יכולה לעשות דבר כדי לשנות אותן.

האמת היא אחרת: מדינת ישראל, שעצם קיומה הוא מופת של הנכונות ליטול אחריות ולשנות מציאות, יכלה ועודנה יכולה לשנות את המצב מיסודו – אלמלא בחרה, פעם אחר פעם, לברוח מאחריות לבעיית הפליטים בכלל ולרצועת עזה בפרט. מתוך פחד קמאי לפגוש את בעיית הפליטים הנושנה ולהכיר במחיר ששילמו אחרים על כינונה של ישראל, ומתוך פחד חזק לא פחות מ"שליטה בעם אחר" והתמודדות עם האתגרים המורכבים הכרוכים בכך, בחרה ישראל לנטוש את רצועת עזה ולהותיר את בעיותיה מעבר לגדר, באשליית-עוועים של "אנחנו כאן והם שם".

ישראל יכלה לנקוט אסטרטגיה שתביא להחלשתו של אונר"א, ולא עשתה זאת. היא יכלה לקדם שיקום פליטים והגירה לעזתים המעוניינים לצאת ממעגל העוני ולפתוח בחיים חדשים. גם את זאת לא עשתה. בספרם החדש והחשוב של עדי שוורץ ועינת וילף, 'מלחמת זכות השיבה' (דביר, 2018), משיבים המחברים לסדר היום ולשיח הציבורי את הסוגיה הנשכחת והמושכחת של הפליטים ושל אונר"א, שלה השלכות רחבות היקף על הלגיטימציה של מדינת ישראל ועל עצם היכולת לסיים או לפחות למתן את הסכסוך במזרח התיכון. זהו ספר חשוב ובהיר, שבהחלט מכיר גם באחריות הישראלית לקיבעון בתחום זה.

ישראל עדיין יכולה לקדם שיקום פליטים והגירה לעזתים. מהלך כזה יהיה אולי שבירה של תבניות ישנות, וככל פריצת דרך הוא יעורר כמה שדים מרבצם – אבל מעגלי האלימות האינסופיים והפיכתה של עזה לרצועה ללא תקווה אינם מבשרים טובות. בניגוד לסוריה, שבה מדיניות אי-ההתערבות נראית כהכרעה מושכלת, הדחיקה של עזה אל מעבר לאחריות הישראלית היא טעות מוסרית ואסטרטגית.

הצעד החכם וגם הצודק מבחינתה של ישראל הוא לממש את רצונם של התושבים להשתחרר מסיר הלחץ שהם חיים בו ולקדם תהליך של שיקום מהיר ויעיל של הרצועה – תוך פתיחת שעריה להגירה משמעותית אל עולם שמציע הזדמנויות טובות יותר. אין, אגב, צורך להמציא את הגלגל. הכספים ישנם, אך הם מוזרמים מדי שנה לאונר"א, הארגון ש"הצליח" להותיר את הפליטים כפליטים גם ארבעה דורות אחרי המלחמה ההיא. אם ממשלת ישראל רוצה לתרום תרומה היסטורית למפעל הציוני ולשלום במזרח התיכון – מוטב שתעז לגעת בסיר הלחץ, ולשחרר.

רכישת מנוי arrow

2 תגובות

  1. חזי

    11.06.2018

    אולי תעזוב אתה את הבית שלך?

    הגב
    • דינה דונקלמן

      19.06.2018

      חזי, למה שיעזוב את ביתו שלו?
      הם רוצים לצאת, שייצאו, בכיף, הבעיה היחידה שלי עם זה היא שלאירופאים לא מגיע שכנים כאלה. הפתרון האולטימטיבי הוא להעתיק את העזתים למדינות המזרח התיכון, שם לא יישבו כנטל על מדינות הרווחה האירופאיות, ותושבי אירופה לא ייאלצו לצפות בעוד מוסלמים מציפים את מולדתם.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *