פולין / עמי מהל

פולין

זיכרונות ותובנות משליחות דיפלומטית 1989–1993

עמי מהל

ניב, 2021 | 280 עמ'

ספרי זיכרונות של דיפלומטים ראויים להתעניינות גם כשהם כתובים מנקודת מבט אישית מובהקת ואינם עשויים כמחקר היסטורי ממוסמך. הם משלבים, בדרך כלל בצורה תמציתית וסיפורית, מידע על מדינות היעד ועל יחסיהן עם ישראל ועם היהודים – עם התוודעות חווייתית לעולם העבודה הדיפלומטית. עולם זה, אם אתה דיפלומט ישראלי, הוא מורכב, מפרך ואף מסוכן  הרבה יותר מתדמיתו הזוהרת והקוקטיילית. איגרותיו של שגריר ישראל באיטליה ד"ר דרור אידר המתפרסמות ברשתות החברתיות הן דוגמה חיה של צוהר ססגוני לעולם זה. זכורים לי לטוב, מלפני שמונה שנים, גם ספריה של מישל מזאל, אשת השגריר צבי מזאל, המחיים לעינינו את תלאותיו של השירות במצרים העוינת ובמדגסקר בעת הפיכה צבאית, ברומניה הקומוניסטית וגם בשוודיה האש"פיסטית.

כיוצא באלה הוא ספרו החדש של עמי מֶהְל, איש משרד החוץ לשעבר, על שליחותו כסגן-שגריר בפולין עם חידוש היחסים איתה, ב-1989. אף כי לא היה הדמות הבכירה ביותר בשגרירות, למהל יתרונות כעד-מסַפֵּר; בין היתר משום שניהל את דסק פולין במשרד החוץ גם בשנים שלאחר שובו מהשליחות, כך שהמעקב שלו הוא ארוך-שנים. לספר עצמו יש מוגבלויות. הוא אומנם קולח ונעים, ומיטיב לשלב ידע היסטורי עם אנקדוטות ואף עם בדיחות פוליטיות צורבות מהסוג שהגוש המזרחי הצטיין בו – אך יש בו חזרתיות רבה, בייחוד מפני שנושאי החתך שנבחרו לַפרקים חופפים זה לה, ומרובה בו מדי התיעוד של אירועים ומפגשים הדומים זה לזה. אבל גם כך, יש בו עניין מיוחד בשל חשיבותה החריגה והאקטואלית של המדינה המדוברת, פולין, ובזכות נוכחותו של המחבר בה בתקופה שבה נחלצה מהטוטליטריות, מהסוציאליזם ומהחסות הסובייטית.

היחסים עם פולין בכותרות עכשיו. מהמדינה שאכלה מרורים מידי גרמניה הנאצית וברית המועצות, ביחד ולחוד, יותר מכל מדינה אחרת באירופה, תובעת ממשלת ישראל הנוכחית, ועימה דעת הקהל הפופוליסטית, את מה שאין היא תובעת לא מגרמניה ("המצפן המוסרי של אירופה", כדברי ראש הממשלה בנט לקנצלרית היוצאת מרקל) המממנת את החתרנות הפלסטינית נגד ישראל, ולא מרוסיה הדורסנית והאלימה. פולין, בת בריתה הגדולה של ישראל באירופה עד לא מכבר, רואה עכשיו את שר החוץ הישראלי רק מצד העורף שהוא מפנה לה – וזאת בשל צעדים מוגזמים אומנם, אך מובנים בחלקם, שהיא נקטה בנוגע להדבקת האשמה בפשעי הנאצים על מצחה, ובאשר להשבת הרכוש המולאם שטרם הושב (רובו לא של יהודים, רובו ככולו הולאם בידי הסובייטים, ועיקרו, כפי שמסביר מהל, נמסר לפולנים שנפלטו משטחי פולין שסיפחה ברית המועצות אחרי המלחמה).

הכרת הרקע לדברים חיונית, וספרו של עמי מהל הוא הזדמנות לרכוש הכרה זאת. מהל אינו מסנגר במיוחד על פולין. להפך. אחר שהקורא מתוודע בעזרתו לתפקודה של פולין, לאורך מאות שנים, כמארחת הסובלנית-יחסית (בפרט בימי הביניים) של הקהילה היהודית הגדולה בעולם, לסבלותיה מידי גרמניה ומידי רוסיה וברית המועצות ולמרדנותה האמיצה נגדן, עשוי הקורא לצפות לעמדה פרו-פולנית יותר מצד המחבר. אך מהל סבור שפולין השתנתה לרעה מאז הימים ששירת בה (שגם הם כמובן היו רבי מורכבויות, והאנטישמיות העממית בפולין לא טמנה בהם את ידה בצלחת). הוא רואה את השלטון בה היום כפופוליסטי וכסובלני יותר לאנטישמיות, ואינו מרבה בדברים על תמיכתה בישראל. ובצדק הוא מגנה את החוקים שנתקבלו שם, המבקשים לטשטש את עובדת השתתפותם של פולנים רבים ברצח היהודים.

בספר ניכר מאמץ להציג את מורכבות התמונה של יחסי הפולנים והיהודים, על האורות והאופל שבה. המחבר משוחרר למדי ממנהגים דיפלומטיים, ואומר בחופשיות את דעתו הנוקבת על אישים ומעשים; אך באשר לרושם שהקורא יקבל על פולין הוא נוקט סיוגים ואיזונים עצמיים על ימין ועל שמאל. השיפוט לגבי טיבה של המדינה הפולנית כיום ומהלכיו הנוכחיים של משרד החוץ נמסר כולו לקורא – עם חומר ראיות רב ומועיל.