על אסטרטגיית על

על אסטרטגיית על

ג'ון לואיס גדיס

מאנגלית: עידית שורר

התחנה, סדרת הקיפוד והשועל, 2024 | 382 עמ'

ספרו החדש של ההיסטוריון ג'ון לואיס גדיס מציג לקורא רעיון שימושי ומבריק. אסטרטגיה, טוען גדיס, היא גשר בין מטרות מוגבלות לבין משאבים ואמצעים, שהם לעולם מוגבלים. מבחינה לוגית, אין שום דבר שיכול להגביל את היעדים שלי. אני יכול לשאוף להיות ראש ממשלת ישראל, היסטוריון מהמובילים בעולם, מפקד סיירת מטכ"ל ומנהל קונצרן ענק של חברות פיננסים. אבל הכסף, הזמן ואף הכישרון שלי מוגבלים. הזמן שאבלה בבר-מצוות של חברי מרכז הוא זמן שלא אוכל להקדיש למחקר ארכיוני, לאימונים צבאיים או לבנייה של עסק. לפיכך, כל אדם השואף למטרות מעבר להשגתו (ומי מאיתנו אינו כזה?) חייב לתעדף את המטרות שלו לפי סדר, כך שיתאימו לאמצעיו המוגבלים. מעל הכול, עליו להחליט כיצד ינצל את המשאבים המוגבלים שלו כדי להשיג לפחות את מקצת מטרותיו. שאלת ה"איך", הגשר בין המטרות לאמצעים, היא לב האומנות שנקראת אסטרטגיה.

כדי להשלים ולהעשיר את הרעיון הזה, גדיס פונה לפילוסוף ישעיה ברלין ולמשל הנודע שלו על "הקיפוד והשועל". השועל, כתב משורר יווני עתיק בפרגמנט סתום, יודע דברים רבים, ואילו הקיפוד יודע דבר אחד גדול. אצל ברלין, השועלים הם מנהיגים גמישים שלא ננעלים על רעיונות גדולים אלא תרים אחרי הזדמנויות, ואילו הקיפודים הם האידאולוגים הנוקשים, שמתנהלים בהתאם לעיקרון יסוד "גדול מהחיים" שקשה לשנותו. תוך שימוש במשל של טולסטוי, גדיס ממשיל את האנשים הללו לבנאים שהוטל עליהם לטייח קיר של כנסייה, אבל הם ממשיכים לצבוע בטיח לבן ואחיד גם את החלונות, הפסלים והדלתות. במקום להתאים את רעיונותיהם למציאות, הם מנסים לכפות על סביבתם סד אידאולוגי. העולם הפוליטי האמיתי, כמובן, מציג תמונה מורכבת מעט יותר: יש מנהיגים שהתחילו כקיפודים והפכו לשועלים, כאלה שהיו שועלים בצעירותם והצמיחו קוצים, ואחרים ששתי התכונות הללו דרו אצלם בכפיפה אחת. במהלך הספר גדיס מראה איך העקרונות הללו עבדו ביוון וברומא, באיטליה של הרנסנס, באנגליה וספרד של המאה ה-16, באמריקה הקולוניאלית, בצרפת הנפוליאונית, בבריטניה וגרמניה של המאה ה-19, בארצות הברית המודרנית ועוד.

המחקר של גדיס מלהטט בין דיון בעקרונות הללו לבין הסברים מפורטים על חייהם של שליטים ומצביאים שונים. לרוב, אף כי הוא לא אומר זאת, הכותב מחלק את גיבוריו למוצלחים ובלתי מוצלחים. האחרונים הם אלו שלא התאימו את המטרות לאמצעים. מלך פרס כסרכסס, שרצה לכבוש את יוון כולה בלי להתחשב בתנאי האספקה, מזג האוויר והטופוגרפיה שהצרו את האפשרויות שלו עוד בטרם פגש את אויביו, ובמיוחד לאחר שנתקל בהתנגדות; המנהיג האתונאי פריקלס, שדחה כל הצעה לפשרה עם ספרטה והמיט על האימפריה הדמוקרטית שלו מלחמה שהובילה בסופו של דבר לחורבנה; מלך ספרד פליפה השני, ששאף לאין-ספור יעדים שאפתניים בלי להתחשב בגבולות, במשאבים ובאפשרויות, ואיכשהו האמין שאלוהים ישלים את החסר; או הנשיא וילסון שהיגג על שלום עולמי, אבל אף פעם לא חשב במדוקדק כיצד יגשים את המטרה הזאת באמצעים שעמדו לרשותו. הכשל הזה, מראה גדיס, פוקד גם פוליטיקאים שנראים מתונים ופרגמטיים. כך, למשל, נכשל המדינאי האמריקני סטיבן דאגלס בניסיונו להשיג פשרה בין הדרום לצפון בנושא העבדות. במקרה שלו, הכשל לא נבע מניסיון להכפיף את יעדיו לאמצעים לא קיימים, אלא מפני שהפקיד את האמצעים בידי התפתחויות בלתי צפויות שלא היו בשליטתו.

גדיס משלב את דיוניו ההיסטוריים במרקם אנליטי עשיר של הגות פוליטית ואסטרטגית. לפעמים, הדבר עולה בידו באופן מעורר הערצה. הפרק על טולסטוי וקלאוזביץ, למשל, הוא אחד הטובים בספר, והמחבר מצליח לסכם את רעיונותיהם הסבוכים בתמצות אלגנטי המעוגן בתזה הכללית שלו. כך גם בסיכום, כאשר המחבר מנתח כיצד מהפכנים, שמרנים וליברלים מתמודדים עם הסתירות והניגודים שבמציאות. סוציאליסטים כמו לנין, למשל, האמינו שהסתירות שבאידאולוגיית היריב (למשל קפיטליזם) יובילו לקריסתה הבלתי נמנעת, ויש להחיש בכוח את המפגש בין הסתירות הללו. שמרנים, לעומתם, סברו שהזמן ימתן בהדרגה את הסתירות. אם נצליח לדחות עימותים, הניגודים אומנם לא יתבטלו אבל יחליקו בהדרגה לתוך מציאות נסבלת. ליברלים, לבסוף, גרסו כי אפשר ליישב ניגודים באמצעות רצון טוב והסכמים. גדיס נוטה, בסופו של דבר, לתמהיל שמרני-ליברלי. מעל כל הדמויות המוצגות בספר, הגיבורים שלו הם לינקולן ורוזוולט, שהצליחו לשלב פשרות פרגמטיות, חזון אסטרטגי, ובעיקר התאמה של יעדים שפויים לאמצעים המוגבלים שעמדו לרשותם – כדי ליצור עולם חופשי וצודק יותר.

עם כל מה שהתזה של גדיס שימושית ומרתקת, על אסטרטגית על הוא ברובו ספר קשה לקריאה, דחוס, ולפרקים מייאש. המחבר נע בין תיאורים היסטוריים ארכניים, שלא ברורה המטרה שלהם או תרומתם לתזה, קופץ בין תקופות ודמויות, ומעלה מטפורות והפניות ליצירות ספרות שנראות מנותקות מהקשר, סתומות או מובנות למחצה. בין כל אלה יש גם שפע משפטים ופסקאות שחוזרים על עצמם באופן מייגע ומפותל, כך שהמסר המרכזי מתערפל והקורא נע בין הפרקים השונים בחוסר נוחות, כאילו הוא מפלס את דרכו בים סוער כאחד מהחותרים האתונאים שגדיס מתאר בתחילת הספר.

ויש גם פנינים. כך, למשל, בפרק העוסק באמריקה של תקופת המהפכה, גדיס מצטט פסקה מבריקה של אדמונד ברק, הרלבנטית למחוקקים ובירוקרטים עד ימינו אלו (עמ' 170): "אחרי שחוקקתם את החוק הזה, עליכם לחוקק עוד חוק שיאכוף אותו – וכך, במחזור אינסופי של מאמצי שווא חסרי אונים, כל חוק חשוב שאתם מחוקקים יהיה חייב להיות מלווה בחוק קטן, כמו נושא כלים שיישא את שריונו". כל מי שנתקל בחברי כנסת ישראלים שמתהדרים במבול החקֶקֶת האינסופי שלהם, יוכל להיזכר במילים האלה של ברק בחיבה מרובה. בקטע מבריק נוסף, גדיס מפנה להערה על הנאום של לורד גרונוויל, בעת שהיה ראש ממשלת בריטניה. "סופו של הנאום הזה", כך נכתב, "לא זכר את תחילתו" (עמ' 171). זוהי הדגמה יפה לתזה של גדיס על חוסר ההתאמה בין אמצעים ליעדים, אך למרבה הצער גם לסגנון הכתיבה של ספרו שלו.

בשנים האחרונות, מאז הגיחה לחיינו הבינה המלאכותית, מרצים באוניברסיטה אוהבים להתלונן שהסטודנטים שלהם כבר לא כותבים עבודות, ובוודאי שלא קוראים מאמרים. הם פשוט פותחים תוכנות כמו צ'אט ג'יפיטי, מסכמים לעצמם מאמרים באלגנטיות ואפילו נותנים לבינה המלאכותית לחבר בעבורם טקסטים רהוטים.

עם זאת, צריך להודות שישנם ישנם סופרים וספרים, שכאילו נכתבו בכדי להיות מסוכמים כך. כאלו המכילים רעיונות מרתקים וטיעונים מבריקים, שאפשר להפיק מהם תועלת מרובה מאוד. אבל אבוי לקוראים: עד שהם מגיעים לשורה התחתונה, הם נאלצים להתמודד עם שפעת טקסט מרושל ומסורבל, מעין זרם תודעה או חגיגה עצמית של "זריקת שמות". חרף מעלותיו, אין מנוס מהמסקנה כי ספרו של ג'ון לואיס גדיס שייך לאלה האחרונים.