על כיבוש ויצירה

יואב שורק

פורסם בגליון

השילוח 1

השנה ימלאו חמישים שנה למלחמת ששת הימים, ולהפיכתה של "הרמה הסורית" המאיימת ל"רמת הגולן" הישראלית. העולים אל שדות הבזלת המצהיבים של הרמה מוצאים עצמם במהירות בתפאורה שונה בתכלית מזו של היומיום הישראלי. את הצפיפות והאינטנסיביות העירונית והכפרית מחליפים כאן מישורי הסלע המאובקים, רחבי הידיים, שעל גבם פרים מעבירים את ימיהם בלעיסה איטית, ובינות להם נסתרים היטב ערוצי מים שופעים ומפתיעים.

אם נותר סְפָר בישראל, הרי זה בגולן. בארץ הגולן עוד שולטים החקלאות וכיבוש השממה, היזמות היצירתית ואתוס ההתיישבות. כאן אין אופנות לבוש; כאן יש רק בגדי שטח. כאן אין מוניות; כאן נוסעים בטרמפים. כאן אין ייעוץ  משפטי ותקינות פוליטית; את מקומם תופסות אחריות וקהילתיות. כאן השירים הם השירים הישנים, והאוויר עודנו פתוח ונושם. כובעי הבוקרים של הגולן ומרחבי טרשיה כמו מזמינים לשבת ליד המדורה ולשיר מוזיקת קאנטרי, אבל ההבדלים בין המערב הפרוע המיתולוגי לבין המציאות בעבר-הירדן המזרחי גדולים מן הדמיון: כאן לא שולטים האלימות, השֶריף והאקדח, ובמקום בתי מרזח ובתי בושת לחלוצים מתוסכלי בדידות, יש כאן כרמים טובי-פרי, יקבים ומבשלות בירה איכותיות.

רמת הגולן היא חלק מארץ ישראל מבחינות רבות, והיא נכללה דרך קבע – כמו יתר עבר הירדן המזרחי – בשאיפות הציוניות ובהתיישבות בעת החדשה; גם ההיסטוריה והארכיאולוגיה מספרים לנו על נוכחות יהודית עשירה כאן בעבר הרחוק. אבל מבחינת העובדות היבשות זהו ללא ספק שטח כבוש: נתח, קטן ומוזנח אמנם, משטחה הריבוני של סוריה, מדינה שלפחות עד לא-מכבר הייתה מציאות גיאופוליטית חד-משמעית. והנה, דווקא בחבל הארץ הזה – השטח היחיד תחת שלטון ישראל שהינו באופן חד-משמעי "שטח כבוש" – אנו מוצאים כמה איכויות שאפיינו את "היישוב" אבל דומה שאבדו לישראליוּת, ובהן גם החיבור לאדמה, אותו חיבור שהוגי הציונות ביקשו לרפא בעזרתו את היהודים מן הגלות.

מסתבר שהאורבניות שהיהודים אימצו ובמידת מה עיצבו במהלך דורות הגלות היא לא רק נטל אלא גם נכס (כפי שגם מסביר בגיליון זה מייקל אייזנברג), וככל הנראה ניתן להשתחרר ממנה רק באזורי ספר, ורק על ידי אותו מיעוט מן היהודים המוצא עצמו חושק בחיים שכאלה. אבל מסתבר עוד, וזה חשוב יותר, שהכיבוש אינו משחית. הוא יכול להיות תשתית לרוח גדולה של בניין ויצירה, של אהבת אדם, צניעות חומרית וטיפוח קהילה, של שלום ושל שגשוג – כפי שמודגם על ידי המתרחש בגולן, כמו גם על ידי ההשוואה בין מה שמתחולל בו לבין מה שמתחולל בעברו הסורי של הגבול.

למעשה, שימורם של ערכים רבים של "ארץ ישראל הישנה" דווקא בחבל הארץ ה"כבוש" הזה, אינו מקרי אלא מהותי: המפעל הציוני הוא מפעל של כיבוש ויצירה, מפעל קולוניאליסטי במובן החיובי, והשכוח, של המושג. אכן, הקולוניאליזם זכה לשם רע בשל האופן הבעייתי שבו ניצל המערב את הרעיון של הבאת ה"קִדמה" אל מחוזות "נחשלים", רע עד כדי הצורך להכניס את הביטויים הללו לתוך מירכאות. אבל האמת היא, כרגיל, מורכבת הרבה יותר, כפי שמלמדת ההיסטוריה של העידן הפוסט-קולוניאלי, וגם אנחנו כאן בישראל נהנים עד היום מפירות התשתית שהניח כאן "הכובש הבריטי". ובכל מקרה, כאמור, אינו דומה כיבוש-הסְפר הישראלי לזה של האימפריות הקולוניאליות של העבר, לא במנגינה ולא בקנה המידה המוסרי. יותר מלכל דבר אחר, דומה הכיבוש הזה שלנו לסימפוניה של בניין ויצירה.

הגולן מעודד – בצורה מוסדית אך גם בצורה ספונטנית – את היזמות בשלל תחומים של חקלאות, תעשייה ותיירות – ובגולן צצות לאחרונה גם יוזמות מבטיחות של התחדשות רוחנית, יהודית-ישראלית. שנת החמישים של המפעל מלא הקסם הזה ראויה להיות תזכורת לנו ולקברניטינו על הרוח שצריכה לדחוף אותנו גם בעשורים הבאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *