על הקשר המפוקפק בין לאומיות לאסלאם הערבי

מתבונן לא-משוחד מן המאה הקודמת שופך אור על מה שהנחות היסוד האירופיות הצליחו להשכיח מכולנו: מדינות לאום אינן מודל מתאים לערבים – גם לא לפלסטינים

'בנייתן של אומות' הוא ספר רב ערך שכתב המלומד הבריטי אדריאן הייסטינגס, תיאולוג וחוקר לאומיות. הספר, שראה אור בעברית בשנת 2008 (בתרגום דן דאור, בהוצאת שלם) עם כותרת המשנה "התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום", מבקר את האסכולה שהפכה שלטת בחקר הלאומיות האקדמי בעשורים האחרונים, המוכרת דרך ספרו של בנדיקט אנדרסון 'קהילות מדומיינות'. לאסכולה הזו, הרואה בלאומיות פיקציה, היה חלק חשוב בירידתו של הרעיון הלאומי מעל בימת ההיסטוריה, לפחות בתודעה המערבית, ובקידומן של תפיסות אינדיבידואליסטיות פוסט-מודרניות.

מבחינתנו, עם ישראל, יש לספר חשיבותו נוספת; הוא מראה שעמי אירופה יצרו את הדגם הלאומי שלהם בהשפעת הדגם של האומה הישראלית שהם הכירו מכתבי הקודש, לצד מקורות השפעה נוספים. מתברר שאנו המקור לא רק לנצרות ששלטה באירופה, אלא גם לרעיון הלאומי האירופי, ללאומיות. וכמובן, בשני המקרים, החיקוי היה עיוות לא קטן של המקור, עם כל המחירים הכרוכים בדבר, אבל לא בכך אני רוצה לעסוק כאן.

אני מזכיר את הייסטינגס כאן לשם עניין שהוא מזכיר בספרו בדרך אגב, עניין הנוגע לקשר בין האסלאם לבין הרעיון הלאומי. הייסטינגס חי שנים רבות באפריקה, ומביא במחקרו על התפתחות הלאומיות גם דוגמאות מההיסטוריה שלה. הספר נכתב על פי הרצאות שהוא נתן בשנות ה-90, לפני שהאסלאם הפך בעיה אוניברסלית, כך שאת הדברים הבאים הוא כתב בבחינת "משׂיח לפי תומו", ואין בהם דבר מלבד דעה אקדמית אובייקטיבית.

כשהוא עוסק בשבט האפריקני יורובה ובהתפתחות תודעתו בהקשר הלאומי, הוא כותב כך: "יש יותר יורובה מוסלמים מנוצרים, אבל אין להשוות את השפעתם. אסלאם מקדם מסחר, חינוך, ואפילו יצירת מדינות, לצד מונותאיזם ודבקות דתית, אבל אין הוא מקדם לאומים או שפות לאומיות. להפך, ההשפעה הסוציו-תרבותית הסגולית שלו, הניכרת בכל אפריקה, היא לקבץ את העמים לקהילה יחידה, אוניברסליסטית בהרבה, שבה השפה האחת הזוכה לעידוד היא הערבית ושאת תודעתה מכלכלת העלייה לרגל למכה. כל דוגמה אמתית של יצירת לאום שאפשר למצוא באפריקה תלויה כמדומה בנצרות ובתרגום הביבליה, ולעולם לא באסלאם" (עמ' 181).

התובנה הזו של הייסטינגס, שעל פיה הרעיון האירופי של עם, לאום, לאומיות, מדינת לאום, זכות הגדרה עצמית – כל סט המושגים האירופי הזה – זר לתרבות הערבית ולאסלאם, חיוני להבנת שני נושאים אקטואליים מאוד בחיינו. הראשון הוא מלחמת הכול-בכול ההרסנית המתחוללת היום בחלקים נרחבים של המזרח התיכון, והשני, חשוב עוד יותר מבחינתנו – "הלאומיות הפלסטינית".

מדינות המזרח התיכון הן פרי הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי. את קווי הגבול הישרים כסרגל שאנחנו עדיין רואים על המפה, שרטטו קצינים ודיפלומטים אירופים בזמן מלחמת העולם הראשונה. עד אז לא היו במזרח התיכון לא מדינות וגם לא עמים במובן האירופי. בזמן השלטון התורכי העות'מאני, וגם לפניו, היה המזרח התיכון, למעט מצרים, מרחב אחד גדול ובלתי מזוהה מבחינה פוליטית, מדינית או לאומית. הקולוניאליזם האירופי, משיקוליו שלו ולצרכיו שלו, שרטט גבולות, יצר ישויות פוליטיות והמליך בהן שליטים, בלי שיהיה למבנה המדיני הזה בסיס אמתי במציאות ההיסטורית והתרבותית הערבית.

אחרי מלחמת העולם השנייה שוחרר האזור מן הקולוניאליזם האירופי, אבל השחרור היה חלקי: קווי הגבול ששרטטו האירופים נותרו בעינם. מה שחשוב יותר, גם האידאולוגיה הלאומית האירופית, שלפיה החיים המדיניים מתארגנים במסגרות של עמים המוגדרים במדינות לאום, נותרה על תִּלָּהּ. כך קיבלנו מושגים מופרכים כמו "האומה הלבנונית", "האומה הירדנית" או "האומה הסורית". זוהי שטות גמורה: סוריה איננה אומה, אזרחיה אינם עם, ואסד איננו "טובח בבני עמו". אזרחי סוריה הם אוסף של עדות, בני דתות, שבטים וחמולות, שמלבד תפיסת העולם של "כל דאלים גבר" אין להם הרבה מן המשותף, ודאי לא זהות לאומית במובן האירופי של המושג.

המושגים האירופיים של עם, אומה ומדינת-הלאום זרים לתרבות הערבית. אמנם יש מקום לדבר על "האומה הערבית הגדולה", זו שבניה יושבים באזור המשתרע ממרוקו, דרך חצי-האי ערב, ועד עיראק וסוריה, אבל אומה זו אינהּ אומה בשום מובן אירופי. יש בה מרכיבים משותפים, תרבותיים, אתניים ודתיים, אבל היא רחבה מלהיות 'לאום' והיא מפוצלת בתוכה לחמולות, שבטים ותרבויות עם אינטרסים שונים ומשונים.

רק בזמננו זה ממש, בעקבות חולשת המערב – לא רק המדינית, אלא בעיקר האידיאולוגית והתרבותית – משתחרר המזרח התיכון באמת מהקולוניאליזם האירופי וחוזר לעצמו בתהליך המכונה "האביב הערבי" (והנה שוב האירוניה: הרי ה"אביב" הזה הוא מושג אירופי הרומז ל"אביב העמים" של 1848, שאין לו ולהתרחשויות הללו דבר וחצי דבר). למעט מצרים, איראן ותורכיה, הנמצאות בשולי המרחב ושלבסיס המדיני שלהן ישנהּ ממשות היסטורית, כל שאר השטח מהווה מרחב פתוח בכל המובנים. לא היו בו מעולם ישויות פוליטיות מקוריות, והוא נשלט תמיד על ידי כוחות חיצוניים. בשחרורו של המרחב הזה מהתפיסות האירופיות – ובמיוחד מהתפיסה של "מדינת הלאום" – חוזר המרחב לאופיו המקורי, אך מאבד צורת התארגנות פוליטית שיעילותהּ הוכחה.

ומכאן לנקודת השנייה – "הלאומיות הפלסטינית". גם הפלסטינים, כמו כל שאר תושביו הערבים של האזור, לא היו מעולם עם. הם היו ערב רב של אינדיבידואלים, המאורגנים, כאמור, בעיקר במסגרות של חמולות, משפחות, שבטים, עדות או קבוצות בעלות זהות דתית.

רובם הגיעו לארץ ישראל בעקבות הציונות והפריחה הכלכלית שהיא הביאה לארץ. שמותיהם, כגון אל-מסרי, חוראני ועוד, מסגירים עובדה זו. אפילו ה"נכבה", האסון שהביאו על עצמם בשנת 1948, לא עוררה את זהותם הלאומית. התנגדותם לציונות, הן לפני 1948 והן לאחריה, לא הייתה בבחינת "שאיפה לאומית". התנגדותם של ערביי ארץ-ישראל לציונות לא הייתה מובחנת מהתנגדותהּ של "האומה הערבית הגדולה" כלפיה. היא הייתה חלק ממנהּ.

לבוּשהּ הנוכחי של ההתנגדות הערבית – הלאומיות הפלסטינית – חדש יחסית. רק בעקבות מלחמת ששת הימים התחילו הערבים בכלל, ותושבי ארץ-ישראל הערבים בפרט, להציג את בעייתם כשאיפה לאומית פלסטינית. הערבים זיהו, כנראה בצדק, ששיח הזכויות הלאומיות מיטיב לשרת את האינטרס שלהם יותר משעושה זאת כל שפה אחרת. תרומה נכבדה להתפתחות זו תרם השמאל הישראלי. מסיבותיו שלו ולצרכיו שלו, עט השמאל הישראלי על "השאיפה הלאומית הפלסטינית" כמוצא שלל רב, ולכן לימד את הפלסטינים וחינכם להשתמש בשפה הלאומית.

כיוון שאין לפלסטינים שאיפות לאומיות או רקע היסטורי משותף, ה"דבק" ה"לאומי" הוא ההתנגדות לציונות ולמדינת ישראל. התנגדות זו היא יסוד ה"יחד" והסולידריות הפלסטינית, במידה שאלה קיימות. לכן ההסתה האנטי-ישראלית תופסת מקום כה חשוב: הגדרתם הלאומית מנוסחת על דרך השלילה; לא עם אלא אנטי-עם.

הם אינם רוצים מדינה משלהם; הם רוצים את המדינה שלנו. מה שקרה אחרי הנסיגה מעזה ממחיש זאת היטב: במקום להקים לעצמם מדינה, ואפילו זעירה, הם העדיפו להתפלג ולהיאבק בינם לבין עצמם ולהשתמש בחבל עזה להמשך "ההתנגדות". ביום שבו יוותרו על "ההתנגדות" הם יוותרו על מהותם. ויתור כזה גם עלול לסחרר אותם במחול של אלימות פנימית – אלימות המתועלת כיום החוצה, כלפי ישראל והיהודים.

כדאי שנפנים עמוק את התובנה של הייסטינגס בדבר הזרות של הרעיון הלאומי לערביות ולאסלאם. שום שקט לא ישרור בארץ הזו אם נאפשר לערבים לממש את תרמית "זכותם להגדרה עצמית". בהיעדר בסיס אמיתי ללאומיות, מי שישלוט במדינה פלסטינית כשתקום יהיה חייב למצוא לה מכנה משותף כדי להבטיח את השלום בפנים. המכנה המשותף הזה, כמעט בהכרח, יהיה המשך המאבק בישראל.

בואו, חברים, נחסוך לעצמנו את השיעור הזה.


מוטי קרפל, מחבר 'המהפכה האמונית', היה ממייסדי תנועת 'מנהיגות יהודית' ועורך כתב העת 'נקודה'.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *