פופואטיקה1:מאמרים ומסות 2006–2018 / גלעד מאירי
Getting your Trinity Audio player ready... |
גלעד מאירי
מקום לשירה, 2020 | 305 עמ'
גלעד מאירי, משורר ופעיל-שירה, מראשי 'מקום לשירה' בירושלים, ממפה במסותיו את המגמות העכשוויות בשירה הישראלית, כפי שהוא רואה אותן. למאירי תחומי התעניינות אישיים נפוצים בציבור אך מיוחדים כאשר שירה נבחנת מכיוונם: תרבות פופולרית, פופ, כדורגל וכיוצא באלה. מתוך כך, הוא פונה בעיוניו אל הפינות הנחקרות פחות של השירה, אלו הנתפסות כבלתי רציניות, אלו הנוגעות לתרבות הפופולרית או קצת משתייכות אליה – ומזהה שם כמה מההתפתחויות החשובות בשירת תקופתנו. ויתרה מכך, מן הזווית המיוחדת שלו הוא מכניס לעולם העיון-בספרות מושגים חדשים ופוריים, כגון 'חמידוּת', 'שירי דאחקה', 'ננופואטיקה', דהיינו שירה זערורית אם באורכה אם בתחומי התעסקותה, והמושג שנתן לספר את שמו, 'פופואטיקה', דהיינו ספרות השואבת תכנים, מוטיבים או צורות ביטוי מעולם תרבות הפופ.
מאירי עוקב אחר חדירתם של כל אלה אל שירתם של משוררים מוכרים ומובילים בדור האחרון, ואחר שורשי התופעות הללו בשירת דורות קודמים. מטבע הנושא, וגם בזכות כישרון ההגשה של מאירי, העיונים נעימים לקריאה ולא-פעם מבדרים. אלא שהחומר מושא העיון, וקטעי השירים המדגימים אותו, ירודים (ברובם) כדי כך שהם מעוררים לפעמים הרהור קודר: אם דברים אלה נמצאים היום בלב השירה הקאנונית הנכתבת, או לפחות במיצוב המצדיק התייחסות אליהם כאל תופעה מרכזית המאפיינת את העת, כנראה מצב השירה העברית העכשווית לא מצחיק בכלל.
עולה תהייה נוספת, תלויה פחות בטעם אישי: חלק מהתופעות החדשות הללו בשירה פשוט התקיימו קודם לכן בעולם שירי-הזֶמר, עולם הפזמון. ואם כך, אולי פשוט הגבול בין פזמונאות לשירה זז קצת, והשינוי היחיד הוא שחלק מהפזמונאים כותבים בלי מנגינה וקוראים לעצמם משוררים? כלומר, אפשר לטעון שלא חל שינוי בתחומי ההתעניינות של כותבים בישראל, אלא פשוט, מטעמים של יוקרה, פזמונאים מתייגים כיום את עצמם כמשוררים, והסביבה מסכינה לכך.
למעשה, בהקשר מסוים – לא הקשר הפופואטיקה (שבו בולט למשל רוני סומק) אלא הקשר החמידות, השירה המתיילדת, המתפנקת והסף-קיטשית (כגון זו של נעם פרתום) – מאירי אומר זאת בעצמו. ובאומרו זאת הוא חורג לרגע, באורח נדיר למדי בספר, לנימה ביקורתית משהו כלפי התופעות שהוא מתאר. "שירת החמידות הנוכחית היא ביטוי דיאלקטי לקונפליקט בין נורמות של חובבנות לנורמות של מקצוענות", הוא כותב. "היא העניקה רישיון ספרותי לפואטיקה דביקה, שמקובל לכנותה חובבנית, אך בו בזמן התמירה את פואטיקת החובבנות לכדי מוצר מלוטש, יהלומי. קול החמידות הנשמע כעת בארצנו הוא לכן ממבשרי אביב החובבים בשירתנו" (עמ' 111).
חלקו האחרון של הספר בוחן את עולם השירה העכשווי מכיוון אחר: מה שמאירי מכנה, קצת בגסות מרקסיסטית, "אמצעי הייצור בשירה הישראלית", דהיינו הבמות לפרסום שירה, הפלטפורמות המשתנות עם המעבר לתרבות מקוונת והִתרַבות הפסטיבלים לשירה, והדרכים להתפרנס משירה, כגון סדנאות. מאירי היה בתחילת העשור החולף מיוזמי תנועת "מאבק המשוררים" שפעלה להעלאת קרנה של השירה בישראל גם במובנים החומריים. בפרקים אלה הוא בין היתר מתקומם על "ניצול" המשוררים, דהיינו הציפייה מהם שיעבדו חינם, כלומר שיכתבו את שיריהם, יפרסמו את ספריהם, וישתתפו במפגשים עם קוראים, בערבי ספרות וברבי-שיח – ללא תמורה.
קריאתו להפסקת מצב זה מוצדקת, אבל מגיעה לידי הקצנה כשהוא מדבר על "דיכוי" מכוון כביכול של המשוררים; או-אז, הקורא שהלך עם מאירי מתחילת הספר תוהה אם הציפייה שהציבור יממן את כתיבת השירה חלה על כל אותו צבא עצום של חובבנים וכותבי פופ ודחקות שנכנס תחת כנפי השירה בפרקים הקודמים.