על השמרנות להציל את הפמיניזם מעצמו

הפמיניזם הפוסט-מודרני נלחם בברית בין איש ואישה ומוביל לאבסורד מוסרי אשר פוגע בסופו של דבר בנשים

ייחודה של השמרנות בישראל, ששורשיה במסורת העברית-יהודית, טמון בחיזוק מעגלי השייכות הטבעיים-אורגניים של האדם: זוגיות בין איש ואישה, המשפחה המורחבת, הקהילה והאומה. דרך חשיבה זו, הבונה נדבך על נדבך של מעגלי שייכות וזהות, נפרשה במלוא יופייה בהגותו של אהרן דוד גורדון.[1] הגותו נכתבה, במידה רבה, כפולמוס עם הקומוניזם וכל תוצריו (הפמיניזם, האתאיזם, הקוסמופוליטיות, העלאת המעמד הכלכלי כחלופה לעם ועוד), ועל כן יש בה מרכיב שמרני מובהק. גורדון שאף בכתביו לנסח מכנה משותף פילוסופי, תאולוגי ואידאולוגי רחב ככל הניתן, על יסוד תורת החיים היהודית, שיעצב תודעה לאומית-יהודית מודרנית לכל הציבורים השותפים לבניין ארצנו.[2]

אחד ההיבטים המרתקים, המייחדים את גורדון ביחס להוגי דעות אחרים בני זמנו – שאף הם שאפו לאותה "שמרנות יהודית" המאחדת אורתודוקסים ולא אורתודוקסים, ימנים ושמאלנים תחת חופת הציונות (לדוגמה, אחד העם מחד גיסא והרב קוק מאידך גיסא) – היה המקום המרכזי שייחד גורדון לערך הברית של שותפות אמיתית, עמוקה וטהורה בין האיש והאישה. הגבר והאישה ההופכים לאב ואם ביחד, ומקיימים משפחה שהקדושה קודמת בה לאהבה, הם הם לשיטתו התשתית לחברה האנושית, על כל מעגלי הזהות המשמרים אותה. בהקשר זה סבר גורדון כי לאימהות כוח נשי יוצר וייחודי שהתרבות האנושית, בעיקר זו המודרנית – ואוסיף: קל וחומר הפוסט-מודרנית – מתעלמת ממנה ומבטלת את ערכה.[3]

האדם הפוסט-מודרני מורד בדורנו במוסכמה כלל אנושית זו, משום שיש בידיו טכנולוגיות מתוחכמות המאפשרות ניתוק מהגוף, שינוי מלאכותי שלו, ואף רבייה ללא הזדקקות של איש לאישה ואישה לאיש. מרד זה נובע מחרדה קיומית מוגזמת מן המוות ורצון להיות "כא-לוהים," בוראי סדרי בראשית, במקומו.

המהפכה של התנ"ך – מפרשת הבריאה ועד לפרשת העריות – היא האמונה ביכולת ההתקדשות והנאמנות של האיש והאישה זה לזו וזו לזה (המשפחות הפוליגמיות שמופיעות בתנ"ך אינן מוצגות כאידיאל; ומכל מקום, משפחות אלה לא ערערו את הקשר של אדם עם אביו מולידו ועם אימו יולדתו). עתידה של האנושות על פי התנ"ך, מבחינת המבנה המשפחתי, הוא זיווג של ברית ושל נאמנות בין איש ואישה: "והָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח).

הערכים של התנ"ך הם יסוד לחשיבה השמרנית ביהדות ובמערב. אבל אין צורך להיות "דתי" על מנת לראות בערך הברית בין איש ואישה תנאי הכרחי לקיומה של הציביליזציה האנושית, ולראות בניסיון היהיר למרוד בה סכנה לאנושות. ילדים שלא ידעו מי אביהם ומי אימם, מי אחיהם ומי משפחתם, הם ילדים שהחברה האנושית שוללת מהם את הזכות שלהם לזהותם. לעת עתה מתעלמים מן המחיר הכבד שמצב זה גורם להם ולחברה. תמוה הדבר שאותו עולם פרוגרסיבי הנאבק על שימורו של כל חרק בעולם, מוכן להשמיד את הטבע האנושי כיצור הנוצר ומתחנך על ידי הברית בין איש ואישה. גם דפוסים של התנהגות מינית שמחללת את ערך הנאמנות והברית בין גבר לאישה נתפסים על ידי התנ"ך כאלילות מסוכנת, ואכן בכל פעם שהאנושות עשתה ניסויים בסדרי חיים כה בסיסיים של התרבויות האנושיות הדבר היה כרוך בהשתקתם ובהסוואתם – וגם בפשעים נגד האנושות.

הפילוסופיה הפוסט-מודרנית הפוסט-אנושית מכשירה בסמוי עיוותים אלו ומסווה את המחירים שהחברה האנושית משלמת ותשלם על אובדן ערך הנישואין. היא בוחלת במצב האנושי המוגבל על ידי הגוף: לידה מאב ואם, חינוך על ידם במשותף, ומוות בסוף החיים. תחת אלה, שאיפתה של החברה הפוסט-מודרנית היא לסרס ולעקר את האדם ולהופכו ליצור א-מיני אלקטרוני שיחיה חיי נצח.[4] המרד הפוסט-מגדרי הפוסט-מודרני הוא מרד במצב האנושי הבסיסי ובתרבויות האדם לגווניהן. רק מי שמאמין באדם, קל וחומר מי שמאמין בא-לוהים, חשוב לו לשמור על הברית בין איש ואישה ולשמר אותו.

הצעתי היא, על כן, שהשמרנות היהודית-ישראלית תאמץ אותו באהבה ותפיץ אותו בקרב העם היהודי ובין אומות העולם שהתייאשו מכך. הנישואין בין אישה וגבר (או ברית של הורות ביניהם, למי שאינו מסוגל לחיות חיי נישואין) הם מסגרת טובה שאין לה חלופה.[5]

*

גם במבט לאחור, אל אימהות הפמיניזם, מסתבר שהללו לא נטשו את החינוך למערכת יחסים אוהבת ומחויבת שיש בה הפריה הדדית בין איש ואישה. ראוי בהקשר זה להזכיר את מי שנחשבת לאם הפילוסופיה הפמיניסטית, העיתונאית, המחנכת והסופרת הבריטית מארי וולסטונקרפט (1759–1797).[6] ספרה, הגנה על זכויות האישה, חידד רבות מן הדעות הקדומות נגד נשים, וביקש לתקן את העיוותים ביחסים בין גברים ונשים תוך הטלת אחריות עקרונית על שני המינים לכשלים (אם כי יותר על הגברים, בהיותם חזקים ממסדית וחברתית). ואולם וולסטונקרפט האשימה את המתירנות המינית כהשחתה מוסרית של גברים ונשים גם יחד, וראתה באימהות את אחת המטרות הנעלות של קיומן של נשים, שאינה יכולה להתממש במלואה בשל החלשת החברה אותן.[7] השורה התחתונה של דבריה של וולסטונקרפט הייתה כי "רק חברה המאלצת נשים וגברים למלא את החובות המוטלות עליהם, כדרך היחידה לזכות בהוקרת הזולת, שכל בן אנוש רוצה להשיגה בדרך כלשהי, היא חברה מאורגנת כהלכה".[8] "האושר האמתי", כתבה, "נובע בהכרח מרגשות מוסדרים כהלכה", וכדוגמה לכך הביאה את ההתרגשות שגבר הגון יחוש למראה אשתו המיניקה את בנו או בתו. בכך חידדה למעשה את ערך הקשר הפנימי האינטואיטיבי בין גבר לאשתו, ובעקיפין גם חיזקה את הצורך בנישואין בין איש ואישה, מוסד המסדיר את החובות ביניהם.[9] דברים אלו, על כן, קרובים עד מאוד ליסוד הפילוסופי של היהדות ההלכתית.[10] אף על פי שפרצה בחייה רבים מגבולות המוסכמות החברתיות הבריטיות, וולסטונקרפט מתייחסת ברצינות לגוף האישה, לשוני הגופני בין גברים ובין נשים, לתפקידים האימהיים וכן לחזון הקשר הטוב בין גברים ונשים בנישואין, כל זאת במידה שיינתנו לנשים הכלים המחשבתיים שיאפשרו את עצמאותן.

ואולם היום, חשיבה כזו נחשבת פרימיטיבית ובלתי הגיונית. התאוריה החדשה, ה"קוויירית", שהשתלטה על הפמיניזם, נושאת את התובנות הבאות:

אין שום מגדר "נאות", מגדר שהוא נאות למין אחד ולא לשני, שהוא כביכול רכושו התרבותי של אותו מין […] ההטרוסקסואליות היא חזרה כפייתית וכפויה שיכולה רק לייצר את האפקט של מקוריותה שלה: במילים אחרות, הזהויות ההטרוסקסואליות הכפויות "גבר" ו"אשה", אותם יצירי דמיון שרכשו מוצקות אונטולוגית, הן אפקטים תיאטרליים שמתחזים לקרקע, למקור ולאמת המידה הנורמטיבית של הממשי.[11]

מנקודת המבט של הפילוסופיה הפמיניסטית הרווחת כיום במחלקות ללימודי מגדר בכל העולם, נשיות או גבריות הן "מופע"; תחפושת ותו לא. התובנה הפשוטה שהמין האנושי מחולק ביולוגית לגברים ונשים, וכי טבעי ואחראי לחנך לנישואין של גבר ואישה זה לזו וזו לזה, נחשבת "גזענית".

אומנם, כיוון שלא ניתן להחשיב תופעות אנושיות כגון היריון, לידה, הנקה, או לחילופין מסת שריר גדולה יותר של הגבר ל"מופעים" – כלומר, תחפושת – תאוריות המגדר הללו מובילות מהר מאוד לאבסורד מוסרי. הנה כך נחשפנו בספורט העולמי לתופעה חדשה שבה גברים המחשיבים עצמם כנשים ומתחרים כנשים בתחרויות אופניים או היאבקות, וגורפים בקלות רבה את המקומות הראשונים.[12] למעשה, בחסות ה"פילוסופיה הקווירית" כל המקומות הבטוחים לנשים (מלתחות, שירותים, תאים נפרדים בבתי כלא וכו') נפתחים עתה לגברים המחשיבים עצמם נשים.

הפמיניזם של ימינו מפורר בצו ה"קִדמה" לא רק את הגוף הנשי אלא גם את הישגיו הגדולים של הפמיניזם, ויוצא שהפמיניזם בוגד במושא פעולתו לכתחילה: בנשים עצמן.

דוגמה לכך היא "מסמך היוהל"ם" שהכתיב בצה"ל מדיניות בעייתית ומסוכנת וטרמינולוגיה שלפיה "נשים" זו קטגוריה "בעייתית".[13] מסמך זה מלמד כי צעדי הביניים ש"הנאורים" מציעים בדרך לעיצוב האדם הפוסט-אנושי הם טשטוש הזהויות של גבר ואישה בכל הזירות: בקרב, בחדר הלידה, בשירותים וכו'. רק כך ניתן להבין את הבלתי נתפס: ששדולת הנשים מצטרפת להפגנות הדורשות, למעשה, הנגשת רחם, כלומר "אישה פונדקאית", לכל גבר שאינו חפץ באם לילדיו בשם ערך "השוויון המגדרי"ומעדיפה אותו על פני ערך היסוד האנושי – הפמיניסטי שנשים לא תוחפצנה ולא תתפרנסנה מסחר בגופן (!).[14]

בישראל, שבה למרבה המזל אין הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה (יסוד שמרני חיוני שאבותינו ממפא"י הורישו לנו) קיים כוח פוליטי חזק אשר מאמין בטובו של העולם הנברא. אין זה כוחן של הפמיניסטיות המובילות, המשלבות בדורנו ידיים עם התנועה המבקשת בסמוי לחסל את התופעה הביולוגית-חברתית הנקראת "אישה". מי שיגן על הנשים, בסופו של דבר, יהיו המשתייכים לפלגים האורתודוקסיים השמרנים.

לצורך שמירה על האדם, ובכלל זה לצורך הצלת הפמיניזם מידי עצמו, אנו זקוקים לשמרנים ולשמרניות אמיצים אשר יפעלו לחינוך האדם לברית של קדושה ואהבה בין איש ואישה. כך נקומם מחדש את המסר הפמיניסטי המקורי של העצמת האישה, עצמאותה ויחסיה הטובים עם אבי ילדיה, שגם הוא יעלה מעלה ויצמח וישגה מתוך השותפות הברוכה הזו.


ד"ר עינת רמון היא מרצה בכירה וחוקרת בתחומי האישה ביהדות, מחשבת ישראל וליווי רוחני.


תמונה ראשית: bigstock


[1] ראו אהרן דוד גורדון, "לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות", כתבי א"ד גורדון, כרך שלישי, תל אביב: הועד המרכזי של מפלגת "הפועל הצעיר", תרפ"ז, עמ' 207–213.

[2] ראו עינת רמון, "לא מלחמת דעות, כי אם עבודה משותפת", מוסף שבת, מקור ראשון, ערב שבת פרשת במדבר, א' בסיוון תש"ע, 14.05.2010, עמ' 18–19.

[3] ראו עינת רמון, חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון, ירושלים: כרמל, 2007.

[4] יובל נח הררי מהפורום הכלכלי העולמי בדאבוס 2018, נדלה מתוך:

https://www.youtube.com/watch?v=ZlLSu9pU2LU, וכן: אסף רונאל קיימברידג', "רק הטכנולוגיה תציל אותנו, אך היא גם הדבר שעלול לחסל אותנו", מוסף הארץ, 7.12.18, עמ' 36.

[5] לקישורים למחקרים על יתרונות הנישואין מבחינה בריאותית, כלכלית, רגשית ועוד ראו:

https://www.c4m.org.uk/marriage-works-women.

[6] מארי וולסטונקרפט, הגנה על זכויות האשה ובה הערות על סוגיות פוליטיות ומוסריות, מבוא: שרון הלוי, תרגום: ליה נירגד, ירושלים: הוצאת שלם, תשע"ה.

[7] שם, עמ' 158.

[8] שם, עמ' 161.

[9] שם, עמ' 162.

[10] הרי"ד סולובייצ'יק מעלה על נס בהגותו את הממד הפילוסופי של ההלכה. על פילוסופיית האהבה של ההלכה לשיטתו ראו: הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, אדם וביתו: שש מסות על חיי המשפחה, עריכה: דוד שץ ויואל ב' וולוולסקי; תרגום: אביגדור שנאן, ירושלים: עמותת תורת הרב, תשס"ב; הרב חיים נבון, שיעורי בית: הרב סולוביצ'יק על זוגיות, מיניות ומשפחה בימינו, ראשון לציון: משכל, 2016; עינת רמון, "אני ואתה או שמחת מצוה? ביקורתו המוסרית והרגשית של הרב סולובייצ'יק על מ' בובר", בתוך: יובלי אהבה, קובץ זכרון ליובל הימן הי"ד, עריכה: יוסף יובל טובי, שמואל גליק ורינה מלמד, ירושלים: הוצאת המשפחה, תשע"ז, עמ' 339–349.

[11] יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר (עורכים), מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו לסביים ותיאוריה קווירית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 330.

[12] https://www.haaretz.co.il/sport/other/.premium-1.6584629

[13] ראו עינת רמון, "צבא העם בוטל, יחי צבא המגדר", מוסף שבת, מקור ראשון, ט' בניסן תשע"ח,

25.3.2018, נדלה מתוך:

https://www.makorrishon.co.il/judaism/31819/

[14] יו"ר השדולה, מיכל גרא מרגליות, פרסמה כי היא "מתנגדת לפונדקאות מסחרית ככלל, אבל תומכת בשביתה המרגשת שקורית היום". על פי מרגליות אין בכך סתירה שכן המחאה חצתה מזמן את גבול החוק הקונקרטי. אפולוגטיות מסוג זה הינה מצויה במקרים הרבים בהם הדאגה לנשים מתחלפת בדאגה לשוויון. וראה גם: גלית דיסטל אטבריאן, "פונדקאות: מה עם זכויות נשים?", ישראל היום, שלישי, 24 יולי, 2018, https://www.israelhayom.co.il/opinion/573827

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *