פופוליזם: פתרונות של נגזרת ראשונה

תוכנית הדגל של שר האוצר מקריבה את העתיד על מזבח ההווה, במופע מזיק של כניעה לפיתוי הפופוליסטי

סיפור ידוע מימי הקולוניאליזם הבריטי בהודו מספר על יוזמה ממשלתית לצמצום נחשי הקוברה בעיר הבירה דלהי. הממשלה, שהייתה נחושה למצוא דרך יצירתית כדי להילחם בתופעה שסיכנה את האוכלוסייה, ביקשה לייצר תמריץ שיגייס את הציבור עצמו לסייע בפתרון; ולפיכך הציעה פרס, סכום כסף נאה, לכל המביא למשרדי העירייה ראש קוברה כרות – כראיה לכך שרוצץ את גולגולתו של הזוחל הארסי.

היענותו הרבה של הציבור הפתיעה אפילו את הפקידים האופטימיים ביותר: בתוך שבועות ספורים הגיעו למשרדי העירייה מאות תושבים שבאמתחתם ראשי נחשים על מנת לקבל את הפרס. ההצפה הייתה כה גדולה עד כי בממשל ההודי עלה חשש מהכחדה גמורה של הנחשים המרהיבים.

למרבה המזל – ואולי לרוע המזל – המציאות הייתה שונה. עד מהרה הסתבר לממשלה שהפיתוי הכספי היה כה מושך עד שהוא הביא תושבים לגדל מאות נחשים בביתם כדי לערוף את ראשיהם ולזכות בכסף (ואפילו כדי למכור אותם לאחרים שיהרגו את הנחשים). נרעשים וכועסים ביטלו הפקידים הבריטים את התמריץ הכספי; שוק הנחשים המתים גווע באחת, ולתושבים לא נותר אלא לשחרר את הנחשים חסרי הערך ברחובות דלהי. הללו, כמובן, מלאו נחשים עוד יותר מכפי שהיה לפני מבצע החיסול.

בשיח הכלכלי מוכר סיפור זה בכינוי 'אפקט הקוברה' ומשתמשים בו כדי להצביע על השלכות עקיפות ולא-רצויות של מדיניות מסוימת; אך אין צורך בידע כלכלי כדי להבין שמה שנכח בסיפור האמור הוא בראש ובראשונה היעדר חשיבה מרחיקת ראות. מתכנני המדיניות ראו רק שלב אחד קדימה – כלומר רק את התוצאה שביקשו להביא, הנגזרת הראשונה שלה – ולא טרחו לחשוב על השלבים הבאים, היינו על התוצאה השניונית והשלישונית. מחלת העיוורון כלפי השלבים הבאים היא מחלתם של לא-מעט מתכננים בכלכלות ריכוזיות; אפילו בישראל.

לאחר שכשל ניסיונו של שר האוצר הקודם, יאיר לפיד, להתמודד עם עלייתם המתמדת של מחירי הדיור בישראל, ניסה שר האוצר החדש, משה כחלון, את מזלו. על השולחן עמדו כמה אפשרויות, אולם שר האוצר בחר – כמו הפקידים של הוד מלכותו בדלהי – לשלם לכל מי שיספק לו בית במהרה. תוכנית הדגל של כחלון, מחיר למשתכן, אינה אלא מימון ממשלתי לתושבים הרוכשים בתים. בטווח הנראה לעין היא אכן יוצרת ירידת מחירים, אולם זוהי רק התוצאה הראשונית; את התוצאות המִשניות, הבלתי-מתוכננות אף כי צפויות לכל מי שעיניו בראשו, נרגיש בשנים הקרובות.

תארו לעצמכם שאתם יזמי בנייה ובידיכם קרקע בלוד; אתם משקיעים שנתיים בתכנון פרויקט דגל ומתכוננים להשקתו; ולפתע המדינה מתכננת, במהלך בזק, פרויקט גדול מעבר לכביש – שבמסגרתו היא מסבסדת את מחיר הבית ב-250 אלף שקלים. כמובן, כעת הכול נופל: כל חישוב כלכלי שביצעתם בעבר איננו רלבנטי עוד.

כאשר משרד האוצר ורשות מקרקעי ישראל מסבסדים את מחירי הבתים בפרויקטים שהם יוזמים, השוק הופך ללא-צפוי. יזם רגיל מחשב את עלות הקרקע, עלות חומרי הבנייה ויודע שהוא שחקן שווה בין שחקנים אחרים; אם ינהל נכון את עסקיו ויתכנן היטב את מוצריו, יצליח למכור ברווח. והנה, כאשר שר האוצר נכנס כשחקן ראשי ביזמוּת הבנייה, התוצאה הבלתי-מתוכננת הראשונה היא בריחה מסיבית של כל היזמים האחרים. ואכן, ממחקר עצמאי שערך תום שדה עלה הנתון הדרמטי הבא: בין 90 ל-95 אחוזים (!) מכלל התחלות הבנייה כיום הן במסגרת מחיר למשתכן. במילים אחרות: ענף הבנייה בישראל הפך לענף שכמעט שאין בו יזמים אלא רק קבלנים; היזם הגדול בישראל כיום הוא המדינה.

לעובדה זו ישנה השפעה על המרכיב החיוני ביותר בשאלה הבסיסית של מחירי הדיור: יחסי ההיצע והביקוש. כבר שנים מלמדים אותנו, ובצדק, שמחירי הדיור יֵרדו בטווח הארוך אם הביקוש יקטן וההיצע יגדל; אולם מחיר למשתכן עושה את ההפך הגמור: עם יציאת היזמים מהשוק, מספר התחלות הבנייה ירד ב-20 אחוז (בשנה האחרונה). במילים אחרות: התוצאה הבלתי-מתוכננת השנייה היא הקטנת היצע הדירות העתידי.

התוצאה הבלתי-מתוכננת השלישית היא הגדלה מלאכותית של הביקוש. נניח שאתם בני זוג צעירים המתלבטים אם לרכוש דירה ולאור שיקולים שונים החלטתם לוותר על הרכישה בשלב זה של החיים; והנה איש השיווק כחלון דופק אצלכם בדלת ואומר לכם "אם תקנו עכשיו דירה, תזכו במתנה של 250 אלף שקל מהמדינה". האם לא תיקחו?

בקרוב, יסיים שר האוצר את תפקידו, ומורשתו תלך איתו. או-אז יחזרו המשקיעים הפרטיים לשוק ועימם תבוא עליית מחירים – כתוצאה ממחסור בדירות וירידה בהיצע; משפחות שהחליטו לרכוש דירה עקב הסבסוד הממשלתי יקבלו דירה ברמה נמוכה (מסוג הדירות שכבר זוכות לשם 'כחלונים'); ורחובות דלהי יתמלאו בנחשים.

כחלון איננו הנושא וגם לא מפלגת 'כולנו' – אף שהיא בהחלט דוגמה מצוינת לגישה פופוליסטית. יד ימינו של כחלון, ח"כ רועי פולקמן, פרסם תמונה בפייסבוק שבה מצויר פטיש דופק בורג וכותרתה "לא ניתן שידפקו אותנו". ובכן, פולקמן העביר חוק 'לטובת הציבור', הדורש מכל שיפוצניק להתחייב לשנת אחריות בעבור כל עבודה שעלוּתה למעלה מ-44 אלף שקל.

תוצאתו הראשונית של החוק נשמעת טובה מאוד: קבלנים ייקחו אחריות על עבודתם; אולם הפופוליזם תמיד חושב על דרך הנגזרת הראשונה – השאלה 'ואז מה?' מעולם לא תהדהד, כנראה, בראשו של פופוליסט. מה שעשה כאן פולקמן – בקסם בסגנון דיוויד קופרפילד – הוא להפוך 44 אלף שקל ל-50 אלף שקל, כלומר להוצאה של 50 אלף שקל מצד משק הבית המשפץ; הרי מישהו צריך לשאת בעלויות של החוק הזה. משפחה המוכנה לקחת סיכון עם קבלן זול לא תוכל  לעשות זאת והיא תוותר על השיפוץ. אין פלא שהחוק הועבר בשיתוף פעולה עם גילדה מקצועית בשם 'התאחדות קבלני השיפוצים'. בפועל, מדובר בהעלאת מחירים בגלל רגולציה ממשלתית, חיזוק הגילדה ופגיעה משמעותית נוספת בחופש העיסוק.

אך על כולם הִתעלה – וגם הוא באופן לא-מפתיע ממפלגת כולנו – שר הבינוי והשיכון יואב גלנט. בחיבור מפתיע לגילדת השיפוצניקים בראשות ערן סיב, העביר השר תקנה המחייבת שיפוצניק הפועל בפרויקט שעלותו מעל 45 אלף שקל להציג רישיון ממשלתי לעריכת שיפוצים. כעת, כל שיפוצניק הרוצה לזכות במכרז קטן במועצה פלונית – או סתם לשפץ למאן-דהוא את הבית – חייב לעבור הכשרה בידי… 'איגוד קבלני השיפוצים' שהרוויח עתה עוד כסף בחסות השר. "כשלקוחות יבקשו רישיון, 95 אחוז  מהחאפרים בשיפוץ ייעלמו", אמר ראש האיגוד ערן סיב; במילים אחרות: "הממשלה עזרה לי להעיף את המתחרים ולדרוש מהם כסף כדי לקבל אצלי רישיון".

לאחרונה טען ח"כ פולקמן כי כלכלת ישראל במצב טוב, כי יחס החוב–תוצר מצטמצם וכי הביקורת על הפניית משאבים לתוכנית מחיר למשתכן אינה מוצדקת. אכן, הכלכלה הישראלית במצב טוב; שר האוצר, מדרך הטבע, מרגיש גם הוא טוב; אולם כמו העכבר היושב על גבו של פיל דוהר ולוחש לאוזנו תוך כדי ריצה "ראה כמה אבק אנחנו מייצרים", כך גם הצלחתה של הכלכלה הישראלית אינה פרי יוזמותיהם של כחלון או פולקמן. הכלכלה הישראלית טובה בזכות היצירה והיזמוּת של הישראלים, לעיתים קרובות למרות מאמצי הממשלה לחנוק אותן.

ובכן, על הממשלה לא לעמוד על הפיל ולצעוק "ראו כמה טוב"; תחת זאת עליה לומר "המצב לא מספיק טוב; הוא יכול להיות הרבה יותר טוב". כלכלתה של מדינת ישראל נתונה כיום בצמיחה, אולם העתיד לוּט בערפל: מצבו של הביטוח הלאומי בכי רע; הכניעה להסתדרות פוגעת בכל חלקה טובה; המגזר הממשלתי ('האיש השמן' כלשון ראש הממשלה) גדל מיום ליום; ומערכת החינוך אינה משתפרת. את כל זה ניתן לשפר – ודי בקלות – אולם דרושה מנהיגות אמיתית שתוביל מהלכים כלכלים לטובת העתיד.

כפי שכתב מיכאל שראל, איש פורום קהלת, בתגובה לרועי פולקמן: "בניגוד לעקרונות הכלכלה הקיינסיאנית וגם בניגוד לעצת יוסף לפרעה, ישראל לא מנצלת את התקופה של כלכלה צומחת, אבטלה נמוכה ושקט ביטחוני להגדלת מחסני התבואה, כך שניתן יהיה להשתמש בהם בתקופות פחות טובות; להפך, המדיניות של שר האוצר בשנתיים האחרונות, למרות התנאים הנוחים, היא לרוקן את המחסנים ובנוסף להסתיר חלק מהירידה במפלס התבואה".

פופוליסט לעולם ישעבד את העתיד בשביל ההווה, וישווק הווה זה לבוחריו. מנהיג אמיתי לעומת זאת רואה בעיקר את העתיד, ולשם טובת ילדינו מוכן גם לשלם מחירים בהווה.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *