ענווה, לא מגפה

Getting your Trinity Audio player ready...

 

יצירת משמעת לתקנות היא מטרה קדושה, אך אסור לחולל היסטריה מטעה ולסתום אפיקי מחשבה חליפית

בימים המוזרים הללו אנו מרגישים לעתים שאנו צופים בסרט היסטורי שאנו מככבים בו. הפעם, העולם שמאוים אינו עיירה אמריקנית שלווה וגם לא מגלופוליס עתיר גורדי שחקים, אלא החיים עצמם: השגרה הברוכה והמשעממת שלנו, עם הרחובות ה'רגילים' ובתי הספר והחנויות ופקקי התנועה, בתי הקפה ובתי הכנסת, ההכנות והניקיונות של פרוס הפסח.

ואם יש משהו מטריד יותר משיתוק החיים ומהחדשות המאיימות, הרי זה חוסר הוודאות. הקושי לצפות את העתיד הקרוב, קושי שהיה מובן מאליו בדורות קודמים אבל הוא זר ומוזר לנו, בני העידן הזה, שגדלנו על שליטה מרשימה בכל כך הרבה פנים של חיינו.

וכך אני, כמו רבים אחרים, קורא ובולע נתונים וניתוחים, טבלאות ומאמרים, בניסיון להבין מה קורה כאן. ומה שקשה למצוא במבול הידע החלקי של הרשת, אני מוצא בפוסטים של כמה כותבים מוכשרים בפייסבוק, שיודעים לקרוא ולהבין ולהשוות ולנתח את המתרחש ואת החזוי, ולהביא מפירות קריאתם בשפות זרות אל העברית שלנו.

הקולות ברשת החברתית נחלקים, כך נראה, לשניים: הפסימיים והאופטימיים. הפסימיים מרבים לשרטט תרחישי אימה ולהראות באותות ובמופתים שאנחנו עוד רגע איטליה. זה רק עניין של זמן. ומה שעוד לא סגרו יסגרו, ולא עושים מספיק, ובתי החולים יקרסו. הם מזכירים לנו – כמו ראש ממשלה אחד עם קול בריטון – את המגיפות הגדולות של ההיסטוריה, מזהירים מפני שאננות ודוחקים בנו להבין שאנו על סף התהום. האופטימיים, לעומתם, מבקשים להכחיש את התחזיות הללו. להצביע על החורים במודלים המתמטיים. לציין את שיעור התמותה הנמוך כאן. להראות שאיטליה היא מקרה מיוחד. להגיד שממחלות אחרות מתים יותר. להזכיר שאנו לא באמת יודעים.

כמי שפרסם – ועוד יפרסם – כמה פוסטים 'אופטימיים', אני מותקף כל העת על ידי מי שרואים באופטימיות סימן לקלות דעת ולחוסר אחריות. על ידי מי שבוחנים הכול דרך שאלה אחת, והיא מה מחזק את הציות האזרחי לתקנות ולהגבלות התנועה, ומה מערער אותו. בעיניהם, הדיון על השאלה מה באמת קורה, ומה באמת צפוי לקרות, אינו חשוב כשלעצמו אלא מהווה סוג של תעמולה: תעמולה לשמירת ההגבלות (פסימיים) או תעמולה לזלזול בהן (אופטימיים). לדידם, הפחדה היא הכלי העיקרי שבאמצעותו תושג מחויבות ציבורית להגבלות המגע והתנועה, וכל מי שמערער על ההפחדה משרת את היצר הרע של ההפקרות.

אני חולק עליהם. ישנו, כמובן, ממד מסוים שבו הפחדה יוצרת משמעת ציבורית. אבל זהו רק ממד אחד: להפחדה יש גם תוצאות נוספות. הורדת המורל, הפצת חרדה ומתח, וגם, כאשר היא מתגלית כמוגזמת, ערעור האמינות של הרשויות. ההפחדה והחרדה הנולדת ממנה מחלישים את המערכת החיסונית של כולנו, המערכת שהיא לעת עתה היחידה היודעת להתמודד עם הנגיף.

במקום הפחדה, עדיף לנסות לחתור לאמת. אם לא במסרים בטלוויזיה שנועדו לציבור רחב שאינו טורח להתעמק, אז לפחות בכתיבה העיתונאית והמקוונת. לאמת יש ערך עצמי, כמובן, אבל בעיתות של הכרעות גורליות – כמו אלה שמתקיימות כאן כמעט בכל שעה בימים האחרונים – לאמת יש חשיבות גדולה הרבה יותר. כי בעיתות כאלו, יש לא פעם נטייה לקבע דפוס חשיבה וללכת אחריו, ולהשתיק מדעת או שלא מדעת קולות אחרים, דרכי מחשבה חלופיות. המילים הגדולות והמפורזות מחזקות את הקיבעון המחשבתי; האמת העירומה, זו שאינה נושאת פנים ואינה נענית תמיד לתחזיות, היא המפתח החיוני לשם הצעת אמת חלופית, לשם בדיקה שאיננו נוהים לשווא אחרי קונספציה מסוכנת.

והאמת, לעת עתה, היא שאיננו במגפה. לא מגפה שחורה, לא שפעת ספרדית, ולא שום דבר דומה לזה. אכן, מה שמתרחש באיטליה ובספרד מפחיד מאוד, ובוודאי שאסור להקל ראש באפשרות שהאסון הזה יגיע גם לכאן, אם לא ניערך למניעה שלו; אבל התסריט האיטלקי-ספרדי, זה שבו סרט ההיסטוריה שלנו הופך לסרט אימה, הוא רק תסריט אחד מני רבים אפשריים. לעת אתה איננו במגפה, כי נכון לזמן כתיבת שורות אלה, ובהתאם לכל מה שאנו יודעים ממקומות אחרים בעולם, כמות הנדבקים מקרב כלל האוכלוסייה היא אחוזים בודדים, בניגוד למגפות מן ההיסטוריה. ומתוך הנדבקים הללו, רק חלק חולים, וחלק קטן עוד יותר נזקק לתמיכה רפואית נשימתית. אם נשמור על התקנות, הסרט יישאר סרט.

אכן, ישנו הפחד הגדול – קריסת המערכות הרפואיות עד כדי חוסר יכולת לתת מענה בצורה של מכונות הנשמה. אך לפי הנתונים שבידינו כיום, על מנת שנגיע לאותה תחנה עגומה וסופית אנו צריכים לחוות גידול דרמטי מאוד של היקפי הנדבקים, זלזול בהוראות הריחוק החברתי וחוסר מעש מבחינת שיפור התשתיות הרפואיות. לפי קצב הגידול הנוכחי, ובהנחה שפעולות ההצטיידות תימשכנה – המשבר לא יגיע. לפעולות הסגירה והצמצום, שבמתכונת כזו או אחרת מנהלים את חיינו זה כשבועיים, יש כנראה השפעה ממתנת על קצב ההדבקה, ולכן אנו כבר רואים ירידה בקצב הגידול של מספרי החולים ונקווה שהמגמה תימשך.

ההבנה שאיננו על סיפה של קטסטרופה רפואית, לפחות לפי הידוע לנו כעת, מאפשרת להרים את הראש ולשאול כיצד למנוע קטסטרופה אחרת, שרישומה ניכר וחד-משמעי יותר, הלא היא הקריסה הכלכלית והשפעותיה החברתיות. רק הרמת הראש הזאת מאפשרת לשאול את השאלות החשובות, כדי להיות בטוחים שהמדיניות הננקטת היא אכן המדיניות החכמה ביותר בתנאי האי-ודאות הקיימים. אני חושש שבגופים החשובים העורכים כל העת הערכות מצב, ומתנהלים כמשיכת חבל חיונית בין האינטרס הכלכלי לרצון הבלימה של הנגיף, לא נשמעות מספיק עמדות אחרות ממש. כאלה שמערערות על הקונספציה.

*

ומילה אחרונה על מתמטיקה וענווה. הימים האלה הם ימיהם של האפידמיולוגים, אנשי מדע המגפות, ושל חבריהם המתמטיקאים, המציגים לנו את העולם בקווים של עלייה מעריכית (אקספוננציאלית) ומשרטטים לנו עקומות שצריך לשטח. הכותבים הפסימיים אוהבים להביא את המתמטיקה: אם יימשך קצב הגידול ותאוצת הגידול, נגיע בתוך X ימים לכאן ולכאן.

אלא שהחיים אינם מודל מתמטי. איננו יודעים מדוע צץ פתאום נגיף הקורונה לעולם, ואיננו יודעים אם לא ייעלם פתאום. איננו יודעים מה מביא לכך שבארצות מסוימות הגידול הוא מהיר ובאחרים הוא איטי; במדינות מסוימות אחוז התמותה הוא נמוך ובאחרות גבוה. איננו יודעים מהי ההשפעה של האקלים, ובעצם גם איננו יודעים מהי מידת ההשפעה של אמצעי הריחוק החברתי. איננו יודעים כמה מהאוכלוסייה חסינה מפני הנגיף, כמה נבדקה והייתה אסימפטומטית, ובעיקר איננו יודעים עד היכן היו עולים הגרפים של הגידול אלמלא ננקטו הסגרים והבדיקות. על כל אלה ישנן השערות – אך רובן אינן מספקות. רב הנסתר על הנגלה. המתמטיקה היא מדע טהור, וככזה הוא מרגיל את אוהביו לתפיסה חדה, מפוכחת כביכול, של המציאות. אלא שזו האחרונה מורכבת ובלתי צפויה.

ולסיום – אם אכן סוף העולם מתקרב, העובדה שכתבנו זאת מראש בפוסט פסימי לא תעזור. את הכול הרי נשכח ממילא תחת משא היגון. אך אם מחר תזרח שמש של בריאות על העולם הישן והטוב – והבה נתפלל שזה יקרה מהר מכפי שמפחידים, גם בזכות הקפדה שלנו על הוראות ותקנות הריחוק החברתי – האם לא נצטער על כוחות הנפש שאיבדנו באנחות-שווא?

עוד ב'השילוח'

מדינה אקס מכּינה
רוח השמרנות היהודית
"לאגום", או מה שטוב לשבדים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. משה

    26.03.2020

    צודק. יש פה מסע הפחדה היסטרי שמלווה גם במניפולציה, וקולות אחרים מושתקים.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *