על צימאון ובורות נשברים

שחרור משלם המיסים מהעול המיותר של החזקת מיליה אקדמי מכונס בעצמו עשוי להביא להבראת מדעי הרוח

זה עשרות שנים שהסגל האקדמי בישראל וברחבי העולם זועק את המשבר במדעי הרוח. משבר אשר עיקרו בריחת סטודנטים מהתחום, סגירת מסלולי מצטיינים, צמצום תוכניות לימודים וירידה חדה בתקני הוראה .רבים מנסים לעמוד על שורשו של משבר זה ותולים את האשמה בהתפתחות הטכנולוגית המואצת בעשורים האחרונים,  ובדרישה הגוברת הבאה בעקבותיה ללימוד מקצועות פרקטיים ויישומיים.  אחרים טוענים כי הסיבה להידרדרות בכוח המשיכה של המקצוע היא דווקא פנימית, וטמונה בדרכי ההוראה ובשיח ההומניסטי שהפך מעורפל ,תיאורטי וסגור. זאת במסגרת ביקורת רחבה כלפי האקדמיה על כך שהיא אליטיסטית ומנותקת מן העולם שמחוץ לכותלי מגדל השן.

המשבר במדעי הרוח מתבטא בגירעונות כלכליים, אך הבעיה עמוקה יותר מהיבטיה הפיננסים. כסטודנטית לספרות אעיד שהתחושה המלווה את הלימודים היא צורך תוכף בהצדקה עצמית של לימודינו,  בפני הסובבים אותנו אך גם בפני עצמנו. נראה כי הפקולטה איבדה את היכולת להסביר את מניעיה ולשכנע את הסטודנטים בחשיבות הלימודים ובתכלית שמאחורי השקידה על כתבים עתיקים ותורות ספרותיות.  שוב ושוב נשמעת השאלה ״אבל מה עושים עם זה אחר כך״,  ונדמה שהפרופסורים טרם הצליחו לספק לעצמם תשובה קוהרנטית.

ומה באשר לחשיבות הערכית של רוח? ובכן ,הגישה הרווחת למחקר מדעי הרוח כיום הפך כל עיסוק בנושאים ערכיים למרוקן מתוכן,  והנאומים של גדולי הפילוסופיה והספרות נתפסים כאחיזת עיניים. ״מאחר שאתיקה היא התחום שאמור להנחות את התנהגותם של בני אדם בעולם אנושי״, כתב פרופ׳ יואב רינון בספרו ׳משבר מדעי הרוח׳ (2014), ״הרי שבעולם מכני שבו פועלים ומתקיימים רק אובייקטים וכוחות – בין אם המוחלטות של הטקסט (דרידה) או המוחלטות של השיח (פוקו) – אתיקה אינה קיימת ואינה יכולה להתקיים״. כך, גישת הדה־קונסטרוקציה, השלטת כיום בפקולטות למדעי הרוח, מפרקת כל יצירה אנושית ומוציאה ממנה את הממד הערכי וההתפתחותי. המתודה נהייתה למטרה בפני עצמה, ולא אמצעי לחשיפת הממד האנושי שבטקסט. מרוב שדשים בתוך התורה הספרותית ובאיכויות הפילולוגיות של הטקסט גופו, מאבדים את התוכן ואת ההקשר החברתי הרלוונטי לחיינו אנו – ומוחמצת המטרה האמיתית של הספרות וההגות לדורותיהם.

בהמשך לכך, מדיניות האקדמיה מכוונת את המרצים שלה לכתוב ״פנימה״ ומאותתת להם שלא להשקיע באפיקים שיש להם ערך כלפי חוץ כגון עריכה, תרגום וכתיבת ספרות, שעליהם לא יקבלו קרדיט. כך למשל, תרגום של טקסטים משפות עתיקות למען הקורא העברי אינו מזכה בגמולפרופסורים המתמקצעים בחקר השפה. בכלל, רוב המסמכים הנכתבים באקדמיה אינם נגישים או זמינים לקהל הרחב. כיוון שאין פנייה מצד האקדמיה לציבור הישראלי חובב הספרות והפילוסופיה, גם לא מתעוררת משיכה לתחום הרוח בקרב סטודנטים עתידיים.

כאמור, המשבר במדעי הרוח אינו רק משבר תוכני אלא גם ובמיוחד משבר כלכלי. הירידה בביקוש מקטינה את תקצוב החוגים ומובילה לפיטורי מרצים ולביטול קורסים. ככל שהפקולטה לרוח הופכת ערטילאית, כך גם מושקעות בה פחות תרומות ונדבנים מפנים את מימונם למקצועות אחרים. בחוגים רבים נותר מספר זעום של סטודנטים, וכדי להגדילו מתקבלים גם כאלה שאינם מתאימים. רמת הלימוד יורדת, הדרישות הופכות מגוחכות, והשיעור אינו מאתגר.  מצב זה גורם לסטודנטים שמדעי הרוח מרתקים אותם להרגיש שמה שהאוניברסיטה מציעה אינו מספק. תחושת בזבוז הזמן צפה ועולה והקריסה מחריפה.

בחמש שנים האחרונות מתקיימות שוב ושוב שביתות ומחאות מטעם הסגל הזוטר באוניברסיטאות, ולצידן התקוממות של סטודנטים במחאה על הצמצום שעות המתרגלים והמבחר הדל של הקורסים. פעילים אלה קוראים לשקם את הפקולטות למדעי הרוח, להקפיא את הפיטורים המתוכננים ולהגדיל את התקציב המושקע בהן. השביתות הרבות גורמות לריתוק המערכת ולקטיעת הרצף הלימודי.  מעבר לפגיעה בסטודנטים ובמסלולם לתואר, נפגעת תדמית האוניברסיטה בעיני הסטודנטים העתידיים.

לפנינו אם כן מעגל קסמים, שתחילתו בכישלונן של הפקולטות למדעי הרוח למשוך ולשמר לומדים, והמשכו במשבר כלכלי, אשר בתורו גורם להידרדרות נוספת ברמתם של מדעי הרוח, וחוזר חלילה.

דילמת התקציב

ואולי הגיע הזמן לשאול את השאלה החצופה: מדוע מחזיקות האוניברסיטאות בפקולטות למדעי הרוח, על אף שסממני השוק מורים על סגירתה? ומדוע המדינה –  כלומר משלם המיסים – מתקצבת את הפקולטות הללו? המדינה משקיעה כ־7 מיליארד שקל בשנה במימון ההשכלה הגבוהה, שהם 41 אלף שקל לשנה על כל סטודנט. ההשקעה של המדינה בתחומים כמו הנדסה, רפואה וטכנולוגיה מובנת – אך מהי ההצדקה למימון מדינתי לפקולטות גוססות למדעי הרוח?

ובכן, הטיעון העיקרי ידבר בזכות מדעי הרוח כפרקטיקה חשובה לחיים וכאחד מעמודי התווך של תרבות מערבית. קשה לחלוק על דבריה של פרופסור זהר שביט מאוניברסיטת תל־אביב כי  ״חברה שבה אין מקום מרכזי למדעי הרוח דומה לגוף בלא נשמה… מדעי הרוח הם אלה השומרים על המורשת ומספקים לאדם המשכיל את ארגז הכלים המחשבתי״ (בראיון לאתר ׳מאקו׳ ,אוקטובר 2014). טיעון נוסף יזכיר את החשיבות של הנגשת השכלה הומניסטית לכלל האוכלוסייה, שכן בהיעדר מימון יוותרו הפקולטות למדעי הרוח ביתם של בעלי האמצעים בלבד.

אלא שבשני הטיעונים הללו יש מקום לפקפק.

למדעי הרוח אמנם חשיבות לאינטלקטואל המודרני, אולם האם באמת צריך פקולטה למדעי רוח בכל אחת מהאוניברסיטאות ברחבי הארץ כדי לשמר קומץ אנשי רוח בחברה הישראלית? יש חשיבות רבה במתן חינוך לכול, למען פיתוח חברה משכילה ומתקדמת יותר, אך בדיוק לשם כך נועד בית הספר התיכון. לימודים במוסדות אקדמיים הם פריווילגיה ואם אין מדובר במקצועות התורמים למשק ישירות, אין סיבה שימומנו על ידי הציבור הרחב.

ואשר להנגשה –  האומנם העמקת האקדמיזציה מקדמת ניעות (מוביליות) חברתית? שיעור האקדמאים בארץ עומד על 46 אחוז מכלל האוכלוסייה, לעומת לא יותר מ־30 אחוז במדינות מקבילות באירופה שבהן הלימודים חינם.  רבים מהתארים הללו, גם במדעי הרוח, נלמדים גם במוסדות שאינם מסובסדים בידי הממשלה, ושהסטודנטים נדרשים לשלם בהם שכר לימוד מלא. לצד זאת, נכון לשנת 2010, מדינת ישראל היא בעלת אחוז הנשירה ממסלולי השכלה גבוהה השישי בגובהו מבין מדינות ה־OECD. במלים אחרות, המצב בישראל אינו של ״השכלה מונגשת״, אלא של אינפלציית תארים שערכם יורד משנה לשנה.

המימון הציבורי הנרחב לפקולטות למדעי הרוח לא רק שאינו מוצדק, אלא שהוא אף מזיק, והוא הגורם לכדור השלג המשברי שבו נמצאים מדעי הרוח מלכתחילה. לאוניברסיטאות, שתקציבן מובטח להן ללא קשר לתפקודן, ואשר  אינן תלויות לקיומן במכסת סטודנטים או בתרומות של ממש, אין תמריץ להתייעל או להתאים את התנהלותן לצרכים משתנים. גוססות ומדממות ממשיכות הפקולטות למדעי הרוח לנשום באמצעות סבסוד מהמדינה גם כאשר שוק הסטודנטים אינו מעוניין בה, בעוד גישושים לעבר סגירת חוגים זוכים לזעקות מחאה בסגנון ״ריקבון החברה הישראלית״.

כבר ב־2004 הצהיר נשיא האוניברסיטה העברית דאז, מנחם מגידור, כי ״בשביל לשמור על איכותה של המערכת חייבים להקטין את התלות שלה בתקצוב הציבורי. אם נהיה סמוכים על שולחן הממשלה התוצאה תהיה מערכת מדורדרת. צריך להפסיק בכלל את התמיכה הממשלתית בסבסוד הסטודנטים. המערכת צריכה להשתחרר מהסובסידיה, מהרגולציה, מההתערבות הממשלתית״. 13 שנים אחר כך, דבר לא השתנה ואכן המערכת מציגה קריסה לתפארת.

במציאות שבה מוסדות להשכלה גבוהה מקבלים מימון בלי קשר לתרומתם החברתית ולמיצוי מרבי של המשאבים המושקעים בהן; במציאות שבה היחס המספרי בין מרצים לסטודנטים קטן כמעט עד כדי שוויון אך הדבר אינו משפיע על שכר המרצים ועל תנאי הפנסיה שלהם; במציאות שבה מחקרים הומאניים הפכו ערטילאיים ובלתי נגישים מחוץ לכותלי מגדל השן –  אין פלא שמדעי הרוח נמצאים בנסיגה חסרת מעצורים.

צמצום הסבסוד לפקולטות למדעי הרוח אולי יצמצם את מספרן, אך יבטיח שהמעטות שתתקיימנה תהיינה ברמה גבוהה, ושהמרצים בהם יהיו אנשי רוח של ממש, העוסקים לא רק במחקר אלא גם בהגות, בכתיבה ובתרגום המעשירים את הציבור הרחב. הצעירים המעוניינים בלימודי רוח ימלאו את הפקולטות שתישארנה, להערכתי לפחות שתי פקולטות ברחבי הארץ ואולי כמה חוגים במכללות מובחרות, אשר ילכו ויעלו באיכות הלימודים המתקיימים בהן.

הפקולטות למדעי רוח בישראל מדגימות היטב כיצד סבסוד כלכלי ותמיכה ממשלתית שרירותית אינה מיטיבה לא עם המקצוע ולא עם באי האוניברסיטה ומונעת התקדמות חיובית. פקולטה למדעי הרוח המונעת משיקולים כלכליים תהיה איכותית ומפותחת יותר ממרכזי הלימוד והמחקר המתנוון שניתן למצוא כיום. האוניברסיטאות, הלומדים והחברה כולה רק יצאו נשכרים מכך.


ניצן ריבלין, מנהלת מערכת ׳השילוח׳, היא סטודנטית באוניברסיטה העברית.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *